השנקל שלי:

1. ברור שאם אין תכנית לילדים משותפים, הכול באמת אחרת.

2. יכול להיות שבאופן כללי, יש אנשים שלמדו מנסיון חייהם מהם הדברים "החשובים באמת", ומה "פחות חשוב", ולכן יהיה קל יותר לגשר על פערים חיצוניים כל עוד הם לא מהותיים באמת.

איך הם רואים יחד את החיים המשותפים.

מי שחשובים לו או לה נושאי הדת, לא אמור להתפשר עליהם. עד כדי כך שזה לא נושא לדיון. מי שלא חשוב לו. שיעשה את החשבון. עם מה אפשר להתמודד ועם מה לא.

חבל, זה יכול לייצר אחלה טראפיק

נראה לי  שלפורום כאן יש פוטנציאל (מנחש שהרבה צפיות), אבל בפועל אין הרבה כותבים,  אז קשה לדעת מה "יתפוס"...

אני כבר מרגיש סלבריטי 🤣

אבל בינתיים לא נראה שהשיווק הצליח לגרור כל כך הרבה אנשים להגיב כאן...

שחשוב לי יראת שמים.  לא חושבת שאני מעריכה חפיפניקיות בהשקפה וכל הכרוך בכך.

כשייכת למגזר החרדי, אולי אפשר להתפשר על הלבוש החרדי וכו'. גם אם יתלה ביום העצמאות

את דגל המדינה או יגיד הלל, לא נורא. אבל שתהיה לו יראת שמים אמיתית, שזה יהיה הכיוון

שלו.

חשוב לי דברים שפעם הייתי מתפשרת עליהם

מה נראה לי פחות חשוב? שם, ייחוס , מראה חיצוני, עדה.

לא קשור לילדים. היחס לרבנים והיחס לסמכות וסתם ככה המחויבות להלכה ולדת זה השיקול.

ואני בעצמי בעבודה הזו לראות את בתי הדין פוסקים מזונות נמוכים

ולאבא אין צורך להראות קבלות, למה?

אני בעבודה גדולה להמשיך להאמין בממסד.

אבל הדת ואלוקים לא קשורים לזה!!! ה’ טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו.

האמת לא הבנתי כל מילה, אבל תודה על התגובה המושקעת.

העיקר שענית על מה ששאלתי - שדווקא הרמה הדתית נעשתה לך חשובה יותר. זה מקסים.

וגם תודה ל@נחלת (וסליחה על הדילי)

כלל שגדלתי ואני ממשיכה לגדול אני מבינה שעבור הרבה אנשים

דת זה הרבה יותר מחוקים והשתייכות.

יש בה המון המון בסיס רגשי. לפעמים אנשים חושבים שהם רוצים לברוח מהדת

למרות שזה לא הדת שמפריעה להם אלא כל מיני דמויות או דברים אחרים שהציקו להם.

לכן ברוך ה’ אנחנו לומדים יהדות ולא יהודים, כי כולם בשר ודם רק ה’ אמת ותורתו אמת.

זה נושא מאוד מדובר בסוציולוגיה, עד כמה הדת היא מרכיב אינדיבידואליסטי או דווקא חברתי, ומה ממנה מגביל לעומת החלקים שדווקא נותנים משמעות. נדמה לי שניסים מזרחי הוא זה שמדגיש את האמונות והתפיסות של תרבויות מסוימות, כגורמים משמעותיים יותר מהמעמד הסוציאלי שלהם (לדוגמה, מזרחיים הם מקופחים ולכן הם לכאורה אמורים להתאחד עם מקופחים אחרים, כמו הערבים, אבל זה לא קורה כי הדת יותר חשובה מהמעמד החברתי של הקהילה הזו).

לגבי ההבדל בין יהדות ליהודים, אישית אני לא מסכים איתך. כמונוטאיסט, אני מצפה שתהיה התגלמות של הטוב האלוהי בעולם. לא יתכן שיש אלוהים אחד וטוב אחד אבל אלוהים לא מצא אפילו אדם אחד שיבטא את הטוב הזה

ככה אני חושב ברמה העקרונית, אהל זה לא קשור לעובדות. מי שמחפש, ימצא בקלות אנשים טובים ורעים בכל קהילה (וגם צריך להגדיר מה זה טוב, אבל נניח שאני קנטיאני ואני רואה את הטוב בפספקטיבה של כוונה וחוק). ברור לי שיש הרבה חמאבניקים שהם אנשים נפלאים עם כוונות טובות ומסירות, ויש הרבה אנשים במגזר שלי שהם נוכלים וצבועים. אבל אם אני טוען שאלוהים הזה לא טוב, אני צריך להגיד שכ-ו-ל-ם לא טובים (או לפחות: כל המגזר שלי הם רעים), וזה לא נראה לי נכון...

