איזה כיף לנו שהתחלת לכתוב אצלנו!(:

זכות גדולה עבורי 🙏

חשוב שישמע הקול הזה הרבה במרחב של החיפוש זוגיות

אבל עד כמה זה ריאלי רוב הזמן אפילו?

אני יכול לנסות להשתפר בזה, אבל האם אצליח תמיד?

לא מחפשים את המושלם כאמור

לא חייבים להצליח תמיד

ההשתדלות היא החשובה כאן

כל פעם אחת שכן מצליחים חשובה כאן

ה"תמיד" הזה הוא המושלם הזה - ואנחנו לא מחפשים אותו. אלא את הכוונה, הלב, המאמץ, ההשתדלות.

וגם בתוך העבודה הזו - זה יכול להיות פחות ופחות קשה עם הזמן, כיוון שאנו מאמנים בעצם את שריר המחשבה שלנו, את שריר המבט שלנו, את שריר הפרשנות שלנו, את שריר ראיית האחר שלנו.

וככל שנאמן יותר את השריר - זה יהפוך לנו עם הזמן להרגל.

בדומה ממש אם אדם עושה עכשיו 5 כפיפות בטן כאשר לא עשה לפני כלום - הוא יכול ללכת תפוס שבוע אח"כ,

אבל אם יתמיד ויעשה כל יום עוד 5 ועוד 5, ככה כל יום - אחרי שבועיים הוא יעשה זאת בלי בעיה ואפילו יוכל לעלות ל10.

אז כמו שיכולים לאמן את שרירי הגוף יכולים לאמן את שרירי הנפש, הרגש, המנטליות, המחשבה.

וזה ממש לסגל לעצמנו דפוס חדש ומקדם ב"ה.

ממש לדמיין את עצמנו במבט-על על הסיטואציה - רואים מלמעלה אותי ואת בן/בת הזוג - ומנסים רגע לשים את הזרקור על בן/בת הזוג.

להיכנס רגע לראש שלהם, לנעליים שלהם, 

להתחלף איתם רגע בדמיון ולנסות לראות האם ומה קשה להם עכשיו? מה הם צריכים או מבקשים שם?

לראות רגע וממש להביט לנשמה שלהם,

וכאשר העבודה הזו היא הדדית של שני בני הזוג זו מתיקות נפלאה שמתרחשת שכל אחד רואה את האחר,

ממש כמו שהרב אריה לוין זצ"ל אמר לרופא: "הרגל של אשתי כואבת *לנו*". הוא ממש הרגיש את הכאב של אשתו, הוא ממש ראה אותה עד כדי כך.

וחשוב לדייק עוד שראיית האחר בשום פנים לא צריכה לבוא על חשבון או במקום הראייה שלנו את עצמנו, הניראות לעצמינו, אלא בנוסף.

לראות את עצמי, לאהוב את עצמי, להיות מעובד/ת עם עצמי -

ואז לראות את האחר, את האנושיות שלו, את הלב שלו, את הרצון שלו, אותו - יכול לחולל פלאים ב"ה.

רק חשוב להגעד שזו לא סיסמא וגם לא משהו קל ליישום.

בלא מעט מקרים (אני לא רוצה להכליל, אבל נראה שיש הרבה גברים כאלה), הבן אדם מעוניין לא לריב ולהשאיר אווירה טובה וכביכול מעוניין "לקנות שקט", מתוך איזושהי מחשבה מוטעית שעימות בין תחושות/ דעות הוא דבר רע וכואב.

וכאן יש טעות גדולה, כי הצבת גבולות היא דבר חשוב, גם לזוגיות - כי חיים בלי גבולות לא טובים לשום "צד", וגם לאדם - שחי באיזושהי תפיסה של "שבירת המידות" אבל למעשה נמנע ממפגש עם הרגשות העמוקים של בת זוגו.

בקיצור, להבין את הסיטואציה ואת האופן שבו הגוף שלנו ושל זולתינו מגיב, זה מדהים וחשוב. אבל יחד עם זאת, יש הרבה דברים שדומים לגישה הזו והם הרסניים.

