שבענו מכוכבים שעולים בצורה מטאורית ונופלים באותה צורה.

היו קודם חברי מועצה, מזכירי ישוב וכד'.

מי שעולים לי בשלוף זה ניר ברקת ובעבר צבי הנדל ורון נחמן, דוד לוי, משה קצב (בעעע).

איציק בונצל מצטרף לפוליטיקה. לא בתור שק אלא בתור חבר כנסת. אם יתברר שזה היה מהלך מוצלח, שיקבל תפקיד שר בבחירות העוקבות.

אבל אני אשמח שיכנס לפוליטיקה בגלל הדעות הכלכליות (המאוד ימניות) שלו

אם אני זוכר נכון הוא נוטה שמאלה מדינית וימין כלכלי.

לגיטימי לומר שאחד המרכיבים הללו חשוב יותר מהשני,

אני לא חושב ששמאל זה פסול אוטומטי.

מבחינה מדינית. 

להמציא את השמאל מחדש: הדרך אל השלטון לא רצופה בגנרלים - עידן ארץ

נותן כיוון אך לא מחייב

צריכה להוביל את הציונות הדתית.

היא אשת חינוך.

היא אשת ארגון.

תוכה כברה.

היא תחזיר את עטרת הציונות הדתית ליושנה.

או משהו כזה.

יש מצב שעשתה שם דברים גדולים

אבל אני לא יודע אם הייתי רוצה לראות אותה בפוליטיקה ארצית. אני בעיקר חושש מהשאלה "איזה ציונות דתית" היא. לא צריך עוד חילי טרופרים, אלעזר שטרנים, ונפתלי בנטים. 

למען הסר ספק, אני לא קובע שהיא כזו כי אינני מכיר מספיק.

תנוחי

להוות גורם משפיע ודומיננטי בשדה הפוליטי המאוד קשוח

כדי להגיע להישגים לציבור הבוחרים של מפלגה - צריך להיות

חזקים במאבקי כוח, בפוליטיקה מלוכלכת - לא משהו שאשת חינוך נקייה מתאימה להיות הקטר שמוביל אחריו את קרונות

הרכבת של הציונות הדתית לאומית, הציבור הלא החרד"לי של סמוטריץ' או ימני-רדיקלי שמזוהה עם בן גביר 

הרב דרוקמן.

הרב רפי פרץ

ועוד רבים וטובים

לעשות סיבוב על הבוחרים. 

לרדת משנים עשר מנדטים לשמונה, ואחר כך לא לעבור את אחוז החסימה.

הגיוני בסך הכל.

כמו הנציגים של המפלגות החרדיות שדואגים היטב לאינטרסים המאוד ספציפיים שלהם.  

כל עוד אנחנו במשטר מרובה מפלגות, שכל מגזר מיוצג על ידי מפלגה משלו בכנסת - צריך מנהיגות שבאמת דואגת לציבור הבוחרים ולא בדיוק מעניין אותם יחסי הציבור שלהם בציבור הכללי. 

הרב דרוקמן (לפחות בפעם השניה) אמר שבועיים לפני הבחירות של סוף הקדנציה, שהוא רק מחכה להשתחרר מהתפקיד הזה.

הרב רפי פרץ לא התאים, עשה כל טעות אפשרית, לא רשם שום הישג ובסוף מצא את עצמו באופן טבעי בחוץ.

וכולם, אכן, הו/ברחו מהתפקיד.

לא יודע אם זה בגלל שהם אנשי חינוך, או בגלל שהם אנשי ערכים ואידאולוגיה

חייב להבהיר - פוליטיקה זה מקצוע, כמו כל מקצוע צריך להתאים אליו. יש תלמידי חכמים ואנשי חינוך מובהקים, שנכנסו למקצוע ועשו זאת טוב -

לדוגמא: הרב חנן פורת, הרב יצחק לוי, הרב בני אלון ועוד.

