פעם התפלספתי על זה

שבעת ימי משתה

ו סיון - יב סיון זה דומה לשבע ימי משתה

(שלא אומרים תחנון)

שביציאת מצרים השראת השכינה, הניסים, וההוצאה לחירות הן כנגד 3 הדרכים לעשות קידושין.

ואילו 7 המופתים שמוזכרים במעמד הר סיני (קולות וברקים וכו) הם כנגד 7 ברכות בחופה.

אם אפשר לדייק קצת את דבריך:

לקיחת הזהב והכסף מבתי המצרים זה כנגד קידושי כסף.

ההוצאה לחירות זה לא כקידושי יעוד שהם בכסף או בשווה כסף, אלא כקידושי שטר- הקב"ה נתן לנו שטר שחרור מהמצרים אבל אמר שזה גם שטר עבדות ושטר קידושין אליו (אין רווקות בין לבין..).

הניסים של המכות שלא פגעו בעמ"י זה השראת שכינה שמגינה מהפורענות וזה כנגד קידושי ביאה.

הקידושין צריכים להיות פחות או יותר בזמן היציאה כי לא שייך לקדש כשיש עדיין מרות אחרת. או לפי חז"ל מר"ה שאז בטלה עבודה.

היציאה מעבדות לחרות זה כנגד קידושי הכסף (או שווה כסף בהנאה, החירות מודגשת הרבה יותר מלקיחת הזהב).

הניסים זה כנגד השטר, כי הניסים מראים מול העולם שה' לוקח את ישראל לעם, כמו שבשטר כתוב שפלוני מקדש את פלונית (שטר קידושין הוא לא שטר שחרור, אלא שטר שכתוב בו פלוני מקדש את פלונית).

השראת שכינה (כשה' שרה על בתי ישראל במצרים להגן עליהם) כנגד קידושי ביאה.

ההוצאה לחרות הכוונה שיצאו מעבדות פוליטית לפרעה, לא כשהפסיקו לעבוד בפרך (מה שגם לא היה בכל 210 שנים)

הנקודה היא שבזמן שנעשו הניסים היינו עדיין תחת פרעה אז השטר חייב לכלול גם את השחרור. אתה לא יכול לקדש את מי שנמצא תחת אדון אחר.

והיא היתה ממש סמוכה לכך שפרעה אמר לנו קומו צאו מתוך עמי, ונגרם בגללה. וראה דברי הגמרא על אתחלתא דגאולת מצרים בליל פסח (בברכות נראה לי).

עלתה לי סברה שממכת בכורות עצמה למתי שפרעה שחרר אותנו עברו פחות מ18 דקות, כאשר 18 דקות בחמץ נחשב 0 זמן הלכתית.

חוץ מזה שיהודי יכול לקדש יהודיה שנקנתה על ידי גוי לשפחה גם אם היא עדיין שפחה של אותו גוי, כי אין קשר בין קניין קידושין לעבדות (ובאמה עבריה זה דין יוצא דופן). הגמרא אומרת בקידושין שבניגוד לעבד כנעני שגופו קנוי לאדון, קידושין זה קניין לאיסור ולא קניין גוף.

ייתכן שאפשר להקביל את הנסים לשטר עצמו עם הכתב שלו, ואת השחרור עקב הניסים לנתינת השטר לאשה.

יציאה לחירות זה קידושי כסף, כמו שאדם יוציא אשה מהשבי ויקדש אותה בהנאה הזו שהיא שוחררה

לגבי הקידושין- אתה מדבר מצד הלכתי-טכני. פה זה הרבה יותר מזה. וגם לעצם העניין- בניגוד לאישה, אנחנו גם עבדים של ה' אז ברור שהכל בא יחד, השחרור והקידושין.

קודם כתבת שהיציאה לחירות הכוונה לחירות פוליטית ולא לחירות מעבודת המצרים- אז אני לא חושב שיש פה איזו הנאה כשיש שחרור שאין לו משמעות מעשית עדיין.

מכת בכורות שפגעה במצרים ולא בישראל, שמכריזה כשטר שישרל עם ה'.   ומצה כנגדה וכנגד הניסים שהרי הנס גרם לחפזון ומצה גם כנגד היד החזקה לפי פרשיות התפילין.

השראה השכינה בפסיחה (עיין מדבר שור לרב קוק שפסיחה הכוונה עמידה על הפתח) שהגנה עלינו ממכת בכורות, אבל עיקרה היא עצם החיבור בין ה לישראל, וכנגדה מצוות קרבן פסח.

כמו שאמרתי יש 0 זמן בין בכורות לבין שחרור פרעה. (פחות מ18 דקות אולי).

שחררו פוליטי במילא הוא מעבודת הפרך (אבל חזל אומרים שעבודה פסקה כבר בראש השנה לפני) העניין הוא שכל עוד אנו עבדי פרעה פוליטית אין אנו עבדי ה' (כמו באחשוורוש), ההנאה היא בעיקר לכלל האומה שהיא עצמאית(והרי כלל האומה התקדשה ורק משם זה לכל פרט), וגם לפרט שפרעה כבר לא מחליט עליו. 

