שבחרת כאהבת הבורא כדוג'

ציטוט של מי זה?

ובהתאם לזה, לרצות לטפח / לעזור / לתת / להשקיע באותו ערך. זה יכול להיות ילד או חתול או פרח או אישה, אבל הרעיון הבסיסי דומה.

לפי מה שכתבת היא נתינה?

איני מאמין שנתינה מולידה אהבה, או שאהבה בהכרח תגרום לכך שאתן משהו (לפעמים דווקא לאהוב זה לשחרר, כמו עם ילדים)

השחרור בהקשר של הילדים (נכון גם למע יחסים בעיניי) הוא בשליטה. לתת להם להיות מי שהם בלי להפריע

אני שמעתי פעם מפי הרב דסלר שאהבה היא תולדה של נדיבות. זה אקסטרה מנתינה. מקום אחר בנפש, שהגבולות בו הם אחרים כי הוא כולל גם וויתור. (גם על שליטה).

התחברתי לזה מאוד

כתבתי את זה מתוך מחשבה על אהבה לילדה שלי,

קשה להגדיר מהי אהבה בין בני זוג

זו מילה סודית.

מרגיש לי חילול והוזלה הנסיון למשש אותה, לתת לה מילים, להסביר אותה...

ולמרות זאת...

אהבה תחלס היא עצם הקיום שלנו, משהו אוהב אותי ונותן לי חיים, המקום הכי אינטימי האישי שיש. במקום אהבה אפשר אולי לומר מקום.

הבקשה הכי עמוקה ואנטימית שלנו היא בקשת המקום, היסוד לכל הבקשות שלנו, העשייה שלנו,  בקשת מקום. אפשר לנסות להשיג אותה דרך מעשים ההצלחות, דרך כסף, אוכל בשפע גשמי, דרך עבודה רוחנית או באמונה בנשמתי ובבורא שנתן לי אותה, נתן לי אהבה ומקון.

ממנו אנחנו באים ופונים לעולם ולאליו אנחנו חוזרים.

עצם האהבה בתוכי, ביחס לעולם, לאשתי, לילדי, היא סוד.

סוד שאפשר לפתח אותו, להרחיב אותו, להוציא אותו לפועל, להביע אותו, לתת אותו, להניע איתו מהלכים, אבל הוא בעצמו- סוד.

וקולע

זו תנועה

שמעוררת קירוב ונתינה

ככה אמר הרב במדרשה😉

הרב אמר

 אז הוא יודע.

בפשטות נראה שהוא אומר שזה רגש שמוליד

הייתי חושב שזה דווקא אב ואם לכל הרגשות(:

כי זה יותר מורכב ומופשט.

בכולופן אצלי השפת אהבה זה מתנות, זמן איכות, ודיבור(ביטוים של רגש)

אגב כשאני אומר מתנות הכוונה ללתת,פחות לקבל.

יש הבדלים בשפות האהבה בין בנים ובנות

אני מנסה להגיע לשם דרך רגשות אחרים

מה זה בדידות - נוכל להגדיר את זה באופן מוחלט, או שזה סובייקטיבי?

אני נוטה להרגיש שאם היינו אומרים אני חווה בדידות וכך הזולת מבין אותנו, היה נלקח מהמקום של השיח הרגשי כל העומק שלו.

כלומר- המילים האלו - אהבה, שנאה, בדידות, כעס, אכזבה, געגוע, פחד...

הן מילים שבפשט שלהן יש משהו מאוד גרעיני, אבל הן אוצרות בתוכן הרבה מאוד עומק ווריאציות אפשריות - אולי כשם שפרצופיהם שונים.......

ולכן, בשיח רגשי, אם הזולת אומר אני מרגיש X,  תמיד תגיע פה השאלה - תסביר, תפרט, תספר........

עכשיו אני שמה לב שהרגשות השליליים הרבה יותר מגוונים, כלומר שבאהבה טמון הרבה מאוד, גם הגעגוע שהוא רגש חיובי, למעשה נגזר ומשתלב יחד עם האהבה..

אם הסברת לו יפה שלא שייך

להבהיר יפה שפשוט זה לא התאים ניסינו קדימה זה הזמן להמשיך הלאה. אם בכל זאת זה ממשיך אולי מעבר לחסימה צריך להתייעץ על צעדים נוספים

צריך לשים לב שה"לא" יהיה חותך. 