שלפעמים אנחנו חושבים שאנחנו רואים את האחר, אבל בעצם אנחנו מבטלים את הדעה/ רצון/ מטרות שלנו, ואז זה מאוד מזיק ולא מביא שום תועלת (ציינתי שלהערכתי זו בעיה בעיקר של גברים בעלי אופי מסוים שנשואים לנשים עם אופי מסוים).

אלו דבריי בקיצור, אם תרצה יותר פירוט אשמח לתת

יש למלא מקום ויש לפנות מקום כשממלאים את המקום את החלל אנחנו לא רואים את האחר אנחנו רק ממלאים את החלל במה שיש לנו לשאול ולומר אבל אם נפנה מקום נשים את עצמינו בפרופורציות וניתן גם לצד השני למלא קצת מקום נראה אותו ונקבל אותו

ואף קודמת.

ואכן הדגשתי זאת בפוסט בהתחלה במילים: "ולראות גם אותי. וזה חשוב לא פחות. זה גם כוח-על לתת לעצמי ולמתחולל בי ניראות.

ואחרי שאני רואה את עצמי

אני מבין/ה גם ובנוסף -..."

לראות את האחר זה אף פעם לא במקום לראות את עצמי.

להיפך, קודם הניראות לעצמי - 

לראות אותי

להבין אותי

לחמול עליי

להכיל אותי

לאהוב אותי

לתת לי מקום

לעבד את עצמי עם עצמי -

ואז גם ראיית הזולת יכולה להיות יותר משודרגת.

ממש בבחינת "ואהבת לרעך כמוך" - אם לא תאהב את עצמך איך תוכל לאהוב את האחר? לכן קודם כל תאהב את עצמך ואז את רעך כמוך.

ועל גבי הניראות העצמית, שהיא יכולת חשובה לפיתוח בפני עצמה וקודמת לכל כאמור, חשוב לפתח גם את יכולת ראיית האחר. ובזה עסק הפוסט הספציפי

"ואהבת לרעך כמוך"- כעצם כמוך  כמו שאבר אחד באדם שלא יהיה טוב ויעשה שלא כרצונו האם יכה את האבר זה, כן כל בני ישראל כולם אחד, ולכן נצרך לאהוב את כל איש, ועי"ז יחזיר אותו למוטב.(בשם הרבי מניקולשבורג)  כולנו גוף אחד ולכן צריך לדעת לאהוב את האחר כי הוא חלק מהגוף שלך

מה שהבאתי בשם ראש הישיבה התיכונית שבה למדתי הוא שלב נוסף אחרי שאני מבין את המקום שלי בתוך הקש ושאני מכיל את הצד השני שהוא "חלק ממני" 

היא תוכל לראות אותו רק בריקודים לחופה ולחדר ייחוד, ובמעגל שעושים באמצע סבב ראשון.

ואם הוא יבוא להגיד שלום או משהו כזה…

אבל כן, נשמע שבאירוע כזה מגיעים רק לחופה.

תכלס אפילו בכסא כלה הוא לא ישתתף בטח כי זה רק של בנות…

אני נגיד במקומו לא הייתי מגיעה בכלל. יפה שהוא חושב על ללכת 

ובלי שנשארו משקעים של עוגמת נפש - מבחינתה  הקשר הסתיים בצורה בוגרת, והיא מרגישה כלפיך הערכה הדדית.

לפעמים הראש אומר "סיימנו יפה", אבל לראות את האקסית בלבן תחת חופה זה אירוע עם מטען רגשי שלא תמיד צופים מראש. אם אתה מרגיש שלם לחלוטין ואין לך צביטה בלב מהמחשבה עליה עם מישהו אחר, אני הייתי הולך. 👰‍♂️

ונקודה נוספת בשיקולים: מעבר לחופה האם יהיו שם עוד אנשים שאתה מכיר? יהיה לך עם מי לדבר ולשבת?

אם לא, הייתי מגיע רק לחופה, שם מתנה קטנה, ועוזב בסיום החופה.  

גם אני הייתי מגיע רק לחופה והולך. או דומה לזה.

ואלו היו אנשים שנפגשנו בדייט/ שיחות יותר עמוקות

לראות אנשים שאתה אוהב זה נעים.