ושוב נגררנו לפילוסופיה 😅

אלוקים הוא טוב, אבל כפי שכתבה מ.ג    בני אדם הם בשר ודם; נופלים וקמים, נופלים וקמים.....לכן נבראה התשובה. לא?

ומאז חטא האדם הראשון, העולם, הכל , הכל ירד לדרגה נמוכה יותר. וצריך לעמול הרבה כדי להיות טוב, כמו שהשם רוצה -

יש כאלה כמובן שנולדים עם מידות טובות מלכתחילה, אבל אין ספק שגם להם יש עבודה לעשות. הרי מאז החטא הגיע

המושג, תיקון.

לא הבנתי את העניין של קאנט; בכלל, המילה "דת" לא נשמעת  לי כל כך טוב.  לא יותר נכון לאמר "האמת", "המטרה של הבריאה"

וכד' ? קצת קשה לי עם הסוציולוגיה מבחינה זו;  לקחת מושג כל כך רוחני ( על אף שמתגשם על ידי המצוות והמעשים) ולנתח

אותו כמו שמנתחים איזה שבט בג'ונגל - אנטרופולוגית....או חברתית - כמו הגורמים למהפכה התעשייתית או למהפכה הצרפתית -

זה לא גם מפריע לרגש הדתי?, לתפילה? לחיבור עם השם?

אז דבריי היו מכוונים כלפי מי שמערער על הדת, "רוצה לברוח מהדת" כלשונה של @מתייעצת גירושין היקרה. למצבים כאלה אי אפשר להגעב ב"הדת היא האמת", כי על זה עומדת השאלה - האם הדת היא האמת? מה המטרה הסוציולוגית של הדת? מהו טוב והטם האנשים הדתיים מתנהגים בצורה שתואמת לאותו טוב אידאי?

(לגבי השאלה האחרונה, כאן כמובן קאנט מאוד משמעותי. כי אנחנו רוצים להגדיר אובייקטיבית מהו "טוב", לא בכלים דתיים. רק אציין שאת שאלת הטוב והגשמתו עסקו כבר דורות רבים, לפחות החל מסוקרטס בדיאלוגים המפורסמים "פרוטגוראוס" ו"אותיפרון", וכלה הרבה אחרי קאנט...).

בקיצור, מבחינתי, התגובה עסקה בשאלת השכנוע למי שמראש מוכן לפקפק בדת, ואז נכונות השאלות הסוציולוגיות וכו' (ואגב לא ציינתי כאן את גירץ, נדמה לי שיש פרק או שניים מאוד מעניינים בנושא הזה, בספרו "פרשנות של תרבויות"). כמובן, שמי שמאמין, כל הטרמינילוגיה שלו היא דדוקטיבית יותר.

ולא מכירה את הגותם של האישים שהזכרת.

אולי לא הבנתי, אבל חושבת שלשכנע מישהו שכדאי להיות דתי, מטעמים חברתיים וכאלה - זה לא בסיס טוב לשמירת מצוות.

אבל אולי לא הבנתי.

בירושלים מטפלת בבני זוג בשם זלטי רוזנטל zlaty.rosenthal.office@gmail.com

יודעת שהיא מומחית בטיפול באשה בלבד, מבלי שהבעל יצטרך לבא. 

שמעתי על נשים שהיא הדריכה אותן, במצבים קשים מאוד, ועזרה.

יש לה גם סדנאות בזום - תפתחי ותתרשמי.

לא יודעת כמובן במה מדובר, אבל אם זה לא אלים או מתקרב לכזה,

מציעה לך להמתין ולנסות כל מה שאת/אתם יכולים לעשות. 

מטפלת מדהימה בשם:לאה רביבי

054-3333070

אני מכיר רק את ביה"ד הרבני.

קודם כל, זה קשה באמת ולא נוח,במיוחד כשיש הרבה חומרים.

