שתיקותאשר ברא

בכל הריבים והוויכוחים שיש לי עם אנשים.

בעיקר מול אמא..

השתיקות והתעניות דיבור נגדי זה הדבר אולי הכי כואב וקשה שיש.

ואז ברגע אחד הכל חוזר "לקדמותו".. ואני צריכה להישאר עם התחושה המרה..

ועם הרבה קושי לסלוח..

למה את "צריכה" לסלוח?משה

מרגיש שאת פשוט מחזיקה את האנרגיה שלהם רגשית בגוף שלך. גם הרבה אחרי שהם הלכו.

אז מה אמורים לעשות?אשר ברא

בין כך ובין כך התחושה הרעילה נשארת..

 גם אם כביכול סולחת ואם לא סולחת, אז אוכלת את עצמי.

אני רוצה ללכת לישוןמשה

מחר אני אוכל (וארצה) להאריך. זה נושא שלם.

 

בינתיים אל תאכלי את עצמך, זה לא כשר. לכי לישון והלוואי לילה שקט.

מחכה לשמוע (:אשר ברא
תודה!
בוקר טובמשה

בגדול יש פה כמה דברים.  יש פה אדם חיצוני שמתנהג אלייך בצורה שמפעילה אותך.

כואב לך שזה הורה או אדם קרוב.

 

אבל הדבר השני זה שיש לך כאב חזק בגוף (בבטן לרוב, לעיתים במרכז החזה באזור התימוס) שיושב אצלך גם כשהוא הולך.

הכאב הזה הוא שלך. וזה כאב של זה שנכשלת בלרצות את מישהו אחר שאולי אין דרך לרצות אותו.

וזה מנגנון שלך. וצריך לעשות איתו עבודה כי הוא מנגנון די הרסני ועם פוטנציאל הרס. אצל כולם אבל נדמה לי שאצל נשים יותר, מה שצף חזק מאוד בשרשור המקביל על הצעות, בקשות והקושי לסרב להן.

 

 

אני מכיר אותו מקרוב כי הוא הפעיל אותי הרבה שנים גם בבית וגם בעבודה והבחירות שבחרתי לעשות בעקבותיו היו מאוד רעות. היום הוא נמצא שם אבל אני לא נותן לו להפעיל אותו. אני מכיר אותו ולפעמים פשוט אצא להפסקה כדי להתבונן בו ולחכות שהוא יעלם בטוב.

את לא צריכה להישאר עם זההמקורית

וגם לא להחליק כאילו לא קרה דבר

אל תרגילי את עצמך לזה


את גרה איתה? 

גרה איתה כןאשר ברא

המצב קצת יותר מורכב..

אני דוסית מאוד, היא לא.

ויש כל מיני עניינים בריאותיים שלה שמוסיפים אתגרים לכל המצב שכבר קיים.

והחבל של כיבוד הורים הוא דק מאוד ואני נסה ללכת עליו, אף על פי שרוב הזמן בא לי לצרוח.

זה באמת יכול להיות מורכב לפעמים..המקורית
כואב נורא!!אישה רגישה

אני מכירה את זה. פחות מעצמי, אבל אמא שלי היתה עושה את זה הרבה לאחותי ומעניין שכשקראתי על זה שסבא שלי מהצד השני היה עושה את זה לאבא שלי - זה גמר אותי! 

לא יכולתי להירגע מהמחשבה של מה עובר על ילד כשעושים לו את זה.

זו התעללות לכל דבר. זה סוג של אלימות! 

ואני לא אומרת את זה כדי להרבות כעס על אמא שלך, אבל כדי שתהיי מודעת למה שאת עוברת.

אם יש לך אפשרות לקחת עזרה של ממש, טיפול - תקחי וכמה שיותר מהר.

תהיי עם זה, תבכי את זה, תשחררי את זה מול ה' יתברך, תני לזה מקום והבנה שזה לא מגיע לך בשום פנים ואופן!

 

מצד שני - אם זה אפשרי, כמובן שהכי טוב לפתוח על זה דיבור עם אמא שלך, בזמן טוב יותר.

מאוד יכול להיות שזה קשה לך מאוד, עד בלתי אפשרי, בגלל הנתק הרגשי ממנה. ואז באמת חשוב שתמצאי כתובת אחרת לטיפול ותמיכה.

בהצלחה נשמה טובה!!

 

כואב נורא, ותשמרי על עצמךחרדיתאחת

הורה ששותק מול ילד, סוג ש להחרמה זמנית - זאת חוויה נוראית, פוגענית ומערערת.

זה בעצם מה שקורה?

את לא אמורה לסלוח, זה לא משהו שהתורה מבקשת אותו בסיטואציה כזו.

התגובה הבריאה היא כעס גדול ומוצדק.

השאלה רק האם ואיך לבטא, כי זה מול אמא, אבל ברור שהתחושה הבריאה מול רמיסה - היא כעס. לא דבר אחר.

ושחשוב למצוא דרכים לבטא את הכעס ולפרוק אותו. אולי מולה ואולי לא.