לעומת זאת, היו רבים וטובים שהוצנחו לפוליטיקה משדה הרבנות והחינוך ונכשלו, לא כי הם לא ערכיים או לא אידיאליסטים - אלא כי לא התאימו למקצוע. וכן, תלמיד חכם שנכנס לפוליטיקה, צריך 'לפשוט את הפראק' מטאפאורית, על כל המשתמע מכך. הרב בני אלון, למרות שעבר לפוליטיקה מראשות ישיבה הודיע לעיתונאים להפסיק לקרוא לו 'הרב'.

אגב, זה נכון גם על המפלגות החרדיות - הרב רביץ באמת היה תלמיד חכם והרב שך זצ"ל זיהה בו כחות וקטף אותו למפלגה והוא תפקד שם מעולה. לעומת זאת היו כמה וכמה תלמידי חכמים אמתיים שהוצנחו לרשימות (בעיקר בש"ס, חוזרים על הטעות פעם אחר פעם) לא השיגו היישגים מהותיים ונפגעו מאוד בעצמם ובתורתם.

אגב, זה שפוליטיקה זה מקצוע, זה חלק מזה שאיני מתלהב מ'קטיפת הכוכבים' בכלל. זה מקצוע, ועבודה בתוך הכנסת או הממשלה, זה תת מקצוע ספציפי. כמובן, כל מערכת היא דינמית, לכן יהיו תמיד חדשים (וגם להם כדאי שיהיה נסיון בתחומים קרובים), חלקם יצליחו וחלקם יפלטו. אבל הדמיון של כל מיני אנשים ש"אם רק נחליף את כל ה... יפתרו כל צרותינו", הוא מגוחך ומזיק.

יש את אלו שכבר בגן הובילו את הילדים, שהיו וועד כיתה בכיתה ג', שהיו קומונרים לא כי הסניף תקוע והכריחו אותם אלא כי הם פשוט היו.

רוצה דוגמא מובהקת מהפוליטיקאים היום?

קח את יצחק ווסרלוף. הצלחה מטאורית, נכנס לכנסת בגיל שלושים, מייד נהיה שר וכל מי שעובד איתו מרוצה. הוא איתגר בתקשורת (איני זוכר באיזו תוכנית) שיביאו ראש מועצה אחד מהנגב/הגליל שידבר נגדו והם לא מצאו, למרות שכל ראשי המועצות לא רק שעולם המושגים שלנם רחוק מעולמו ת"ק פרסה אלא שהם גם כמעט כולם יכלו להיות ההורים שלו.

אבל, זה לא שהוא 'התחיל בגיל שלושים', כבר בגיל 17 היה במקביל קומונר סניף הרובע (סליחה, 'סניף בין החומות', שלא כל הבוגרים יטרפו אותי) ובמקביל יו"ר ההנהגה הצעירה של האיחוד הלאומי, וזה וזה בנוסף ללימודים. לפני שנכנס בגיל שלושים לכנסת - הספיק להיות המנכ"ל שהרים את מוסדות 'עז ואמונה' למה שהם.

לא אומר שכולם צריכים להיות כאלו דווקא. יש כאלו שבגיל מסויים עשו תפנית לפוליטיקה. אבל זה חייב להיות עם הרבה ענווה. עם הרבה 'שימוש' של אלו שהיו שם לפניך ולא לחשוב ש"הגעתי, כולם דום!". עם ידיעה שכולם בהתחלה אוכלים הרבה חצץ וחלק גדול מאוד ממי שניסה, נפלט.

לעניין זה ווסרלאוף אינו שחקן חדש.

אבל בהחלט, יש לו מזג פוליטי שחסר מאוד במחוזותינו. לא רק שכל ראשי המועצות גומרים עליו את ההלל, גם בכנסת הוא זוכה לאהדה מימין ומשמאל.

ככזה, האם נראה אותו אי פעם מוביל את המחנה האמוני בכנסת?

דומה שאין צורך להשיב.

