(חלקם הלכו גם יותר רחוק מהרמבם)

גם הרב קוק בלנבוכי הדור מציע אפשרות כזאת

(כמדומני שיש גם לרב סולובייצ'יק ספר על הנושאים האלו, אבל הוא באנגלית ועדיין לא הגעתי אליו)

(לא בדקתי, אבל אני מנחש שהפירוש של מפעל משנה תורה מספיק. אם אתה במוד אקדמי, תחפש את הספר של קליין ברסלבי)

לנבוכי הדור פרק ה

3. אולי גם הרב שם טוב גפן בספרו המימדים הנבואה והאדמתנות. אבל לא בטוח אם זה לגבי גן עדן.

הרב שרקי בשיעוריו על בראשית מביא הוכחות למה גן עדן של האדם הראשון חייב להיות רוחני בפשט, ולא גשמי בעולם הזה 

(למשל, לפי הנפש החיים, המשיכה לרע הפכה להיות 'פנימית' יותר. לפי הרמבם, האדם ירד בדרגתו והוא נזקק להמנע גם מהמפורסמות שאינן מושכלות)

עיין בהקשר הזה בכוזרי פרק ב.

בס"ד

כן. כבשר ודם, קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי להבין. כי אנו רגילים ומתנהלים בזמן. 

אולי קבלה יכולה מעט להבהיר. אולי לא.

מה עם הרב דסלר ב"מכתב מאליהו" על חטא האדם הראשון? (אבל זה אולי יעורר עוד שאלות...אין לדבר סוף כי

אנחנו לא רק רוחניים ושכליים נטו. אולי זו הכוונה "במופלא ממך אל תחקור".)

אבל כדאי לשוחח על כך עם תלמיד חכם העוסק ומבין בדברים כאלה. רגע, מה עם הרב נויגרשל?

יש לו תכנית, נדמה לי, ביום שלישי בערב בקול חי. הוא תמיד מרתק. אולי זה יעזור מעט.

לנו, כשאנו מתחילים להרהר ולחשוב על זה, מתחיל ...כאב ראש. הראש שלנו מן הסתם לא יכול

להכיל את מה שלמעלה ממנו. השכל מוגבל.

שחטא אדם הראשון הוא למעשה חלק מבריאת העולם.

הרי אדם ביום השישי, ולאחר מכן כתוב:"וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאד"-כולל החטא, אבל למעשה לא כולל התשובה 

לפי ויקרא רבה, פסיקתא דר"כ ומדרש הגדול - הקב"ה דן את אדה"ר ביום שישי והאדם "יצא בדימוס" (=ברחמים) כבר באותו יום, ולכן לכאורה זה כולל את התשובה, כי בלי התשובה - למה רחמים?

לפי הגמ' בסנהדרין ואבות דרבי נתן הוא רק נענש באותו יום, ואז אפשר לומר שאת התשובה הוא עשה בשבת, זה כבר לא חלק מהבריאה.

אבל זה יוצא מתאים, כי השבת היא החלק הקדוש והרוחני של הבריאה, שמובדל מעולם החומר, מעין עולם הבא, וגם התשובה היא לא שייכת לעולם החומר, אלא חסד אלוקי עליון ביותר...

תקרא פרק א בלנבוכי הדור. כדאי מאוד גם לשמוע את השיעור הראשון של הרב שרקי בסדרה על לנבוכי הדור.

לגבי 2- ה' אלהים אומר לאדם "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו".

איך אדם הבין בכלל מה זה טוב ורע אם אלו מושגים שחיצוניים אליו? כנראה הייתה לו איזו תחושה גולמית, דימיון, הבנה שכלית או משהו כזה.

אבל למה שהוא ירצה לאכול משהו שיכניס בו גם רצון לרע?  ומה התחדש לאישה אחרי דברי הנחש "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע", הרי היא כבר יודעת שהעץ הוא "עץ הדעת טוב ורע"?

החידוש הוא "והייתם כאלהים". ואפשר לדרוש לשבח שהם רצו להיות כמוהו כדי להידבק בו יותר ואפשר לדרוש לגנאי שהם קינאו בו (או שילוב של שני הדברים).

כמובן שאופן ידיעת הטוב והרע שונה אצל ה' ואצל האדם, אבל אדם ואשתו רצו ידיעה פנימית יותר של הטוב והרע, שיותר מזכירה את ידיעתו של ה' אותם ממה שהם מרגישים עכשיו.

זו לא סקרנות להכיר משהו חדש גרידא, זה סקרנות שמשולבת עם רצון להידבק בה' ע"י העולם שברא.

נשים לב- 1. הציווי לא לאכול נאמר לאדם לפני בריאת האישה.  2. בפרק א לא מוזכרים עץ החיים ועץ הדעת.  3.  בפרק ג בדו שיח בין הנחש והאישה הם משתמשים בשם "אלהים" ולא בשם "ה' אלהים" (בו נאמר האיסור לאדם).  4. האישה לא אכלה מיד אחרי מה שאמר לה הנחש, אלא "שכנעה" את עצמה לאכול- "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל".

לכאורה לא הייתה שום התגלות ודיבור של ה' אלהים לאישה עד שהוא קילל אותה (בפרק א' ההתגלות היא בשם אלהים). חוסר ההתגלות הזו יצר אצל האישה גם חסרון בקשר פנימי עם הקב"ה יחסית לאדם, וגם רצון עז יותר משל אדם להיות דומה לו. ועם כל זה היא הייתה צריכה באופן אקטיבי לשכנע את עצמה לאכול למרות האיסור ע"י התבוננות במעלות העץ.