אחר כך זה עוד הגיוני לשמוע קצת על רצון לחזור, ושוב את יכולה לומר לא.

יותר מזה באמת אפשר לחסום. אבל תכלס המשדך אמור להבין שלא זה לא, ולתווך את זה לבחור בנועם. אולי הוא חדש בתחום..

מתכוונים ללא.

לא זה לא אולי או מתלבטת.

לא=לא

זה היה רפרנס לשיר ישראלי ישן

בכל מיני תקופות.

האמת זה מבאס שהצד השני רוצה ואנחנו לא, זה מבאס בשבילנו שאנחנו לא רוצים וגם בשבילו שהוא רוצה ולא רוצים אותו בחזרה, זה מבאס.

כן זה מפריע לי( כי לי לא נעים לאכול כשהשארתי בלאגן),  אבל לא ברמה שאעיר, אם ככה נוח לו והוא מפנה אח"כ מה הבעיה?

מאמינה שזה אומר שהבן אדם לא הכי מסודר(זה לא ממש מפריע לי, נראלי)

לא הייתי מורידה על זה אבל זה כן קצת מבאס, קצת, לא הרבה.

1. כן

2. אומר המון, בסוף הבית הוא של האישה "וכל ביתא דילה"

3.לא, הערות אף פעם לא מועילות.

4. אין לדעת מראש ולהתחיל לחשבן חשבונות שמים..אם התחתנת איתה ככה צריך לקרות, האם זה באסה קצת? כן.

השלישי עוד לא התחתן, אז אני לא יודע מה הוא יעשה

כן, גם נשותיהם בגיל הזה

אין סיבה שתצא בגיל צעיר אם אתה לא רוצה להתחתן כעת.

ובתור אחד שאוהב להחליט לפי דברי רבותינו, רבותינו אמרו שילמד אדם תורה ואחר כך ישא אישה. (קידושין כט עמוד ב, רמבם הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ה, טור ושולחן ערוך יורה דעה סימן רמו סעיף ב)

רבותינו גם אמרו בן 18 לחופה, ו"עד עשרים שנה יושב הקב”ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו"

מצד אחד גיל ההתבגרות הפסיכולוגי כיום עלה ואנשים בגיל 19 עדיין לא בוגרים מספיק, למרות שכל מקרה לגופו.

מצד שני יש רווקות מאוחרת ולא טוב שאדם יחכה עד שיסיים ללמוד את התורה לגיל 25 ורק אז יתחיל לצאת.

אני מכיר כמה ישיבות שם המליצו להתחיל לצאת בשיעור ד (אם זה נגיד הסדר שעושים צבא בשיעורים ב ג), מתוך תקווה להתחתן כשעדיין לומדים בישיבה. כי לעיתים כשאדם יוצא לחיים העסק יכול להסתבך עם רווקות מאוחרת ויש ייתרון בלהתחתן כשעדיין לומדים בישיבה. מצד שני לא צריך להלחץ וכמובן להתחתן רק עם מי שמתאים ולא חייבים דווקא בגילאים טלה אלא מתי שיבוא בעתו וזמנו

מעולם לא ראיתי  רב בדורינו שמורה שקודם כל ילמד אדם ורק אז יישא אשה.

כמובן שנראה שגיל 19 זה עדיין צעיר יחסית ואולי עדיף לחכות מבחינת הגיל

מוקדם מדי, וגם כדי שילמד תורה.

אבל לא צריך לחכות לשיעור ה רק בגלל שאדם לא למד תורה מספיק. זה יותר עניין הגיל ולא עניין התורה

אבל גם חשוב מוכנות נפשית ויכולת פיסית וכלכלית להחזיק משפחה.

היה כתבה בערוץ פעם על הרבה בתים שנהרסו בגלל אי חשיבה כלכלית:

לא כלכלה דרכנו

ומצרף תגובה מאוד יפה שנתקלתי בה כעתי:

בואו נדבר על כסף

אבל חשוב לשים לב מה היכולת של ההורים, להרחבה ניתן לראות בכתבות שצירפתי.

