בכל הריבים והוויכוחים שיש לי עם אנשים.
בעיקר מול אמא..
השתיקות והתעניות דיבור נגדי זה הדבר אולי הכי כואב וקשה שיש.
ואז ברגע אחד הכל חוזר "לקדמותו".. ואני צריכה להישאר עם התחושה המרה..
ועם הרבה קושי לסלוח..
בכל הריבים והוויכוחים שיש לי עם אנשים.
בעיקר מול אמא..
השתיקות והתעניות דיבור נגדי זה הדבר אולי הכי כואב וקשה שיש.
ואז ברגע אחד הכל חוזר "לקדמותו".. ואני צריכה להישאר עם התחושה המרה..
ועם הרבה קושי לסלוח..
מרגיש שאת פשוט מחזיקה את האנרגיה שלהם רגשית בגוף שלך. גם הרבה אחרי שהם הלכו.
בין כך ובין כך התחושה הרעילה נשארת..
גם אם כביכול סולחת ואם לא סולחת, אז אוכלת את עצמי.
מחר אני אוכל (וארצה) להאריך. זה נושא שלם.
בינתיים אל תאכלי את עצמך, זה לא כשר. לכי לישון והלוואי לילה שקט.
בגדול יש פה כמה דברים. יש פה אדם חיצוני שמתנהג אלייך בצורה שמפעילה אותך.
כואב לך שזה הורה או אדם קרוב.
אבל הדבר השני זה שיש לך כאב חזק בגוף (בבטן לרוב, לעיתים במרכז החזה באזור התימוס) שיושב אצלך גם כשהוא הולך.
הכאב הזה הוא שלך. וזה כאב של זה שנכשלת בלרצות את מישהו אחר שאולי אין דרך לרצות אותו.
וזה מנגנון שלך. וצריך לעשות איתו עבודה כי הוא מנגנון די הרסני ועם פוטנציאל הרס. אצל כולם אבל נדמה לי שאצל נשים יותר, מה שצף חזק מאוד בשרשור המקביל על הצעות, בקשות והקושי לסרב להן.
אני מכיר אותו מקרוב כי הוא הפעיל אותי הרבה שנים גם בבית וגם בעבודה והבחירות שבחרתי לעשות בעקבותיו היו מאוד רעות. היום הוא נמצא שם אבל אני לא נותן לו להפעיל אותו. אני מכיר אותו ולפעמים פשוט אצא להפסקה כדי להתבונן בו ולחכות שהוא יעלם בטוב.
וגם לא להחליק כאילו לא קרה דבר
אל תרגילי את עצמך לזה
את גרה איתה?
המצב קצת יותר מורכב..
אני דוסית מאוד, היא לא.
ויש כל מיני עניינים בריאותיים שלה שמוסיפים אתגרים לכל המצב שכבר קיים.
והחבל של כיבוד הורים הוא דק מאוד ואני נסה ללכת עליו, אף על פי שרוב הזמן בא לי לצרוח.
אני מכירה את זה. פחות מעצמי, אבל אמא שלי היתה עושה את זה הרבה לאחותי ומעניין שכשקראתי על זה שסבא שלי מהצד השני היה עושה את זה לאבא שלי - זה גמר אותי!
לא יכולתי להירגע מהמחשבה של מה עובר על ילד כשעושים לו את זה.
זו התעללות לכל דבר. זה סוג של אלימות!
ואני לא אומרת את זה כדי להרבות כעס על אמא שלך, אבל כדי שתהיי מודעת למה שאת עוברת.
אם יש לך אפשרות לקחת עזרה של ממש, טיפול - תקחי וכמה שיותר מהר.
תהיי עם זה, תבכי את זה, תשחררי את זה מול ה' יתברך, תני לזה מקום והבנה שזה לא מגיע לך בשום פנים ואופן!
מצד שני - אם זה אפשרי, כמובן שהכי טוב לפתוח על זה דיבור עם אמא שלך, בזמן טוב יותר.
