גם היא אחראית על הפרנסה,

וגם הוא אחראי שיהיה אוכל טעים לארוחת צהריים וריצפה נקייה.

האם זה אומר ששניהם בפועל צריכים לעשות את כל המטלות? בוודאי שלא.

אבל ברגע שמבינים שהאחריות היא של שניהם, ובעצם רק נותר למצוא חלוקה הגיונית שתואמת את המציאות (למשל אם האשה בחופשת לידה אז היא לא תלך לעבוד תוך כדי), כל השיח משתנה.

דבר נוסף:

חופשת לידה ואבטלה הם שני מצבים לגמרי שונים.

אשה בחופשת לידה אמורה לטפל בתינוק בן 0, וזאת משימה של 24/7. אני לא חושב שאפשרי לטפל בכל מטלות הבית כשיש תינוק קטן שתלוי בך לחלוטין. 

לעומת זאת באבטלה היא כן אמורה להיות עם יותר זמן פנוי, מה שממילא אמור להיות מתורגם ליותר מטלות בבית בזמן שהגבר עובד.

אבל מרגע שהגבר חזר הביתה מהעבודה, הוא לא אמור להיות שייח שיושב על הספה וגולל בטיקטוק בזמן שאשתו מפרפרת עם ארוחות ערב, מקלחות, הרדמות, כביסה...

איזון, הקשבה והתחשבות - הם המפתח להצלחה.

החלוקה/ אופן הטיפול בבית

משתנה בהתאם לזוג ולצורך.

( בראייה ככה מהצד)

אישה בחל"ד רחוקה מלהיות פנויה לתחזוקה מלאה של הבית.  היא רוב סביב התינוק החדש.  

ותחזוקת בית יכולה להתפרש להרבה כיוונים - קניות שבועיות, השלמות קטנות לדברים שאזלו, בישולים, אפייה, ניקיונות  

תינוק שזוחל מאלץ לשמור על רצפה יותר נקייה לעומת בית ללא תינוק.  

ובמקום אחר התעניינת על פסיכולוג לגבר - אפשר להבין שהבעיה היא יותר מאשר תחזוקת הבית 

זה בנושא אחר.

כמובן שבסוף בנישואין הכל קשור לכל..  אבל זה ממש נושא אחר

העבודות בבית משותפות

אולי עם הזמן אחד יעשה יותר ניקיון והשניה יותר כביסה או הפוך אבל סהכ מתחלקים שניהם במטלות הבית, וב"ה לא חסרות מטלות.

צריך לומר שחופשת לידה היא דווקא סיטואציה שונה כי סביר שהאישה תנוח ככל שאפשר

אני יכול לומר על עצמי שאם הייתי יותר בבית, מסיבה של חוסר עבודה למשל, אני מניח שהייתי משתדל לעשות יותר עבודות בית כדי להקל עליה בהנחה והיא עובדת 

כך או כך בשיח טוב ונעים בין בני הזוג אפשר וצריך למנוע ויכוחים או אי הסכמות בנושא. 

וכאן נכנס עניין התקשורת בינהם 

ואת זה את יודעת לענות אם יש או אין

אבל טבעי (ולרוב הזוגות גם נכון) שאם האישה לא עובדת

תוכל להשקיע יותר במטלות הבית.

לא עובדת הכוונה שהיא לבד בבית

כי להיות עם תינוק/ילדים בבית זה כן לעבוד. לעבוד בגידול ילדים.

כן מאמינה שהאחריות על הפרנסה צריכה להיות על הכתפיים של הגבר( אישה לא בנויה להרגשה של כזה עול)

והעול של בית וילדים על האישה (גבר נולד עם תכונות שזה פחות טבעי לו)

זה בגדול

( ואני עובדת במשרה מליאה ואם זה קשור מרוויחה הרבה יותר)

ואחרי שיוצאים מהנקודת הנחה הזאת והזוגיות היא תקינה שתי הצדדים אמורים לרצות לעזור אחד לשני

אם אחד עבד עד מאוחר והלך לשיעור תורה ואני הייתי בבית בערב אני לא אשאיר לו כלים כדי שיעזור

ואם אישה בתקופה עמוסה עם ילדים קטנים ולא מצליחה לעזור בפרנסה תקופה גם בסדר

שהזוגיות תקינה רוצים שיהיה טוב אחד לשני ופחות מחפשים להתחשבן

ועכשיו יאלה להרוג אותי שאמרתי דיעות לא פופולריות...