ממליץ לך פחות להצמד לטייטלים "צעירים" "רווק מזדקן" "חיים בסרט"..

יש קטע של איזור הגיל ההתבגרות, שהוא במובן מסויים יכול להיות עד גיל 25, שהחברה מאוד משפיע על הבנאדם. זה ססבבה, זה טבעי, אבל העיקר שאדם מחובר לעצמו. ברגע שאדם גם שלם עם עצמו, ממילא הוא פחות מרגיש שאנשים שונים מאיימים על הזהות אישית שלו ופחות משנה לו. ובסדר מותר גם להתבשל עם החיים, לפחד, לקנא, לדאוג, אבל הכי חשוב שבסוף אתה יודע שמה טוב לך זה הכי חשוב

לא התחלתי לצאת בגיל 20 אלא קרוב לאיזור 23, וגם כיום לאחר כמה שנים בשוק ש(כמעט) כל החברים מהתיכונית והסניף התחתנו כבר ועם ילדים לא כזה מרגיש זקן, כי אני לא מסתובב איתם ;) 

אתה זקן מאד

ואתה צריך להתחיל לחשוב לאיזה אוניברסיטה לרשום את הנינים שלך.

אבל חוץ מזה אני חושב שגם המבט על אחרים מקדם לבשלות הזאת

התחלתי לצאת בערך בגיל 23, ואכן כשהתחלתי הבנות שנפגשתי איתן התפלאו שרק התחלתי לצאת עכשיו. 

החסרון בזה הוא שעיכוב של לא הרבה זמן, ואתה מרגיש באמת זקן. מקווה שלך לא יהיו עיכובים, אבל לרוב הם גם שלב בדרך.

אם כי שם דובר על הנגינה *בהתחלת* החופה ולא *באמצע*.

מלבד מה שבזמנם הקידושין לא היו תחת החופה!

וגם כי לא מדובר בקלות הדעת.

אם הדור צריך בדיחה בשביל להקשיב,

אז שתהיה בדיחה בשביל שיקשיבו.

כי הא דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן, לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא

רש''י:

ובדחי רבנן - נפתח לבם מחמת השמחה

לדוגמא אם באמצע סליחות או קינות מישהו יעמוד ויספר בדיחה - זה ממש לא לענין...

המקובל בקהילות רבות בישראל הוא שזמן החופה הוא זמן של "וגילו ברעדה", זמן של בכיה ותפילה, ולא של בדיחות וקלות ראש.

וכפי הדוגמא שהבאת:

*לפני* השיעור - רבה/רבא סיפר בדיחה כדי לפתוח את הלבבות.

ואחר כך - ישב *באימה* ופתח באמירת השיעור.

הייתי בחתונות של כל מיני זרמים בציונות הדתית,

הייתי בחתונות של חרדים ליטאים, חסידי גור, ספרדים ..

וכמובן גם בחתונות חילוניות.

עוד לא ראיתי בחיי חופה שבה יש ''גילו ברעדה'' במובן שאתה מתכוון אליו. כן יש דמעות של התרגשות, לפעמים הכלה בוכה בכסא כלה בזמן שהיא מתפללת, אבל החופה עצמה היא תמיד שמחה ומרגשת מתוך אושר ולא מתוך רעד.

דבר שני, מי אמר שהמטרה העליונה היא שיקשיבו?

וחוץ מזה יכול להיות שמה שמקשה על אנשים זה האורך של החופות בימינו ולא ה"כבדות"

זה מקשה על ההערכה וממילא על חיבור לדברים. וזה בהרבה תחומים (כולל שידוכין).

מצד שני, מי שכן עובד עליה, משיג אותה באמת, ע"י חיבור פנימי, ולא בגלל דברים חיצוניים או הגבלות.

לגבי החופה- הוא מדבר על ההגזמה, ולכן מדגיש את הצד השני לדעתי.

מי שבאמת מרגיש את היראה בחופה, הבדיחות (אני לא יודע בדיוק על איזה סגנון אתה מדבר, אני מדבר על מה שהכרתי בישיבה, כשאחד החבר'ה היה מקריין) דווקא משתלבות יפה ומאזנות. והשירים עוזרים להוריד לעולם את גודל המעמד.