מאוד יכול להיות שזה קשה לך מאוד, עד בלתי אפשרי, בגלל הנתק הרגשי ממנה. ואז באמת חשוב שתמצאי כתובת אחרת לטיפול ותמיכה.
בהצלחה נשמה טובה!!
הורה ששותק מול ילד, סוג ש להחרמה זמנית - זאת חוויה נוראית, פוגענית ומערערת.
זה בעצם מה שקורה?
את לא אמורה לסלוח, זה לא משהו שהתורה מבקשת אותו בסיטואציה כזו.
התגובה הבריאה היא כעס גדול ומוצדק.
השאלה רק האם ואיך לבטא, כי זה מול אמא, אבל ברור שהתחושה הבריאה מול רמיסה - היא כעס. לא דבר אחר.
ושחשוב למצוא דרכים לבטא את הכעס ולפרוק אותו. אולי מולה ואולי לא.
יש מצב שיש דפוסים של נרקיסיזם בקשר ביניכן?
מציעה לך ללמוד על הנושא, ולחשוב האם את בתוך משהו שאת לא לגמרי מודעת אליו.
המודעות היא צעד ראשון וחיוני כדי למצוא את הדרך להספיק את הפגיעות.
הלוואי שתמצאי את הדרך.
מאחלת לך את כל הטוב.
אבל זה כן קורה...
עד עכשיו יושבת עליי עוד התחושה של שבת.
לדבר על זה, פחות רלוונטי אצלנו.
ואולי יש לה דפוס כזה.. יש כל מיני דפוסים..
ואצלי הדפוס הוא בעיקר לרצות שקט, כי כל דבר שהוא קצת לא במקום והאש פה שורפת הכל.
גם מהצד שלי.
פשוט כבר אין לי סבלנות להכיל (לא את מה שהיה בשבת) ובכללי שום דבר בקשר שהוא לא על הצד החיובי שלו.
וגם מאוד מאתגר כל הזמן המשותף יחד בבית.
זה דבר שאת צריכה לעשות איתו עבודה. כלומר - אין לך שליטה על ההתנהגות שלה. אבל כן יש לך שליטה על הבטן שלך אחרי.
והדרך לעזור לעצמנו היא בשימת גבולות לצד השני.
למרבה הצער רלוונטי לפעמים גם כלפי הורים. במצבים שהמצב באמת בעייתי.
אני לא מדברת מנסיון אישי ברוך השם,
אבל כן מהיכרות אישית עם חברה שנפגעה בצורה בלתי הפיכה, בחלקה, מאמא עם הפרעת אישיות
כלומר, לא עכשיו. ברגע זה אני מרגיש מה שאני מרגיש. זה עובדה קיימת.
אבל אפשר לנתק מגע,
ובזמן רגוע אפשר להתחיל לפרק לגורמים את המנגנון. כשאני לבד או עם מישהו שאני סומך עליו שיודע לפרק את המנגנון.
ואז בפעם הבאה הבטן תגיב פחות חזק. זה עולם שלם שבגדול לפני כן הבטן ניהלה אותי והיום אני מקשיב לה אבל אני לא עבד שלה.
במצב תקין - אני מסכימה איתך.
במצב של התעללות נפשית - בעצם מתרחשת חדירה למרחב הנפשי של האדם.
גם אדם חזק ובריא בנפשו לא יכול להתמודד עם זה, אלא בדרך אחת - של תפיסת מרחק מבעוד מועד.
זו לא אמירה רק שלי, אלא של אנשי מקצוע מהתחום.
ולא שאני אומרת שמה שתואר כאן הוא בדווקא נרקיסיזם, צריך לדעת הרבה יותר בשביל לחוות דעה.
אבל בוודאי שהסיטואציה קשה מאד, ולהגיד לבן אדם - תשאר בתוך זה ותעבוד על הרגש שלך - עלול להיות הרסני ממש.
זה מחיר כבד מידי.
אלו הן אנרגיות שליליות שצריך להתרחק מהן
בת כמה את ? שייך לך לעבור דירה?
