כתבת 'שם רואים שזה לא ממחרת שבת בראשית, אלא מהחל חרמש בקמה'
 

אבל מה ההוכחה? הרי התורה אומרת שאת ראשית הקציר מביאים ממחרת השבת

('כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העמר לפני ה' לרצנכם *ממחרת השבת* יניפנו הכהן')

באופן כללי זה מתרץ הרבה דברים נגד הצדוקים. עין תחת עין לא כתוב בדברים, וכן עוד כמה דברים שהצדוקים טוענים

אני מניח שחזל היו דווקא יותר הרמוניים מהצדוקים במובן הזה (כלומר הם לא אהבו לנתק פרשיות בצורה הזאת, אלא להיפך, לתרץ אותן ככה שהן לא יסתרו)

ושם התורה די מפורשות מדברת על שינוי (וגם  שם לפי חלק מהדעות רבי עקיבא חולק)

ולמה יש מצוות שחוזרות על עצמן בויקרא ובדברים?

יש עוד דברים - המקום אשר ייבחר ה לעומת משכן עראי במדבר, דין מלך, סנהדרין, עוד 2 פרשיות תפילין, קריאת שמע, ועוד הרבה דינים מחודשים 

בפשט הכוונה 6 ימים אוכלים מצות (כי אסור חמץ), וביום השביעי לא רק,שאסור חמץ אלא שיש גם יום טוב.

ואז הפרכתי את הראיה הזאת בטענה שמה שחזל תירצו זה רק על הדרש ולא על הפשט

(- איך נוח האכיל את האריה אם הוא היה עיוור?

- נוח היה עיוור?

- בדיוק. אל תניח הנחות ואל תקשה קושיות )
 

אז אם אני מנסה להצרין את השרשור הזה, זה יוצא לי ככה:

- איך נוח האכיל את האריה אם הוא היה עיוור?

- אני לא חושב שהוא היה עיוור. הרי הוא בנה תיבה

- זה לא ראיה! הוא היה יכול להתעוור אחרי זה

-

הם לא מתרצים 'פרשיות חלוקות' ולא 'התורה השתנתה' בשום מקום (חוץ מבשר תאווה נניח), וכן מנסים ליישב בין פרשיות ככה שהם לא יסתרו
 

לכן כתבתי שאני מניח שהם לא אהבו לנתק פרשיות

ואז אתה מביא עוד מקור לזה (הויכוח עם הצדוקים) אומר שזה קושיה עליי?..

האם חזל תירצו אי פעם פרשיות חלוקות ברמת הפשט ולא הדרש?

קודם כל - "החל חרמש בקמה" זה "ממחרת השבת", אתה טוען ש"שבועות" זה לא שבתות, זה ממש לא מוכח. אני די בטוח שיש מקור לזה שדווקא אצל יעקב זה כן היה שבת, אבל בכל מקרה - זה לא משנה - ברור ש"שבועות" לא בא לומר שזה דווקא לא שבתות, ואם כתוב בפירוש ש"ממחרת השבת יניפנו הכהן", ברור ששבעת השבועות מתחילים בשבת.

(כמו"כ - כדי לקבוע ש"שבועות" זה רצף אקראי, צריך מסורת, לצדוקים אין כאלה)

אומר ליעקב לחכות עד שבת, כי לא היה בעולם שבוע במובן של שבוע שלנו, לפני שעם ישראל הכניס את זה (ולכן ה אומר לישראל שהיום השביעי שהם צריכים לשמור הוא השביעי לירידת המן, כי לא היה בכלל יום שביעי לפני זה, למעט השבת הראשונה ב6 ימי הבריאה).

כן היו 7 ימי משתה

אלא מאותן סיבות שהוא יכל לבחור בימים אחרים.

להפך, שבוע זה דבר אוניברסלי בגלל שהוא היה קיים עוד לפני מתן תורה.

ודאי, אלא שאפשר לומר שהם התחילו בשבת.

מישהו. לדעתי הכוזרי, מביא את זה כראיה לבריאת העולם - השימוש בשבוע הוא כלל עולמי - כל הטענה הזו בנויה על זה שהמקור לשבוע הוא בריאת העולם, לא מתן תורה.

גם כשניתנה השבת, זה היה "רק" חידוש לגבי דבר קיים, מה שניתן הוא המצווה, היום והשבוע היו קיימים עוד לפני כן.

וממליץ גם על הספר של ליקוטים של תורות ברסלב על פורים

סתם, קראתי את הספר הזה הרבה פעמים ונהניתי ממנו בכל פעם מחדש. מחפשת ספר שהוא יותר בגדר ספר לימוד...

תודה!

....עוד לא הגעתי לדברים הכבדים אבל קיבלתי השראה מהלכות דיעות

ובתפילת שמונה עשרה בקשתי ממנו שאם נזכה כולנו ביחד לקיים רק את הלכות דיעות בספר המדע להרמבם

הוא יקרב את הגאולה . נראה לי שהוא הסכים כי איך שסיימתי "גאל ישראל" עשיתי הפצי

אולי הפתח משתנה לקמץ בסוף פסוק/משפט? כמו שסגול משתנה לקמץ

הנה למשל בבראשית א: יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם

... נכון לא רק למים. גם למילה את בסגול וצרה:

וְאֶת־כֶּ֣שֶׂד וְאֶת־חֲז֔וֹ וְאֶת־פִּלְדָּ֖שׁ וְאֶת־יִדְלָ֑ף וְאֵ֖ת בְּתוּאֵֽל

אבל למה? הרי דיקדוקית זה אותה מילה . אין כאן עניין של הברה פתוחה או סגורה.

