ברור שיש גישות שונות, בדרך כלל ההבדל הוא בפרטים ולא בתפיסה, או שיש הבדל בין המטופלים. כלומר, יש בני אדם שמתאימים/נדרשים למטפלים יותר אסרטיביים. אגב יש גם אנשים שהולכים לאדמור או בבא שאומר להם בדיוק מה לעשות והם מקבלים את זה כתורה מסיני, וגם זה מבחינתם סוג של ריפוי.
יתכן שגליה היא באמת יותר בגישה של העצמה ומתן אחריות. אישית אין לי בעיה עם התכנים שלה (אולי עם דברים ספציפיים אבל לא ככ בגלל השיטה אלא יותר בגלל הצורה שהחומרים מועברים). רק כתבתי שיש כאלה שרואים בה "מאשימה את הקורבן", ולדעתי זה מראש האלה שמתייחסות למצבים של זוגיות מסוכנת ומצבים אקוטים.
אני הקטן, כשלמדתי על שיטות טיפול, השיח היה שהאווירה היא אמפתיה/ שיקוף/ הדהוד, והכלי ליצור תהליך הוא שאלות מנחות. כלומר, צעד אחר צעד עם המטופל עד שהוא מבין בעצמו מה נכון. אבל אני לא ראוי להגיד שזו הדרך היחידה. יתכן שיש שיטות אחרות, או שבמסגרת התהליך יש גם מקומות שבהם המטפל יותר נוכח ומכתיב.
מה שאני כתבתי, זה על אנשים שבכלל לא מתנהגים כמו מטפלים אלא כמו מטורפים. יש הבדל בין רמת ההקשבה וההכלה שלי למטופל, ובין להתנהג בקוצר רוח ועצבנות. ברור שהליך של ייעוץ וטיפול יכול להיות מתיש ומתסבך. אחרי הכל, אנשיםהגיעו לטיפול כי הם בתוך מורכבות מסוימת. אבל עדיין, המינימום הנדרש ממטפל זה להיות קשוב ואדיב, לפחות כמו חבר טוב שרוצה לשמוע ולעזור. (ואחת המטפלות עליה סיפרתי, זה בכלל לא היה הליך טיפולי, אלא מישהי שפנתה אליי מיוזמתה לשפוך עליי את כל הג'ורה שהתנקזה אצלה במוח. אם זה בשבילי כאדם זר שהיא בקושי מכירה מכתיבה אנונימית, אני לא רוצה לדמיין איך מרגיש מי שיושב איתה מתוך תקווה שהיא תעזור לו).
אני מדבר על משהו הרבה מעבר לשאלת הטקטיקה של מטפל, ובפירוש אני לא אומר כלום על גליה. אני ממש לא יודע איך היא בקליניקה. אני רק אומר שכתיבה יפה או הבנה עמוקה, לא תמיד קשורה לסבלנות ויכולת אמפתיה לאיזו מטופל/ת נודניק/ית שמשגע/ת אותך על איזו שטות.