יש מצב שיש דפוסים של נרקיסיזם בקשר ביניכן?

מציעה לך ללמוד על הנושא, ולחשוב האם את בתוך משהו שאת לא לגמרי מודעת אליו.

המודעות היא צעד ראשון וחיוני כדי למצוא את הדרך להספיק את הפגיעות.

הלוואי שתמצאי את הדרך.

מאחלת לך את כל הטוב.

זה לא קורה הרבהאשר ברא

אבל זה כן קורה...

עד עכשיו יושבת עליי עוד התחושה של שבת.

לדבר על זה, פחות רלוונטי אצלנו.


ואולי יש לה דפוס כזה.. יש כל מיני דפוסים..

ואצלי הדפוס הוא בעיקר לרצות שקט, כי כל דבר שהוא קצת לא במקום והאש פה שורפת הכל.

גם מהצד שלי.

פשוט כבר אין לי סבלנות להכיל (לא את מה שהיה בשבת) ובכללי שום דבר בקשר שהוא לא על הצד החיובי שלו.

וגם מאוד מאתגר כל הזמן המשותף יחד בבית.

התחושה שיושבת עלייךמשה

זה דבר שאת צריכה לעשות איתו עבודה. כלומר - אין לך שליטה על ההתנהגות שלה. אבל כן יש לך שליטה על הבטן שלך אחרי.

לפעמים אין שליטה על מה שבבטן...חרדיתאחת

והדרך לעזור לעצמנו היא בשימת גבולות לצד השני.

למרבה הצער רלוונטי לפעמים גם כלפי הורים. במצבים שהמצב באמת בעייתי.

אני לא מדברת מנסיון אישי ברוך השם,

אבל כן מהיכרות אישית עם חברה שנפגעה בצורה בלתי הפיכה, בחלקה, מאמא עם הפרעת אישיות

יש שליטה על הבטן, מבטיחמשה

כלומר, לא עכשיו. ברגע זה אני מרגיש מה שאני מרגיש. זה עובדה קיימת.

 

אבל אפשר לנתק מגע,

ובזמן רגוע אפשר להתחיל לפרק לגורמים את המנגנון. כשאני לבד או עם מישהו שאני סומך עליו שיודע לפרק את המנגנון.

 

ואז בפעם הבאה הבטן תגיב פחות חזק.  זה עולם שלם שבגדול לפני כן הבטן ניהלה אותי והיום אני מקשיב לה אבל אני לא עבד שלה.

תלוי מה הרמה של הפגיעהחרדיתאחת

במצב תקין - אני מסכימה איתך.

במצב של התעללות נפשית - בעצם מתרחשת חדירה למרחב הנפשי של האדם.

גם אדם חזק ובריא בנפשו לא יכול להתמודד עם זה, אלא בדרך אחת - של תפיסת מרחק מבעוד מועד.

זו לא אמירה רק שלי, אלא של אנשי מקצוע מהתחום.

ולא שאני אומרת שמה שתואר כאן הוא בדווקא נרקיסיזם, צריך לדעת הרבה יותר בשביל לחוות דעה.

 אבל בוודאי שהסיטואציה קשה מאד, ולהגיד לבן אדם - תשאר בתוך זה ותעבוד על הרגש שלך  - עלול להיות הרסני ממש.

מסכימה איתךאישה רגישה
עדיין להיות במציאות רעילה של חרמותאישה רגישה

זה מחיר כבד מידי.

אלו הן אנרגיות שליליות שצריך להתרחק מהן

מה שעולה לי מכל השרשור הזה... --קול ברמה-

בת כמה את ? שייך לך לעבור דירה?

מסכימה שזו אופציה לא רעה.המקוריתאחרונה
האמת שבחיים לא חשבתי שאני אכתוב את זה פהשרופה על העם

פתחתי שרשור על איך שקשה לי כל המצב הזה שכל יום נופלים מספר חטופים. ענו לי כמה תגובות שלא כל כך הייתי מרוצה מהם. ואיך שהוא יצא שסיפרתי שאני משפחת שכול. לאחר מכן הייתה תגובה מאוד חמודה. אבל הרגיש לי שזאת תגובה שמנסה להתחמק. אני יסביר למה אני מתכוונת אבל לפני זה חשוב לי לומר שזה לא ספציפי לגבי מי שכתבה את זה כי היא משהי מאוד חמודה, וזה יכול לקרות לכל אחד והכי חשוב שזה רק ההרגשה שלי וזאת בכלל לא היתה הכוונה.

ועכשיו ההסבר, הרבה אנשים לא יודעים איך להתמודד עם המילה הזאת שנקראת שכול ולא עם מי שבתוכה. אז קורה לא מעט שאני הולכת ברחוב אנשים עוברים לצד השני כדי שלא יקרה מצב שנדבר ונגיע למקומות שם לא יודעים להכיל/ לצאת מהם/ לא יודעים איך לשאול אותם, וככה זה גם בהודעות.