שיא האבסורד במסע אל הכוכבים, היה בפריימריז השני לבית היהודי - כשהעיתונות המגזרית היתה מלאה בנהי על כך שהמתפקדים בחרו 'רשימה משעממת'. המשעממת הזאת היתה כשכולם עם רז'ומה של קדנציה מצ'וקמקת אחת של שנה וחצי. אפשר לטעון לגופם, אבל האכזבה מזה שאין 'חדשים' היתה מביכה והראתה 

היא צברה מספיק ניסיון בתור ראש עיר. זה לא שהיא באה מהחינוך ישר להובלת מפלגה.

הם יפסלו פה כל מי ששמו לא מתחיל באות ב' ולא מסתיים באות ץ'

ממה שאני יודע הוא לא בעניין, אבל אני חושב שהוא הביא לעם ישראל קול אחר וחשוב והייתי שמח לראות אותו ממשיך להביא את הקול הזה בעשייה ציבורית בכנסת (מי שאולי יש יותר סיכוי, וגם אדם מאוד ראוי, זה חברו להקמת פורום תקווה - אליהו ליבמן).

כי מעבר ל'קול האחר', יש לו נסיון פוליטי ממשי. צביקה מור המדהים, רק עבד מול הפוליטיקה, מעולם לא עסק בפוליטיקה.

כפי שכתבתי כאן:

הרב נריה אמר בעצמו, שהכניסה לתפקיד היתה טעות - אקטואליה וחדשות

פוליטיקה זה מקצוע וצריך לדעת אותו לפני שנכנסים לליגה הלאומית.

יש הרבה דוגמאות אחרות, מהעבר ומההווה של שחקנים חדשים שהתגלו כפרלמנטרים מעולים. לרב נריה ספציפית זה לא התאים, לאחרים כן. זו לא תורה מסיני.

מנהיג ראוי, לדעתי, הוא מי שמסוגל לרתום ראשי מפלגות אחרות לשיתופי פעולה בתחומים שונים, גם כשזה לא מחליק טוב בגרון.

ברקע זה נבצר מבינתי להבין מדוע יכולות להתקיים שיחות מאחורי הקלעים בין חרדים לרע"ם והמשותפת על תמיכה בחוק הגיוס, ומאידך ניסיונות לתאם מהלכים עם הציונות הדתית לא יקומו ולא יהיו.

תמיד סיפרו לנו שהציונות הדתית היא גשר בין חילונים לדתיים, אבל מסתבר שהגשר הזה הוא בדיחה.

סמוטריץ' וסופר אינם פטריוטים יותר מביסמוט, אבל בשונה משני הראשונים ביסמוט מבין שאם חוק הגיוס שגיבש לא יעבור בכנסת בשלוש קריאות (ויעצר בבג"ץ), הכנסת תתפזר במהלך חודש מרץ, וכעבור חצי שנה סמוטריץ' וחבריו האידיאולוגים בעיני עצמם, יראו את הכנסת הבאה בדיגיטל.  

אבל יש גם רבים, אידיאליסטים באמת ועם רעיונות יפים באמת - שנפלטו החוצה אחרי קדנציה או שתיים, בלי להשאיר חותם במקרה הטוב ואם הרבה בזיון במקרה הנפוץ. זה נכון באופן כללי ונכון שבעתיים על רבנים שבזיונם הוא כביכול בזיון התורה. כשנכתבו כאן בזמנו ביקורות על הרב פרץ, כל פעם היו שטענו שככה לא כותבים על רב. הבעיה היתה שהוא לא היה בתפקיד של רב, אלא של פוליטיקאי והתפקיד לא התאים לו.

אלו שכן נכנסו והצליחו, כמעט תמיד הם היו קודם בעסקנות הפוליטית/מפלגתית, אם זה במוניציפלי, אם זה בתוך המערכת המפלגתית או בתפקידים בכירים במשרדי הממשלה.

יש גם שצברו את הנסיון המקדים, בפעילות חוץ פרלמנטרית מול הכנסת והממשלה. עדיין גילה פינקלשטיין, שאין להטיל ספק בכישורי ההנהגה והניהול שלה, העידה על עצמה שהיה לה פשוט שהיא דג במים בוועדת חינוך ומכירה את החדר ועבודתו יותר מרוב הח"כים - ובפועל לקח לה כמעט שנתיים להבין איך כח"כית היא מזיזה שם דברים.