מה"התחשבנות" או ה"פינקסנות" אבל בסוף שורה תחתונה אני מתפחלצת בתוכי כשאני מסדרת ומנקה והוא יושב.. נכון הוא לא תמיד יושב וגולל בפייסבוק, הרבה פעמים מתעסק בעבודה, או סתם פתאום חבר מתקשר, או פתאום נזכר באלף ואחד דברים אחרים שצריך לעשות.

בסוף אני מחפשת שותפות בעניין הזה למרות שאני בתכלס כרגע בבית והוא עובד.

לא מצליחה לעשות את המטלות השנואות (על שנינו) בשמחה.

מרגישה באיזה שהוא מקום שיפחה וקורבנית ומאוד לא אוהבת את התחושות שזה מוציא ממני.

לא רוצה להיות במקום הזה.

מנסה להבין האם זה משהו שאני צריכה עבודה עליו או שיש פה איך שהוא שיח זוגי שיכול לקדם אותנו.

כן דיברנו על הנושא והוא הציע להעזר בתשלום וזה לא מספק אותי. לא יודעת אפילו למה.

סליחה על הבלגן 

את מצפה שהוא יתקשר להזכיר לך לעבוד בבית כי הוא עובד בעבודה?

נכון שלא...😊

אז תני לו קצת לנוח בבית ותדברי איתו על הציפייה לעזרה כששתיכם יושבים

גם אני מתעצבנת על סיטואציות כאלה לפעמים

ואז נזכרת שכשהוא קם ב5 לתפילה ושיעור תורה אני עדיין ישנה

אז אין באמת שיוון ...

אם יש מטלות באמת שנואות - כדאי להוציא אותן למיקור חוץ או לקנות מכשיר עזר (מדיח, שואב שוטף). לא באנו לעולם כדי לעשות מטלות שנואות.

אם זה באופן כללי חוסר חשק למטלות הבית האינסופיות - אולי לחפש דרכים להתייעל או לחילופין לחפף.

אם את לא עובדת, אולי חסרה לך חברה? ובכלל הנאה בחיים, תחושת סיפוק, תחושה שיש בשביל מה לקום בבוקר ועוד.

לגבי זה שהוא יושב,

תראי בעיניי אם אישה בבית (ובלי תינוק / ילד), אז כן, היא יכולה לעשות את מטלות הבית בשעות הבוקר, ובערב לשבת יחד עם בעלה לכוס קפה, או סתם לרבוץ על הספה כמותו. אבל כנראה יש סיבה נוספת למה זה לא קורה, ונראה לי כדאי לברר מה באמת עומד שם מאחורה.

אם מדובר על מטלה ספציפית שנואה, שאין איך להוציא אותה - אפשר לשבת לשיחה ולומר לו באופן גלוי שאת ממש שונאת את המטלה הזו, ואם פעם בשבוע תשבו יחד על המשימה השנואה זה יקל מעליך מאוד. (רק שהוא הציע להעזר בתשלום, וזה נשמע לי מושלם מצידו)

אם מדובר על מטלה שנעשית דווקא בזמן הזה, כמו למשל להכין ארוחת ערב - לגמרי לגיטימי לבקש להכין יחד.

אני כן מסתייגת שיש עוד משתנים כנראה שמשפיעים,

לדוגמא סטודנטית שלומדת במהלך היום, או כמו שכתבו לפניי חל"ד, או הריון שדורש מעקבים צפופים.

אני בהריונות ישנה המון. אבל זה באמת צורך של הגוף ולא פינוק של זמן מנוחה... אז גם כשלא עבדתי וישנתי בבקרים, זה היה בשביל התפקוד המינימלי, וכמובן שלא יכולתי לעשות לבד את מטלות הבית.

קודם כל מתחברת לתגובה של @יראת גאולה.

אם את בבית ואין לך חברה, וכל היום סביב המטלות, זה יכול לשעמם ולחרפן. אני, כדי להיות פרקטית בבית, צריכה שהזמן של המטלות יהיה תחום ולא יתפרס לי על פני כל היום. אז כשהייתי בבית, למרבה הפרדוקס, הוא היה מסודר פחות במהלך היום. זה הרגיש לי חסר טעם לרדוף כל היום אחרי הבלאגן והרגשתי שזה לא מה שאני רוצה לעשות.