אז אני עם חברות שלי למדנו איך לכבד אחת את השנייה לשאול, ללמוד בלי לפגוע ולחטט.

אבל כן יש לי מה לומר לכל אלא שלא יודעים איך להתמודד מול זה ומול השכול שמהלך היום ברחובות.(חשוב לציין שזה מה שאני חושבת ומרגישה וזה לא חייב להיות לגבי כולם)

דבר ראשון, אין דבר שיותר פוגע ומעליב ופותח את הפצע מאשר לעבור לצד השני של הרחוב

שנית תלמדו איך להתעניין לשאול בלי לחטט ולפגוע, מי שיודע איך לעשות את זה אתם לא מבינים כמה כיף ונחת זה עושה

שלישית אל תברחו תתמודדו, זה משו שאנחנו מתמודדים איתו תתמודדו גם. אל תברחו מול האמת ומול הפצעים של חברים

והכי חשוב אל תפסיקו להיות חברים של אנשים בגלל משו שהם עברו


יצא קצת ארוך אבל שווה את זה

תדעי שקראתי)משה
רוצה להגיב בחזרה רגעהמקורית

כי אמנם זה לא אישי כדברייך אבל זה בכל זאת נכתב עקב תגובה שלי

קודם כל, התגובה שלי לא מתחמקת. היא נכתבה בצורה הזו מפאת קוצר זמן.

דבר שני, צר לי על התחושות שלך מאוד. אבל יש משו נכון בזה שאנשים לא יודעים להתמודד עם קשיים של אחרים שהם לא התמודדו איתם מעולם או שרחוקות מהם

אני בתור מי שלא חוותה שכול, לא אדע להגיב בצורה מדויקת למי שכן חווה ומטורגר. ולפעמים זה אפילו עדיף שכך כי ייתכן שלו הייתי כותבת תגובה ארוכה יותר לגבי איך שאני רואה את הדברים (אני או כל מגיב אחר, כן..?)  והיה לי זמן עדיין היית רואה את עצמך נפגעת ולא מובנת. כי קודם כל, זו ההסתכלות של המגיב מנקודת מבטו. והיא מן הסתם לא דומה לשלך.

ודבר שני, כאמור, לא חוויתי מה שאת חווה.. (וגם לא פירטת מעבר לזה שקשה לך. קשה להתמודד כמגיבה עם דברים שנכתבים בצורה כזו. לי לפחות)


לגבי עניין ה- תתמודדו. אז האמת שאני לא ככ יודעת איך אפשר להתמודד עם טענה כזו. מה הכוונה בעצם..? .

אני מניחה שדברים כמו להתרחק מחדשות וכו לא מצאו חן בעינייך כי את חווה את זה ממקום אחר ולא מבחוץ, ולהתרחק מזה נראה כאילו משאירים את מי שנפגע מהמצב במעגל ה"מחוברים" ומי שמתרחק מההתמודדות הוא מוציא את עצמו מהכלל כביכול, אבל שוב, מנקודת מבטי כמי שלא חוותה שכול, וכמי שקשה לה להיחשף למחירים - מה ייתן לך אם אתמודד כמוך? שואלת ברצינות


אני חושבת גם, שאם כבר נחשפת, יש באמת תועלת בכתיבה בהקשר של - איך כן נכון להגיב למי שחווה שכול, ולפרט את ההתמודדות כדי שבאמת יותר אנשים יידעו מה אתם חווים וידעו איך להכיל יותר את הכאב, וגם כמובן אם רוצים יותר אמפטיה.

אבל בלי שהיית כותבת את ההקשר אצלך, כמו שראית,לא היינו מנחשים, וכל אחד כותב מנקודת מבטו ומהדרך שבה הוא מצליח להתמודד או רואה את הדברים ולפי זה מגיב לאחרים


זה בכל אופן מה שאני חושבת. ואני שמחה שהחברות שלך מבינות אותך ומהוות לך משענת

א. תודה רבה על ההבנהשרופה על העם

ומאוד חשוב לי לומר שזה ממש אבל ממש לא אישי זה פשוט משהו שהציף לי.. משו שהרבה זמן לא חוותי כי יש לי מעטפת שמבינה את מה שאני עוברת.

לגבי עם זה נכון שתדעו להתמודד אז כן. כי כמה שזה עצוב כמות משפחות השכול גדלה וכנראה מתשהו את תכירה משו מהמשפחה הכל כך גדולה ועצובה הזאת

אני מכירה אבל מרחוקהמקורית
ואני שוב כותבת - לא לקחתי באופן אישי כמובן וזה חשוב שכתבת❤️


ועם זאת, אם כבר עלה הנושא - אז כן חושבת שאם מצופה להבין את ההתמודדות, אז כן מצופה לפרט מהצד השני. אחרת איך אפשר שנדע? 

תדייקי כדי שאני יענה.. שאלות לדוגמאשרופה על העם
וממש לא מבטיחה לענות על הכל
ברעיוןהמקורית

 כשקשה לך - אז לפרט מה

את לא חייבת, אבל זה כן עוזר להבין מקרוב

ואם את כותבת שקשה לך - מה את מצפה שנענה?