אם ההזמנה לחתונה הזאת מגיעה ממקום טוב ושלם

ואם הרצון ללכת לחתונה כמוזמן מגיע ממקום טוב ושלם

למה לא?

בברכת

"ובשמחתך

ישמח לבנו גם אנו"

המערכת. 

אלא אם כן, אתם ממש באותו מעגל חברים שבו המשכתם להיות גם אחרי שבחלטתם שנישואין זה לא משהו שמתאים בין שניכם.

אבל - כשאתה קורא לה "חילזונית" אז ניכר שיש לך עדיין רגשות כלפיה, ובמצב כזה בוודאי לא הייתי ממליץ ללכת. 

וגם אז- רק להגיד מזל טוב 

כמו שכתבו לפני, נראה שאתה עדיין מרגיש כלפיה ולראות אותה בחתונתה רק יעשה לך רע על הלב והרגשות יתעצמו לכן נראה לי שתחסוך את זה מעצמך ותנסה להתקדם הלאה בלב שלם כמה שאתה יכול

אני כאילו מנסה לדמיין מה זה היה עושה לי אם הייתי בחתונה של מישהו שאני עדיין מרגישה כלפיו וזה קצת עושה לי נאחס בלב

אין לי שום רגש כזה כלפיה אני אוהב אותה כמו אחות

אבל יכול להבין למה זה נשמע מופרך

בכולופן תודה על התגובות של כולכם

משה נעץ את השרשור

אולי עוד מעט היא תגיב לך בעצמה

רק רוצה לציין שהציבור החרדי הולך ונפתח במובנים האלו [לא מדבר על הקבוצות הסגורות...], ואשמח לשמוע את דעתכן על השינוי הזה האם הוא מבורך או לא...

אם אתה מרגיש שאתה רוצה להתחתן כדי לתת ולהוסיף טוב, או כדי לקבל

מרגישים את זה שונה

גם לרצות לתת שאין לך למי זה כמו צמא, אבל אחר

מצטרפת להרמוניה בשאלתה כדי להבין יותר.

ורק אומר שעלתה לי מול זה זו המחשבה שאנחנו לא פועלים רק עם מידה אחת במערכות במציאות, ובפרט במערכות יחסים, אלא עם מכלול שילובי המידות (מה שאנחנו פוגשים לאורך ספירת העומר).

ובהקשר הספציפי של נתינה, חלק מהעניין הוא הלמידה להשפיע על האחר גם מתוך הקשבה ליכולת ההכלה שלו ולכלים שלו. ואפילו יותר מזה, להקשיב לרצון שעולה ממנו כדי להיות מדוייקים יותר.

צריך שם יכולת התגמשות ותנועה דרך מכלול המידות המתגלות במציאות באופנים שונים.

מכיוון שזכיתי שגמלו איתי חסד התחדד לי ההבדל.

נראה לי שניתן להבין את הרעיון מהמקור המפורסם בנושא בדברי הרב דסלר:

"הורגלנו לחשוב כי הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם- ייטיב לו. אבל הסברה השניה היא, כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו אשר חלק מן עצמיותו בהם הוא- אם בן יהיה, אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל, ואם צמח אשר נטע, או אם גם מן הדומם, כמו בית אשר בנה- הנהו דבוק למעשי ידיו באהבה, כי את עצמו ימצא בהם… כי כך שנינו במסכת דרך ארץ זוטא (פ"ב) 'אם חפץ אתה להידבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו"

כלומר על ידי הנתינה וההשקעה באחר האדם מרגיש שהשני חלק ממנו ולכן אוהב את עצמו בזולת. העניין הזה מצוי הרבה בקשר של הורים וילדים ובפרט ההתבטאות השלילית של תוצאות הנתינה.

אני התייחסתי יותר בהיבט של הנותן, אפילו בלי להיכנס לצד המקבל כי זה אולי פחות רלוונטי לנושא מצד התוצאה, אבל ייתכן בהחלט שחוסר ההתאמה למקבל קשורה לגישת הנותן.

ואם כבר הזכרת את המידות של ספירת העומר, הקשר הזוגי עיקרו אינו החסד אלא הקו האמצעי…

אז כנראה שיש לך חלל כזה ורק אתה יכול למצוא אותו.