אז מי שחושב שיש לו לא רק רעיונות אידיאליים יפים, אלא גם כשרון ביצוע, מרפקים מתאימים וסבלנות לשבת בפיליבסטרים של דיקדוקי עניות של הסתייגויות על הסתייגויות לשמן - נאחל לו בהצלחה רבה, מערכת מוצלחת צריכה גם דם חדש, אבל שיבוא עם הרבה ענווה וסבלנות.

הרי בכל בחירות יש כאלה שנפלטים מהמערכת, וזה לא תמיד בהכרח קשור לפעילות שלהם. שמחה רוטמן, לדוגצה, הוא אחלה של פוליטקאי, אבל מאוד יכול להיות שהוא יפלט מהכנסת, גם במציאות שהציונות הדתית תעבור את אחוז החסימה. אותו הדבר בנוגע למיכל וולדיגר. 

אתה שואל במושגי בית דין של מעלה, כולם טובים, כולם אהובים, כולם ברורים.

חלק מלהיות מתאים למערכת פוליטית, זה להיות מסוגל להתנהל עם חבריך לדרך, כולל לדעת מה להגיד ומתי להגיד וכו'. לא אומר, יתכן שיש כאלו באמת מוצלחים שנפלטו מכל מיני סיבות, אבל בגדול חלק מההתאמה היא היכולת להחזיק.

אגב, זו אחת הסיבות שאני מאוד מסתייג מכניסת תלמידי חכמים לפוליטיקה. יש פער מהותי בין הבירור הנוקב של בית המדרש (גם בו צריך לדעת מתי "מצווה שלא לומר וכו' ובכ"ז...), לבין התנהלות פוליטית שדורשת פשרות הכרחיות ולא פעם בחירה ברע במיעוטו - מעטים מאוד מסוגלים להחזיק את שני הצדדים בלי להסתבך.

ספציפית - אני מאוד מקווה ששמחה רוטמן יהיה גם בקדנציה הבאה. לגבי וולדיגר, בפעם הקודמת הצבעתי לה, גם בפריימריז, לא בטוח שהייתי חוזר על זה אם היה שוב.

איש ארגון מעולה שעשה חיל בהנהלת בתי הדין הרבנים, וכעבור זמן הצטרף לפוליטיקה כנציג תקומה, ושם לא היתה לו תקומה, ועבר לבית היהודי, וגם בליכוד הוא היה... ועכשו הוא שוב בבתי הדין הרבניים.

בבתי הדין הרבניים יש לו משרה מוגדרת ומטרה מוגדרת, כך לדבריו, ויש יותר מרמז שלציונות הדתית, כמפלגה בכנסת, אין מטרה (ואין חזון), ואין יעדים מוגדרים, והדברים נכתבים בצער. 

בזה צריך לטפל, ולא בהצנחת כוכבים מהחלל החיצון, ובעיקר מהצבא.

כשהזכרתי למעלה את שמה של עליזה בלוך, לא בכדי הזכרתי, ודי לציין שהיא לא אשת צבא בדימוס.

בגלל זה הוא עזב את תקומה, למרות שיכל להכנס דרכה גם לכנסת הבאה, כשהוא מתנשא על חבריו שהוא "מוותר על השריון ומתמודד בפריימריז" ורק 'שוכח' לספר שבעוד לו יש כסף לפריימריז, משנים ארוכות של תפקידים בכירים בשירות המדינה, חבריו לסיעה אורית סטרוק שעשתה שנים רבות בהתנדבות למען העם והארץ, זבולון כלפא שהיה חבר מושב שיתופי וכו' - לא מסוגלים כלכלית להתמודד בפריימריז כזה.