אני לוקחת בחשבון אגב שמה שאת כותבת זה אינדיבידואלי אלייך ויכול להיות ששייך גם לאחרים ויכול להיות שלא כי משפחת השכול היא לא קולקטיב שחושב ומרגיש באותה צורה. ראיתי כל מיני דרכי התמודדות של אנשים

א. אמרצי שאני יענה אבל לא על הכלשרופה על העם

ב. אני חושבת שיש לי את הזכות לא לענות על הכל

ג. זה היה שיתוף, סתם לומר איך אני מרגישה

לא חייב כמובןהמקורית
שאלת מה הייתי רוצה לדעת, אז שיתפתי .כדי לנסות להבין יותר 
אין בעיה לענות, פשוט תשאלי יותר ספציפישרופה על העם
שאלתיהמקורית

מה מצופה שנענה למשל

קחי את השרשור הקודם שכתבת - איזו תגובה הייתה מתאימה לדעתך? 

האמת, שלא הייתי מצפה לתגובה שונה במיוחד, רקשרופה על העם

אמרתי שזה מה שעלה לי.

פשוט את צריכה להבין שאני בשכול כבר שנתיים והרבה זמן כבר לא דיברתי עליו וכשדיברתי זה היה מובן אצל החברות שלי.

פעם ראשונה שדיברתי על זה עם מישהו שהוא לא חברה \משפחה, אז זה מה שעלה לי

לא שיתפתי בדרך התמודדות שלי רק אמרתישרופה על העם
מה אני מרגישה לגבי מי שלא למד על הנושא הזה
לא חשובת שצריך שתתמודדו כמוני כי אתם לא תבינושרופה על העם

את התתמודדות אבל כן לנסות לקחת חלק במשפחה הגדולה והעצובה הזאת.

והתמדדות זה אומר גם לדעת לדבר ולהבין את האחר. זה ללמוד את מה שאני למדתי וחברות שלי למדו כדי לדעת להסתדר אחת עם השניה

מכיר לצערי די מקרוב, במשפחה הקרובהיוזר
הייאנונימי (2)
את צודקת ברצון שלך...


אני הבנתי באיזשהו שלב בחיים, שכל בנאדם מגיב לסיטואציות שהן זרות לו ברמה האישית באיזה חוסר הלימה. בצורה לא כ"כ מותאמת.


ולכן אני דיי בוחרת לשתף בדברים מסוימים בחיים שלי רק אנשים שאני יודעת שיש בינינו איזה ממשק משותף בנושאים האלה ויש להם יכולת בסיסית להבין את הדברים בלי שזה יהיה אישיו מטורף. אלא בפשטות.


להגיד שהדרך שלי היא נכונה? כנראה שלא ממש... אבל בהתחשב בזה שככלל אני לא בדיוק מהמשתפים זו בחירה הגיונית עבורי.


אני חושבת שכן חשוב להרבה אנשים כן לשקף ולשתף אנשים גם בדברים שהם לא מכירים מחוויה אישית. במיוחד בנושא השכול שבסוף זה משהו שהרוב לפחות יודעים בדר"כ ואין אפשרות בחירה למי להגיד ולמי לא ושלצערנו בשנתיים האחרונות זה התעצם.


אבל להבין שאנשים לא יודעים איך להגיב על דברים שזרים להם. לפעמים אפשר ללמד. ממש כמו מה שכתבת בהודעה הזאת אז גם להגיד לאנשים סביבך... ולפעמים פשוט לקבל את זה שאנשים לא יודעים להגיב וזה לא מרוע...


גם אנשים מתמודדים עם השכול בצורה שונה וזה יכול לבלבל איך להגיב למי... ולכן עוד יותר חשוב להגיד מה עוזר לך מה מפריע לך איך את רוצה שיתייחסו.


תאמת, שממש לא באתי מגישה כזאת ומי שהבין את זהשרופה על העם

ככה אז מצטערת, רציתי לשתף במשהו שלא חוויתי כבר כמעט שנה וחצי (רק אז למדנו איך להתמודד), ולעלות אותו למודעות של כולנו, כי בדיוק כמו שאני אבדתי גם היא איבדה.

רציתי לעלות שכל אדם צריך ללמוד איך להתמודד עם הדבר הזה כי זה יהיה חלק מהעם שלנו לנצח, ועצוב אבל כנראה גם עוד יגדל.

אני יכולה לשתף בתהליך שאני והחברות עברנו עם זה מה שאתם רוצים וישמח אתכם. באהבה.

רק אוסיףביישן נ

שאנשים לא יודעים להגיב טוב גם לשכול אזרחי או לגילוי מחלה במשפחה.