פתחתי שרשור על איך שקשה לי כל המצב הזה שכל יום נופלים מספר חטופים. ענו לי כמה תגובות שלא כל כך הייתי מרוצה מהם. ואיך שהוא יצא שסיפרתי שאני משפחת שכול. לאחר מכן הייתה תגובה מאוד חמודה. אבל הרגיש לי שזאת תגובה שמנסה להתחמק. אני יסביר למה אני מתכוונת אבל לפני זה חשוב לי לומר שזה לא ספציפי לגבי מי שכתבה את זה כי היא משהי מאוד חמודה, וזה יכול לקרות לכל אחד והכי חשוב שזה רק ההרגשה שלי וזאת בכלל לא היתה הכוונה.
ועכשיו ההסבר, הרבה אנשים לא יודעים איך להתמודד עם המילה הזאת שנקראת שכול ולא עם מי שבתוכה. אז קורה לא מעט שאני הולכת ברחוב אנשים עוברים לצד השני כדי שלא יקרה מצב שנדבר ונגיע למקומות שם לא יודעים להכיל/ לצאת מהם/ לא יודעים איך לשאול אותם, וככה זה גם בהודעות.
אז אני עם חברות שלי למדנו איך לכבד אחת את השנייה לשאול, ללמוד בלי לפגוע ולחטט.
אבל כן יש לי מה לומר לכל אלא שלא יודעים איך להתמודד מול זה ומול השכול שמהלך היום ברחובות.(חשוב לציין שזה מה שאני חושבת ומרגישה וזה לא חייב להיות לגבי כולם)
דבר ראשון, אין דבר שיותר פוגע ומעליב ופותח את הפצע מאשר לעבור לצד השני של הרחוב
שנית תלמדו איך להתעניין לשאול בלי לחטט ולפגוע, מי שיודע איך לעשות את זה אתם לא מבינים כמה כיף ונחת זה עושה
שלישית אל תברחו תתמודדו, זה משו שאנחנו מתמודדים איתו תתמודדו גם. אל תברחו מול האמת ומול הפצעים של חברים
והכי חשוב אל תפסיקו להיות חברים של אנשים בגלל משו שהם עברו
יצא קצת ארוך אבל שווה את זה
כי אמנם זה לא אישי כדברייך אבל זה בכל זאת נכתב עקב תגובה שלי
קודם כל, התגובה שלי לא מתחמקת. היא נכתבה בצורה הזו מפאת קוצר זמן.
דבר שני, צר לי על התחושות שלך מאוד. אבל יש משו נכון בזה שאנשים לא יודעים להתמודד עם קשיים של אחרים שהם לא התמודדו איתם מעולם או שרחוקות מהם
אני בתור מי שלא חוותה שכול, לא אדע להגיב בצורה מדויקת למי שכן חווה ומטורגר. ולפעמים זה אפילו עדיף שכך כי ייתכן שלו הייתי כותבת תגובה ארוכה יותר לגבי איך שאני רואה את הדברים (אני או כל מגיב אחר, כן..?) והיה לי זמן עדיין היית רואה את עצמך נפגעת ולא מובנת. כי קודם כל, זו ההסתכלות של המגיב מנקודת מבטו. והיא מן הסתם לא דומה לשלך.
ודבר שני, כאמור, לא חוויתי מה שאת חווה.. (וגם לא פירטת מעבר לזה שקשה לך. קשה להתמודד כמגיבה עם דברים שנכתבים בצורה כזו. לי לפחות)
לגבי עניין ה- תתמודדו. אז האמת שאני לא ככ יודעת איך אפשר להתמודד עם טענה כזו. מה הכוונה בעצם..? .