בלילה שבנט הכריז על עריקתו - מוטי יוגב הציע לדרוש מנתניהו שהיות ובנט ושקד פרשו מהסיעה, שיפטר אותם מהממשלה ויתן את התפקידים שבהסכם הקואליציוני לחברי הסיעה - מה שהיה משפר את ההתמודדות לכנסת הבאה. משום מה הרב בן דהן מיסמס זאת בטענות על 'דרך ארץ' ואנחנו לא נקמנים.

אני חושב ששמחה רוטמן הוא דוגמה מאוד טובה, אז אני אמשיך איתו. היום הוא ציין 100 חוקים שעברו אצלו בוועדת החוקה בשלוש השנים האחרונות, ובכל זאת, ייתכן מאוד והוא לא יהיה בכנסת הבאה.

האם הכישלון הוא שלו? לא חושב שזה נכון לקבוע כך. קורה בפוליטיקה הישראלית שמפלגה קיבלה בבחירות מסויימות X מנדטים והכניסה הרבה חברי כנסת, ובבחירות. לאחר מכן היא קיבלה מעט פחות מאלף ואחת סיבות (התנהלות מפלגתית, מפלגת אווירה חדשה, קמפיין לא מוצלח), והוא מוצא את עצמו בחוץ. בטח במפלגה שבה אין פריימריז והוא לא יכול לשפר את מעמדו בכוחות עצמו.

אני לא חושב שאפשר להאשים את רוטמן בזה שהמקום שלו נהיה בבחירות האלה, כפי המסתן בכתיבת שורות אלו, כפחות ריאלי. במציאות שכזאת אין לו בכלל את האפשרות להחזיק, כי זה לא תלוי בו.

וזה לא רק רוטמן, זה הרבה אנשים טובים ואחרים שנדחקו עם השנים החוצה, בין היתר על ידי כוח רענן שבא מבחוץ (כצ'לה, אורי אריאל). כך עובדת השיטה הפוליטית בישראל. 

בנוסף, גם כתבתי שממה שאני מכיר - הוא לא בעניין (לעומת זאת, אישתו בריאיון לישראל היום אחרי השחורר של איתן היא אמרה שהוא צריך להמשיך בעשייה הציבורית)

אני, אגב, הבנתי שהשאלה מבקשת להיות ריאלית במידה מסוימת - ולא סתם ציון שמות שהייתי רוצה לראות. כנראה הבנו את השאלה באופן שונה.

שרקי במקום שני בזהות אחרי פייגלין.

סתם... אני נגד זהות.

אבל באמת פייגלין הציע לו לפני 5 שנים לרוץ בזהות במקום שני ברשימה, והרב שרקי סירב (ובאופן כללי הוא נגד לגליזציה של כל סוגי הסמים)

במערכת קשוחה שדורשת הרבה מרפקים?

הדתית לאומית- כמובן.

אני קורא בין השורות, אי אמון גורף ומוחלט בשחקנים דהיום, אחרת אין להבין מדוע שרשור זה עלה לאויר. 

למה קפצת

על שאלת דוד פסיג שלי

לא שמעתי על זה. למי הוא מייעץ?

אם כי, בכל מקרה, לא כל יועץ הוא גם מוכשר להיות פוליטיקאי. אלה לא דברים חופפים.

הגבורה/אם תרצו.

ואם נלך על שמות:

צביקה מור,

אורית מרק אטינגר,

שרה העצני כהן,

שי מימון,

גיל ברינגר,

דוד פטר,

אבידע בכר,

חיים ביבס,

יאיר אנסבכר

גם ככה כולם בכנסת לא עושים כלום, אז לפחות שיהיה מי שיגרום להם לעשות התעמלות ושיהיו שם קצת צחוקים. 

בס"ד

אי אז בבחירות 2013 ומפלגת כלכלה הזכורה לטובה עם הג'ינגל שלה

התבלבל? יובל המבולבל יתמודד על מקום בכנסת - וואלה חדשות

יושב לך במשכן הכנסת עם בגד ים ואוכל בננה לא מקולפת... 

זה בכל מקרה קרקס, אז לפחות שיהיו ליצנים טובים. 