אצלי זה היה מאוד ברור

תודה ששיתפת את זה פהשדמות בחולות
גם אני איבדתי אחבחור פגז
גם אני איבדתי אח,הי"ד. משום מה אף אחד ממכריי לא עובר כביש ואף אחד לא מרגיש שלא בנוח לדבר איתי על הפיגוע.אולי זה תלוי בנו.. איך אנחנו... אני מדבר על הכל בלי דרמות ומספר בקרירות
לא יודעת כל אחד והשוני שלושרופה על העםאחרונה

לי קשה לספר בקרירות.. וזה בהחלט שונה מאדם לאדם

למה קשה לנו במקומות הומי אדם?רוכב שמים
זה לא רק הרעש והעומס של הפרצופים, כי זה מציף אותי גם במקומות יחסית רגועים וכשאני שקוע עמוק בטלפון.


התחושה שהתחדדה אצלי לאחרונה היא שאני לא רוצה להיות מזוהה עם ההמון והעדר. זה סוג של איבוד שליטה על הזהות שלי.


יש מזדהים בקהל? 

לא. אצלי זה לא ככההמקורית

כאילו, כן היו תקופות שהיה לי יותר קשה עם המוניות, ויש תקופות שאני מסתדרת איתה פחות או יותר. יותר כשהיא זמן לקצוב מבחירה לרוב

אבל זה לא בגלל שאני מפחדת להיות מזוהה עם העדר. אצלי לפחות

 

 

לדעתי כי אני פשוט מרגיש אנרגטית מה קורה סביבימשהאחרונה

וכשיש ארוע והרבה אנשים אז קורה הרבה. והכל עובר דרך המערכת שלי.

אני בהצפהההההמקורית

אין לי זמן לעצמי

וחם ליייי

ואין לי כח

רק שתדעוהמקורית

שאם ישנים מספיק, אז כואב פחות

וואי נכון בכללי עייפות משפיעה מאדהרמוניה

נגיד בימים שאני עייפה אין לי כוח להתמודד עם אתגרים ונוטה לוותר לעצמי יותר

זה בסדר לוותר לעצמנו לפעמיםהמקורית

זה חשוב. זה חלק מחמלה עצמית וקבלה עצמית.

אי אפשר הכל בכל מצב

נכון!אנונימי (2)

אז מה עושים שכבר תקופה אני מרגישה בתקופה מטורללת?

ואז אני מסתכלת אחורה ונזכרת שגם לא מזמן אמרתי שזאת תקופה מטורללת.

ואולי באמת אנחנו בתקופה אחת מטורללת

אבל אני ממש מרגישה שכשיש לי שיגרה ואני הולכת לישון בשעה נורמלית, אני קמה בטוב והכל יותר מאיר פנים.


אפילו העומס מסיבות שנדחסו אחד אחרי השני בגלל המלחמה מתיש אותי ומוציא מהשיגרה וגורם למחסור בשעות שינה (לכל בני הבית אגב)

חיבוק❤️המקורית

הנפש שלנו מחפשת יציבות

תנסי ליצור לך שגרה גם בתוך הטרלול, זה ישמור עלייך. גם בשעות שינה. גם לילדים זה טוב. אבל זה מתחיל ממך.

כשילדים מרגישים אצלנו שאנחנו מתערערים, זה מאוד משפיע עליהם.

לגבי העומס - תעדופים. אי אפשר שהכל יהיה הכי חשוב. עדיף לעשות קצת בטוב, מאשר הרבה שלא בטוב. 

תודה!אנונימי (3)

התגובה שלך הלכה איתי ואני במחשבות על איך ליישם.

ובכלל תודה על התגובות שלך בפורום הזה, אני לומדת על עצמי המון בזכותך❤️

עכשיו רואה שזה רשם אותי כאנונימי 3אנונימי (3)
בתגובה הראשונה הייתי מחוברת לאנונימית בהו"ל🙃
ריגשת אותי❤️המקורית

שמחה שיש תועלת לכתיבה

מקווה שתמצאי את הדרך הנכונה והמתאימה לך

נכוןןן !משה

ולכן אם לא מצליחים לישון כי נשאבים למשהו זה אומר שיש עבודה לעשות ולהבין למה.

אוהמקורית

שלא לקחנו את הכדור

חחחחחחחחח גםמשה
לחלוטיןשדמות בחולות

הילדים שלי למדו לתת לי לנוח בצהריים אם לא ישנתי טוב בלילה- ככה אני עם קיבולת גדולה יותר לשטויות שלהם (@משה יבין)

וגם אני על עצמימשהאחרונה

הולך לישון יחסית מוקדם (בדרך כלל, כשיש שכל) כי זה מספיק חשוב לגוף שלי.

להפגע מקטנותאנונימי (פותח)

חזרתי מטיול שהיה לי עם החניכים

בסוף היום כשכל הילדים הלכו אז אחד העובדים אמר לי בחצי צחוק תודה על העזרה.. אז אמרתי לו היה לי כיף לעזור..

ועוד אחת העובדות שם גיחכה חצי בצחוק (הם חברים טובים ממש)..