אני מניחה שדברים כמו להתרחק מחדשות וכו לא מצאו חן בעינייך כי את חווה את זה ממקום אחר ולא מבחוץ, ולהתרחק מזה נראה כאילו משאירים את מי שנפגע מהמצב במעגל ה"מחוברים" ומי שמתרחק מההתמודדות הוא מוציא את עצמו מהכלל כביכול, אבל שוב, מנקודת מבטי כמי שלא חוותה שכול, וכמי שקשה לה להיחשף למחירים - מה ייתן לך אם אתמודד כמוך? שואלת ברצינות
אני חושבת גם, שאם כבר נחשפת, יש באמת תועלת בכתיבה בהקשר של - איך כן נכון להגיב למי שחווה שכול, ולפרט את ההתמודדות כדי שבאמת יותר אנשים יידעו מה אתם חווים וידעו איך להכיל יותר את הכאב, וגם כמובן אם רוצים יותר אמפטיה.
אבל בלי שהיית כותבת את ההקשר אצלך, כמו שראית,לא היינו מנחשים, וכל אחד כותב מנקודת מבטו ומהדרך שבה הוא מצליח להתמודד או רואה את הדברים ולפי זה מגיב לאחרים
זה בכל אופן מה שאני חושבת. ואני שמחה שהחברות שלך מבינות אותך ומהוות לך משענת
ומאוד חשוב לי לומר שזה ממש אבל ממש לא אישי זה פשוט משהו שהציף לי.. משו שהרבה זמן לא חוותי כי יש לי מעטפת שמבינה את מה שאני עוברת.
לגבי עם זה נכון שתדעו להתמודד אז כן. כי כמה שזה עצוב כמות משפחות השכול גדלה וכנראה מתשהו את תכירה משו מהמשפחה הכל כך גדולה ועצובה הזאת
ועם זאת, אם כבר עלה הנושא - אז כן חושבת שאם מצופה להבין את ההתמודדות, אז כן מצופה לפרט מהצד השני. אחרת איך אפשר שנדע?
כשקשה לך - אז לפרט מה
את לא חייבת, אבל זה כן עוזר להבין מקרוב
ואם את כותבת שקשה לך - מה את מצפה שנענה?
אני לוקחת בחשבון אגב שמה שאת כותבת זה אינדיבידואלי אלייך ויכול להיות ששייך גם לאחרים ויכול להיות שלא כי משפחת השכול היא לא קולקטיב שחושב ומרגיש באותה צורה. ראיתי כל מיני דרכי התמודדות של אנשים
ב. אני חושבת שיש לי את הזכות לא לענות על הכל
ג. זה היה שיתוף, סתם לומר איך אני מרגישה
מה מצופה שנענה למשל
קחי את השרשור הקודם שכתבת - איזו תגובה הייתה מתאימה לדעתך?
אמרתי שזה מה שעלה לי.
פשוט את צריכה להבין שאני בשכול כבר שנתיים והרבה זמן כבר לא דיברתי עליו וכשדיברתי זה היה מובן אצל החברות שלי.
פעם ראשונה שדיברתי על זה עם מישהו שהוא לא חברה \משפחה, אז זה מה שעלה לי
את התתמודדות אבל כן לנסות לקחת חלק במשפחה הגדולה והעצובה הזאת.
והתמדדות זה אומר גם לדעת לדבר ולהבין את האחר. זה ללמוד את מה שאני למדתי וחברות שלי למדו כדי לדעת להסתדר אחת עם השניה
אני הבנתי באיזשהו שלב בחיים, שכל בנאדם מגיב לסיטואציות שהן זרות לו ברמה האישית באיזה חוסר הלימה. בצורה לא כ"כ מותאמת.
ולכן אני דיי בוחרת לשתף בדברים מסוימים בחיים שלי רק אנשים שאני יודעת שיש בינינו איזה ממשק משותף בנושאים האלה ויש להם יכולת בסיסית להבין את הדברים בלי שזה יהיה אישיו מטורף. אלא בפשטות.
להגיד שהדרך שלי היא נכונה? כנראה שלא ממש... אבל בהתחשב בזה שככלל אני לא בדיוק מהמשתפים זו בחירה הגיונית עבורי.
אני חושבת שכן חשוב להרבה אנשים כן לשקף ולשתף אנשים גם בדברים שהם לא מכירים מחוויה אישית. במיוחד בנושא השכול שבסוף זה משהו שהרוב לפחות יודעים בדר"כ ואין אפשרות בחירה למי להגיד ולמי לא ושלצערנו בשנתיים האחרונות זה התעצם.