משהו שראיתי שמקל, זה להיכנס לתיק ספציפי, לבחור לשונית "בקשות", לסדר לפי תאריך, ולהתחיל להןריד בקשה-החלטה וכו'.

עדיף לשמור לפי תאריך המסמך+מילה עם שם התיק ועוד מילה האם בקשה שלך/הצד השני/החלטה.

אנסה לשבת על זה בערב

זה לוונטי אצלי לתיק של ביה"ד.

רב התביעות בבית משפט

אם יש מידע לגבי החומר שבבית משפט, אודה

להוריד את כל ההחחטות בנפרד ואת כל הבקשות בנפרד?

יש לשונחת של בקשה ויש לשונית של החחטה או שבלשונית של הבקשות יש ממילא עמודה של החלטה 

יש לשונית של מסמכים, ששם יש הכול כולל דברים לא רלוונטיים (כמו זימון לביה"ד של כל עוה"ד שהיו בתיק מתחילת ההיסטוריה).

ויש לשונית של בקשות ששם זה מסודר "בקשה-החלטה" וחוזר חלילה.

גם "תגובת הצד השני" מוגדרת שם כבקשה.

מאחל לכולנו להבין קצת פחות בנושאים האלו בהיעדר צורך 🙂.

זה עזר לי מאוד

אמן, שלא יהיה צורך בזה

באמת מיותר

החיים רציניים זה לא צחוק

ומי שחושב יאלה, נתחתן מקסימום נתגרש שיתחתן עם עצמו כי הצד השני לוקח את החיים ברצינות.

אבל לדעתי האישית ומנסיון של מה שראיתי מסביב, אדם שנותן דרור לאלימות ולא שולט בעצמו באופן קבוע, סיכוי ישתנה שואף לאפס.

הצרה מתחילה שבדרך כלל סוג האנשים האלה גם לא רצים לתת גט ..

הי, מדהימה שאת מתייעצת עם חברה..

החשש של חברתך מובן בהחלט! לפתוח תיק לשלום בית ולפתוח הליך גירושין יש הלכות לכל אחד מהן וצריך לבחון היטב את הדברים לפני מה שנכון ומתאים לסיטואציה ולמצב בו חברתך נמצאת ..

אני טוענת רבנית.. מוזמנת לפנות האישי להמשך התייעצות..

מאד כדאי להתגרש בהסכמה ומתוך ראית טובת הילד

עזיבה, פרידה. הסיכון לאלימות ויותר גובר בדיוק אז. כדאי מאוד שהכל ילווה באנשי מקצוע אולי בפורום מיכל סלע

והוא גם לא מסוג האנשים שמתחרטים על מה שהיה אלא חושבים שאלימות זה תגובה ליגטימית.

והוא גם אלים לעצמו לא רק לסביבה שלו.

איך היא מתייחסת לדבריי.

בכל מקרה, בהנחה שמדובר באדם שעלול לרצוח וכדו', את יכולה לשלוח לחברתך את הסרטון המצורף: גלגל הצלה - רונית לב ארי

והוספתי שאצלו זה לא כעס מתפרץ ונרגע,

אצלו זה יותר מפחיד.ויותר מסוכן

כן חשוב לומר. שכמובן כל רצח כמו כל מוות מיותר הוא מזעזע מאוד.

אבל ב99.9% מהמקרים גם כשיש גבר אלים פיזית, הסיכוי שגבר במגזר היהודי ירצח את אשתו/מי שהייתה אשתו נמוך בצורה קיצונית(כמו שהסיכוי שאשה תרצח את בעלה/בעלה לשעבר נמוך מאוד מאוד למרות שגם זה קורה).

אם באמת כאן מדובר במקרה נדיר מאוד כזה, כמובן שיש לעשות הכול לשמור על בטחון האישה, רק שבנתיים פותחת השרשור לא רמזה לדברים כאלו, חבל שמפחידים יותר מדי לכאורה.

גם במגזר היהודי (ללא השוואה לערבי, ברוך השם) היו דברים כאלה. אפילו אצל זוגות חרדים.

כפי שהוצע לך כאן, בשום אופן לא להעלות את אפשרות העזיבה, לפני שיש לך  תמיכה ממשית,

אנשים שיודעים מה המצב ורשת ביטחון חזקה מאוד. בשום אופן! 

