אני חושב שדתי תמיד יבין יותר את הסיטואציות שאיתן אתה מתמודד. מצד דני,דווקא אדם מבחוץ יכול להאיר לך את העיניים בכיוונים שלא חשבת עליהם.

לטעמי, זה בעיקר תלוי בעוצמת המשבר וכן בעוצמת הפתיחות שלך (בקשר הפוך ביניהם).

איפה היתרון? אני רואה רק חיסרון. 

אולי אתה מתכוון להגיד שאתה רוצה לנסות מישהו מקצועי יותר?

מצד שני, יש לי תחושה שאצל הדתיים המדעי נדחק מתחת לדתי, מה שלמעשה כן משפיע על המקצועיות. לא הצלחתי למצוא בחיפוש באינטרנט אנשים דתיים שנתנו לי רושם מקצועי באמת, כזה שבאמת יודע את מקומו מול המדעי.

אלא שברור שהחשש ממטפל שאינו דתי, זה עד כמה הערכים שמנוגדים לדת עלולים לבוא לידי ביטוי, ובכך לנצל מצב רגיש...

זה עניין של ניסיון. נסה ללכת למטפל ותיק עם המלצות. 

מטפל דתי ותיק יהיה עם ראש יותר פתוח ויתן הרגשה יותר נוחה.

בנוסף, משפיע נושא החיבור בין המטפל למטופל, שאין אפשרות לקבוע עפ"י משהו חיצוני. צריך ס"ד.

לברר עם עצמך מאיפה מגיעות התחושות האלה שלך.

מאוד משונה לחשוב שפסיכולוג דתי ינצל אותך למען מזימתו להפוך אותך לדוס. 

אבל מבינה אותך.

גם לי יש ניסיון עם מטפלים דתיים שהכניסו יותר מידי אמונה בטיפול ברמה לא מקצועית שהפריעה לי, אבל יש כאלה שדווקא אוהבים שיטת טיפול כזאת.

מטפל טוב אמור להפריד בין האמונות שלו לבין הטיפול.

האם תעיז לספר למטפל דתי דברים שנוגדים את ההלכה ונמצאים אצלך בנפש .

אם כן - לך על זה. אם לא -עדיף לא דתי שלא תרגיש שישפוט אותך (גם אם הוא בפועל לא).

לא דתי שמבחינתו תפילה היא "לחבר דמיוני", הוא גם לא בהכרח מציאה גדולה וד"ל.

ברגע שהוא מטפל. זה חלק מהמקצועיות. 

זה יכול להיות עולם ערכים שקשור לדת ושלא.

יש יתרון למטפל דתי שהוא יכול להבין הרבה יותר טוב ומהר את העולם שממנו אתה מגיע. כמו כן, לעיתים, קל יותר לתת במטפל דתי אמון. נתינת אמון זה הכי חשוב.

יש את עוז מרטין, שהוא מלך!

יש את דרור מעין בבת עין

יש את פייגי ליברמן, שהיא מטפלת מופלאה, בבני ברק ומקבלת גם גברים.

כלומר - יש.

אני בהחלט מאמינה שיהיה לך יותר מדויק מישהו שמבין את נבכי הנפש של שומר מצוות..

מבחינת ההתמודדות שלך -

אני מאמינה גדולה, שהכל הכל הכל מגיע מכאבים של 'הילד הקטן' שלך.

גם המצב שאליו הגעת נובע משם.

קודם כל תהיה רחמן כלפי עצמך.

כואב לך והנפש מגנה עליך עם מנגנוני הגנה... בריחות שונות שמרחיקות אותך מהכאב.

יש דרך להתגבר, ולא רק במובן שתסבול פחות, אלא שתהיה גיבור יותר - אתה תגדל מזה! יתפתחו לך משם כוחות נפש שהיה לך מהם שמחה אמיתית!!

אם אתה רוצה הדרכה בקטנה איך להכנס לעבודה כזאת, מוזמן לפרטי.

או שתלך לעבודה עם דרור מעין....

עוד תראה הרבה אור, בעזרת ה'!!

תתקשר לדרור ותבקש את עצתו למישהו שבאזורך

+972506859447

שתיהן היו מעולות

בדרך עברתי כל מיני, אף פעם לא הרגשתי שהנושא של דתי/חילוני קשור.

מטפלת דוסית אחת נתנה לי אבחנה טיפולית אחרי טיפול ראשון כי אני בת של רב והיא מיד הבינה הכל וכבר לא היתה צריכה לשמוע ממני כלום. עפתי משם כמובן. אחריה הגעתי למישהי חילונית לחלוטין, שדיברה *איתי*, ולא עם מי שהיא חושבת שאני, בלי טיפת דעה מוקדמת. למרות שהיה לה מאד קל להניח עליי הנחות.