הבוז הציבורי (שהתשקורת מהדהדת במודע) לנציגים שלנו, אלו שאנחנו שולחים, זה חלק ממה שיוצר את האווירה שמאפשרת לגורמים הלא נבחרים להשתלט על עוד ועוד תחומים.

(נ.ב. אין לי @ספק שאותך זה לא ישכנע, אבל מקווה שאחרים כן יהיו קשובים)

המשכורת הנפוחה שלהם שעבורה הם מציפים אותנו באג'נדות שלהם ובהרבה רוע.

זה באמת לא שכנע אותי. 

אלא להבטיח שבפעם הבאה המפלגות החרדיות לא יחברו אל קואליציית הימין. באופן כללי, מדינה דמוקרטית לא יכולה לגייס ציבור שלא מעוניין להתגייס, ישראל היא לא רוסיה של פוטין שבה עוצרים אנשים ברחוב, מרביצים להם בלשכת הגיוס ושולחים לחזית באוקראינה. תבדוק מה קורה עם חברי הכת הנוצרית "עד ה'" ברחבי העולם שאף הם מסרבים להתגייס מטעמי דת - כל עוד מדובר במדינות דמוקרטיות, גם מאסרים ממושכים לא מרתיעים אותם.

הטענות להקשחת נהלי הפתיחה באש בעזה - ותסכול הלוחמים: "חמאס בודק אותנו, הפיקוד זחוח"

אלה הן הכנות מתבקשות לפני טרנספר

צבא סוריה ששנים איימו עלינו עם הטילים שלו - הושמד וצה"ל חוצץ ברצועה עבה בין ישובינו לבין שלטון הטרור של בוגרי אלקיידאה.

בלבנון צה"ל פועל כל הזמן, מחסל מחבלים ומשמיד תשתיות שהם בנו שנים.

עדיין לא סיימנו? נכון. באף מלחמה לא באמת סיימנו. אבל כמה עיוור צריך להיות בשביל לטעון שהמצב יותר גרוע?!

כחלק ממדינות הכניעה האמריקאית המוחלטת לאירן בולטת ההתרחקות האמריקאית מישראל.

האירנים מתערבים בריש גלי בתפיסת הבטחון של ישראל, וטראמפ החדש נלחץ לקיר ועונה להם נעשה ונשמע- בסדר הפוך.

קודם בלבנון, ואחר כך במקומות אחרים. הילת.

בקפלן מתמוגגים, ובימין חסרי אונים.

מחליפו הג'ינג'י, במובן מסויים אוהב ישראל, אבל לא שפוי, ולכן הפליק פלאק שלו מסוכן הרבה יותר.

נראה שהוא כבר השלים עם הפסדו הצפוי בשני בתי הקונגרס האמריקאים, ועל כן הוא משתולל.

לכל צד יתרונות וחסרונות.

הוא לעולם לא היה אומר טרנספר ומקדם את המחבל ג'ולאני לשותף של חיזבאללה.

ואנחנו עסוקים בלראות שחור. כלומר, יש שחור. הוא קיים שם. אבל הוא כלום ושום דבר לעומת ההישגים.

אני מתעצבן כל פעם מחדש. ישבתי ביום שישי לקרוא את מקור ראשון ונהיה לי ממש כיווץ בלב מכמה שחור הם כותבים על המציאות. ואז עצרתי רגע. עצמתי עיניים. והבנתי שזה פשוט ראיה שחורה בטרוף שלא מחוברת לכל המציאות כולה.

הייתה גם תקופה שנגמלתי מהפורומים כאן. זה ממש כאילו האינטרנט בנוי כדי להשחית את העולם הפנימי שלנו - רגשית ומחשבתית. הרוב המוחלט הבלים, ורוב מה שלא הבלים הוא פשוט לא באמת רלוונטי. נדמה לנו שאנחנו קוראים דברים שמוסיפים לנו ערך, ובפועל בראיה לאחור זה גם תחושת דמה. אולי תוכן מסוים הוא חכם, אבל לנו באופן אישי הוא לא באמת היה בעל ערך חיובי.

