(חלקם הלכו גם יותר רחוק מהרמבם)

גם הרב קוק בלנבוכי הדור מציע אפשרות כזאת

(כמדומני שיש גם לרב סולובייצ'יק ספר על הנושאים האלו, אבל הוא באנגלית ועדיין לא הגעתי אליו)

(לא בדקתי, אבל אני מנחש שהפירוש של מפעל משנה תורה מספיק. אם אתה במוד אקדמי, תחפש את הספר של קליין ברסלבי)

לנבוכי הדור פרק ה

3. אולי גם הרב שם טוב גפן בספרו המימדים הנבואה והאדמתנות. אבל לא בטוח אם זה לגבי גן עדן.

הרב שרקי בשיעוריו על בראשית מביא הוכחות למה גן עדן של האדם הראשון חייב להיות רוחני בפשט, ולא גשמי בעולם הזה 

(למשל, לפי הנפש החיים, המשיכה לרע הפכה להיות 'פנימית' יותר. לפי הרמבם, האדם ירד בדרגתו והוא נזקק להמנע גם מהמפורסמות שאינן מושכלות)

עיין בהקשר הזה בכוזרי פרק ב.

בס"ד

כן. כבשר ודם, קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי להבין. כי אנו רגילים ומתנהלים בזמן. 

אולי קבלה יכולה מעט להבהיר. אולי לא.

מה עם הרב דסלר ב"מכתב מאליהו" על חטא האדם הראשון? (אבל זה אולי יעורר עוד שאלות...אין לדבר סוף כי

אנחנו לא רק רוחניים ושכליים נטו. אולי זו הכוונה "במופלא ממך אל תחקור".)

אבל כדאי לשוחח על כך עם תלמיד חכם העוסק ומבין בדברים כאלה. רגע, מה עם הרב נויגרשל?

יש לו תכנית, נדמה לי, ביום שלישי בערב בקול חי. הוא תמיד מרתק. אולי זה יעזור מעט.

לנו, כשאנו מתחילים להרהר ולחשוב על זה, מתחיל ...כאב ראש. הראש שלנו מן הסתם לא יכול

להכיל את מה שלמעלה ממנו. השכל מוגבל.

שחטא אדם הראשון הוא למעשה חלק מבריאת העולם.

הרי אדם ביום השישי, ולאחר מכן כתוב:"וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאד"-כולל החטא, אבל למעשה לא כולל התשובה 

לפי ויקרא רבה, פסיקתא דר"כ ומדרש הגדול - הקב"ה דן את אדה"ר ביום שישי והאדם "יצא בדימוס" (=ברחמים) כבר באותו יום, ולכן לכאורה זה כולל את התשובה, כי בלי התשובה - למה רחמים?

לפי הגמ' בסנהדרין ואבות דרבי נתן הוא רק נענש באותו יום, ואז אפשר לומר שאת התשובה הוא עשה בשבת, זה כבר לא חלק מהבריאה.

אבל זה יוצא מתאים, כי השבת היא החלק הקדוש והרוחני של הבריאה, שמובדל מעולם החומר, מעין עולם הבא, וגם התשובה היא לא שייכת לעולם החומר, אלא חסד אלוקי עליון ביותר...

תקרא פרק א בלנבוכי הדור. כדאי מאוד גם לשמוע את השיעור הראשון של הרב שרקי בסדרה על לנבוכי הדור.

לגבי 2- ה' אלהים אומר לאדם "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו".

איך אדם הבין בכלל מה זה טוב ורע אם אלו מושגים שחיצוניים אליו? כנראה הייתה לו איזו תחושה גולמית, דימיון, הבנה שכלית או משהו כזה.

אבל למה שהוא ירצה לאכול משהו שיכניס בו גם רצון לרע?  ומה התחדש לאישה אחרי דברי הנחש "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע", הרי היא כבר יודעת שהעץ הוא "עץ הדעת טוב ורע"?

החידוש הוא "והייתם כאלהים". ואפשר לדרוש לשבח שהם רצו להיות כמוהו כדי להידבק בו יותר ואפשר לדרוש לגנאי שהם קינאו בו (או שילוב של שני הדברים).

