מרגיש שאת פשוט מחזיקה את האנרגיה שלהם רגשית בגוף שלך. גם הרבה אחרי שהם הלכו.

בין כך ובין כך התחושה הרעילה נשארת..

 גם אם כביכול סולחת ואם לא סולחת, אז אוכלת את עצמי.

מחר אני אוכל (וארצה) להאריך. זה נושא שלם.

בינתיים אל תאכלי את עצמך, זה לא כשר. לכי לישון והלוואי לילה שקט.

בגדול יש פה כמה דברים.  יש פה אדם חיצוני שמתנהג אלייך בצורה שמפעילה אותך.

כואב לך שזה הורה או אדם קרוב.

אבל הדבר השני זה שיש לך כאב חזק בגוף (בבטן לרוב, לעיתים במרכז החזה באזור התימוס) שיושב אצלך גם כשהוא הולך.

הכאב הזה הוא שלך. וזה כאב של זה שנכשלת בלרצות את מישהו אחר שאולי אין דרך לרצות אותו.

וזה מנגנון שלך. וצריך לעשות איתו עבודה כי הוא מנגנון די הרסני ועם פוטנציאל הרס. אצל כולם אבל נדמה לי שאצל נשים יותר, מה שצף חזק מאוד בשרשור המקביל על הצעות, בקשות והקושי לסרב להן.

אני מכיר אותו מקרוב כי הוא הפעיל אותי הרבה שנים גם בבית וגם בעבודה והבחירות שבחרתי לעשות בעקבותיו היו מאוד רעות. היום הוא נמצא שם אבל אני לא נותן לו להפעיל אותו. אני מכיר אותו ולפעמים פשוט אצא להפסקה כדי להתבונן בו ולחכות שהוא יעלם בטוב.

וגם לא להחליק כאילו לא קרה דבר

אל תרגילי את עצמך לזה

את גרה איתה? 

המצב קצת יותר מורכב..

אני דוסית מאוד, היא לא.

ויש כל מיני עניינים בריאותיים שלה שמוסיפים אתגרים לכל המצב שכבר קיים.

והחבל של כיבוד הורים הוא דק מאוד ואני נסה ללכת עליו, אף על פי שרוב הזמן בא לי לצרוח.

אני מכירה את זה. פחות מעצמי, אבל אמא שלי היתה עושה את זה הרבה לאחותי ומעניין שכשקראתי על זה שסבא שלי מהצד השני היה עושה את זה לאבא שלי - זה גמר אותי! 

לא יכולתי להירגע מהמחשבה של מה עובר על ילד כשעושים לו את זה.

זו התעללות לכל דבר. זה סוג של אלימות! 

ואני לא אומרת את זה כדי להרבות כעס על אמא שלך, אבל כדי שתהיי מודעת למה שאת עוברת.

אם יש לך אפשרות לקחת עזרה של ממש, טיפול - תקחי וכמה שיותר מהר.

תהיי עם זה, תבכי את זה, תשחררי את זה מול ה' יתברך, תני לזה מקום והבנה שזה לא מגיע לך בשום פנים ואופן!

מצד שני - אם זה אפשרי, כמובן שהכי טוב לפתוח על זה דיבור עם אמא שלך, בזמן טוב יותר.

מאוד יכול להיות שזה קשה לך מאוד, עד בלתי אפשרי, בגלל הנתק הרגשי ממנה. ואז באמת חשוב שתמצאי כתובת אחרת לטיפול ותמיכה.

בהצלחה נשמה טובה!!

הורה ששותק מול ילד, סוג ש להחרמה זמנית - זאת חוויה נוראית, פוגענית ומערערת.

זה בעצם מה שקורה?

את לא אמורה לסלוח, זה לא משהו שהתורה מבקשת אותו בסיטואציה כזו.

התגובה הבריאה היא כעס גדול ומוצדק.

השאלה רק האם ואיך לבטא, כי זה מול אמא, אבל ברור שהתחושה הבריאה מול רמיסה - היא כעס. לא דבר אחר.