כשגדשה הסאה, כבר יצאתי מהבית לעבוד ורווח לכולם

לגבי זה שמפריע לך שהוא יושב ותחושת שותפות - האם את מרגישה שאתם שותפים בדברים אחרים?

הזוגיות שלכם במקום שהיית רוצה שהיא תהיה בו? את לא חייבת לענות כמובן

אבל בגדול, לדעתי, כשאישה לא מקבלת את הצרכים הרגשיים שלה מבעלה, היא תובעת אותם בדרך של "שתלטנות" בתחומים אחרים חיצוניים יותר. 

זה לא מספק אותך כי אם יש עכשיו כילים בכיור אז נביא עוזרת והיא תשטוף אותם? או תפעיל מכונת כביסה כי יש מלא בגדים מלוכלכים?

את מחפשת שותף לא מישהו שישב על הספה כשאת מארגנת את הבית אחרי א. ערב.

עוזרת יכולה בהחלט לעזור אם קשה לך ואת לא מספיקה לנקות ממש את הבית. אבל לתחזוקה שוטפת אם שניכם בבית שניכם צריכים להיות שותפים פעילים.

בעיה כ"כ מוכרת שאני התמודדתי איתה ועדיין מתמודדת.

אני פשוט אומרת "תפעיל בבקשה מכונה" "תכניס כלים למדיח" "תנקה את שולחן האוכל" "תקפל כביסה" אין ברירה זאת הדרך היחידה שמצאתי ..

שותפות כמו באידיאל הקיבוצי (שבקיבוצים כמובן קרס, חברה לא יכולה להתנהל כך, בית כן) כל אחד תורם לשותפות את מה שביכולתו וכחותיו לתרום ומקבל את צרכיו ככל שהשותפות יכולה לתת אותה. אגב, זה נכון לא רק על בני הזוג, אלא גם כלפי שאר בני הבית. גם ילדים שגרים בבית יכולים וצריכים להשתתף במטלות בצורה שמתאימה לכחותיהם ויכולותיהם בגיל וברמה.

אחרי שאמרנו את זה - בתוך השותפות יש סוגי מטלות שיותר מתאימים באופן טבעי לבעל ויש שמותאמים יותר לאשה ככלל ויש שיותר מתאימים לפלוני ולאלמוני. כמובן צריך להתחשב בנסיבות הספציפיות.

המציאויות שהוזכרו בסוגריים - אינן אחידות בכלל. 'חופשת לידה' זו הגדרה מטעה, זה הכל חוץ מחופשה. בשבועות הראשונים אחרי הלידה (בדגש ככלל על ששת השבועות הראשונים, אבל כמובן צריך גמישות לפי הכחות) - אישה לא אמורה לעשות מטלות בכלל חוץ מהטיפול הישיר בתינוק וההתאוששות מהלידה.

כשחיו בחמולות זה היה פשוט - שאר נשות החמולה גיבו. בימינו אין ברירה, אי אפשר שהבעל לא ילך בכלל לעבודה או לימודים שישה שבועות, אז האשה נאלצת אולי לעשות קצת יותר מ0 עגול, אבל בוודאי לא יותר ממה שעושה כשהיא עובדת בחוץ, את מה שהבעל עושה כל שאר הזמן - פשוט שזה המינימום שהוא צריך לעשות ואם יש קושי, להתאמץ להשיג עזרה מהמשפחה או בתשלום.

במציאות שהאשה מובטלת (או הבעל) וכל עול הפרנסה על הבעל (או האשה), פשוט שבאופן כללי מי שבבית אמור(ה) לקחת על עצמו(/ה) יותר ממטלות הבית, בדומה לעקרת בית מאידיאל - שחלק מה'הסכם', גם אם הוא לא רשמי אמור להיות שהחלק שלה בשותפות הוא מטלות הבית.

אמנם צריך זהירות:

ראשית אם המובטל/ת עוסק באופן פעיל בחיפוש עבודה, בירורים, שליחת קו"ח, ראיונות וכו' - הרבה פעמים זה אמנם שקוף, אבל זה לא פחות מאמץ מלעבוד.