ראי את תגובתי למגיבה מאזור רחובות. יש אשה שעובדת עם נשים לבד, אם הבעל לא רוצה

ללכת ליעוץ, וכפי שהתרשמתי, מאוד מצליחה.

לא יודעת למה עלה לי פתאום בראש השם: מיכל סלע. אולי מישהו הזכיר אותה כאן ואיני

מוצאת היכן. בכל אופן, במקרים של סיכון, היא עוסקת בכך גם, לאחר שפקדה את אחותה

טרגדיה.

אין כוונה להפחיד. לא מכירים את בעלך. אבל כבדהו וחשדהו. 

אמרתי שנדיר מאוד מאוד.

יש הרבה דברים נדירים שיכולים לקרות, אבל בדרך כלל לא הולכים ל"מקומות" האלו בלי ביסוס מספיק

בעיקרון 118 יכולים להפנות כעזרה ראשונה

מנצל את  ההזדמנות להגיד שאפשר גם אחרת, ולא תמיד חייבים להעניש את עצמנו במלחמות מתישות, כאילו הכאב על עצם הגירושין לא מספיק.

ביקשתי מג'מיני לנסח את ההבדלים בין 2 הצורות, לא יצא מוצלח במיוחד, אבל לא היה לי כוח לנסח בעצמי:

אופציה 1: מהתקרה של העולם – לרצפה של בית המשפט

תעצמו עיניים. תריחו את הבושם של יום החתונה, תשמעו את הלחישה ההיא באוזן, מתחת לשמיכה, "אני איתך, לכל מקום, תמיד". היינו על התקרה של העולם, נכון? שיכורים מאמונה שאנחנו חסיני אש, שאנחנו המצאנו את המושג "בית". ידענו כל קמט בצחוק, כל פחד שמתחבא בנשימה, היינו הכספת אחד של השנייה – המקום שבו מניחים את הנשמה בלי שום הגנה.

ועכשיו? עכשיו תפתחו עיניים. אנחנו בנחיתת אונס, והקרקע היא דף של פרוטוקול. איך זה הגיוני, תגידו לי, שהידיים שפעם ליטפו פנים ברוך של משי, הן אותן ידיים שחותמות עכשיו על תצהיר שנועד להחריב? איך השפתיים שצעקו "אני אוהב" בשיא של התרגשות, מפיקות עכשיו מילים כמו "מדור", "משמורת" ו"איזון משאבים"?

זו הטרגדיה האמיתית: הנפילה היא לא מהנישואין – הנפילה היא מהאמון. האדם שהיה המקלט שלך מהעולם, הופך להיות העולם שממנו אתה צריך מקלט. אנחנו משתמשים בסודות הכי כמוסים, באלו שנלחשו ברגעי חסד מוחלטים, והופכים אותם לכדורים בנשק אוטומטי. זה לא סתם סכסוך, זו בגידה של הגוף בעצמו.

וזה חוסר ההיגיון ששורף את הנשמה: אם אהבנו ככה – איך אנחנו מסוגלים לשנוא ככה? איך אנחנו נותנים למערכת, לאנשים זרים בתוך גלימות, לפרק לגורמים את מה שנבנה בדם, יזע ודמעות של שמחה? אנחנו מענישים את עצמנו על זה שפעם היינו מאוחדים, שורפים את הגשר שדרכו עברנו, רק כדי לוודא שהצד השני לא יוכל לחזור.

אבל כששורפים גשר כשעומדים עליו – כולם נופלים למים. המרחק מהחופה לספסל בבית המשפט הוא אולי כמה קילומטרים, אבל בלב... בלב זו תהום שאין לה סוף. הלוואי שהיינו זוכרים, רגע לפני הדיון הבא, שמי שיושב מולנו הוא לא "הצד שכנגד". הוא האדם שפעם, ביום אחד בהיר, הבטחנו לו את כל מה שיש לנו לתת.

אופציה 2- להציל את השברים (האומץ להניח לנשק)

תעצרו. רגע לפני שהעט נוגע בנייר והופך לכדור בלב, רגע לפני שהופכים את השנים היפות שלנו לכתם של בוץ. נכון, נפלנו. והגובה? הגובה היה מסחרר. מי שטיפס עד העננים, הנפילה שלו מרסקת עצמות, אבל האם זה אומר שצריך להמשיך לחבוט אחד בשני על הרצפה?