כמובן שאופן ידיעת הטוב והרע שונה אצל ה' ואצל האדם, אבל אדם ואשתו רצו ידיעה פנימית יותר של הטוב והרע, שיותר מזכירה את ידיעתו של ה' אותם ממה שהם מרגישים עכשיו.

זו לא סקרנות להכיר משהו חדש גרידא, זה סקרנות שמשולבת עם רצון להידבק בה' ע"י העולם שברא.

נשים לב- 1. הציווי לא לאכול נאמר לאדם לפני בריאת האישה.  2. בפרק א לא מוזכרים עץ החיים ועץ הדעת.  3.  בפרק ג בדו שיח בין הנחש והאישה הם משתמשים בשם "אלהים" ולא בשם "ה' אלהים" (בו נאמר האיסור לאדם).  4. האישה לא אכלה מיד אחרי מה שאמר לה הנחש, אלא "שכנעה" את עצמה לאכול- "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל".

לכאורה לא הייתה שום התגלות ודיבור של ה' אלהים לאישה עד שהוא קילל אותה (בפרק א' ההתגלות היא בשם אלהים). חוסר ההתגלות הזו יצר אצל האישה גם חסרון בקשר פנימי עם הקב"ה יחסית לאדם, וגם רצון עז יותר משל אדם להיות דומה לו. ועם כל זה היא הייתה צריכה באופן אקטיבי לשכנע את עצמה לאכול למרות האיסור ע"י התבוננות במעלות העץ.

נדב ואביהוא עשו את זה לכבוד עבודת ה'. אבל לא על פי ההלכה.

דיבורים בתפילה, זה יותר כמו ביזוי המקדש שהיה 

...ההשוואה שלך לא נכונה ונובעת מדרך מחשבה מסויימת.

מי שכבר נמצא בבית הכנסת כמו נדב ואביהוא עושה את זה לכבוד השם

אבל כילוד אשה נופל בדיבור  או באמירת אמן בקול רם הרבה מעבר לקולו של

שליח ציבור דבר שאסור לפי ההלכה או שאומר ברוך הוא וברוך שמו במקום שלא צריך לאמר.

כל הדוגמאות הללו הם האש הזרה של תקופת הגלות.

לא לפי מה שהוא ציווה. מה שנדב ואביהו עשו - זה להביא אש שד' לא ציווה להביא.

יש מהלך יפה, שמצביע על כך שמיד אחר כך אהרון לכאורה עושה אותו דבר - מחדש מעצמו מה שלא נאמר לו ושורף את החטאת, ואפילו בלי לשאול את משה. ולכן משה כועס, אבל כשהוא שומע את ההסבר של אהרון הוטב בעיניו
 

מה שמלמד אותנו שלפעמים ה' דווקא כן מצפה מאיתנו להפעיל שיקול דעת ולעשות לא רק מה שנאמר. ואז צריך לחפש את ההבדל שבגללו נדב ואביהוא כן נענשו (אולי היוזמה מול ההיקלעות לסיטואציה, אולי המוטיבציה והמטרה, אולי חילוק אחר)

…ההקבלה שלי בין אש זרה של נדב ואביהו לבין

דיבור בתפילה?

מחילה אם השתמע אחרת

(הערתי רק על הפרשנות של היסטורי לחטא נדב ואביהוא)

אבל אם להחזיר את הדיון למסלול פרודוקטיבי - זה יהיה מעניין אם תרצה להתייחס למהלך שהזכרתי, ולספר את החילוק שלך בין מעשה נדב ואביהוא לשריפת החטאת 
 

(כמובן, אתה לא חייב. ואני לא בעמדה מתווכחת או משהו, פשוט מעניין אותי לשמוע. גם מאחרים, אם מישהו קורא את זה )

..

…. לא יותר מזה. אהרון פשוט היה אבל על בניו.

כשיש קונפליקט בין שני מצוות אזי אנו יכולים להפעיל יוזמה אישית אבל רק אז.

חילוק יפה

… שכל עוד המת לא נקבר האבלים פטורים מתפילין ותפילה כי הם עסוקים בעסקי הלוויה.

זה עוד הבט של קשר בין תפילות לקורבנות מה שמחזק את טענתי לגבי אש זרה ודיבור חולין בתפילה.

'למענך פתן, אל תקרב לנשכני,

לא סרטן אנכי,

רק צבת לוהט אדמוני.