אז אמרתי להם בקול שלפחות המנהל שלי מעריך אותי ואת מה שאני עושה.. ובזה זה הסתיים..


ואז בדרך חזרה הביתה הראש שלי במחשבות על זה, ותחושה של כיווץ בלב..

נגיד למה הם בטענות שלא עזרתי? (אולי הם לא ידעו שאני בזמן הזה מחכה עם החניכים שלי להסעה?) מבחינתי אני לא צריכה לדפוק להם דין וחשבון..


לעשות איתם שיחה זה לא בא בחשבון, למרות שאני כן אדם תקשורתי.. הם אנשים של הרבה רעש ואני אדם שקט יותר בדברים שאני עושה..


כל השאלה הזאת

זה בגדול, איך לסנן רעשי רקע? לא להתייחס לכל הערה.. איך לא להיפגע מהקטנות כאלה. לא עוזר לי לומר לעצמי שאני יודעת שאני עושה הרבה, לא עוזר לי לומר יאלה שחררי ושכולם יקפצו לי... שיש מצב שעוד כמה ימים זה יעבור לי..

ועדין אני לא הייתי רוצה שדברים כאלה ינהלו אותי.


ולא, זה לא חוסר הבנה של הסיטואציה או הפירוש שלי של מה שקרה.. כי זה בהקשר ובהמשך לסיפור רחב יותר..

אז אני רוצה התייחסות לסיפור הזה לפי איך ששיתפתי כאן.. איך להתמודד עם משפטים שאומרים עליכם ומה שחושבים עליכם או תחושה שלא מעריכים אותכם...


אם יש לכם אפילו דרכים עם הומור זה גם טוב 😉


תנקס 🙏


בעד לברר באמתזיויק
אבל רק אם אפשר ורק אם יש רצון לשיפור גם בצד השני ולקידום הארגון והצוות
זה פחות נכון בנסיבות מסויימותאנונימי (פותח)
אבל תודה
מכירה את הערות האלהאנונימי (3)

אני חושבת שהרבה מאיתנו חווים כל מיני הערות

רק שיש כאלה שיודעים לשים כל הערה במקום שלה , יודעים מה להתעלם מה לענות חזרה ולשכוח, או שזה עובר דרכם.

נגיד אתמול מישהו אמר לילדים שלי בסופר, "לא להשתולל ילדים"עכשיו הילדים שלי הכי שקטים בעולם , פשוט הלכתי להביא משהו שנזכרתי בקופה, ואחת הבנות הלכה איתי, והוא כנראה נתקל בה או שראה שאני על כל הילדים שלי ב"ה וזה הפריע לו בעין…

אז למה זו אמירה שמנהלת אותי עוד קצת אחרי

ולמה כל כך התעצבנתי באותו הרגע

לא יודעת

יש כאלה שאין להם רעשי רקע

ויש כאלה שנשארים עם כל דבר, שעות, ימים ואולי כל החיים.

מה עוזר לי, לפעמים,אני לא יודעת אם זה יעזור לך, אבל כותבת, להבין שכל דברים הקטנים האלה שמצערים

זה במקום צער אחר בבריאות למשל, והשם מחלק את זה ככה .

זה לא הם אמרו זה השם אמר להם להגיד

השם מגלגל זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב

עוזר לי ברגעים שאני בהתרוממות נפש ושמחה - ואז יותר קל לי להיכנס לפרופורציות ולא להתייחס לאנשים קטנים

אנחנו בני אדם וכמו שאנחנו מאוד רגישים

אז גם יש כאלה שמאוד מקנאים

וקינאה מובילה להערת הערות ולפעמים עוקצניות,

אז שיהנו .

תודה על התשובה שלךאנונימי (פותח)

הרגשתי שאת מבינה אותי ומדייקת את הנקודה של הקטנות האלה שיכולות לנהל אותנו..

ולתת לזה תוקף ולהתעצבן מזה.


להכניס יותר אמונה לחיים יכול להיות גם כיוון.

תודה רבה 🙏🙂

הלוואי והיתה לי תשובהשדמות בחולותאחרונה

מכירה ת'סיטואציות.

זה לא נעים.

 

לרוב אתן לעצמי דד-ליין לטחון את הפגיעה / אי נעימות (לרוב זה יהיה יום).

כל המחשבות של : מה הייתי עונה אם/ לנסח תשובה מצידי שתניח את דעתי מולם/ איך להגיב בפעם הבאה.

 

ובעיקר לרחם על העוקצים- שאין להם את מידת העין הטובה.

אוףף כבר לא מסוגלתתאנונימי (פותח)

די, נמאס, לא יכולה כבר לראות שחיילים מתים

פשוט לא מסוגלת.

ועוד עכשיו הולכים לעשות עסקת חטופים, כאילו לא מספיק שהחיילים מתים בשביל להוציא אותם ובסוף עושים עסקה.

