כאשר מי שמדברים איתו מסתכל למקומות אחרים

מבחינתי זו תקשורת בסיסית

זה לא מביך אותי

לא מסתכלת ברצף

אלא לפי זרימה טבעית

אני יסתכל לעיניים. התכוונתי סתם ברחוב, באוטובוס לא דווקא כשאני צכה לדבר עם מישו

טוב לא ידעת אם הבנתם..

כדי לא לפגוע

משתדל יותר, במודע.

לפעמים זה מרגיש לי מאד אינטימי/חשוף להסתכל לאנשים בעיניים.

אולי כי אני מרגישה שזה כניסה לעולם הפנימי של של מי שמולי בצורה שקופה יותר.

ולפעמים זה מרגיש אפילו כמו פריצה לעולם של מי שמולי.

וגם כשמביטים בי ממושכת בעיניים אני ומרגישה חשופה. לפעמים זה בסדר מבחינתי ולפעמים לא.

בפועל, ברוב המקרים לא אביט לזמן ממושך בעיניים.

ומה שעוזר לי (וזה מצחיק) זה להרכיב משקפיים.

לא ידעתי שזה יעזור לי

אבל מאז שהייתי צריכה והתחלתי להרכיב משקפיים, גיליתי שזה עוזר לי מאד בעניין הזה

לפעמים משקפיים כהות (או משקפי שמש) על הצד השני לפגישה ממש מציקות לי. מרגישות כמו מסכה על האדם שמולי.

ואני עצמי לא הולך עם משקפי שמש בכלל. מעדיף שמש (אפילו בנהיגה).

אני פשוט עובדת על זה לא לתת לזה מלא מקום כאילו שזה פשוט יעבור ויצא

והייתי נמנעת מאוד.

היום כן, ואוהבת את זה, זה מזכיר לי שכולנו אנושים.

אבל רק תוך כדי דיבור,

להסתכל בשתיקה זה קרינג' ברמות.

מביך אותי ואני לא מסוגל להתרכז בשיחה ככה. אני מרגיש שזה לא מכובד לא להקשיב למילים של השני אלא למה שהוא בוחר לשמור בבטן ומשתקף בעיניים שלו

כלומר או שמיעה או ראיה?

אני לוקח ברצינות את מה שאני עושה יותר מאחרים ובשביל להתרכז צריך לבחור מה המוקד. תן לי לקרוא כתוביות בסרטון ואני בקושי אדע לספר מה שודר ברקע...

בשיחה עם איש רדיו. אצלי קריאה תמיד תנצח כתיבה. אצלו, הפוך. הוא יקשיב ויפסיק לקרוא.

אם אני רוצה להקשיב למישהו ובאמת להקשיב אני צריך להיות לא מוסח לחלוטין. כולל ידיים עסוקות במשהו.

מה את מרגישה? איפה בגוף?

אצלי זה לא דאון. זה פשוט יעילות מופלאה בעבודה במקום להכין לחג מה שצריך. כמובן שזה אמצעי בריחה.

ולא יוצאים מהחדר.

יוצאים לעבודה.

בדידות היא חוסר יכולת להתחבר או להרגיש חלק ממשו והיא לא נחלתם של רגישים בלבד

ויש רגישים "מקולקלים" כמוני שמתחברים מאוד למרות

אם את/ה רווק/ה (לא הבנתי אם מדובר בכותב או כותבת) זה אכן יכול להרגיש יותר בודד כי כולם מרוכזים בחיים שלהם לעומת השנים הצעירות יותר שיש יותר מכנים משותפים

אבל - בדידות המא מאוד פנימית. כמו שכתבתי,לא להרגיש חלק.. ואפשר להרגיש בדידות גם כשמוקפים באנשים כמובן

העצה שלי - להעשיר את העולם הפנימי, לגלות תחומי עניין חדשים ולגלות את עצמך מחדש,לנסות להצטרף לקבוצת שווים

וגם - אנחנו יכולים להיות חברה מעולה לעצמנו

30 זה גיל צעיר עדיין. יש אנשים שמבשילים בגיל מאוחר יותר.

נכון שאנשים רגישים בדרך כלל לא יתחברו עם הרבה מאוד אנשים ולא יהיו מרכז החברה, אבל דווקא בדרך כלל יש להם יכולת ליצור קשרים עמוקים עם אנשים מסוימים. והם לא צריכים הרבה אנשים כאלה - מספיק להם אדם אחד או שניים.