אבל להבין שאנשים לא יודעים איך להגיב על דברים שזרים להם. לפעמים אפשר ללמד. ממש כמו מה שכתבת בהודעה הזאת אז גם להגיד לאנשים סביבך... ולפעמים פשוט לקבל את זה שאנשים לא יודעים להגיב וזה לא מרוע...
גם אנשים מתמודדים עם השכול בצורה שונה וזה יכול לבלבל איך להגיב למי... ולכן עוד יותר חשוב להגיד מה עוזר לך מה מפריע לך איך את רוצה שיתייחסו.
ככה אז מצטערת, רציתי לשתף במשהו שלא חוויתי כבר כמעט שנה וחצי (רק אז למדנו איך להתמודד), ולעלות אותו למודעות של כולנו, כי בדיוק כמו שאני אבדתי גם היא איבדה.
רציתי לעלות שכל אדם צריך ללמוד איך להתמודד עם הדבר הזה כי זה יהיה חלק מהעם שלנו לנצח, ועצוב אבל כנראה גם עוד יגדל.
אני יכולה לשתף בתהליך שאני והחברות עברנו עם זה מה שאתם רוצים וישמח אתכם. באהבה.
שאנשים לא יודעים להגיב טוב גם לשכול אזרחי או לגילוי מחלה במשפחה.
אצלי זה היה מאוד ברור
לי קשה לספר בקרירות.. וזה בהחלט שונה מאדם לאדם
התחושה שהתחדדה אצלי לאחרונה היא שאני לא רוצה להיות מזוהה עם ההמון והעדר. זה סוג של איבוד שליטה על הזהות שלי.
יש מזדהים בקהל?
כאילו, כן היו תקופות שהיה לי יותר קשה עם המוניות, ויש תקופות שאני מסתדרת איתה פחות או יותר. יותר כשהיא זמן לקצוב מבחירה לרוב
אבל זה לא בגלל שאני מפחדת להיות מזוהה עם העדר. אצלי לפחות
וכשיש ארוע והרבה אנשים אז קורה הרבה. והכל עובר דרך המערכת שלי.
אין לי זמן לעצמי
וחם ליייי
ואין לי כח
שאם ישנים מספיק, אז כואב פחות
נגיד בימים שאני עייפה אין לי כוח להתמודד עם אתגרים ונוטה לוותר לעצמי יותר
זה חשוב. זה חלק מחמלה עצמית וקבלה עצמית.
אי אפשר הכל בכל מצב
אז מה עושים שכבר תקופה אני מרגישה בתקופה מטורללת?
ואז אני מסתכלת אחורה ונזכרת שגם לא מזמן אמרתי שזאת תקופה מטורללת.
ואולי באמת אנחנו בתקופה אחת מטורללת
אבל אני ממש מרגישה שכשיש לי שיגרה ואני הולכת לישון בשעה נורמלית, אני קמה בטוב והכל יותר מאיר פנים.
אפילו העומס מסיבות שנדחסו אחד אחרי השני בגלל המלחמה מתיש אותי ומוציא מהשיגרה וגורם למחסור בשעות שינה (לכל בני הבית אגב)
הנפש שלנו מחפשת יציבות
תנסי ליצור לך שגרה גם בתוך הטרלול, זה ישמור עלייך. גם בשעות שינה. גם לילדים זה טוב. אבל זה מתחיל ממך.
כשילדים מרגישים אצלנו שאנחנו מתערערים, זה מאוד משפיע עליהם.
לגבי העומס - תעדופים. אי אפשר שהכל יהיה הכי חשוב. עדיף לעשות קצת בטוב, מאשר הרבה שלא בטוב.
שמחה שיש תועלת לכתיבה
מקווה שתמצאי את הדרך הנכונה והמתאימה לך
ולכן אם לא מצליחים לישון כי נשאבים למשהו זה אומר שיש עבודה לעשות ולהבין למה.