ושחשוב למצוא דרכים לבטא את הכעס ולפרוק אותו. אולי מולה ואולי לא.

יש מצב שיש דפוסים של נרקיסיזם בקשר ביניכן?

מציעה לך ללמוד על הנושא, ולחשוב האם את בתוך משהו שאת לא לגמרי מודעת אליו.

המודעות היא צעד ראשון וחיוני כדי למצוא את הדרך להספיק את הפגיעות.

הלוואי שתמצאי את הדרך.

מאחלת לך את כל הטוב.

אבל זה כן קורה...

עד עכשיו יושבת עליי עוד התחושה של שבת.

לדבר על זה, פחות רלוונטי אצלנו.

ואולי יש לה דפוס כזה.. יש כל מיני דפוסים..

ואצלי הדפוס הוא בעיקר לרצות שקט, כי כל דבר שהוא קצת לא במקום והאש פה שורפת הכל.

גם מהצד שלי.

פשוט כבר אין לי סבלנות להכיל (לא את מה שהיה בשבת) ובכללי שום דבר בקשר שהוא לא על הצד החיובי שלו.

וגם מאוד מאתגר כל הזמן המשותף יחד בבית.

זה דבר שאת צריכה לעשות איתו עבודה. כלומר - אין לך שליטה על ההתנהגות שלה. אבל כן יש לך שליטה על הבטן שלך אחרי.

והדרך לעזור לעצמנו היא בשימת גבולות לצד השני.

למרבה הצער רלוונטי לפעמים גם כלפי הורים. במצבים שהמצב באמת בעייתי.

אני לא מדברת מנסיון אישי ברוך השם,

אבל כן מהיכרות אישית עם חברה שנפגעה בצורה בלתי הפיכה, בחלקה, מאמא עם הפרעת אישיות

כלומר, לא עכשיו. ברגע זה אני מרגיש מה שאני מרגיש. זה עובדה קיימת.

אבל אפשר לנתק מגע,

ובזמן רגוע אפשר להתחיל לפרק לגורמים את המנגנון. כשאני לבד או עם מישהו שאני סומך עליו שיודע לפרק את המנגנון.

ואז בפעם הבאה הבטן תגיב פחות חזק.  זה עולם שלם שבגדול לפני כן הבטן ניהלה אותי והיום אני מקשיב לה אבל אני לא עבד שלה.

במצב תקין - אני מסכימה איתך.

במצב של התעללות נפשית - בעצם מתרחשת חדירה למרחב הנפשי של האדם.

גם אדם חזק ובריא בנפשו לא יכול להתמודד עם זה, אלא בדרך אחת - של תפיסת מרחק מבעוד מועד.

זו לא אמירה רק שלי, אלא של אנשי מקצוע מהתחום.

ולא שאני אומרת שמה שתואר כאן הוא בדווקא נרקיסיזם, צריך לדעת הרבה יותר בשביל לחוות דעה.

 אבל בוודאי שהסיטואציה קשה מאד, ולהגיד לבן אדם - תשאר בתוך זה ותעבוד על הרגש שלך  - עלול להיות הרסני ממש.

זה מחיר כבד מידי.

אלו הן אנרגיות שליליות שצריך להתרחק מהן

בת כמה את ? שייך לך לעבור דירה?

מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?

זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.

שקוראים לי הרבה במפגשים כאלה

שיחות שלא זורמות

לא מוצאת נושא שיחה

עומדת ולא משתלבת

מרגישה מוזרה

יש לי השבוע כמה אירועים כאלה

ומותשת מלחץ

אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.

זה קורה המון.

מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.

זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.

הרגשתי מוזר, או משועממת  או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.

כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.

אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.

(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)

מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת  היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).

זה משהו ששווה לעבוד עליו.

לחקור מי הולך להיות במפגש, מה מעניין אותו, מה הוא ישמח לספר לך.

לדמיין את עצמך, מה את עושה כשהשיחה נתקעת או כשאת מוצאת את עצמך מחוץ למעגל.

