כשאדם מאוזן, הרגישות שלו מאוזנת. (לא תמיד, לא כל הזמן... אבל בגדול)

מה קורה בימים שאין איזון? -הרגישות עולה.

מה מייחד אנשים רגישים מאד:

הכאבי בטן שתיארת.

הסערת רגשות שנתפסת גם ב"דברים קטנים".

מאמינה שגם המודעות העצמית והאינטלגנציה הריגשית גבוהות אצלך יותר מרוב האנשים שנתקלת בהם

יכולה לשתף על עצמי, אני מאוד נוכחת, כריזמטית ודומיננטית מצד אחד.

ומצד שני - גם רגישה

אני חושבת שדווקא הרגישות אצלי חידדה לי את שאר התכונות החזקות, אבל זה בעיקר בגלל שאני לא נותנת לה לנצח אותי (אם אפשר לקרוא לזה כך) אלא אני משתמשת בה לטובתי רוב הזמן

להפך,

אני חושבת שככל שמנסים להילחם בה ולהכניע אותה..או "להעיף אותה מאיתנו"..

הצד הזה נהיה יותר נוכח בנו.

לכן צריך למצוא יותא את האיזון, מאשר לבטל חלק חשוב שנמצא בנו.

אלא לא נותנת לה לנצח אותי

מה ההבדל?

אני לא רוצה באמת שהיא תהיה לא קיימת מבחינתי. זה ישנה אותי לגמרי וייקח ממני הרבה דברים טובים.

אבל מצד שני, אני לא רוצה שהיא תשתלט עליי ותנצח אותי, כי זה יכול נורא לנהל לנו את החיים

בגדול, אני חושבת שכדי לחיות בטוב עם רגישות יתר, צריך קודם כל מודעות למה מטרגר אותנו ומציף את הרגישות. ובמה היא באה לידי ביטוי.

ממש עבודה עצמית

למשל אצלך, מפגש עם חברים

מה קורה אצלך שאתה מרגיש ככ לחוץ?

כאבי בטן ממה שאני יודעת, בעולם הגוף נפש, הם חשש מביקורת ושיפוטיות. 

בעולם הפיזי בלבד, הם סימפטום של לחץ וחרדה אפשרית

כשאתה מתאר את הסיטואציה הכי קשה שיכולה לקרות לך מול החברים, מה יש שם..? ממה הפחד בעצם..?

למה שכתבתי עם חשש מביקורת ושיפוטיות נראה לי 

יש מצב שאתה פשוט לא רוצה להגיד שלום כי אתה נורא אותנטי ומחובר לזה ש"מה הקשר" עכשיו, ומה לי ולכם, וזה מתנגש לך עם חשש לא מוסבר אפילו ממחשבות של אנשים שממילא אין ביניכם קשר

תאתגר רגע את החשיבה שלך:

ואם אתה מסכים לעצמך להיות קצת פחות אותנטי בשביל מוסכמה חברתית ולהגיד את השלום ? זה עדיין נחשב בעיניך מלאכותי? אתה בטוח שהם מרגישים? והם בעצמם, לא מלאכותיים ואולי עושים את אותו הדבר ואז אתם "פיטים"?

ואם תהיה אותנטי עד הסוף ולא תגיד שלום, באמת יחשבו מה שחשבת לדעתך? 

מה הבעיה בעצם בלהגיד שלום? יש מלא אנשים שהם "פרצופים מוכרים" ואנחנו אומרים להם שלום, ובזה זה נגמר. זה לא בהכרח מלאכותי. זה פשוט טיב הקשר עם האנשים. מחייכים אליהם, הם מאירים לנו פנים בחזרה, וזהו 

ואם אני נכנס לאיזה אירוע או מקום שיושבים בו הרבה אנשים אני מסתבך שוב באותה נקודה, מצד אחד אני רוצה באמת להתעניין בכל אחד, מצד שני אני נכנס ללחץ כי ממי להתחיל? יש הרבה אנשים לא זורם לי השלום שלום הזה...

לדעתי עניין של פרפקציוניזם/ שחור ולבן/ טוטאליות

אתה לא יודע כרגיש להיות חצי חצי. זה או שאתה בתוך הסיטואציה, או שאתה לא. כי הרבה פעמים אתה באמת חושב על הצד השני גם

וזה משו שצריך ללמוד אותו. גם לא לקחת ללב יותר מדי מחשבות של אחרים, וגם להקליל.

ואם לומר בכנות: גם לא לחשוב שאתה מרכז העולם. כמו שאומרים לך שלום רפה, אומרים גם לעוד אנשים.

