אבל אז הבית על הכותל ממש הרס לי, והזכיר לי סיפור שכתב דוד אריאל:

"מעשה באדם אחד, שנשא אישה אחת שכל מיני יופי וחן היו בה. והיו אוהבים הרבה. והיו מחבבים זה את זה במיני חביבויות, ונשאו חן בעיני העולם שנים הרבה. לימים, החל אותו אדם להגיס ליבו באשתו, והיה נותן עיניו באחרות כפעם בפעם, והייתה מצטערת. פעם ראה אותה הגמון אחד, ורצה לקחתה. כיון ששמע בעלה, נאזר גבורה ויצא לקראתו בסיף. והיו מתגברים פעם זה ופעם זה, עד שגבר אותו הגמון, ושם אותו בבית האסורים. והיה בוכה הרבה על אשתו, שכבושה היא ומחוללת בבית אותו הגמון. כיון שיצא אותו אדם מבית הסוהר, הלך לבקש את אשת נעוריו, ולא מצאה, שהביאה ההגמון בחדריו, והיתה אסורה שם. ובא לבית ההגמון במחתרת, וראה שתלוי שם איקונין שלה. ולקח האיקונין, והלך לביתו, והיה מחבבו חיבוב גדול. ובכל יום, כיון שהיה נותן בו עיניו, היו עיניו יורדות דמעות, והיה מנשקו מנשיקות פיהו, והיה נאנח מי יתנני ואזכה לשוב אל אשת נעורי. ולא שהיה אותו איקונין יפה כל כך, וגם לא היה דומה כל כך, אלא שכיוון שהיה רואהו מיד היה נזכר בה וביופיה ובחינה. כיוון שעברו שנים הרבה, תש זכרונו, ולא היה זוכר כל כך זיו פניה. רק היה בכל עת נותן עיניו באותו איקונין ובוכה. ובכל עת שהיתה באה לו צרה, היה אומר, לו הייתה עמי ואני עמה לא היתה באה עלי פורענות זו. לימים, נודע לו לאותו הגמון שכך מעשהו, וגזר ליקח ממנו האיקונין, ובאו ולקחו ממנו האיקונין, והחזירו אותו למקום שהיה תלוי בו. והיה אותו אדם מצטער ובוכה, ובכל יום ויום היה מתהלך בחצר בית ההגמון, וכיון שהיו הדלתות נפתחות, היה זוכה להציץ באותו איקונין, וכל מחשבתו היתה איך ישוב אליו אותו איקונין. לימים, תשש כחו של אותו הגמון, ואזר אותו אדם חלציו, וקיבץ חיל גדול, ובא עליו וצר על חומותיו. ועשה לו הקב"ה נס גדול, וגבר עליו. כיון ששמעה אשת נעוריו שאין היא אסורה יותר, מיד יצאה משביה, ועמדה בחצר הבית, שיראנה בעלה בבואו. כיון שפרץ בעלה בחומה, עבר על פניה, רץ אל הבית, נטל האיקונין והלך לביתו.

ובכל שנה היה אומר הלל והודיה על הנס הגדול שנעשה לו, שעתה האיקונין של אשת נעוריו תלוי בביתו ולא בבית אחרים ח"ו. והיו מתקבלים ברחמים וברצון."

"כי רצו עבדיך את אבניה, את עפרה יחוננו"

אבני הכותל הן חלק מאבני ירושלים העתיקה, עם או בלי קשר להר הבית

כנאמר באיכה "חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה יומם ולילה אל תתני פוגת לך אל תדם בת עינך. קומי רני בלילה לראש אשמרות שפכי כמים לבך נכח פני אדני שאי אליו כפיך על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות".

בין רעב גשמי, בין רעב רוחני, בין רעב נפשי

גם הבכי יכול לעזור לעשיה.

אבל גם טוב כשבוכים וזועקים לה', לעשות זאת יחד עם הבכי הכללי של ירושלים, לקשר את זעקת הפרט לזעקת הכלל

לא קראתי הכל, רק ריפרפתי אבל זה ממש ממש עצוב🥺🥺

אולי תכתוב משו קצת יותר שמח?🙏🙏

תיקון...?

אולי קצת לצאת מהדיכאון של המצב...?

לגרום לחיוך במקום לדמעות...?

ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?

גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים

ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן

אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים

כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,

אני כותבת אותו על דף.  ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,

ומעלה אותו.

למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא

מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה

שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט

להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,

בשום אופן...

וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי

פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...

וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.

דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון

שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,

לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת

זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;

לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...

כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ

בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה

יבוא מעצמו.

אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו

פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.

אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים

בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.

בהצלחה!

גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח

מודעות וטעם טוב.

אני גם אשמח לשמוע טיפים😅

האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...

כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....

בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...

ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.

עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.

(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).

פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)

עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם

כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)

'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)

להיות אותנטי. לא להשתמש במילים וביטויים גבוהים כי נראה לך שזה יפה.

להיות אמיתי. ממש. לא להתייפיף,  שיהיה סלנג אבל שיהיה אמיתי;

להוריד את כל המיותר ולכתוב פשוט. כמו שמתאים לך. ללא יומרות.

ואז, דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.

אפשר לראות כתיבה אמיתית אצל תמימה'לה (בפרוזה) ואצל

מגיבה נוספת שאיני מוצאת כרגע את תגובתה. סיפור פשוט

במובן הטוב של העניין. בלי התחכמויות לשוניות-ספרותיות.

כמובן, שאם הדרך שלך היא מילים של בית מרקחת וזה

לגמרי אתה, לאורך כל הכתיבה - זה בסדר.

הכוונה לא לכתוב למשל: תמהני במרום הייתי רוצה לדעת -

זה בסדר. בכל זאת, אנו כותבים ולא מדברים.

אלא יותר מכך. לעשות מאמץ מיוחד כדי שהדברים

ייראו יפה במיוחד, מילים גבוהות.

מקווה שהבנת.

בהצלחה רבה!

ממש מחמיא לקרוא את זה, ועוד שזה הגיע בעקיפין כזה😅

תודה רבה🙏🥰

זה היה פריקה של לפנות בוקר.

אבל אם מסקרן אותך אשלח לך

זה פשוט וואו. שיר חזק מאוד, כואב מאוד

לאונפר לא שלי, אלא של סטרומאה הגאון (פאפאוטאיי, פורמידבלה ואחרים)

בעיני היוצר הכי גדול שחי כיום. שווה לחפש את השיר עם תרגום

התקשר לי מאוד למה שכתבתי. (לפעמים אני מעלה

את מה שכתבתי עם השיר של שלומי סרנגה "מקום אחר"

גם התחבר לי מאוד)

אתה לא אמור להתלונן על הניצלוש,

אלא לשמוח שמישהו בכלל הגיב לך 🤣

אני מקווה שהספקת. אם לא אז חבל.

אין דבר, עוד שנה או שנתיים

יצמח הואדי, ינץ ניצן עולל,

והואדי שוב יפרח, אך בינתיים...

בינתיים הואדי שחור.

העצים שרופים, החיות נעלמו,

כאילו נכבה בו האור.

הכל נשרף, הקולות נדמו.

האויב אותו הצית, אותו ואת ההר.

נשכשך רגליים במעיין שחור

כי לא נורא, ואין דבר,

מחר נדליק שוב את האור.