שנית - מובטל/ת (בשונה מעקרת בית מאידיאל*) עלול להרגיש פיחות ערך עצמי שלפעמים גם מוביל לדיכאון. חשוב שגם בתקופה כזאת יהיה עם מה 'להרים את הראש' מהרוטינה של כביסה-כלים-החלפת חיתול. שותפות של הבעל (כנ"ל או האשה) ואפילו שדר אמיתי שרואה את המאמצים, יכולה לעזור מאוד לשמור על שפיות.

*גם עקרת בית מאידיאל, ראוי מאוד לענ"ד. עדיין חשוב להיות 'עם יד על הדופק', שאינה טובעת ברוטינה של מטלות הבית ונכנסת לסוג של דיכאון. כלל אצבע - אם אינה נראת חיונית, מתפקדת ושמחה, כדאי לעשות חושבים.

אם מישהו מזהה אשמח לעדכון בפרטי.

בעלי עובד בשעות הצהרים ערב לילה, ואני בזמן הזה עם הילדים והבית לבד.

ואני בבית כי הארכתי חופשת לידה כרגע. 

עכשיו שהוספת פרטים, לדעתי זה שאת המון זמן בבית לבד מאוד משפיע בנוסף

כדאי לחשוב אם זה שווה את זה,או אם יש לך אפשרות ליציאות בבקרים עם התינוק

אני חושבת שבזמן שאת עם הילדים - את עובדת בעבודה קשה ומאומצת. (ובבוקר את עם תינוק?)

לא הגיוני לומר שאת לא עובדת, והבעל כן עובד, ולכן מטלות הבית צריכות להיות עלייך. אלא את עובדת בזמן שהוא בעבודה, ושניכם צריכים לנוח כשמתאפשר.

ולמטלות הבית צריך למצוא פתרון. לדעתי פתרון של מיקור חוץ הוא מוצלח מאוד. ובשאר אפשר להתחלק, ומי שמסוגל יותר - יכול לקחת יותר.

דרך אגב, יש מטלות בית של קניות למשל - מי עושה אותן? כי גם זה זמן ומאמץ, אבל לא שנוא כמו מטלות הבית.

אם את לבד לבד, אני הייתי מצפה מעצמי לעשות את מטלות הבית העיקריות(ז'א, שהבית יראה תקין)

ואם עם ילד, לא הייתי מצפה יותר מידי או חושבת שזה תפקידי הבלעדי

בעיני זאת עבודה בפני עצמה.

ופרגון ושמחה בעשייה של האחר היא קריטית בעיני.

שווה לעבוד על הכיוון הזה ואז ממילא הוא ישמח לשמח אותך ואת לשמח אותו,  שזה כולל גם טיפול בבית, כי בסוף הבית הוא ה"ביחד" והבניין המשותף שלנו, וזה עמוק מעבר לטכני.

לא שזה תמיד עובד , ולפעמים עושים משימות כשלא רוצים או כשלא מוערכים. אבל יש שדרוג גדול אם משתדלים. ככה זה אצלנו, סתם משתפת לפתוח את הראש

להיות בחופשת לידה עם התינוקת זו מעמסה לא קטנה.

ברור שאת גם צריכה לנוח בזמנים שיכולה וזה שאת בבית לא אומר שאת יושבת רגל על רגל ונחה, בכל זאת את מטפלת בה וזה דורש מה שדורש.

בעזרת שיח פתוח בינכם תגיעו להחלטות משותפות על מטלות הבית שיתחלקו בינכם.

הבית לא רק שלך כמו שלא רק שלו.

בעיניי טבעי שהגבר יהיה יותר אחראי ונוטל את אחריות הפרנסה על הבית כמו שאמרה @אור123456 ועדיין כשהוא יכול שיעשה חלק מהדברים כמו כשאת יכולה גם את תעשי חלק

והאמת והשלום אהבו

שגבר חייב להיות אחראי על משהו ממטלות הבית

גם אם הוא עובד קשה

כי זה חלק משותפות

אישה בהארכת חופשת לידה לא צריכה לעשות יותר מהגבר

כי זו עבודה מאד סיזיפית

המצב האידיאלי שלכל אחד יהיו תחומי אחריות בבית ומקסימום לוקחים עזרה חיצונית/ אחד מתנדב לסייע לשני

המצב שאינו אידיאלי שהאישה צריכה לקחת אחריות על הכל

אם זה קורה והגבר לא משתף פעולה אפשר להעביר הרבה למיקור חוץ (עוזרת, אוכל קנוי, חד פעמי, בייביסיטר)

אישה פוגשת את הבעל שלה רק כשהוא נח בערב. הוא יכול לתזז כל היום והוא יכול דווקא למרוח את הזמן בעבודה, אבל בשני המקרים היא פוגשת אותו רק יושב בערב על הספה כשהיא "מתזזת".