הם רק צריכים להיות נכונים להיפתח לאדם שמתאים להם, ואז בע"ה הם יחוו קרבה עמוקה ולא ירגישו בודדים. (ואם הם מתקשים בזה - אז טיפול מתאים יכול לעזור)

אבל רוצה את השיתוף שלך בכאב: אבא, כואב לי. עד מתי?

עזור לי בבקשה!

חג שמח לך!

למקום שהיה לי מאוד משמעותי כנערה והותיר בי חותם עמוק

הרבה זמן רציתי לעשות את זה ולא ידעתי איך בדיוק לנהל את מה שזה יציף בי

ואני חייבת לומר - זה לא עשה הרבה

בהסתכלות שלי היום "על הנייר" מה שנקרא אני הבנאדם הכי גנרי בעולם - אמא ל2 ילדים, עובדת בעבודה רנדומלית לגמרי של אמהות, עושה קניות, רוחצת כלים (לפעמים מכניסה למדיח לפעמים המטבח נשאר מטונף😅), מכינה פסטה ושניצל לילדים..

עד לא מזמן היו עולות בי לפעמים מחשבות של - מה יצא מהילדה המחוננת הזאת? איך אראה לעולם את הכוכב הנוצץ שבי?

תכלס בדיעבד זה מחשבות הבל ושטות

בינינו,כולנו חיים את אותם חיים

בסוף מה "יוצא ממך", העתיד שלך, זה איזה יהודי היית, כמה טוב עשית (וזה בעיקר דברים שאף אחד לא רואה או ימחא לך עליהם כפיים), איך נגעת באנשים אחרים, אם זכית להיות הורה - אז כמה מדמותך השארת פה שמשקפת את הטוב הזה.. זה מה שקורה פה בגדול

בתי הקברות מלאים באנשים שאף אחד כבר לא זוכר. תחיה את החיים שאתה רוצה לחיות בלי לפחד מהצל של עצמך. זה קצר. יש מלא הסחות דעת. יש מלא "שטחים אפורים". זה הזמן לעשות את זה

יש לזה חסרונות. אם טוב לך שם זה סבבה.

בעיניי לפחות.

בסוף אנחנו לא הדבר הכי חשוב בעולם. צריך להיות לנו טוב בגוף ולעשות את מה שאנחנו צריכים לעשות. אפשר גם לבצע מהפכות עולמיות. לא תמיד זה שווה את זה.

כי בסוף זה מה שרואים מבחוץ..

אבל מה שעושה את החיים למוצלחים יותר או פחות (בעיניי) זה מה שכתבתי בהמשך

ומדובר בדברים שהם פחות מדידים אמפירית מהחלומות שהיו לנו בתור בני עשרה למשל

מבחוץ את גנרית וזה בסדר.

אם טוב לך בפנים ואם החלומות שלך מתגשמים מדי פעם, זה מה שצריך להיות.

והבחוץ היום בהחלט מדבר..

אתה חי את העולם הזה הרי, פספסת את זה שהרשתות החברתיות שינו את העולם?

אבל לא אלה. יש אחרות.😃

אלא בדברים הקטנים שהם גדולים; הבלגה על מילה קשה שאיימה לצאת,

הויתור....

ומצד שני, יש את הרצון לעשות משהו, משהו יצירתי , משהו...יפה!

אם נתן לנו כשרונות, ואנו מרגישים שהם קצת מייבבים ורוצים להתבטא -

אז חשוב לתת להם מקום, למרות שהשם לא ידון אותנו על כך שלא סיימנו

את הציור/הסיפור/השיר (או על כך שלא התחלנו אותו אפילו...)

כי אם השם העניק אותם לנו (אני מדברת יותר על יצירה), אז

צריך להתייחס אליהם בכבוד.

אלא אם כן הם רגועים, שבעים, מרוצים , מסופקים.

גשר צר.

ושל כולם.

אני מודה שמאוד צרם לי לשמוע על חלומות "מחשבות הבל ושטות".

בפועל אני מסכים שהחיים מלאים במשימות קטנות ושגרתיות, אני מסכים גם שהחלומות שלנו לא צריכים חללית וגלימה של גיבור על כדי להתממש.

אבל אם אין את האמונה מיוחד -אפילו שאני כוכב נוצץ ומיוחד- בעיניי קשה לחיות בלי זה. אם אין לי ייחוד מה אני תורם לעולם שאחרים לא תרמו?