מטפל צריך להניח שהוא *לא* מכיר ויודע הכל עוד לפני שהמטופל פתח את הפה. וזה מה שמשנה.

כל מטופל מגיע עם עולם ערכים, תפיסות, הנחות יסוד ששונה בהכרח מזה של המטפל. לפעמים שונה קצת ולפעמים שונה מאד. אבל זה לא רק על רקע דתי חילוני.

הייתי אצל פסיכולוג דתי (די בטוחה שהוא גם רב. מאוד בקטע של חסידות ואני ממש לא. אבל פסיכולוג קליני.)

היה טוב, עברתי בגלל שיטת הטיפול (משיטה מאוד נפוצה אחת לשיטה מאוד נפוצה אחרת) לא בגלל העניין הדתי.

עברתי לפסיכולוגית סופר חילונית. גם אצלה טוב.

מה שחשוב בעיניי זה שכל פסיכולוג שתגיע אליו, יתן לך מקום לשתף גם דברים מזעזעים (לכאורה). כלומר כל עוד זה לא בתוך החובת דיווח שלו. רגשות או מחשבות קשים, מעשים שלא הולכים 100% עם ההלכה/חוק…

לא מדברת על דברים סופר קיצוניים.

בסוף גם הפסיכולוג הדתי נתן לי מקום לשתף בדברים שלא ברוח ההלכה, וגם הפסיכולוגית החילונית נותנת מקום וכבוד לדברים הדתיים.

ודווקא יש משהו מעניין בללכת ללא דתי.

נגיד לא מזמן הסברתי לה על הנחת של שבת. והיא מן הסתם לא חוותה את זה. אבל הייתי צריכה לדייק לה, מה מכל הדברים של שבת נותנים לי נחת וכו'.

מאמינה שגם הפסיכולוג הדתי שלי היה עוזר לי לדייק. אבל יש בזה משהו.

בכל מקרה, חשוב שתלך למישהו שיקבל אותך על מצוותיך ועל עוונותיך.

וכן זה עובד ככה.

העומס הרגשי חוסם את הבכי.

צריך הפוגה של שחרור כדי לבכות.

מכירה לגמרי!

בעיקרון זה חלק מעיבוד

אני גם הייתי בטוחה שלא אספר לעולם על פגיעה שעברתי, ובאמת יותר מעשור לא סיפרתי לבעלי, ואנחנו מאוד מאוד קרובים ופתוחים בדיבור, ועדיין רק בתקופה האחרונה סיפרתי.

לפעמים דברים צריכים להבשיל בתוכנו לבד.

ולפעמים פתאום יש את הרגע המתאים.

וגם אפשר לבחור שלא לספר, אלא אם כן זה יקל עליך או שצצות בעיות בגלל זה.

עברתי כמה פגיעות, על אף אחת לא סיפרתי לאף אחד. בעיקר כי חשבתי שזה לא משמעותי בחיים שלי.

על אחד מהם סיפרתי לאשתי במקרה, היינו נשואים שנה או שנתיים. זה היה באיזה הקשר ספציפי ולא דיברנו על זה הרבה אח"כ (לא זוכר, אבל זוכר היטב את הסיטואציה...). גם היא עברה פגיעה על ידי בן משפחה ואני לא יודע מי ידע את זה ומתי, וגם אני עד היום לא ממש מבין את עוצמת הפגיעה (כלומר, העובדה שאני לא יודע, ממחישה את הקושי שהיא חוותה ושהיא לא סיפרה לי הרבה).

לפחות אצלי זה תמיד היה מודחק. שנאתי את אחד מהפוגעים כי הוא היה אלים. לסיפור השני לא ייחסתי חשיבות המון שנים ורק במקרה הייתי מעורב במשהו שמאוד טירגר אותי, ואז דברים יותר הקשו עליי אבל איכשהו עובדתית לא יצא לי לדבר על זה עם אף אחד כולל אשתי (זה אדם שאנחנו פוגשים מדי פעם... אין לי עניין לעשות בלגן). אני היום יותר שונא אותו בלב, בעיקר על האופן שבו אירעו הדברים וכל המסביב. על הפגיעה אין לי הרבה כעס. סיפורים אחרים שהיו לי - באמת לא הפריעה לי הפגיעה. לא אז ולא היום (הייתי אז נער צעיר ותמים מאוד, אבל יתכן שאם הייתי מבין אז מה הקטע וכו והיו מבקשים יפה, אולי הייתי מאפשר להם מלכתחילה).

למה כתבתי את כל זה? בעיקר להגיד שנראה לי שאם אנחנו לא מדברים על זה, זה גם בגלל שזה פחות תופס אצלינו חלק משמעותי בחיים, אז גם אם זה נחשף באיחור, הנושא המרכזי הוא לא הפגיעה אלא האירועים שסביבה. ככה לפחות אני חושב.