שלא לקחנו את הכדור
הילדים שלי למדו לתת לי לנוח בצהריים אם לא ישנתי טוב בלילה- ככה אני עם קיבולת גדולה יותר לשטויות שלהם (@משה יבין)
הולך לישון יחסית מוקדם (בדרך כלל, כשיש שכל) כי זה מספיק חשוב לגוף שלי.
חזרתי מטיול שהיה לי עם החניכים
בסוף היום כשכל הילדים הלכו אז אחד העובדים אמר לי בחצי צחוק תודה על העזרה.. אז אמרתי לו היה לי כיף לעזור..
ועוד אחת העובדות שם גיחכה חצי בצחוק (הם חברים טובים ממש)..
אז אמרתי להם בקול שלפחות המנהל שלי מעריך אותי ואת מה שאני עושה.. ובזה זה הסתיים..
ואז בדרך חזרה הביתה הראש שלי במחשבות על זה, ותחושה של כיווץ בלב..
נגיד למה הם בטענות שלא עזרתי? (אולי הם לא ידעו שאני בזמן הזה מחכה עם החניכים שלי להסעה?) מבחינתי אני לא צריכה לדפוק להם דין וחשבון..
לעשות איתם שיחה זה לא בא בחשבון, למרות שאני כן אדם תקשורתי.. הם אנשים של הרבה רעש ואני אדם שקט יותר בדברים שאני עושה..
כל השאלה הזאת
זה בגדול, איך לסנן רעשי רקע? לא להתייחס לכל הערה.. איך לא להיפגע מהקטנות כאלה. לא עוזר לי לומר לעצמי שאני יודעת שאני עושה הרבה, לא עוזר לי לומר יאלה שחררי ושכולם יקפצו לי... שיש מצב שעוד כמה ימים זה יעבור לי..
ועדין אני לא הייתי רוצה שדברים כאלה ינהלו אותי.
ולא, זה לא חוסר הבנה של הסיטואציה או הפירוש שלי של מה שקרה.. כי זה בהקשר ובהמשך לסיפור רחב יותר..
אז אני רוצה התייחסות לסיפור הזה לפי איך ששיתפתי כאן.. איך להתמודד עם משפטים שאומרים עליכם ומה שחושבים עליכם או תחושה שלא מעריכים אותכם...
אם יש לכם אפילו דרכים עם הומור זה גם טוב 😉
תנקס 🙏
אני חושבת שהרבה מאיתנו חווים כל מיני הערות
רק שיש כאלה שיודעים לשים כל הערה במקום שלה , יודעים מה להתעלם מה לענות חזרה ולשכוח, או שזה עובר דרכם.
נגיד אתמול מישהו אמר לילדים שלי בסופר, "לא להשתולל ילדים"עכשיו הילדים שלי הכי שקטים בעולם , פשוט הלכתי להביא משהו שנזכרתי בקופה, ואחת הבנות הלכה איתי, והוא כנראה נתקל בה או שראה שאני על כל הילדים שלי ב"ה וזה הפריע לו בעין…
אז למה זו אמירה שמנהלת אותי עוד קצת אחרי
ולמה כל כך התעצבנתי באותו הרגע
לא יודעת
יש כאלה שאין להם רעשי רקע
ויש כאלה שנשארים עם כל דבר, שעות, ימים ואולי כל החיים.
מה עוזר לי, לפעמים,אני לא יודעת אם זה יעזור לך, אבל כותבת, להבין שכל דברים הקטנים האלה שמצערים
זה במקום צער אחר בבריאות למשל, והשם מחלק את זה ככה .
זה לא הם אמרו זה השם אמר להם להגיד
השם מגלגל זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב
עוזר לי ברגעים שאני בהתרוממות נפש ושמחה - ואז יותר קל לי להיכנס לפרופורציות ולא להתייחס לאנשים קטנים
אנחנו בני אדם וכמו שאנחנו מאוד רגישים
אז גם יש כאלה שמאוד מקנאים
וקינאה מובילה להערת הערות ולפעמים עוקצניות,
אז שיהנו .