והכי עצוב שאחים שלי שם, ואני כבר לא מבינה למה הם עושים את זה , למה הם ממשיכים להילחם לא ברור לי

מזדהה עם התחושות מאד😞הרמוניה

מתסכל מקומם כואב על המשפחות ואין לך מה לעשות עם זה

בשבילי הדרך להתמודד זה לא לחשוב על זה חוץ מבתפילה

אם מדברים על זה יותר מדי ואני מרגישה שזה משפיע עליי אני הולכת משם

וגם יודעת שאני צריכה להתחזק באמונה... בסוף זה לא אף אחד, זה הקב"ה, ומי שמת כנראה שהגיע השעה שלו. מי שאחראי לשפיכת הדם יתן את הדין תהיי בטוחה שהקב"ה רואה הכל. מה שאנחנו יכולים לעשות זה להתחזק ותפילות💜

 

מציעה להתרחק מחדשות ומכל מה שעושה לך רעהמקורית

נורא קשה להכיל. זה באמת הרבה יותר גדול מכל מה שהכרנו

הידיעה על עניין כזה או אחר לא מקדמת אותך. אין לך שליטה על כלום מעצם הידיעה לבד


שולחת חיבוק❤️

גם אם אני לא בחדשות זה מוצא את דרכו אליאנונימי (פותח)

סטטוסים, חברות משפחה.

לגבי מה שהרמוניה כתבה שמי שנהרג הגיע שעתו. זה האמת הדבר שהכי כואב לי כי אבא שלי הסביר לי שמה שקורה במלחמות זה שלא אדם ספציפי הגיע הזמן שלו למות אז הוא מת במלחמה  אלא ה' החליט שעכשיו צריך למות כך וכך חיילים לא קשור עם הגיע הזמן שלהם למות (יעני שאם הם לא היו בצבא הם לא היו אמורים למות) אלא כ" קורבנות מלחמה"

מסובך אבל מקווה שהבנתם

הבנתי את זה דווקאהמקורית

אני מכירה את זה בניסוח קצת אחר

השאלה, באמת, אם יש לך אפשרות להסיח דעת

אסקפיזם

לא חייב גם לדבר על הנושאים האלה או לנכוח בשיחות כאלה. מותר גם להוציא את עצמך מהכלל. לדעתי אפילו מומלץ

אוףףףף עוד חמישה חיילים נפלו,אנונימי (פותח)

לא מסוגלת

 

__הרמוניה

אם יורשה לי, אני חושבת שיש כאן משהו יותר עמוק ובאלי לשים פה מה שחושבת על זה...

בגלל הניסוח של "לא מסוגלת", זה ממש פוגע בך.. זה מעבר לצער.

וגם אני מתמודדת עם זה אז לא שאני כותבת מהתנשאות על מישהו אחר.

נראה לי שבדור שלנו יש יותר זעזוע מזוועות, יש יותר רגישות במובן של פגיעות.

לא כי אנחנו "מפונקים", אבל כן כי יש לנו את הפריווילגיה להתעסק בדברים שפעם לא התעסקו

פעם עסקו בהישרדות יותר, והיום הרגש במרכז, הרגש תופס את הפריים של החיים שלנו.

מה שפעם ידעו זה שהעולם הזה לא נועד להיות ארץ החלומות... 

ידעו שהעולם הזה פרוזדור, היו פרופורציות.

זה מורכב כי מצד אחד להיחשף לזוועות זה מחספס את הנפש, ומצד שני צריך להיות עם חוסן ויכולת תפקוד בכל מצב,

וההוכחה שלי שכאן הרגישות היא במובן של פגיעות זה שבגמרא עצמה יש סיפורים מזעזעים ואם זה היה לא טוב זה לא היה חלק מהתושב"ע.

אז בעצם כל עוד יש תכלית ותועלת לדברים יש עניין שיהיה חוסן לעסוק בהם. (ק"ו חוסן להלחם... שפעם היו שיטות פחות עדינות מאשר רובים)

היום כל הזמן מדברים על "הכלה" של חולשות, ופחות מדברים על איך לדחוף את האדם קדימה להתעמת מול הקשיים שלו. אבל זה לא בריא בעיניי. 

זהו... מעניין מה את חושבת(:

 

מסכימה עם זההמקורית
לא חושבת שזה נוגדאנונימי (פותח)

כן יש בדור שלנו הכלה, אבל גם התמודדות מאוד גדולה, עם לא היינו מתמודדים היינו במקום מאוד אחר כי מתו לנו בשנתיים האחרונות יותר מ2000 אנשים.

מה שהסברת לגבי לא מסוגלת, זה לא שאני לא מסוגלת זה מיאוש ועצב מאוד מאוד גדול 

אני חושבת שפעם החיים היו הרבה יותר קשים טכניתהרמוניה

אנשים מתו על ימין ועל שמאל ממחלות, רעב, סכנות שונות... החיים שלנו היום מאד ברמה גבוהה, לא נעים לומר אבל 2000 בשנתיים זה כלום. יחסית לאז.

👍

זה לא רק 2000אנונימי (פותח)

זה 2000 ממלחמה, המון אנשים נהרגו לא קשור לזה, פיגועים מחלות...