....עוד לא הגעתי לדברים הכבדים אבל קיבלתי השראה מהלכות דיעות

ובתפילת שמונה עשרה בקשתי ממנו שאם נזכה כולנו ביחד לקיים רק את הלכות דיעות בספר המדע להרמבם

הוא יקרב את הגאולה . נראה לי שהוא הסכים כי איך שסיימתי "גאל ישראל" עשיתי הפצי

אולי הפתח משתנה לקמץ בסוף פסוק/משפט? כמו שסגול משתנה לקמץ

הנה למשל בבראשית א: יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם

... נכון לא רק למים. גם למילה את בסגול וצרה:

וְאֶת־כֶּ֣שֶׂד וְאֶת־חֲז֔וֹ וְאֶת־פִּלְדָּ֖שׁ וְאֶת־יִדְלָ֑ף וְאֵ֖ת בְּתוּאֵֽל

אבל למה? הרי דיקדוקית זה אותה מילה . אין כאן עניין של הברה פתוחה או סגורה.

חייבת להיות כאן סיבה נסתרת

ייתכן ותופעה דומה מתרחשת כאן

בהרבה מילים משתנה הניקוד של ההברה המוטעמת מפתח/סגול לקמץ כאשר הן מוטעמות במפסיק חזק (אתנחתא, סוף פסוק, לפעמים גם בטעם סגול, ולעיתים נדירות יותר - גם בזקף קטון ואפילו בטיפחא).

כגון: מים, שמים, עבד, מרדכי, פלג, סף, טף.

באופן רחב יותר - בלשון הקודש יש למילים "צורת הפסק" ו"צורת המשך", והרבה מילים משתנה הניקוד שלהן כאשר הן נמצאות בסוף משפט (לדוגמא עַמְּךָ לעומת עַמֶּךָ).

בדוגמא של @נקדימון - זה קשור להברה פתוחה.

אבל הקמץ בסוף משפט - יכול להיות גם בהברה פתוחה (כמו טף וסף) וגם בהברה סגורה (כמו מילת השאלה "מה" בפסוק "ונחנו מה" שהיא בקמץ בגלל סוף המשפט).

אפרים, מצרים, כנען, פסח (חוץ מבבמדבר ט,א)...

מאוד נפוץ, לא יודע מה הכלל בזה. רק חייב לציין יוצא מן הכלל: המילה נדר לא משתנה.

זה מסתיים בהברה של י, כמו שהם עושים אוי, הם עושים איי בסגול.

ככלל אשכנזים כידוע לא מאוד מדקדקים 😉 אז יש מצב שהם לא שמים לב שזה צרי ולא סגול (זו אגב טעות נפוצה במילה "את", שהכלל הוא שאם יש טעם היא בצרי ואם אין טעם היא בסגול)

שבתיקון קוראים סימנים, נוטה להטעמה של זקף קטן, ומנמק אותה.

לא השתכנעתי מהראיות שלו, אבל יש בזה הגיון, שהפסקה גדולה לא אומר שבאמת יש נתק במשפט. גם הפסוק "וּמְקַלֵּ֥ל אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת", אחרי המילה "אביו" יש הפסקה גדולה יותר מאשר אחרי המילה "ואמוה.

דיון בפורום על "צניעות במרחב הציבורי בארץ הקודש"

(אני אישית חושב שדיונים על צניעות בפורום מעורב זה לא צנוע, אבל אני לא אנעל שרשור בגלל זה)

כל צד תורם ומביא את הדברים בעיניים שלו, במיוחד שיש הבדלים משמעותיים בין הראש הגברי והנשי. מה התועלת לדון עם עצמך על צניעות הצד השני? 

לק"י

נשואות בלבד/ גברים נשואים ועוד.

חלקם פעילים יותר וחלקם פחות.

ולכל אחד יש את הקריטריונים שלו להכנסה אליו.

פרק תהילים שכתב דוד המלך בשעת צרה מסויימת?

יש נטיה "לברוח" לספרים שמסבירים דברים בצורה יסודית כדי להחדיר לשכל, אבל הרבה פעמים (בפרט בדברים כאלה) הפתרון היעיל יותר הוא החוויה. כשאדם חווה את נוכחות ה' הוא ממילא בוטח. חוויה מזוקקת של נוכחות ה' היא פתרון לעוד הרבה דברים, גם לדברים שלכאורה שכליים כגון איך ללמוד תורה.

אין מצב...

אבל רק בשביל הענווה שלך שלך אכתוב כמה מקורות:

1. הכי קוהרנטי, לוגי, מאורגן - שער הביטחון בספר "חובת הלבבות".

2. יותר רגשי עם עומק, אבל לטעמי קצת פחות לוגי - "אמונה וביטחון" של החזון איש.

3. עומד לי בראש דרשה מאוד יפה עם הרבה מקורות ומשלים וכו, בספר "מאור ישראל - דרושים", של הרב עובדיה (בטח הכותרת שלה קשורה לביטחון/אמונה).

כי הצדיק יודע מה קורה בסביבת קברו, ואם מתפללים שם - הוא רואה בצער המתפלל ומתפלל גם הוא לה'.

תענית כג,ב: 

רבי מני בריה הוו קא מצערי ליה דבי נשיאה, אישתטח על קברא דאבוה אמר ליה אבא אבא הני מצערו לי. יומא חד הוו קא חלפי התם, אינקוט כרעא דסוסוותייהו עד דקבילו עלייהו דלא קא מצערו ליה.

תוכנית רדיו - שאלות ותשובות - ערב שבת פרשת שמיני • אתר הרב מרדכי אליהו 

דקה 43:48

מצד שני 1. לא בטוח שדנים אי אפשר מאפשר. 2. לא בטוח שאין בזה שום מעלה

מדרשה חדשה לבנות בבית אל

מדרשה של אהבה - בבית אל