כשאין מקדש, החוויה הרוחנית שהכי קרובה אליו זה חופה. יותר מכל תפילה או מעמד רוחני אחר. רק צריך להתנער מהסחות הדעת ולהיות ממוקד כדי להרגיש את זה (וכמובן שתהיה חופה מתאימה).

יש בחופה המון רגשות מיוחדים שהתלכדו למעמד אחד- הזוג יוצא מבדידותו ומשלים את הרצון הפנימי השורשי ביותר, ולא רק כרצון אנושי טבעי אלא כרצון שמחובר לרצון ה'. ההורים שמחים בשבילם ובגלל שתהיה להם המשכיות. מחילת עוונות. כריתת ברית. האדם מפסיק להיות "פלגא דגופא" מבחינה רוחנית, הזוג מתחבר באופן מהותי ועמוק יותר לעברו של עמ"י ולעתידו. זכרון ירושלים והקשר של החתונה אליה. ציבור גדול נמצא יחד במעמד הזה איתם. יש פה אהבה זוגית מרוממת לפני שממש ירדה לעולם, חיבור לה', חיבור של עם ישראל, אהבת החיים.

מי שבאמת מתבונן בזה, לא יכול שלא להיות בחופה עם יראה אמיתית מגודל המעמד (וגם עם שמחה, רק רגועה יחסית).

חופה זה מעמד משמח

וכל מה שיעשה אותו שמח… זה בסדר

(כמובן בגבול הטעם הטוב וההלכה)

ולעשות כך בחתונה שלך.

ולדעתי אין קשר בין ישיבה מעורבת

לבין ריקודים מעורבים.

יכול להעיד שהייתי לא פעם בחתונות עם ישיבה מופרדת.

אבל הריקודים היו מעורבים (היתה מחיצה. באיזה שלב מישהו הוריד אותה)

ומנגד. אצל רוב חבריי (וגם אצלנו בחתונה) היתה ישיבה מעורבת ולא היו ריקודים מעורבים.

ברור שברוב החתונות שההפרדה רק ברחבת הריקודים היא בהחלט תופסת, אבל משום מה אתה מתעלם ממה שכתבתי בהתחלה על כך שהאוכלוסייה שוכחת להתלבש ועלולה לרקוד במעורב.

הייתי בחתונה נפרדת לחלוטין והיו שתי כניסות שונות ומחיצה קבועה מקיר לקיר, להוריד את זה זאת חוצפה של ממש, ואי אפשר להיערך לכל תרחיש. אבל כדאי לעשות השתדלות עבור רוב הדברים.

כמו שאי אפשר להיערך לקריסה של האולם (אסון ורסאי) או למחבל שישחט את כולם.

בחתונה של הציבור הדתי לאומי,

יושבים כולם ביחד, אבל רוקדים ב 2 רחבות נפרדות ?

ואצל החרדים, גם הישיבה נפרדת ?

הבנתי נכון ?

בחתונה חרדית (בכל זאת, החרדים והמסורתיים יותר קרובים משום מה)

לא זוכר שהייתי בחתונה של דתיים-לאומיים.  ואחרי בנט-לפיד, אני גם לא מתכוון ללכת גם אם יזמינו ( מהמגזימים)

כמובן שיש חתונות של דתיים לייטים שהם המחיצה נופלת בשלב כלשהו, וחרדלניקים שבהם הישיבה נפרדת כמו אצל חרדים.

ויש גם ניואנסים של האם ההפרדה ברחבת הריקודים כוללת הסתרת עזרת הנשים מהיושבים המעורבים בשולחנות, או רק הפרדה באמצע רחבת הריקודים והכל פתוח. (אני אגב בעד להסתיר ולהפריד גם את עזרת הגברים. כל רחבת הריקודים יוצרת מלא רעש ובלאגן שמעצבן אנשים שבחרו לא לרקוד.)

איך שלי מסתדר בראש,

זה או שזה נפרד לגמרי או שזה מעורב לגמרי.

מה "שבאמצע" נראה לי יותר מעצבן ויותר מוזר.

ככה מרגיש לי.

גם ישיבה מעורבת ואז ריקודים ב 2 רחבות נפרדות, נשמע לי בסדר.  מסתדר לי.

העיקר שיהיה שמח בכל האפשרויות.