ומה על הגבעה שם,

חרש ציד אדוני, והוא קם'.
 

(פנקס "ראשון ליפו" פיסקה קי4)

במדור מדרשיר

כאילו לא היה לי זמן לפתוח סתם הסתקרנתי

בעיקר שינויים קטנים בנוסח (לפעמים במטרה להקל על הקריאה או לתקן פליטות קולמוס, לפעמים בעקבות העריכות של הרציה והרב הנזיר באורות למיניהם)

אבל בהוצאה החדשה של מוסד הרב קוק (תש"פ) יש בתחילת כל פיסקה תמצות של הרעיון המרכזי שלה, ויש גם הרבה הערות ודברים כאלו

רק מהכבשים?

ב. איך מסדרים את החלוקה בין מצה לפסח בספר מדבר שור (בין סגולה לשימוש) , לבין החלוקה בין פסח למצה בעולת ראיה ובמאמרי הראיה (בין נשמתי לחברתי)?

@הסטורי 

@טיפות של אור 

רב. והוא אמר לי : הנשמה הכלל ישראלית יוצרת תועלת שימושית לתיקון האומות.

אבל לא משכנע. אם כבר זה אמור להיות הפוך

מה שר"ע רבי טרפון ושות' היו מסובים

עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית

א': האם תחילת זמן או סוף זמן?

ב': אליבא דמאן??? בערך כל התנאים נחלקו מתי תחילת/סוף זמן ק"ש

תחילת זמן, ותלמידם אמרו להם שהגיע זמן לקרוא ק"ש ומאוחר יותר להתפלל ותיקין וזריזין מקדימין למצוות. מה גם שכנראה אין מצווה לספר יציאת מצרים בפסח ביום, רק בלילה.
 

ב. אולי זה היה משיכיר. כי נשמע שהם לא שמו לב לאור שכבר התחיל. אבל בבית פנימי עם חלונות קטנים גם לא תמיד שמים לב לנץ. אבל זה יכול להיות גם עלות השחר ותלמידיהם היו בחוץ או ראו דרך החלון

א' ראב"ע סובר שפסח מצוותו עד חצות מדין דאורייתא ולא מצד גזירת חכמים להרחיק מן העבירה ות"ל בעבור זה בשעה ש(פסח) מצה ומרור מונחים לפניך סתם נקודה למחשבה

ב' ת"ק של המשנה סובר משיכיר בין תכלת ללבן ר"ע בין חמור לערוד

עוד שאלה האם בסוף חכמים הודו לבן זומא לגבי הזכרת יצ"מ בלילות

והאם בן זומא חולק על חכמים (לפחות בה"א של התוספתא משמע שכן אבל האם הודה להם?)

"תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח" ע"ש

א. אולי כבר סנהדרין פסקו שלא כרבי אלעזר בן עזריה?

וגם אם לא. הוא זרם איתם והם סיפרו עד הבוקר.

ב. עובדה שאנו אומרים בלילות הזכרת יציאת מצרים.

עיין מהרל תפארת ישראל החצי השני של פרק נב, שמסביר שגם בן זומא סובר שלימות המשיח מזכירים.

אלא שלא צריך דרשה לזה כי זה ברור מאליו

זרה רק מתפללים לקב"ה ומזכירים את נשמות המתים.

אגב המנהג הזה קיים עד עצם היום הזה, ביתר שאת במדינות המזרח (סין יפן הודו) אבל גם ראיתי אותו במו־עיניי בתרבויות מזרח אירופה כדרך להזכיר מתים או משהו כזה ש"נותנים" להם מאכלים סמליים או משהו בסגנון.

עילוי נשמתו. אבל הפרקי תהילים כן לתועלת הנפטר.
 

המנהג האלילי לתת מתנות ואוכל למת היה קיים בעבר בכל התרבויות האליליות בעולם, וקיים גם עד היום במקסיקו אצל כל הנוצרים כשריד לאלילות האינדיאנית.

הבעיה בלתת אוכל למת זה לא רק כי זה מעיין ע"ז.

אלא גם כי זה משמר מחשבה מוטעת שהאדם כפוף תמיד לאוכל ולטבע הגשמי, והנשמה לא יכולה להמלט משלטון הגשמיות והטבע