שבהכרח מה שאנחנו פחות מדברים עליו משמע פחות תופס אצלנו מקום בחיים.

לפעמים ממש להפך, אנחנו מדחיקים דברים מאוד משמעותיים שדווקא מאוד מנהלים אותנו ביום יום.

אנחנו מדחיקים דברים מרוב שהם כואבים.

מתנתקים מהסיטואציה, מקטינים כדי לא לתת להם לפגוע בנו.

זה לא שאני מלקק דבש בחיי. רחוק מזה מאוד. מצד שני, אני חושב על זה הרבה ואני לא יכול למתוח קו בין הפגיעות לבין מה שאני בחיים האמיתיים שלי והדברים שעברתי והאופי שלי וזה.

יש דברים ספציפיים, שהם לא הפגיעות עצמן. לדוגמה הפגיעות הראשונות היו בגיל ממש ממש קטן (אגב באופן כללי לא שמעתי על הרבה גברים שנפגעו בגיל ממש קטן, אבל יש מצב שסה בגלל שלא מספרים). אז ברור שהיתה הסתגה ומבוכה ותחושה מוזרה כזאת, ובהמשך החיים שלי ראיתי שיש לי קטעים שאני אוהב להסתיר דברים, גם זה דברים מאוד טריוויאלים. כזה קטע מוזר כזה. אבל תכלס זה לא תוצאה של הפגיעה עצמה אלא של המסביב. סיכוי סביר שזה היה קורה גם בעקבות דברים אחרים דלא כוללים פגיעה מינית.

וסתם לפעמים כשכני שומע, כי זה מסקרן אותי כמו כל אדם שחווה פגיעות. אז לפעמים נראה לי שגם מי שמשייך סיבות לתוצאות, זה הרבה פעמים לא רק הפגיעה אלא בעיקר השבירה של חרדות אחרות שהיו ברקע. לדוגמה בר שאול מספר על הקושי שלו כשהוא הבין את המשמעות של המעשים שהוא עשה (כלומר שעשו לו אבל הוא שיתף פעולה מתוך תמימות), אז זה ממש שבר אותו. אבל אם חושבים על זה, זה מתחיל בחרדות סביב שמירת מצוות הדוקה מאוד, ואז הוא אומר "אני הוצאתי זרע לבטלה? אני עברתי על משכב זכר?".

אותו דבר, תיאורים מאוד נפוצים של בנות דתיות שנפגעו בנערות שלהן, "הוא חילל את קודש הקודשים שלי; הוא החריב הרגע את כל מה שכל כך שמרתי עליו", אז גם זה מתחיל מחרדתיות מסוימת על צניעות.

אני לא בא להקטין או להפחית מהקושי. אבל כן תמיד היה נראה לי שהרבה פעמים הפגיעה עצמה היא לא הנקודה, אלא בעיקר הרקע לפני או אחרי.

שאנחנו מפחדים להגיד דברים שיש להם משמעות. רוצים להיות נחמדים כאלה ולא לחוות רגשות חזקים מדי מהצד  השני.

מותר לך להרגיש  הכל, מותר לרצות הכל, מותר לחשוב על הכל ומותר גם לכתוב הכל (אולי לא בפורום, אבל מותר, הכל).

וואו. 

אבל גם אלו שכן. מותר להרגיש הכל. רגש זה אמצעי תקשורת, לא גזירת גורל.

שלך

כלומר, כן, אם יש בזה עניין או צורך או שזה מוביל לריפוי

אבל מניסיון שלי לפחות - אפשר לעבור תהליכים רבים גם בלי לשפוך את הקישקע

תיווכתי את זה לבעלי, והוא מקבל את זה שלא יהיו אורחים למרות שזה חשוב לו.

אנחנו עדיין מזמינים מכל מיני סיבות אבל לרוב אני מותשת מאוד ולא מהמאמץ הפיזי של ההכנות.

אני לא מדבר על ההכנות אלא על הזמן של לשבת בשולחן עם כולם ועם פרשת שבוע וכו'. הכנות פיזיות לפני זה סיפור אחר.

אני לא גרה בסביבה שלהם, אנחנו לא נפגשים הרבה.

גם איתם אני קצת מכונסת אבל פחות, זה משתפר עם השנים.

לתקשר את זה שאתה לא רוצה. עזוב לא יכול. לא רוצה. פשוט לא רוצה. כולם יודעים שיש לי קיבולת מוגבלת ואני נלחם לשבת 10-30 דקות בארוחת שבת. כולם יודעים את זה ואני משתדל שלא יהיה להם ציפיות ליותר.

אתה לא "לא מסוגל". אתה פשוט בן אדם עם קיבולת והגיע הזמן קודם כל לכבד אותה.