חייבת להיות כאן סיבה נסתרת

ייתכן ותופעה דומה מתרחשת כאן

בהרבה מילים משתנה הניקוד של ההברה המוטעמת מפתח/סגול לקמץ כאשר הן מוטעמות במפסיק חזק (אתנחתא, סוף פסוק, לפעמים גם בטעם סגול, ולעיתים נדירות יותר - גם בזקף קטון ואפילו בטיפחא).

כגון: מים, שמים, עבד, מרדכי, פלג, סף, טף.

באופן רחב יותר - בלשון הקודש יש למילים "צורת הפסק" ו"צורת המשך", והרבה מילים משתנה הניקוד שלהן כאשר הן נמצאות בסוף משפט (לדוגמא עַמְּךָ לעומת עַמֶּךָ).

בדוגמא של @נקדימון - זה קשור להברה פתוחה.

אבל הקמץ בסוף משפט - יכול להיות גם בהברה פתוחה (כמו טף וסף) וגם בהברה סגורה (כמו מילת השאלה "מה" בפסוק "ונחנו מה" שהיא בקמץ בגלל סוף המשפט).

אפרים, מצרים, כנען, פסח (חוץ מבבמדבר ט,א)...

מאוד נפוץ, לא יודע מה הכלל בזה. רק חייב לציין יוצא מן הכלל: המילה נדר לא משתנה.

זה מסתיים בהברה של י, כמו שהם עושים אוי, הם עושים איי בסגול.

ככלל אשכנזים כידוע לא מאוד מדקדקים 😉 אז יש מצב שהם לא שמים לב שזה צרי ולא סגול (זו אגב טעות נפוצה במילה "את", שהכלל הוא שאם יש טעם היא בצרי ואם אין טעם היא בסגול)

שבתיקון קוראים סימנים, נוטה להטעמה של זקף קטן, ומנמק אותה.

לא השתכנעתי מהראיות שלו, אבל יש בזה הגיון, שהפסקה גדולה לא אומר שבאמת יש נתק במשפט. גם הפסוק "וּמְקַלֵּ֥ל אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת", אחרי המילה "אביו" יש הפסקה גדולה יותר מאשר אחרי המילה "ואמוה.

דיון בפורום על "צניעות במרחב הציבורי בארץ הקודש"

(אני אישית חושב שדיונים על צניעות בפורום מעורב זה לא צנוע, אבל אני לא אנעל שרשור בגלל זה)

כל צד תורם ומביא את הדברים בעיניים שלו, במיוחד שיש הבדלים משמעותיים בין הראש הגברי והנשי. מה התועלת לדון עם עצמך על צניעות הצד השני? 

לק"י

נשואות בלבד/ גברים נשואים ועוד.

חלקם פעילים יותר וחלקם פחות.

ולכל אחד יש את הקריטריונים שלו להכנסה אליו.

פרק תהילים שכתב דוד המלך בשעת צרה מסויימת?

יש נטיה "לברוח" לספרים שמסבירים דברים בצורה יסודית כדי להחדיר לשכל, אבל הרבה פעמים (בפרט בדברים כאלה) הפתרון היעיל יותר הוא החוויה. כשאדם חווה את נוכחות ה' הוא ממילא בוטח. חוויה מזוקקת של נוכחות ה' היא פתרון לעוד הרבה דברים, גם לדברים שלכאורה שכליים כגון איך ללמוד תורה.

אין מצב...

אבל רק בשביל הענווה שלך שלך אכתוב כמה מקורות:

1. הכי קוהרנטי, לוגי, מאורגן - שער הביטחון בספר "חובת הלבבות".

2. יותר רגשי עם עומק, אבל לטעמי קצת פחות לוגי - "אמונה וביטחון" של החזון איש.

3. עומד לי בראש דרשה מאוד יפה עם הרבה מקורות ומשלים וכו, בספר "מאור ישראל - דרושים", של הרב עובדיה (בטח הכותרת שלה קשורה לביטחון/אמונה).

כי הצדיק יודע מה קורה בסביבת קברו, ואם מתפללים שם - הוא רואה בצער המתפלל ומתפלל גם הוא לה'.

תענית כג,ב: 

רבי מני בריה הוו קא מצערי ליה דבי נשיאה, אישתטח על קברא דאבוה אמר ליה אבא אבא הני מצערו לי. יומא חד הוו קא חלפי התם, אינקוט כרעא דסוסוותייהו עד דקבילו עלייהו דלא קא מצערו ליה.

תוכנית רדיו - שאלות ותשובות - ערב שבת פרשת שמיני • אתר הרב מרדכי אליהו 

דקה 43:48

מצד שני 1. לא בטוח שדנים אי אפשר מאפשר. 2. לא בטוח שאין בזה שום מעלה