מרגיש לי שזה הרקע של הפוסט שלך.  שם זה מתחיל.

זה תחושה. אחר כך אפשר לבדוק אם היא מחוברת למציאות (אולי כן) ואולי לא.

זה קצת שונה. אני פוגשת אותו בבוקר.. לפני שהוא הולך לעבודה..לא בערב כשהוא גמור.

וגם יש ימים שהוא לא עובד בכלל והמצב לא שונה באותו יום. 

אני לא מכיר אותו. אבל יש מצב שהוא באמת יכול לתת קצת כתף. בטח בימים שלא עובד.

ואולי לא.

ואולי אתם צריכים מדיח ורובוט שוטף רצפה, וחבל לריב.

ועדיין לא חסר עבודה בבית של ילדים.. טפו טפו.

יש תמיד ובהמון תחומים

אין סיבה שלא יהיה חלק אם יש לו זמנים שהוא בבית ולא עסוק אלא אם יש סיבה מיוחדת שאנחנו לא יודעים

גאונית.

טוב נו מכונת כביסה יותר אבל זה כבר יותר יישן

רק הטיפול בילדים זה עבודה במשרה מלאה.חד משמעית

וגם - חופשת לידה זה לא דומה לאישה שמובטלת והילדים במסגרות

(ובכלל חופשת לידה ספציפית זה זמן מנוחה לאישה להתאושש ולטפל בתינוק כך שזה רק צריך לשאוף להוריד ממנה  מטלות מה שאפשר )

להיות כל אחה"צ והערב עם הילדים זה לגמרי עבודה כמו בחוץ ויותר (מבחינתי לעבוד במשרד הרבה הרבה פחות מתיש. ואני עובדת תמיד מחוץ לבית בין היתר כדי להתאוורר )

ולכן נראה לי שהבסיס הוא אצלך - להעריך ולהאדיר את מה שאת עושה. לקבל ולכבד את עצמך על כך מה שאת "תורמת" לבית גם לפני הנקיון/כביסה/כלים

להיות שלמה עם הציפיות שלך שהוא יקח חלק במטלה הזו

ומשם לבוא לשיח מול בן הזוג- מה את מרגישה,מה עושה לך טוב ומה לא

ואיך אפשר לחלק בין שניכם את העומס של תפעול הבית

הגיוני שזה לא יהיה שוויוני,גם אין שאיפה כזו,אבל זה של שניכם ושניכם אחראים לו וזה נקודת מוצא חשובה

יכול להיות שההחלטה תהיה יותר מיקור חוץ אם יש יכולת כלכלית

אולי באמת שווה לשקול כן לצאת לעבוד אם זה מה שיעשה לך טוב יותר

ואולי הוא יפנים את החוויה שלך ויקח קצת יותר כדי שתהיה לו אישה רגועה ושמחה

לא יודעת...

בהצלחה!

זה עוד לפני הבקשה ממנו (או לא). זה הדיוק הפנימי שלה.

והוא בהחלט שותף, מלא.

אבל זה שאני בבית לא אומר שאני יושבת רגל על רגל, אני עובדת בבית עם הילדים.

אין משהו שהוא תפקיד בלעדי שלי למעט האוכל שאני משתדלת מאוד שיהיה מוכן כשהוא מגיע.
 

לגיטימי לצפות ממנו שיהיה שותף, אבל מבחינתי יש לו גם את הפריוילגיות שלו בגלל שעובד בחוץ.

(הוא לדוגמא כמעט כל יום מספיק לנוח חצי שעה ויותר, אחרי שמסיים לקלח את הילדים 😅. לי אין 5 דקות לנוח....)

יעסיק את עצמו יותר בזה.

הבית זה עבודה לכל דבר, יש מי שלוקחות על זה כסף הרבה כסף

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..