בכל אופן, דיברתי על חוסר היכולת שלי, להרגשתי, להביא איכויות שיש בי לסביבה, ועל הקושי והבלבול שהתווספו אצלי עם השנים

אנסה שוב:

ברור שבכל אחד מאיתנו יש ניצוץ מיוחד וכוכב זוהר.. ברור הרי אנחנו חלק אלוק ממעל

ולכל אחד יש שליחות וייחודיות ותכונות שיאפשרו לו להוציא לפועל את הייחודיות שלו

אני התייחסתי במה שכתבתי רק להיבט החיצוני של הדבר.כי הרבה פעמים אנחנו משווים את עצמנו לאחרים ש"מצליחים" יותר כלפי חוץ וזה יכול להחליש.

אז באתי להגיד בעצם שכלפי חוץ כל אחד יכול להסתכל על מישו שהוא "יותר" ונתתי את עצמי כדוגמה לזה שאני אישה "רגילה" שעושה דברים "רגילים". אבל זה רק כלפי חוץ. גם בי יש את הייחודיות שלי שבאה לידי ביטוי,כמו כולם וכמו שכתבת לא צריך בשביל זה גלימה ואפוד זוהר ואבק כוכבים.

לגבי דברי הבל - הכוונה היא שוב, לגבי מה יוצא החוצה כשהעולם היום כולו חיצוני ומורכב מעטיפות חיצוניות

כל אחד יכול וצריך להביא לידי ביטוי את עצמו ואת הייחודיות שלו. אני רואה בזה חלק מהשליחות שלנו בעולם. הקושי האמיתי הוא - להרשות לעצמנו להיות מי שאנחנו

אנחנו מונעים מפחדים ומאמונות מגבילות והרבה פעמים לא מצליחים להכיר בערך האמיתי שלנו. והרבה פעמים אנחנו מצפים לקבל על זה הערכה מהסביבה וזה לא תמיד מגיע ואנחנו מרגישים שאנחנו מפספסים או שאנחנו חיים "ליד". צריך להקשיב לזה .

אני חושבת שהתסכול הזה שלך קורא רק להתבוננות ולדיוק. מה אתה חושב שטוב בך? מה היית רוצה להוציא ממך החוצה? למה זה לא מצליח לדעתך/ מה מונע ממך להיות שם? מה היית רוצה לדייק בדרך?

אתה לא צריך לענות על זה כמובן זה רק חומר למחשבה

ואולי אולי בגלל שאני בעצמי עברתי עם זה דרך כתבתי את התגובה ממקום קצת "שבע" ופחות אמפתי אז התנצלותי הכנה

מה זה מתבגר

נניח 15

+10

25

זה תחילת החיים

לוקח זמן לבנות אישיות וחלומות

ואז לנסות להגשים אותם

(אני זוכרת את עצמי בגיל 30 אבודה לגמרי

היום בגיל 40 פלוס אני מסוגלת לחלום ולהגשים הרבה דברים שבעבר לא היה לי מושג איך להגיע אליהם)

הרי אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים. אתה מ א ד צעיר. בטוחה שאתה נראה מאה אחוז

בסדר! המציאות הפנימית החרדה, החוששת, המאוכזבת - צובעת הכל שחור ומשקיעה ביד

גסה את הצבעים האחרים למטה, אסורים, נמוכים.....קולם כמעט לא נשמע, צבעם

מרגיש דהוי, עלוב, אפור....אבל זו רק השפה של הרגשות השליליים; הם לא מכירים

שפה אחרת.

בינתיים אנחנו בהווה, ואין לנו שום מושג איך יהיה העתיד. בעצם, הוא יראה איך שנבחר

שיראה;

בילדות ובימי הנעורים יש המון תקווה. הכל נראה אפשרי ומבטיח וזוהר, למעלה למעלה...

אולי דווקא עכשיו, כשאנו מתפקחים, מתבגרים, אנו מחוברים יותר למציאות; מה אנו

רוצים ומה הכוחות שלנו ולאן טוב לנווט אותם.

לא כדאי שיתקיים בך "עושר השמור לבעליו לרעתו" וכל העושר הפנימי יתנוון

וייעטף קורי עכביש רק כי אתה...פוחד.

אם זה עוזר לך, אז הרבה אנשים, כך אני סבורה, מתמודדים עם הרגשות ותסכולים

דומים.