לדוגמה אני לא מרגיש שיש לי חלל כזה, לכן השאלה הזו לא מעסיקה אותי (בעבר זה כנראה יותר העסיק).

השאלה איפה החלל הזה פוגש אותך.

לק"י

איסוף/ פיזור מהמסגרות.

הרמת משקולות

וכו'

ייפגע בבריאות ובכושר?

יכול להיות חוסר טכני אבל מבפנים האדם שלם

קח לדוגמא אדם נכה, הוא יכול להגיד שיש לו חוסר ממשי, חוקי המשחק לא הוגנים עבורו. אבל הוא יכול גם להיות שלם עם ה"חוסר" הזה. להבין שהכל מכוון ויש סיבה ולחפש הזדמנויות לממש את הטוב שבמצב.

אף פעם אין מושלם במציאות שלנו... תמיד יש משהו שאנחנו צריכים להשלים אנחנו.

תנסה להגדיר את שני החללים האלה, מה כל אחד רוצה שימלאו בו. ואז נוכל לדבר מה אתה ממלא בעצמך ואז היא.

עקרונית, נראה שכל מה שקשור לעצמך לבדך צריך שאתה תמלא בעצמך וכל מה שלא תלוי בך כלל - שמישהי תבוא ותמלא אידך זיל גמור.

שרק אתה/את יכולים לדעת את זה. לשבת בשקט, לחשוב את זה

אולי לכתוב את זה. לשאול את עצמך שאלות. מה היית למשל

עונה לחבר שהיה מתלבט באותו נושא?

מה החבר היה עונה  לך?

אולי לנסות למצוא את החוסר האישי על ידי ניסוי של דברים

שאתה/את אוהבים, או להיפך, נדחים מזה?

מה היית רוצה לעשות שאינך עושה?

מה באמת באמת היית רוצה לקבל שאין לך?

לשבת בשקט בשקט עם עצמך ולהקשיב.

ואם מאוד קשה, אולי ללכת לברר עם מישהו

שיוכל לשקף לך את עצמך; רצונותיך, חסריך,

חששותיך וכו'.

אולי תדמיין את עצמך נשוי. יש לך אשה אוהבת

ואהובה, כל בוקר אתה מנפנף לה לשלום...

היא מכינה אוכל אהוב עליך וכו' וכו'....

זה היה מספק אותך?

ולבקש מהשם שידייק אצלך את הדברים

בחינת, "תעיתי כשה אובד, בקש עבדך".

עם סבלנות. לא להיבהל מהבלבול.

משמח מאוד!! בניין עדי עד הצלחה וכל הברכות!💓

שמע זה הדבר שהכי משמח אותי. כאילו המשיח הגיע!!!!!!!!!!!!!!

שפע ה' וחסד ה' בכל יום. תנצל א הטוב ואל תתעלם ממנו. זה לא ברור מאליו. גן עדן בעולם הזה

שתזכו לבניין עדי עד באהבה ובשמחת עולם ❤️

תלוי בך

השני שך ושהו. לא מסובך

העיקר זה להיות עם מישהי ולהגיע איתה למרחב אינטימי שתהיו בית אחד עבור השני.

אם הסנטר או האף שלי טיפה עקום או מה אבא שלה עושה זה פחות משנה ולכן לא משנה באמת איזו אופציה תבחר.

תדמיין מישהי שאתה רוצה לשבת איתה על כוס קפה בבוקר ביום שישי, זהו, לא צריך יותר מזה ;)

הכוונה היתה לומר שמה שלא צריך זה כל ההבדלים שיש ברמת הכרטיס.

שהיה לך כיף לשבת איתה ביום שישי בבוקר על כוס קפה. עם ש יחה נעימה, זורמת, טבעית....כיף. לא?

אתה יוצא עם 4 בחורות במקביל?

ממש בחודשים האחרונים התובנה הזאת נפלה לי, באמת שום דבר לא משנה בלי זה, יכול להיות לך הכל מהכל, אבל בעצם אין לך כלום, ומנגד יכול להיות בחור שאין לו רבע מהדברים שיש לך, ועדיין יש לו כל כך הרבה רק כי הוא נשוי.

תובנה כואבת שכזו