חדשות צריך לקרוא. תמצית החדשות זה באמת אחד הרעיונות הנחמדים למי שזה מתאים לו. אני חושב שכל החיים שלי (המקצועיים, אבל גם הרגשיים) צמחו על בסיס ידע שמצאתי במקום הזה.

גם ידע כלכלי רכשתי ועוד  הרבה ידע מועיל אחר.

אבל זה נכון שצריך לבחור איפה לקרוא, או לצרוך תוכן. חדשות - צריך. במינון מאוד מאוד מוגבל.

ובנוגע לתמצית החדשות, כבר גיליתי שבאמת אין שום דבר שפספסתי בגלל זה. להיפך. חסכו לי את כל ההבל, את כל הקליקבייט, את כל הציטוטים המיותרים. לא בדקתי כמה פעמים. לא היתה אפילו חדשה אחת חשובה שהם פספסו.

ואם י נושא מסויים שנראה חשוב, כמובן תמיד אפשר ללכת לחקור אותו.

בכל מקרה, אני מניח שאכן הגישה הזו לא מתאימה לכל אחד. לי לקח כמה שנים עד שהבנתי שזה נכון לי יותר, ולכל הפחות בעת הזו.

בדיעבד, לא חושב שמצאתי שום דבר מחכים בחדשות.

את החדשות החשובות גם ככה מזכירים ברחוב / במקום העבודה / בבית הכנסת.

הם הראיה למעשים דה-פקטו של הממשלה המבורכת הזו. חוות, עשרות יישובים, ביטול חוק הגירוש בצפון יו"ש, תקצובים למפרע על כל מה שצףבנט חסם בתקופתו, וכן הלאה.

תמיד שמח לעזור למבולבלים והזויים.

אין צורך להודות.

... לעשות בגלוי ולבטל את הסכמי אוסלו , ויש לנו בסיס מוצק ממזמן לבטלם, ממשלות הליכוד יוזמות צעדים במחתרת כאילו אנחנו בתקופת חומה ומגדל.

וגם חושבים שאף אחד לא רואה.

אין כזו. מה שעובד יותר טוב זה מה שעושים. במקום להיות גיבורים בפה, פשוט עושים ועובדים. בדיוק כמו שאתה רוצה.

תמיד שמח לעזור למבולבלים והזויים.

אין צורך להודות.

מצד אחד, במדינה מתוקנת שיש בה גיוס חובה, כולם צריכים לשרת. מצד שני, מדינת ישראל העניקה פטור גורף לערבים ומאז מנחם בגין, אם לא הרבה לפני, מעניקה פטור דה-פקטו לתלמידי הישיבות החרדיות.

מצד אחד, אייל תולש הפאצ'ים זמיר מתלונן על מחסור בכוח אדם. מצד שני, ב-1948 וב-1967 צה"ל היה קטן יותר, אבל לוחמני יותר וקצר הצלחות כבירות.

מצד אחד, הצבא מבטיח לקלוט את החרדים ולספק להם תנאים מיטביים. מצד שני, אותו צבא של תולש הפאצ'ים מיישם תוכניות בזבזניות ולא אפקטיביות לשילוב בנות בתפקידי לחימה ובכך מדיר את הדתיים-לאומיים.

מצד אחד, החרדים נהנים מההטבות שמדינת ישראל מעניקה לאזרחיה, אך מצד שני, הם מכריזים כי אינם מרגישים את עצמם חלק מהמדינה.

מצד אחד, גלי בהרב מיארה משתמשת בגיוס החרדים בתור זרז לפירוק הקואליציה. מצד שני, נתניהו שהיה אמור לעמוד בפרץ, נכנע לה ולבג"ץ.

מצד אחד, חלק ניכר מהסרוגים הצטרף אל קמפיין גיוס החרדים. מצד שני, די מהר הוא קיבל זפטה מגורמים כמו נאור נרקיס שיצאו נגד השירות המקוצר של תלמידי הסדר ונגד פטור/שירות לאומי לבנות.