תעז לחיות! לא יקרה שום דבר, מקסימום תהיה לך הפתעה טובה...

כתבתן דברים נפלאים.

אני חושב שלמעשה הבעיה היא חברתית. כלומר איך להביא לידי ביטוי את עצמי בחברה.

רוצה להענות בכל כוחי לקריאה להעז לחיות, אבל משהו חוסם אותי ליד אנשים.

אם זה יעודד אז סבלתי מזה בעבר ומאז אני לא סותמת את הפה🤭

אצלי זה הופיע בגלל מקרה מצער שעברתי וב"ה מאחוריי והצלחתי להתאושש, אבל אני ממש זוכרת את עצמי נמנעת מלחיות בגלל זה, מסתגרת, לא מצליחה לדבר ממש..

ואולי זה בגלל מה שיחשבו עליך כשתפתח את הפה ותעז לדבר..

כך או כך זה פתיר לדעתי וחבל להימנע כי הימנעות גוררת עוד הימנעות וזה לופ שלא נגמר

כנראה שזה חלק מהעניין

אז תדע שמותר להיות שם. שזה חולף. ושהכי חשוב כרגע זה פשוט להרגיש את מה שמרגישים עכשיו.

חוששים לטבוע בסוף....

זה קשה אבל זו טעות. כלל הרגשות הקיימים, קיימים מסיבה מסויימת.

לקחת הפסקה יזומה, עד כמה שאפשר

ללכת למקום שהלב והראש שקטים

בין אם זה ים או ספריה או יער או סתם בחדר.

אם עוזר- לכתוב, אם עוזר- להקליט, אם עוזר לדבר, לעצמך, להשם...

הכל הכל עובר

כל רגש הוא מתנה

גם אם קשה עכשיו לראות...

שקט. לטייל בין מדפי הספרים. לשלוף משהו ולשבת על הכורסא, לקרוא.

אם אפשר אפשר עם כוס קפה. ואם עוד אפשר, עם עוגת קצפת גדושה

ורכה.

אבל אני מעדיפה חוף רחוק, שקט, עם ים שקט וצלול והמון דגים צבעונים

שטים מתחת למים.

אתמול חיפשתי. אפילו ליומיים, שלושה.

בכרתים כבר היינו וזה מקום מאוד תלול.

שאלתי את אדון AI והוא המליץ על קפריסין

יש שם חופים שקטים ורגועים וים שקט.

אולי אסע. רק 65$ טיסה הלוך וחזור, אם איני

טועה. יש בית חב"ד, הוא אמר, ופירות וירקות -

אין בעיה.

הייתי מעדיפה עד הקיץ הבא, אבל זה לא בא

בחשבון כמובן.

אם מישהו (חלילה) חושב לצאת מן הארץ

קצת, ממליצה על כרתים - מקום הנקרא

באלי. בסוף החוף, אחרי כמה חופי רחצה,

יש חוף עם ים צלול, שקוף, טורקיז....

הייתי נוסעת שוב, אבל לא בטוחה שרוצה

לבד. נראה. ומצד שני, עוד חברה, זה

עוד דיעה, עוד רצון.....

ובסוף, עד כמה שאני מכירה את עצמי,

אשאר כאן , עם המועקה, הדכדוך

ה- אוף מתי ייגמר כבר כל הבאלאגן...

באוטובוס מתפקע מילדים , אמהות, גלגלים, תיקים, עגלות, צרחות....

ושם אהיה בפיסת ים של "סלח לי", צפופה וצפודה, מול בתי המלון המכוערים

שמעתי שהחותים כבשו איזה אי במיצר הורומוז; לאחר חקירה יסודית

הסתבר שאין שם אפילו עץ אחד אולי. הכל סלעי וחם ורותח. הא, כן,

וחותים...

מישהו יודע כמה עולה אי בסביבות יוון, משהו כזה. לא מתוייר

בכלל, עם מעט אנשים, עם מפרץ הסוגר על קטע גדול של

ים מרהיב רוגע.....?

אפשר גם להשכרה, אם לא יקר מדי....

דמי תיווך יהיו הרשות לשהות שם בשבוע הראשון

חינם. המזון עלי גם השתייה. אבל אסור לו או לה

להטריד אותי בזוטות כמו "האם יש כאן כרישים"

וכאלה. הכל יהיה כתוב וחתום.