מכירה ת'סיטואציות.
זה לא נעים.
לרוב אתן לעצמי דד-ליין לטחון את הפגיעה / אי נעימות (לרוב זה יהיה יום).
כל המחשבות של : מה הייתי עונה אם/ לנסח תשובה מצידי שתניח את דעתי מולם/ איך להגיב בפעם הבאה.
ובעיקר לרחם על העוקצים- שאין להם את מידת העין הטובה.
מתסכל מקומם כואב על המשפחות ואין לך מה לעשות עם זה
בשבילי הדרך להתמודד זה לא לחשוב על זה חוץ מבתפילה
אם מדברים על זה יותר מדי ואני מרגישה שזה משפיע עליי אני הולכת משם
וגם יודעת שאני צריכה להתחזק באמונה... בסוף זה לא אף אחד, זה הקב"ה, ומי שמת כנראה שהגיע השעה שלו. מי שאחראי לשפיכת הדם יתן את הדין תהיי בטוחה שהקב"ה רואה הכל. מה שאנחנו יכולים לעשות זה להתחזק ותפילות💜
נורא קשה להכיל. זה באמת הרבה יותר גדול מכל מה שהכרנו
הידיעה על עניין כזה או אחר לא מקדמת אותך. אין לך שליטה על כלום מעצם הידיעה לבד
שולחת חיבוק❤️
סטטוסים, חברות משפחה.
לגבי מה שהרמוניה כתבה שמי שנהרג הגיע שעתו. זה האמת הדבר שהכי כואב לי כי אבא שלי הסביר לי שמה שקורה במלחמות זה שלא אדם ספציפי הגיע הזמן שלו למות אז הוא מת במלחמה אלא ה' החליט שעכשיו צריך למות כך וכך חיילים לא קשור עם הגיע הזמן שלהם למות (יעני שאם הם לא היו בצבא הם לא היו אמורים למות) אלא כ" קורבנות מלחמה"
מסובך אבל מקווה שהבנתם
אני מכירה את זה בניסוח קצת אחר
השאלה, באמת, אם יש לך אפשרות להסיח דעת
אסקפיזם
לא חייב גם לדבר על הנושאים האלה או לנכוח בשיחות כאלה. מותר גם להוציא את עצמך מהכלל. לדעתי אפילו מומלץ
אם יורשה לי, אני חושבת שיש כאן משהו יותר עמוק ובאלי לשים פה מה שחושבת על זה...
בגלל הניסוח של "לא מסוגלת", זה ממש פוגע בך.. זה מעבר לצער.
וגם אני מתמודדת עם זה אז לא שאני כותבת מהתנשאות על מישהו אחר.
נראה לי שבדור שלנו יש יותר זעזוע מזוועות, יש יותר רגישות במובן של פגיעות.
לא כי אנחנו "מפונקים", אבל כן כי יש לנו את הפריווילגיה להתעסק בדברים שפעם לא התעסקו
פעם עסקו בהישרדות יותר, והיום הרגש במרכז, הרגש תופס את הפריים של החיים שלנו.
מה שפעם ידעו זה שהעולם הזה לא נועד להיות ארץ החלומות...
ידעו שהעולם הזה פרוזדור, היו פרופורציות.
זה מורכב כי מצד אחד להיחשף לזוועות זה מחספס את הנפש, ומצד שני צריך להיות עם חוסן ויכולת תפקוד בכל מצב,
וההוכחה שלי שכאן הרגישות היא במובן של פגיעות זה שבגמרא עצמה יש סיפורים מזעזעים ואם זה היה לא טוב זה לא היה חלק מהתושב"ע.
אז בעצם כל עוד יש תכלית ותועלת לדברים יש עניין שיהיה חוסן לעסוק בהם. (ק"ו חוסן להלחם... שפעם היו שיטות פחות עדינות מאשר רובים)
היום כל הזמן מדברים על "הכלה" של חולשות, ופחות מדברים על איך לדחוף את האדם קדימה להתעמת מול הקשיים שלו. אבל זה לא בריא בעיניי.