הצד השני הוא הבחירה בשפיכות דמים של אגו – במקום בדם הלב. זה לשבת מולך, בלי מתווכים ובלי מסכות, ולהגיד: "אהבתי אותך. לעזאזל, כמה שאהבתי". דווקא בגלל שהיינו הכל, אני מסרב להפוך אותך לכלום. דווקא בגלל שראית אותי בעירום של הנשמה, אני לא אתן לאף עורך דין להלביש אותנו בשקרים.

זה חוסר ההיגיון שהופך להיגיון חדש: במקום לשלם לאנשים זרים כדי שינהלו לנו את השנאה, אנחנו משקיעים את המאמץ בלנהל את הפרידה. זה לא "ויתור", זו גבורה עילאית. זה להחליט שהזיכרון של החופה לא יחנק במסדרונות של בית משפט, שהילדים שלנו לא יגדלו בתוך שדה קרב של "מי לקח למי".

תראו את הכוח שבשקט הזה: אנחנו מניחים את החרבות, לא כי ניצחנו, אלא כי הבנו שבמלחמה הזאת – הניצחון הוא הפסד צורב. היום שאחרי האחר הוא יום שבו אפשר לנשום, כי לא שרפנו את כל הגשרים, השארנו נתיב אחד קטן – נתיב של כבוד.

זה הכאב הכי מזוקק שיש, להגיד שלום בלי רעש. אבל בסוף, כשנסתכל אחורה על השברים, לא נראה ערימת אפר של תביעות וצווים. נראה שני אנשים שהיה להם את האומץ לסגור את הספר, בלי לקרוע את הדפים. כי גם אם הסיפור נגמר – המילים שנכתבו בו פעם, עדיין ראויות למעט חסד.

ברשותך, אביא אופציה נוספת (השלישית, נכון)?

אולי אולי אפשר לנסות לשחזר את מה שהיה? אולי מתוך

הכאב והכעס והעלבון, יכול לצמוח משהו יפה, שוב?

הרי היה כל כך יפה, מה השתבש? מה קרה שהכל נעלם,

השתנה, או חלילה הפך לשנאה?

אולי בנקודה המרכזית הזו - לשים את האצבע

על קו השבר, נקודת השבר - יכולה להפציע

גאולה?

שעשויה להיות עמוקה יותר, אמיתית יותר, יפה

יותר, מלאת הודיה יותר?

אני חייב לכתוב כמה דברים מהניסיון של הרבה אנשים, ללא הבדל בין מנצחים למפסידים, ולאו דווקא בהקשר של גירושים (למרות שבגירושין זה יותר משמעותי אולי).

דבר ראשון, כשאומרים "להניח את הנשק", הכוונה היא להניח את הנשק. כלומר לדומם מלחמה מצידי, לעזוב את הזירה.

משום מה, הרבה פעמים אנשים חושבים שלהניח את הנשק הכוונה לברור מלחמות או לבחור את העיתוי לניצחון, או לדבר על "הסכם לטובת הילדים" ואז לתקוע סכין בגב. חשוב שיהיה ברור שאלו פרקטיקות מאוד יפות אולי, אבל זה לא נקרא להניח את הנשק. יתרה מזו, בדרך כלל הצד השני מסוגל לזהות מה עומד מולו, וזה מצטייר יותר כאסטרטגיה מלחמתית מאשר כשביתת נשק. והוא כמובן יגיב בהתאם.

דבר שני, כדאי למזער או למסגר את ההתבכיינויות. אם נכנעתי או נפגעתי רגשית אבל הבנתי שהמלחמה לא שווה, אז אני מוותר. לא צריך לקרקר את זה על כל גבעה גבוהה. לא פעם, הסכמים חתומים או הסדרים שמחזיקים מעמד, סתם מתערערים או הופכים למרירים כי צד אחד כל הזמן מתבכיין.

דבר שלישי והכי חשוב, זה ששביתת נשק לא נועדה לנצח או לצאת צדיק/ה וכדו'. היא בכלל לא קשורה לצד השני. שביתת נשק נועדה לאפשר לי להמשיך לעסוק בדברים שחשובים לי בלי לשאול מה ההוא חושב ומה הוא יעשה ואיך הוא יגיב. כשאני עסוק בעצמי אני עושה בשבילי את הטוב ביותר, חבל על האנרגיות לחשוב בראש של השני וכל הזמן לחיות על פיו.

ועוד מילה אחת: שביתת נשק לא תמיד נכונה. לפעמים גם צריך להילחם.