יש גם בישראל חופים ריקים. אפילו בחוה"מ ובאוגוסט. צריך רק להכיר.

וגם ביוון יש מקומות פחות מתוירים

אם רוצים פחות הסחות דעת וזה.

לא רק לאחרונה, גם לפני שנים רבות. מכירה אישית.

המטהרים, המרגיעים...

וזה לא אותו ים למרות שזה אותו ים......הים שלנו עצבני, מרדן ותוסס, כמונו.

הים שלהם, שקט, שלוו, רגוע, חי בעצלתיים כזה, כמו העם היווני שם....

תודה על התשובה!

עד שתמצאו את האי שלכם.

עולם מתוסבך

כשאין כוח להתמודד

אז לא

לא חייבים לחשוב/ לפתור/ לעשות/ להמשיך כרגיל

אפשר לעצור ולשהות באין כוח

לתת לו לנכוח

כנראה הזמן יעביר אותו

ואז אפשר לחפש צעד קטן קדימה/ לשינוי/ שיפור

עזרתם.. ממש(:

או שתמצא אפשרות לישון שבעים שנה כמו חוני המעגל.

זאת הרגשה טבעית

ואולי זה באמת יעזור פסיכולוגית או משו

בנתיים אני רק מחכה ומנסה לא לחשוב

פשוט להיות

ונראה מה יהיה בעתיד😊

הוא יכול להיות קשוח

תודעת הנהר

סימן שיש לגיטימציה אפילו מחז"ל לתחושה הזו...

אני לא מנסה לייאש, אבל נראה לי גם לא לעודד

אבל מה שבטוח הוא שאת\ה צריכ\ה להצדיק את קיומך כאן בעולם...

שלא תוכל\י סתם פשוט להעלם ככה...

כי:

אמר נראה לי בעל תניא (אגב, רק בשביל ללמוד תניא שווה לא להיעלם.. נסה\י זאת) שאדם יורד לעולם 70 או 80 שנה לפעמים רק בשביל לעשות פעם אחת בחיים טובה גשמית או רוחנית ליהודי אחר..

אז פעם הבאה שאת\ה יוצא\ת לרחוב, תביט\י סביבך ותתבוננ\י אם יש מישהו או מישהי ברחוב שאולי נראים שמרגישים גם כמוך, באסה של'חיים כזה. ותשחרר\י להם חיוך חם ואוהב מכל הנשמה, ו...

ואולי בשביל זה באת לעולם?

לא שווה?

נראה לי שכן.

מה שבטוח ששווה לבדוק, לנסות

המון ברכה המון אור

אגב אני בת

ונכונ אתה צודק

נראלי אל משנים תפיסה לזה זה יכול לשנות ממש

לטובה

רק כאן הספקת לשים כבר שלושה סמיילים לכמה מהמגיבים.

לפרגן לי ולכולם שזה עזר לך, שזה יפה..

את חושבת שזה לא עשה לי נעים על הלב?

עשה ורבע! באמת!

יאללה, הכול בסדר

להמשיך הלאה בחיים, לפעול, להתקדם, לא להיבהל משום דבר

והעיקר -תמיד עם חיוך על הפנים

(:

(אגב, בדקות האלה ממש עברתי חוויה קשה שלא חוויתי כמותה מזה חודשים רבים.. אבל לא נורא. ממשיכים, ממשיכים. "אומרים שבסוף יהיה טוב")

פשוט כתבתי את זה ברגע שהיה לי ממש קשה

ובאמת רציתי להיעלם לרגע..

אבל בה עכשיו כבר אחרי

וזהו...(:

באמת בסוף יהיה טוב זה בטוח

יכולה לעזור. גם לדבר עם חברה שזקוקה לעידוד, יכול לעזור; כל דבר שיתן לך

תחושה של כח, של יכולת, של שווה...

אחרי שהתלוננתי קודם, קראתי שלשום בערב ספר שהיו בו קטעים כל כך מצחיקים

ש"התפוצצתי" מצחוק. אז מצב רוח לא טוב, יכול להשתנות (לפחות זמנית), מהסחת

דעת למשהו נחמד, או מצחיק, או ללכת (כן. אפילו לבד!) לאכול גלידה עם המון

קצפת (אם את אוהבת), כל דבר קטן שהוא בעצם גדול....

חשבתי על זה (גיליתי את אמריקה...) שהכי חשוב זה להיות בשמחה.