חטפתי בעבר הרבה ביקורת על זה מכיוון הבית. בעיקר "אני לא רוצָה לעשות שולחן שבת לבד". ומצד אחד זה קצת נכון.

מצד שני - אני לא אוהב שירי שבת, אני לא נהנה, הקשב שלי לדיבור קצר הרבה פעמים.

העניין זה הביטחון העצמי בבחירה שלי.  מרגיש לי שאתה בעצם מנסה לייצר משהו אחר שזה לא אתה והמערכת מלמטה (שמתבטאת גם בפורום) מתמרדת רק על זה.

אני יושב יותר מכולם, שר עם עצמי ומשתדל להבין את (כל...) האחרים שלא מצטרפים אליי.

כשמישהו אחר מצטרף והאיזון מופר וכולנו מפסיקים להתנהג בטבעיות אז כל צעד נהיה כבד פתאום

ואיך זה בארועים חברתיים שהם לא סעודת שבת?

כי אין איזה לו"ז מובנה של המפגש.

אני לא יודע להצטרף לשיחות ומוצא את עצמי לבד.

ונעלם משם מהר

אבל כשזה מגיע לציפייה ממני להוביל מפגש חברתי, אני פשוט לא עומד בזה. חשבתי שזה מעליב את האורחים שאני לא מתייחס אליהם יפה.

אבחנה יפה עשית. אני מסוגל אבל זה דורש ממני המון.

אשתי מכבדת את זה ולכן אנחנו כמעט לא מארחים, הפעם רציתי לשמח אותה יותר. היו לי גם ציפיות מעצמי, אבל לא...

כלומר מתאמץ. כלומר "עובד קשה".

זה יכול להיות נקודה להתבוננות ולעבודה רגשית עד שינוי. אבל בעיניי- - לפני השינוי - קודם כל לכבד את זה שאתה כזה היום.

לקח שנים עד שנתנו לזה שם..

בשנים האחרונות אחרי שהבנו מה יש לה היא הצליחה ממש לעשות שינוי

תנסה להתחיל במפגשים של אחד על אחד עם מישהו שיחסית נוח לך איתו ואחכ תגדיל תמעגל את זה לאט לאט..

זה משהו שאפשר לשנות עם הרבה עבודה קשה

שצריך להוביל את האירוח?

למשל כשאני מזמינה אני מעדיפה להזמין יותר מזוג אחד, ככה הם מדברים אחד עם השני ואני לא מרגישה צורך למלא את החלל או שנותנת לבעלי להוביל, גם אישתך יכולה להוביל.

ומנסה להשלים עם זה שאני מאוד שקטה כשמארחת

(מנחש את המגדר, אולי אני טועה).

אז את מגלה שאפשר לבקש מההצפה ללכת.

היי הצפה, אני עכשיו בפגישה חשובה עם המנהלת של הסטארטאפ החדש שאני רוצה שיצליח. אני יודע שאת נמצאת שם. אני מבטיח להתייחס אלייך אחרי שהפגישה תיגמר.

ואז בערב לצאת להליכה של שעה פה לאיזה מקום על כביש 40 שיש בו הרבה מכוניות רועשות ושם לתת להצפה לעלות למעלה.

או בליל שבת לפנות לזה זמן מוגדר. עכשיו אני יכול להיות בהצפה.

היי מותק, לא זמן טוב, תעצרי עם המים עוד שעתיים אני אתן לך אישור להציף פה את כל הבית עד אז תחכי שם בסבלנות בפינה, נהיה בקשר כשאתפנה אלייך.

הדימוי של הצפה לא ניתן סתם. לא שולטים במתי היא באה ובעוצמה שלה...

אפשר לפעמים למנוע אותה בטיפול מוקדם נכון בגורמים להצפה.

אפשר להתעלם ממנה ולהגיד וואלה אין לי זמן לטפל בזה עכשיו ומה שינזק ינזק. אבל אי אפשר לדחות את קיומה כשהיא כבר קיימת בלי שיהיו לזה השלכות ונזקים.

טיפלתי בזה יותר מאוחר.

אבל אני בעל הבית. עכשיו נסגור את השיבר הראשי.

הצפה? ברוכה הבאה ורצויה. לא עכשיו.

יש לך שעה בערב.

לא כל פעם שאני הולך לרופא שיניים אני מספר לחברים שלי, ולכן גם לא כל מסע פסיכולוגי אני אשתף.

בגדול, רק אדם אחד קרוב אך לא משפחה היה ששיתפתי אותו. ובתוך המשפחה, יש כאלה שעד היום לא יודעים.

בשורה התחתונה, זה מאוד תלוי מי האדם ומה הסיבה לשיתוף.

כדי לא להיפגע, ולא לפרסם את זה סתם ככה, זאת דעתי.