ויתרתי על המלחמה.

אני עסוקה בשיקום ובניית החיים שלי.

יצאתי לתקופת בירור ולא הצפתי פה דברים- בתור מנהלת.

ומה התנאים להצלחתו?

פשוט יקר לנו כל התהליך ורוצה שיצליח בעזרת ה’

בסופו של דבר כל אחד רוצה את טובת הילדים.

הבנתי שזה מאוד קשוח ושאם לא מגיעים להסכמות המתאם מחליט🫣.

עוד מעט אנחנו נכנסים לזה

רצון ומחוייבות להניח את כל החרבות וכל מלחמה.

לא ללכלך אחד על השני בשום אופן

לוותר

לעבוד בלהפסיק את הטירוף, לשאוף לחיים טובים עם אויר נקי ובריאות נפש וגוף, לשאוף לנורמליות לעצמינו ובמיוחד לילדים.

כל אחד אחראי על עצמו, אחראי לעשות עבודה עם עצמו ולא מדבר על מה שהשני צריך לעשות.

כי אחרת, המחיר כבד, כבד מאוד.

ועם זה לגשת לגישור ותיאום הורי. 

הי,

קודם כל מלא הערכה על הרצון לסגור את העניין יפה ובצורה מכובדת! מנסיון, ככל שזה נסגר בצורה מכבדת ומשותפת, כך גם המשך הדרך החדשה הופכת לרכה יותר ומאפשרת צמיחה לכם ולילדים..

המלצה שלי, לבחור מגשר/ת שיש עליו המלצות ואתם שניכם מסכימים עליו ולעשות כמה שאתם יכולים כדי להגיע להסכמות בינכם.

רוב ההסכם נבנה בהתאם לרצונות האישיים שלכם ובהתאם לצרכים המשפחתייים שלכם..

בהצלחה רבה!

בשם "המקום" (לחרדים עובדים). באחרונה היה מאמר

קצר שהביא ראינות של נשים גרושות (חושבת ששתיים)

ןהתרשמתי מאוד מהגישה של אחת מהן (אולי גם השניה

אבל כבר לא זוכרת כל כך). 

כדאי לדעתי לעיין.

וגם, אני חושבת להשקיע בתפילה על כל דבר

לא להתקשח , אלא לתת להשם להראות לנו,

לזרום איתו...

בהצלחה רבה.

אפוטרופוס לדין הוא  "הקול" של הילד בהליכים משפטיים שנוגעים לחייו. במקרים של קונפליקט גדול או כשיש חשש שרצון הילד הולך לאיבוד בתוך "מלחמת העולמות" של המבוגרים, בית המשפט ממנה עורך דין שתפקידו לייצג את הילד באופן עצמאי.

הוא אמור לייצג את רצון הילד וטובתו.

האפוטרופוס לדין פועל בשני מישורים מקבילים שלעיתים מתנגשים:

* הצגת רצון הילד: להביא בפני השופט את מה שהילד באמת רוצה, בלי "פילטרים" של ההורים.

* הגנה על טובת הילד: אם הרצון של הילד עלול לפגוע בו.

האפוטרופוס יציג לבית המשפט את עמדתו המקצועית לגבי מה שישמור על הילד בצורה המיטבית.

בנוסף, האפוטרופוס לדין משמש כגורם ממתן. הוא נפגש עם הילד בסביבה ניטרלית, מקשיב לו ומנסה להסביר לו את ההליך המשפטי בשפה פשוטה ומותאמת גיל. הוא עוזר לילד להבין את ההשלכות של ההחלטות המתקבלות.

הוא נחשב גם לגורם אובייקטיבי שבית המשפט סומך עליו. בניגוד לעורכי הדין של ההורים, שמחויבים ללקוח שלהם, האפוטרופוס לדין מחויב אך ורק לילד ולא לאחד מההורים.

כדי לדעת למה צריך לגייס אותה, צריך עוד פרטים.

אשמח להמשיך לייעץ לך..

לגייס אותה לזה.

היא נכנסת לנישות של חוקים, היא עורכת דין לכל דבר.

כדירצו את דעתה בקשר לילדים היא תצטרך להציג אותה

היא תיפגש עם הילדים, תשאל מה הם רוצים וחושבים וזהו.

הקטינים שהכרתי טענו שהיא חופרת להם...