להחליט מראש מה נחשב הצלחה ומה כישלון מבחינתך. תבואי עם ציפיות נמוכות אבל עם דרישה מעצמך.

לבקש מהצ'אט טיפים לשיחות במפגשים כאלה - על מה כדאי להתעניין, איזה דברים כדאי לספר.

וגם... לא להתכונן יותר מדי, כי המטרה היא שתצליחי להשתלב בשיחה בטבעיות ואפילו תגידי משהו שלא התכוונת כל כך. שתרגישי שייכת. הלוואי שנרגיש שייכים... 

לא לאכול כי זה לשנות מצב, ולהשאר רעב עדיף על שינוי ללא-רעב

או לא להיכנס להתקלח (זה יכול לקחת לי גם שעתיים)

כל המשימות שדורשות לשנות משהו

לקום מהספה זה קשוח

לעזוב את הגלילה בטלפון

לקום מהמיטה

אבל לצאת מהעבודה קלל

לחזור לגלול אחרי משימה

אפילו לצאת להליכה קל ופשוט 

טוב, תלוי מה בעבודה.

על מה שקורה המערכת העיכול ותוצאות לוואי.

הפחתת קטניות וירקות מצליבים  ( כמו כרוב) מפחיתה גזים באופן דרמטי. 

שקשה לך להשתחרר ממנו והוא עדיין כובל אותך... (גם לי יש סיפור כזה)

ממליצה לאמץ מבט נייטרלי על עצמך, כמה שיותר אובייקטיבי. עם עצמנו אנחנו משוחדים, קל לנו להתבוסס ברגשות ולטבוע בהם... אבל זה לופ שפוגע בנו. נסה להפריד רגע בין הקולות בתוכך ולהיות השופט מלמעלה, זה שעושה ביניהם שלום, המבוגר האחראי. לשמוע את קול הרגש, את קול השכל, ולתווך בחמלה. 

אם אפשרי, באמת עדיף ללכת לטיפול. באמת באמת. זה לא חולשה זה חוזק.

אתמול בשבת, רפרפתי מעט ב"עד שליבך יתנגן" - אלומה לב המביאה באופן יוצא מהכלל את

שיטתה של הרבנית ימימה, שהיתה פסיכולוגית וגם , עד כמה שהבנתי, קשורה לתדר רוחני.

ממליצה. יש סדנאות עם מדריכות (אולי גם מדריכים) בשיטה שלה. יש גם מישהי ביוטיוב

שמלמדת. וגם מישהו. איני זוכרת את שמותיהם. מאוד כדאי. מאוד נוגע.

ריגשת, מזדהה איתך, מרגיש את מה שעברת. גם אני עברתי את זה.

וכן, הצהריים קיבלתי תזכורת, אחת מני עשרות, מאז שזה (וזה וזה וגם זה) קרה. אף אחד בעולם לא יבין אותך. אף אחד לא יידע מה אתה מרגיש, מה מניע אותך לפעול, איזו מילה בדיוק מזכירה לך משהו - שאף אחד לא היה חולם בכלל שקרה...

וזה שורף את הלב ואת הנשמה כל פעם מחדש. וה"נחמת שוטים" היחידה היא שכמעט כולם עברו איזה משהו כזה. אז לפחות אני לא חריג. (ובכל זאת הם לעולם לא יבינו אותי).

אז כן, נגעת בי, אחי. (והפעם בהסכמה)

אני יכול להגיד לך שיש משהו שאין לאנשים אחרים.

אתה היית שם ואתה יכול להדריך אנשים איך לצאת מהצרה הזו.

זו דרך מצויינת להפוך מנטל לנכס.

ואני משוכנע שאתה גם לא באמת נטל, גם אם אתה רואה בעצמך ככזה, יש לך מה להביא לעולם.

מאד מקווה שאתה מקבל טיפול רגשי ... מגיע לך להרגיש טוב...

בירושלים - רח' חירם, ליד רח' בשם ירמיהו.