לחשוב על כל יום בפני עצמו. רק היום.....ממליצה על הספר של דייל

קרנגי "אל דאגה". אולי גם מיינדפולנס. אחד המגיבים אמר שיש

ביוטיוב.

באמת, לא תהיה לנו הזדמנות נוספת לחיות... ואתם כל כך צעירים!

כל החיים לפניכם! כל כך הרבה דברים יכולים להשתנות ולהשתפר.

מה שרואים ומרגישים עכשיו זו לא המציאות; זה נובע מהמציאות

הפנימית שלנו. זו לא אמת. ורגש זה דבר שעובר.

ואם קשה ומסתבכים, אז למה לא ללכת לאיזה יעוץ?

אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים. לא לחכות עד

שנסתבך עוד בפקעת הלא ברורה שלנו!

יש את "למרחב". בירושלים, ברח' חירם (אחד

הרחובות מרח' ירמיהו, סמטה מרח' שבו אושר עד.

התורים ארוכים. רק כרטיס קופת חולים.כ

יש גם את ער"ן לעזרה ראשונה. העיקר -

מה שחווים ומתייאשים ומסתבכים ומסובכים

עכשיו זו לא באמת המציאות האמיתית שלכם.

זה נובע ממשהו פנימי ולעתים כדאי להעזר

בזולת שיודע להפנות את הפנס למקום

האמתי, במה שנראה לנו חושך מצריים....

שנה טובה. ומתוקה! כן!

חשוב!

נשמע קשה ממש. אני מבין אותך ומסכים איתך לגמרי. אכפתיות כנה מעומק הלב יכולה להפיג או לפחות להקל במעט תחושת בדידות, אחת התחושות הקשות בטבע.

לא ביקשת, אז לא אכביד עליך ולא אגיב לגבי מה שכתבת על מה האיחול שנה טובה גורם לך, רק אגיד לך שנשמע שאתה אדם זהב.

אחי, שנה טובה ומתוקה. על אמת.

הרי לא ייתכן שהוא נותן לנו חינם יום, חיים, כדי שנהיה במצב רוח שפוף כזה....לא ייתכן

אם חלילה היינו חולים קשות או בבית חולים, כמה היינו מתגעגעים לשיגרה. לא?

זו לא הטפה. אולי בעצם כן. אבל קודם כל לעצמי.

הרי לא ייתכן שכשאגיע למעלה והוא ישאל אותי בחמלה וברכות, "איך היה?"

ואני אגיד בשאט נפש:

איכס. נורא!

אני נורא מתחלחלת למחשבה הזו.

אז אני כן בעד איזה שינוי. וקודם כל חופשה. חופשה במקום שאף אחד

לא מכיר. במקום זר. נוף אחר, עיר אחרת, מזג אוויר אחר...

זה אומנם לא פתרון עמוק, ואולי סוג של בריחה, אבל אולי מותר

קצת לברוח? לא עדיף מלחשוב על החיים: איכס. נ מ א ס לי! ?

אולי להתחיל לצייר? אולי אפשר גם בארץ, לנסוע באוטובוס

לעיר אחרת, שאנו לא מכירים. לשבת במסעדה איזו שהיא,

לטייל באיזה רחוב מושך, לשכשך רגליים (אם יש ים או אגם

או נחל)

כי במצב כזה, יש, לי בכל אופן, תחושה שאם לא אעשה את זה,

אני עלולה לצאת מעורי, ממש, ולפרוח בלעדי למקום אחר.

רק לא הצלחות הללו שצריך שוב להדיח, השבת ששוב

מתקרבת ואני לחוצה כל כך, התלונות של איזה בן

משפחה, הציפורים שלנו שצריך להאכיל, לנקות,

להתייחס (לאחת מהן, היתה עצירות נוראה, מחילה

מכבודכם, והיינו צריכים לטפל בה...) - לראות

אותן נצמדות לידית של החלון הסגור ולא מזיזות

את העיניים מהנוף הפרוש בחוץ וכל כך, כל כך

רוצות לצאת לחופש, להמריא, להרגיש את המרחב

הפתוח, את האוויר המרשרש מתחת לכנפיים...

כל כך רוצות.

לבי לבי עליהן.

גם אני מרגישה כמעט כך זה תקופה,

והרי אין לי מגבלה לצאת, לעוף,

הבעיה היא שאיני יודעת לאן

איני מבינה למה, והחגים החשובים

והיפים האלה, עושים לי מצב רוח

לא כל כך....טוב.

