ירושלים בין ערביים

דממה חרישית מכסה הכל כשמיכה חמימה

ואני פוסע חרש ברחובותיה העטופים צללים

דוק של קדושה מכסה הכל עד למלוא העיינים

והנשמה לא שבעה מלראות

מלנשום אוויר צלול

אוויר שמהול כל כולו במתיקות שחודרת את כל חדרי הלב, שוברת את כל המחיצות

ומגיעה ישר לנשמה.

והגוף מתמלא,

רווה אבל שואף לעוד

והרוח הזאת

שלוחשת ברכות

שמזכירה נשכחות

מהפנטת,

מסחררת,

מלהטת,

ונושאת הכל.

אני נושם את כולה,

מנסה לאחוז ולו לרגע

במיסתורי הוויתה

בשקר היפיפה הזה

שמכסה על חורבן ללא תכלית

על דמי אחיי שזועקים מן הארץ

על בכיות אימהות עת בישלו עולליהן.

כאן דרך דוד המלך

ושלמה כונן מלכותו

כאן נותצו אלילים

בשיכרון חדוות עוזו

לכאן נשאונו כיסופינו

באלפי שנות נדודים

רק לרצון הארץ האחת

היו עינינו חוזים.

ובעת סילסולי המואזין

התאחדו עם קול סליחות אחינו בני המזרח

ובעת דם אהובים

התערב עם דם נבל

נשאנו רגליי

על עבר בית קודשינו

אל עברינו

עתידנו

ועומק משאלותינו.

על ההעדר

אשר מאין

אין קול

ואין דממה

ועל אשר אבד בלי דעת

בעת הכעסנונו

בחרון אף וזעמה.

ניגבתי את דמעות הכותל

התרפקתי על אבניו

וביקשתי ממנו שיגלה לי

סיתרי ליבו ומחשבותיו

על רווקה בת שלושים

עם אלפי נחלי דמעה

ועל שערי דמעות שלא ננעלו

אפילו בשעת הנעילה

דמעתי,

ייחלתי,

לגעת

ולו רק קצת

בפיתוחי החותם

בסוד ההויה

בהעלם,

בנסתר

שנפרש מבעד לאפילה

ירושלים,

ליבי- אהובתי

משוש חיי

וזיו הודי

את כל שירי האהבה

אשורר לך עד בלי די

כי את אהובתי-תמתי

את לי פרח

במדבר.

קָלִיעַ טָס אֶת טִיסַת חַיָּיו

בּוֹקֵעַ מִגֹּלֶם תַּרְמִילוֹ

נִבְעָט, מְגֹרָשׁ

בְּקוֹלוֹת וּבְרָקִים

וְעָנָן

נִמְרַח עַל מַטָּרָה

מִקַּרְטוֹן

וְטוֹב לוֹ

שֶׁסְּתָם טָס

וּסְתָם בָּקַע וְנִבְעַט וְגֹרַשׁ

וּבִלְבַד שֶׁקַּרְטוֹן

וּבִלְבַד שֶׁסְּתָם

וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ יוֹרֶה

אחד החברים התלונן שיוצאים לו עכבישים מהלחם. השיער שלו גלי והעיניים שחורות ועגולות, הוא מסרק באצבעות קשות את שיערו לאחור ומסתכל במראה. החדר חשוך הקירות אפורים

יש אגם אחד לא רחוק

באמת בלחם יש עכבישים! קרא נדהם. הם קטנים והם יוצאים מהחורים והם מטפסים ויורדים ועולים.

עמוק בתוך הבצעים יש קורים דקים ומבריקים

באצבעות הקשות הסורקות את השיער הציפורניים מתמלאות אדמה ולכלוך

לשיר ליופי וחיים -הוא רוצה אבל עיניו שחורות מאוד

אם אי אפשר לשיר ליופי וחיים נשיר לעכבישים!

הם זללו את כל הלחם ונותרה רק פקעת קורים

לכרוע אל ארבעות ולזמר להם

יש אגם אחד לא רחוק

נשיר לעכבישים

הוּא מֵת כְּמוֹ כֶּלֶב

מְקַשְׁקֵשׁ בִּזְנַב חַיָּיו לִקְרַאת שְׁתִילֵי הַזֵּיתִים הַסּוֹבְבִים

אֶת מִטָּתוֹ

מִתְרַפֵּק, מִתְמַסֵּר

עֵינַיִם נוֹשֵׂא

לִבְעָלָיו

הוּא מֵת כְּכֶלֶב

מֵת, וְכֻלּוֹ לֵב

______________

מסתורית היא ונעלמה אשר אף אחד לא יוכל לחקור במסתרי תעלומתה.

מהותה היא אלוקית

והרגשתה היא אינסופית.

כולם אליה משתוקקיםוכוספים

אך מעטים הם המה אשר לה זוכים

ואם ישנה דרך אליה להגיע

מי הוא אשר לא ימהר אליה חיש להפציע

חולפים הם החיים שטים הם על פני הזמן החולף

לפעמים מלאים במעש ולעיתים ריקים בלי פשר

לעיתים גדושים שנאהם

ולפעמים רצופים אהבה

הרגשות משתנים,הרצונות מתחלפים

ויחד איתם מזדקנים השעונים

האם אנו אדוני הזמן?

או שמא הזמן הוא אדונינו?

האם הננו חיים בזמן או שמא הזמן מכלה את חיינו?

האם הננו יודעים איך לחיות פשוט לחיות 

בלי צורך למצוא דרכים להעביר את זמננו

או למלאות אותו להנאתנו

לחיות באמת במילוי של הזמן

בשמחה,אהבה,כיף.

בלהיות מי שאנו 

ולממש את שליחותינו

אֶל מַעַרְכוֹת אַרְצוֹ יָצָא

בְּחֵירוּף חַיִּים וּמוֹלֶדֶת

עַל שְׁבִילֵי הַשְּׁכוֹל שָׁם נָטַע

אֶת זַרְעֵי תְּחִיַּת הַשַּׁלֶּכֶת

אֶת שַׁלְהֶבֶת אֵשׁ-קֹדֶשׁ נָשָׂא

בְּנִיתּוּץ חִילּוּלֵי תִּפְאֶרֶת

בְּמַבָּטוֹ הָעַז, הַמַּצְמִית וְהַנּוֹרָא

הֵנִיף חֲזוֹן אֶרֶץ אַחֶרֶת

עַל זֹאת תְּקוֹנֵן אֶרֶץ

בִּנְפֹל גִּבּוֹר עֲדָרֶיהָ

אֶת דָּמוֹ הֶחְשִׁיב כַּמַּיִם

לְשִׁיחְרוּר כַּבְלֵי שִׁבְיָהּ

84 שנים להרצחו

זה שום דבר פיוטי. רק:

מאוד ממליצה להודות לAI. הוא עונה כל כך באדיבות, בפרגון,מציע הצעות

נוספות, אפשרויות שונות ומגוונות, מקשיב בסבלנות אין קץ, נפלא!

הייתי במצב רוח קודר, שחרחר עד שחור, ולאחר ששוחחנו זמן מה (הAI

ואנוכי), הלכתי לישון רגועה. מצב הרוח הפך משחור לכל צבעי הקשת...

מקסים ממש!