וכן הלאה וכן הלאה.

"הרב מביע כאב וזעזוע עמוק מהמצב שבו הציבור החרדי מוצג ומטופל כעברייני, וטוען שמערכת המדינה והמשפט פוגעת בו בצורה חמורה ולא צודקת. לדבריו, אף שיש לו מחלוקת אידיאולוגית עם הציבור החרדי—בעיקר בנושא שירות בצבא ותפיסת המדינה—הוא מדגיש שמדובר בציבור קדוש וערכי, ואין להצדיק רדיפה והשפלה שלו.
הוא מתאר תהליך איטי אך חיובי של התקרבות בין החרדים למדינה, שנפגע בשל מהלכים פוליטיים. לטענתו, כיום מופעלת נגדם מערכת חזקה שמעצבת דעת קהל שלילית ואף פוגעת בזכויותיהם הבסיסיות, עד כדי פחד להסתובב בחופשיות.
הרב משווה זאת לרדיפה שחווה הציבור הדתי־לאומי לפני ההתנתקות, וטוען שמתרחש תהליך דומה של דה־לגיטימציה. הוא קורא לציבור הדתי־לאומי שלא להיגרר לשנאה או לרדיפה, אלא לשמר אחדות ואחווה עם החרדים, למרות המחלוקות.
בסיום, הוא קורא לעצור את הרדיפה, לשוב לדיון מכבד, ולחזק את האחדות סביב ערכי התורה והאמונה, מתוך תפילה לגאולה ולשלום".

כי פייגלין לעולם לא יעבור את אחוז החסימה. ואם יקרה נס, והאיש ייכנס לכנסת, הוא:

1. לא יקדם שום דבר משמעותי, כפי שזה היה בתקופת היותו ח"כ מהליכוד.

2. חיש מהר יבין שאין לו שליטה על חברי מפלגתו, כי מנהל הוא לא, אלא הוגה דעות בלבד.

שאר ההמלצות שכתבת, נשמעות נאיביות להחריד. רוב החיילים (ובני אדם בכלל) הם קונפורמיים ועושים את מה שהמפקדים אומרים להם לעשות.

א. הוא עובר את אחוז החסימה בסקר של מנו גבע הסוקר של ערוץ 12-13

ב. שווה לך להשקיע חצי שעה באתר זהות ותראה את ההישגים שהוא השיג.

ג. שטייניץ הוא פילוסוף ובכל זאת השיג הישגים משמעותיים כגון הגז ו/או הפצצת הכור בסוריה ב-2007 .

ד. יש עוד הרבה לפרט אבל אין לי זמן

א. טעות סטטיסטית

ב. כל המיזמים של פייגלין נחלו כישלון. 'זו ארצנו' לא בלמו את הסכמי אוסלו, 'מנהיגות יהודית' לא הצמיחה מנהיגות, 'מפקד לאומי' לא המריא.

ג. לשטיניץ יש אופי אחר.

בס"ד

וגם בסקר הזה בוא היה כפסע ולא עבר ממש.

מוצג שהוא התריע - זה נכון. זה נכון באותה מידה על בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק. רק שהם, בניגוד אליו יכולים לספר גם מה הם עשו ולא רק מה הם נאמו.

הישגים של אנשים אחרים (אגב, בעיקר הממשלה הקודמת) שעברו בעקבות דור שלם שהוא חינך והשפעת הספרים שלו - היו גם היו.

לא רק הוא. אבל הוא היה חד מאלו שהביאו לפה לתודעה הציבורית את השוק החופשי.

הפוליטיקאי.

אני בהחלט חושב שכפובלציסט, יש לו חשיבות רבה וטוב שמשמיע קולו בבמות הרעיוניות.

לא שהוא צודק בכל דבר, (לדוגמא: תפיסת יחסי דת-מדינה-חברה שלו, היא תפיסה נוצרית-פרוטסטנטית, גם אם הוא מדביק לדברים ציטוט וחצי מהרמב"ם), אבל בהחלט חשוב שקולו ישמע.