לגבי הסוף- נכון. בהתחלה הבנתי אחרת את כוונתך בגלל ההקשר. 

"וארשתיך", כנגד שלשה גליות שגלו ישראל: גלות מצרים וגלות בבל וזה הגלות שאנחנו בו היום.

וכל זמן צאתם מן הגלות היה האל יתברך כאלו מארס אותם. הארוסים הראשונים כשהוציאם ממצרים לא היו לעולם שהרי גלו לפיכך אמר כנגדו "וארשתיך לי לעולם.

הוא כותב שם שהאירוסין הראשונים היו יציאת מצרים, השניים היו היציאה מגלות בבל

והשלישי מהגלות העכשוית.   רד"ק על הושע פרק ב' כא'

ומה זה הנישואין?

משהו אחד שיקרה ביציאה משלושת הגלויות, ומתן תורה (כלומר מעמד הר סיני) היה רק ביציאה מגלות מצרים, אז הוא לא יכול להיות הנישואין לפי זה.

מצד שני לא ברור לי... אם היו נישואים, איך יכולים להתבטל האירוסין גם אם יצאו לגלות. מה צריך אירוסין אם יש נישואין

אולי לדעתו הנישואין זה רק בגאולה השלמה?

(או שאני בכלל לא מבין למה רומז כל המושגים האלה)

היה לי בראש את הפסוק שהנביא אומר "avid;font-size:21.7px;">אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ"

 שהיה זכור לי שאין גירושין אפילו בגלות

אבל אני רואה שזו כנראה מחלוקת במפרשים (בין מצודת דוד למלבי"ם) האם הכוונה שאין גירושין בכלל, או שיש גירושין שאפשר לבטל בתשובה

ראיתי שם עכשיו- לפי המצו"ד זה גט על תנאי, שאם תחזור בתשובה הגט יתבטל. ולפי המלבי"ם, אין בכלל גט אלא היא מרדה בו ולכן הוא משלח אותה עד שתשוב ממעשיה הרעים ("ויש הבדל ביניהם, אם משלחה מפני שמאס בה משלחה לחלוטין ונותן בידה ספר כריתות ואז אין לה לצפות שישוב אליה עוד, אבל אם שלחה מפני שמרדה כנגדו מגרשה מביתו רק לפי שעה, ואינו נותן בידה ספר כריתות ועת תיטיב מעשיה ישיבה לביתו").

אבל זה לא כ"כ משנה כי הגירושין הם רק חיצוניים ולכן אין להם "חלות" בכל מקרה. וממילא גם האירוסין והנשואין השניים והשלישיים הם רק בבחינה של חידוש הברית ולא שבלעדיהם אין נישואין.

לכן הנביא אומר: "אתם טוענים שיש? תראו את הגט! אם אין גט, סימן שלא גורשה אלא שולחה בגלל פשעכם"

לא גרושה, אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים

נדב ואביהוא עשו את זה לכבוד עבודת ה'. אבל לא על פי ההלכה.

דיבורים בתפילה, זה יותר כמו ביזוי המקדש שהיה 

...ההשוואה שלך לא נכונה ונובעת מדרך מחשבה מסויימת.

מי שכבר נמצא בבית הכנסת כמו נדב ואביהוא עושה את זה לכבוד השם

אבל כילוד אשה נופל בדיבור  או באמירת אמן בקול רם הרבה מעבר לקולו של

שליח ציבור דבר שאסור לפי ההלכה או שאומר ברוך הוא וברוך שמו במקום שלא צריך לאמר.

כל הדוגמאות הללו הם האש הזרה של תקופת הגלות.

לא לפי מה שהוא ציווה. מה שנדב ואביהו עשו - זה להביא אש שד' לא ציווה להביא.

יש מהלך יפה, שמצביע על כך שמיד אחר כך אהרון לכאורה עושה אותו דבר - מחדש מעצמו מה שלא נאמר לו ושורף את החטאת, ואפילו בלי לשאול את משה. ולכן משה כועס, אבל כשהוא שומע את ההסבר של אהרון הוטב בעיניו
 

מה שמלמד אותנו שלפעמים ה' דווקא כן מצפה מאיתנו להפעיל שיקול דעת ולעשות לא רק מה שנאמר. ואז צריך לחפש את ההבדל שבגללו נדב ואביהוא כן נענשו (אולי היוזמה מול ההיקלעות לסיטואציה, אולי המוטיבציה והמטרה, אולי חילוק אחר)

…ההקבלה שלי בין אש זרה של נדב ואביהו לבין

דיבור בתפילה?

מחילה אם השתמע אחרת

(הערתי רק על הפרשנות של היסטורי לחטא נדב ואביהוא)

אבל אם להחזיר את הדיון למסלול פרודוקטיבי - זה יהיה מעניין אם תרצה להתייחס למהלך שהזכרתי, ולספר את החילוק שלך בין מעשה נדב ואביהוא לשריפת החטאת 
 

(כמובן, אתה לא חייב. ואני לא בעמדה מתווכחת או משהו, פשוט מעניין אותי לשמוע. גם מאחרים, אם מישהו קורא את זה )

..