מבינה אותךהמקורית

ועדיין, יש לחוות דברים מבחוץ ויש להכניס אותם אלינו, להישאב אליהם ולתת להם לשבש לנו את החיים

יש עניין גדול לשאת בעול עם חברו, ודאי, אבל אף אחד לא יגיד לך שזה צריך לבוא על חשבוו היכולת הנפשית שלך להכיל

בדיוק דיברתי על זה אתמול עם ההורים שלי. אני למשל לא מסוגלת להכיל את כל הצער הזה, זה לא עושה לי טוב, וזה לא תורם לאף אחד כל הצער הזה שלי כשהוא משתק אותי. אני יכולה לעשות טוב ולהוסיף זכויות לעמ"י ממקום אחר אז מעדיפה להתעסק ב'קטנות שלי' כבריחה ממציאות קשה כדי שאוכל לתרום בתפילה למשל

טוב, אולי הייתי צריכה לספראנונימי (פותח)

אני בנוסף משפחת שכול

אז זו רגישות אחרת לגמרי בעיניי יקרה שליהמקורית

שולחת חיבוק

אה בטח שהיית צריכה זו התמודדות שונה לחלוטין...הרמוניה

מצטרפת ל@המקורית בחיבוק... 

צודקתּבנות רבות עליאחרונה
מה יש לכם להגיד על זה? מתחברים? פרטו, נמקו והסבירואישה רגישה
יפה מאדשדמות בחולות

מוגש מאד נוגע.

וזה משהו מאד בסיסי- להיות אנושיים.

אני מבינה שלא התחברתם.....אישה רגישה

אז רק אוסיף שלדעתי דוד בן ארזה, אם לא היה עסוק והיה קצת יותר בינינו היום....

היה המלך של הפורום הזה - אנשים רגישים מאוד!!

הוא מדהים!!!

אני לא פותחת סרטוניםהרבה האמתהמקורית

מעדיפה טקסט כתוב. אבל כן שומעת כשפנויה, עכשיו לא ככ

אז לא בהכרח קשור לאם התחברתי או לא

זה לא סרטון רגיל. זה קצר ומיוחד מאוד!!אישה רגישהאחרונה
מה עושים עם חלומות, שאתם מבינים למה זה יגמר רע?Galaxy

וואו, הרבה זמן לא כתבתי כאן.

 

גם לכם יש חלומות כאלו?

דברים שנשמעים טוב וכיף. ואתם יודעים ב-100% איך אם זה יקרה באמת כל דבר יעצבן אתכם, תצטרכו לשתוק על דברים אלף פעמים ביום, ובסוף לא תצליחו יותר ותהרסו הכל?

זה כרגע רק ברמה של חלום, רחוק מאוד מלהיות משהו מעשי.

אבל האמת היא שלא רוצה את זה גם בתור דמיון.

 

איך מוותרים על זה?

איך מסבירים לעצמכם שאתם יודעים שזה הולך להיגמר רע?

לא הבנתי ככהמקורית

חלום בקטע של רצון?

אם כן, אז 2 אופציות

או שההסתכלות שלנו מאוד פסימית ואנחנו חושבים מחשבות גם של אנשים אחרים

או שיכול להיות שהרצון הזה כרגע לא שווה את המחיר שהוא יגבה

אצלי המנגנון הפוךרוכב שמים
אני קודם כל מוותר כי כל כך הרבה דברים הולכים להשתבש בדרך, וצריך הרבה עבודה עצמית בשביל להעיז לעשות 
תאמת גם לי יש את זה במלא דבריםשרופה על העם

וגם עם אני יודעת שזה כנראה לא יצליח אני בכל זאת מנסה מקסימום לא יצליח או שאני יעצור באמצע.

העיקר לנסות. 

ולגבי זה שאמרת שזה יגרום לך לעצבנות. אז אומרת על עצמי שאני אוהבת את הדברים האלה כי אז יש לי מצב שאני יכולה לעבוד על עצמי.

ושתדעי שאין משהו יותר מספק מאשר להצליח להתמודד מול הלחצים והרגשות של עצמי והצליח לגבור עליהם.

ממליצה לנסות.

אני יתן דוגמא על עצמי, יש לי חלום לעשות את שביל ישראל אבל יש לי גם חלום להיות רופאה. דיי מסובך למצוא זמן לשתיהם. אבל אני עדיין לא מתייאשת מנסה מאוד למצוא זמן, למרות שאני יודעת שזה בטח יוערר אצלי מלא לחץ, ואין דבר שאני יותר שונאת מאשר לחץ, אבל אני לא יוותר על חלום שלי בגלל משהו שלא נוח לי כי האושר שאני יקבל מזה הרבה יותר גדול

אם הבנתי נכון למה שאת מתכוונתשרופה על העם
ממש מעניין אותי להביןאישה רגישהאחרונה

לא מכירה את זה מעצמי

אולי אם תתני דוגמאות, אצליח להבין

אולי יעניין אותך