כמו שאתה תגיד שלום רפה, כך גם עוד אנשים מהנהנים בנימוס עם חיוך לאנשים אחרים כדי לומר "היי, ראיתי אותך. אני מכיר אותך. סימנתי וי"

הרי לא באמת ריאלי לשבת לדבר ולהתעניין בכל הפרצופים שאתה מכיר באירוע המוני, נכון? אז לחלק אומרים שלום מנומס וממשיכים, ועם חלק מפתחים שיחה. ואתה בוחר את החלוקה

מזדהה איתך ממש- אני חברותי ומוביל אבל דברים יכולים להציף אותי ברגע ואני רגיש לפרטים ומקרים קטנים- ממש מומלץ לקריאה..

מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?

זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.

שקוראים לי הרבה במפגשים כאלה

שיחות שלא זורמות

לא מוצאת נושא שיחה

עומדת ולא משתלבת

מרגישה מוזרה

יש לי השבוע כמה אירועים כאלה

ומותשת מלחץ

אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.

זה קורה המון.

מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.

זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.

הרגשתי מוזר, או משועממת  או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.

כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.

אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.

(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)

לא לאכול כי זה לשנות מצב, ולהשאר רעב עדיף על שינוי ללא-רעב

או לא להיכנס להתקלח (זה יכול לקחת לי גם שעתיים)

כל המשימות שדורשות לשנות משהו

לקום מהספה זה קשוח

לעזוב את הגלילה בטלפון

לקום מהמיטה

אבל לצאת מהעבודה קלל

לחזור לגלול אחרי משימה

אפילו לצאת להליכה קל ופשוט 

טוב, תלוי מה בעבודה.

על מה שקורה המערכת העיכול ותוצאות לוואי.

הפחתת קטניות וירקות מצליבים  ( כמו כרוב) מפחיתה גזים באופן דרמטי. 

שקשה לך להשתחרר ממנו והוא עדיין כובל אותך... (גם לי יש סיפור כזה)

ממליצה לאמץ מבט נייטרלי על עצמך, כמה שיותר אובייקטיבי. עם עצמנו אנחנו משוחדים, קל לנו להתבוסס ברגשות ולטבוע בהם... אבל זה לופ שפוגע בנו. נסה להפריד רגע בין הקולות בתוכך ולהיות השופט מלמעלה, זה שעושה ביניהם שלום, המבוגר האחראי. לשמוע את קול הרגש, את קול השכל, ולתווך בחמלה. 

אם אפשרי, באמת עדיף ללכת לטיפול. באמת באמת. זה לא חולשה זה חוזק.

אתמול בשבת, רפרפתי מעט ב"עד שליבך יתנגן" - אלומה לב המביאה באופן יוצא מהכלל את

שיטתה של הרבנית ימימה, שהיתה פסיכולוגית וגם , עד כמה שהבנתי, קשורה לתדר רוחני.

ממליצה. יש סדנאות עם מדריכות (אולי גם מדריכים) בשיטה שלה. יש גם מישהי ביוטיוב

שמלמדת. וגם מישהו. איני זוכרת את שמותיהם. מאוד כדאי. מאוד נוגע.

ריגשת, מזדהה איתך, מרגיש את מה שעברת. גם אני עברתי את זה.

וכן, הצהריים קיבלתי תזכורת, אחת מני עשרות, מאז שזה (וזה וזה וגם זה) קרה. אף אחד בעולם לא יבין אותך. אף אחד לא יידע מה אתה מרגיש, מה מניע אותך לפעול, איזו מילה בדיוק מזכירה לך משהו - שאף אחד לא היה חולם בכלל שקרה...

וזה שורף את הלב ואת הנשמה כל פעם מחדש. וה"נחמת שוטים" היחידה היא שכמעט כולם עברו איזה משהו כזה. אז לפחות אני לא חריג. (ובכל זאת הם לעולם לא יבינו אותי).

אז כן, נגעת בי, אחי. (והפעם בהסכמה)

אני יכול להגיד לך שיש משהו שאין לאנשים אחרים.

אתה היית שם ואתה יכול להדריך אנשים איך לצאת מהצרה הזו.

זו דרך מצויינת להפוך מנטל לנכס.

ואני משוכנע שאתה גם לא באמת נטל, גם אם אתה רואה בעצמך ככזה, יש לך מה להביא לעולם.

מאד מקווה שאתה מקבל טיפול רגשי ... מגיע לך להרגיש טוב...

בירושלים - רח' חירם, ליד רח' בשם ירמיהו.