…. לא יותר מזה. אהרון פשוט היה אבל על בניו.

כשיש קונפליקט בין שני מצוות אזי אנו יכולים להפעיל יוזמה אישית אבל רק אז.

חילוק יפה

… שכל עוד המת לא נקבר האבלים פטורים מתפילין ותפילה כי הם עסוקים בעסקי הלוויה.

זה עוד הבט של קשר בין תפילות לקורבנות מה שמחזק את טענתי לגבי אש זרה ודיבור חולין בתפילה.

'למענך פתן, אל תקרב לנשכני,

לא סרטן אנכי,

רק צבת לוהט אדמוני.

ומה על הגבעה שם,

חרש ציד אדוני, והוא קם'.
 

(פנקס "ראשון ליפו" פיסקה קי4)

במדור מדרשיר

כאילו לא היה לי זמן לפתוח סתם הסתקרנתי

בעיקר שינויים קטנים בנוסח (לפעמים במטרה להקל על הקריאה או לתקן פליטות קולמוס, לפעמים בעקבות העריכות של הרציה והרב הנזיר באורות למיניהם)

אבל בהוצאה החדשה של מוסד הרב קוק (תש"פ) יש בתחילת כל פיסקה תמצות של הרעיון המרכזי שלה, ויש גם הרבה הערות ודברים כאלו

רק מהכבשים?

ב. איך מסדרים את החלוקה בין מצה לפסח בספר מדבר שור (בין סגולה לשימוש) , לבין החלוקה בין פסח למצה בעולת ראיה ובמאמרי הראיה (בין נשמתי לחברתי)?

@הסטורי 

@טיפות של אור 

רב. והוא אמר לי : הנשמה הכלל ישראלית יוצרת תועלת שימושית לתיקון האומות.

אבל לא משכנע. אם כבר זה אמור להיות הפוך

מה שר"ע רבי טרפון ושות' היו מסובים

עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית

א': האם תחילת זמן או סוף זמן?

ב': אליבא דמאן??? בערך כל התנאים נחלקו מתי תחילת/סוף זמן ק"ש

תחילת זמן, ותלמידם אמרו להם שהגיע זמן לקרוא ק"ש ומאוחר יותר להתפלל ותיקין וזריזין מקדימין למצוות. מה גם שכנראה אין מצווה לספר יציאת מצרים בפסח ביום, רק בלילה.
 

ב. אולי זה היה משיכיר. כי נשמע שהם לא שמו לב לאור שכבר התחיל. אבל בבית פנימי עם חלונות קטנים גם לא תמיד שמים לב לנץ. אבל זה יכול להיות גם עלות השחר ותלמידיהם היו בחוץ או ראו דרך החלון

א' ראב"ע סובר שפסח מצוותו עד חצות מדין דאורייתא ולא מצד גזירת חכמים להרחיק מן העבירה ות"ל בעבור זה בשעה ש(פסח) מצה ומרור מונחים לפניך סתם נקודה למחשבה

ב' ת"ק של המשנה סובר משיכיר בין תכלת ללבן ר"ע בין חמור לערוד

עוד שאלה האם בסוף חכמים הודו לבן זומא לגבי הזכרת יצ"מ בלילות

והאם בן זומא חולק על חכמים (לפחות בה"א של התוספתא משמע שכן אבל האם הודה להם?)

"תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח" ע"ש

א. אולי כבר סנהדרין פסקו שלא כרבי אלעזר בן עזריה?

וגם אם לא. הוא זרם איתם והם סיפרו עד הבוקר.

ב. עובדה שאנו אומרים בלילות הזכרת יציאת מצרים.

עיין מהרל תפארת ישראל החצי השני של פרק נב, שמסביר שגם בן זומא סובר שלימות המשיח מזכירים.

אלא שלא צריך דרשה לזה כי זה ברור מאליו

זרה רק מתפללים לקב"ה ומזכירים את נשמות המתים.

אגב המנהג הזה קיים עד עצם היום הזה, ביתר שאת במדינות המזרח (סין יפן הודו) אבל גם ראיתי אותו במו־עיניי בתרבויות מזרח אירופה כדרך להזכיר מתים או משהו כזה ש"נותנים" להם מאכלים סמליים או משהו בסגנון.

עילוי נשמתו. אבל הפרקי תהילים כן לתועלת הנפטר.
 

המנהג האלילי לתת מתנות ואוכל למת היה קיים בעבר בכל התרבויות האליליות בעולם, וקיים גם עד היום במקסיקו אצל כל הנוצרים כשריד לאלילות האינדיאנית.

הבעיה בלתת אוכל למת זה לא רק כי זה מעיין ע"ז.

אלא גם כי זה משמר מחשבה מוטעת שהאדם כפוף תמיד לאוכל ולטבע הגשמי, והנשמה לא יכולה להמלט משלטון הגשמיות והטבע