זהו... מעניין מה את חושבת(:
אנשים מתו על ימין ועל שמאל ממחלות, רעב, סכנות שונות... החיים שלנו היום מאד ברמה גבוהה, לא נעים לומר אבל 2000 בשנתיים זה כלום. יחסית לאז.
👍
ועדיין, יש לחוות דברים מבחוץ ויש להכניס אותם אלינו, להישאב אליהם ולתת להם לשבש לנו את החיים
יש עניין גדול לשאת בעול עם חברו, ודאי, אבל אף אחד לא יגיד לך שזה צריך לבוא על חשבוו היכולת הנפשית שלך להכיל
בדיוק דיברתי על זה אתמול עם ההורים שלי. אני למשל לא מסוגלת להכיל את כל הצער הזה, זה לא עושה לי טוב, וזה לא תורם לאף אחד כל הצער הזה שלי כשהוא משתק אותי. אני יכולה לעשות טוב ולהוסיף זכויות לעמ"י ממקום אחר אז מעדיפה להתעסק ב'קטנות שלי' כבריחה ממציאות קשה כדי שאוכל לתרום בתפילה למשל
שולחת חיבוק
מצטרפת ל@המקורית בחיבוק...
מוגש מאד נוגע.
וזה משהו מאד בסיסי- להיות אנושיים.
אז רק אוסיף שלדעתי דוד בן ארזה, אם לא היה עסוק והיה קצת יותר בינינו היום....
היה המלך של הפורום הזה - אנשים רגישים מאוד!!
הוא מדהים!!!
מעדיפה טקסט כתוב. אבל כן שומעת כשפנויה, עכשיו לא ככ
אז לא בהכרח קשור לאם התחברתי או לא
וואו, הרבה זמן לא כתבתי כאן.
גם לכם יש חלומות כאלו?
דברים שנשמעים טוב וכיף. ואתם יודעים ב-100% איך אם זה יקרה באמת כל דבר יעצבן אתכם, תצטרכו לשתוק על דברים אלף פעמים ביום, ובסוף לא תצליחו יותר ותהרסו הכל?
זה כרגע רק ברמה של חלום, רחוק מאוד מלהיות משהו מעשי.
אבל האמת היא שלא רוצה את זה גם בתור דמיון.
איך מוותרים על זה?
איך מסבירים לעצמכם שאתם יודעים שזה הולך להיגמר רע?
חלום בקטע של רצון?
אם כן, אז 2 אופציות
או שההסתכלות שלנו מאוד פסימית ואנחנו חושבים מחשבות גם של אנשים אחרים
או שיכול להיות שהרצון הזה כרגע לא שווה את המחיר שהוא יגבה
וגם עם אני יודעת שזה כנראה לא יצליח אני בכל זאת מנסה מקסימום לא יצליח או שאני יעצור באמצע.
העיקר לנסות.
ולגבי זה שאמרת שזה יגרום לך לעצבנות. אז אומרת על עצמי שאני אוהבת את הדברים האלה כי אז יש לי מצב שאני יכולה לעבוד על עצמי.
ושתדעי שאין משהו יותר מספק מאשר להצליח להתמודד מול הלחצים והרגשות של עצמי והצליח לגבור עליהם.
ממליצה לנסות.
אני יתן דוגמא על עצמי, יש לי חלום לעשות את שביל ישראל אבל יש לי גם חלום להיות רופאה. דיי מסובך למצוא זמן לשתיהם. אבל אני עדיין לא מתייאשת מנסה מאוד למצוא זמן, למרות שאני יודעת שזה בטח יוערר אצלי מלא לחץ, ואין דבר שאני יותר שונאת מאשר לחץ, אבל אני לא יוותר על חלום שלי בגלל משהו שלא נוח לי כי האושר שאני יקבל מזה הרבה יותר גדול
לא מכירה את זה מעצמי
אולי אם תתני דוגמאות, אצליח להבין