גם ימי השגרה שבעקבותיהם הם לא

משהו.א

אבל חייב להיות משהו, משהו יפה

משוחרר, שמח, מלא אוויר שיבוא,

שיבקע מהמצוקה הזו.....ועלינו

לגלותה. עם המון בקשה מהקב"ה.

המון תחנונים. שיבין. שירחם.

שיגלה לנו איך עושים את זה.

כי אני ממש לא רוצה לענות

לו, למעלה, כשיפנה אלי בחמלה

ואהבה וישאל: אז איך היה?

לא רוצה לענות לו: היה איכס.

איכס היה. לא. ל א. אסור

לנו לענות כך. אסור לנו להרגיש כך.

אסור לנו להעציב אותו. לאכזב אותו.

הוא כל כך טורח. להנשים. להאכיל.

לתת בית. לתת עיר. לתת עיניים

לראות. רגליים להלך. ריאות לנשום

לנשום......

אסור לנו.

אנשים לא בהכרח אדישים. הם פשוט לא מבינים מה מתחולל בלב שלך ומחכים שאתה תעשה את הצעד

יש לנו אמונה בה' ואנחנו יודעים שהכל לטובה.

אמנם הבדידות היא קשה,

אבל דווקא מתוך הייסורים אתה יכול להתקרב יותר לה', אין לך מי שיפריע בסדר הקבוע.

תעשה מהלימון לימונדה.

ושלא תהיה לבד...

חוקר קוטב בתחנת מחקר בקוטב שהחליט שזה לא די רחוק לו ועשה

התבודדות לבד לגמרי במקום רחוק מהחברים בתחנת המחקר.

היה לו קשה. מאוד. אבל מעניין איך הוא מגיע לסוג של הרהורים

ותובנה רוחניים תוך כדי....הוא היה גוי. והספר מלא דיווחים

על מזג האוויר שם וכד' , אבל הוא מעניין. בין השורות.

הוא הגיע מאחוזה אמידה כנראה בארה"ב וההתבודדות

שלו הניבה את המשפט הבא: לכמה מעט בעצם זקוק האדם.

הכי מרגש זו המסקנה שלו כמה הכל הרמוני. מאוד יפה.

אבל אם כבר יוצא, אז אם אני יותר נותן חשוב לי שיעריכו את זה ולא ישתמשו בי כטישו מובן מאליו.

ואם אני יותר מקבל, חשוב לי שזה שנותן יתן את זה בלב שלם, ולא יהיו לא ציפיות סמויות שאחזיר לו משהו שאין ביכולתי להחזיר, ושהכול יהיה על השולחן.

אחר כך הנטיות משתלטות עליו

כל אחד עם הנטיה שלו

הרוב מעדיפים לתת מלקבל

אני 50-50

כי נדמה שזה הפוך. כולם רוצים לקחת.

באיזו עמדה נמצאים

יש אנשים ש'שווה' לקחת מהם ויש ששווה לתת להם

זה נכון שבסוף אנשים לרוב (או אולי תמיד) רוצים להרוויח משהו

יש כאלה שבאמת מתאים להם להעניק מכל מיני סיבות. אבל זה נכון שרוב האנשים לא כאלה.

אחת הדרכים הכי קלות לקחת משהו

זה לתת משהו קודם

ואז אפשר לקחת בקלות

ככה שקודם כל צריך להבין אם הנתינה היא באמת נתינה או שמא לקיחה

וכנ"ל הפוך

אגב, לא רק בני אדם עושים את זה. גם המציאות עושה את זה.

זה מעגל טבעי

דינמיקה כזו

שמי שיודע יכול להשתמש בה

במקרה הטוב בטוב

במקרה הרע בניצול

לתת זה מספק (אם אתה לא מרגיש שזה מוחק אותך)

וגם צריכים 'רשות' כדי להירגע לפעמים. לנוח.

זה סטטוס חדש שלא היה בשאלה.

מתחבר יותר למהלכים פוליטיים ולניצול יותר מנתינה או קבלה בקשר אישי.

אם תסתכל על רוב התגובות כאן תראה שהרוב מעדיפים לתת.

הכל בקשר לסיפור בראש שלנו.

זה שהשתמשת במילה לקחת אומרת הרבה, התייחסת למי שמקבל באופן של לוקח שהוא אקטיבי.

אני בסיפור אחר בטח אם ברקע יש קשר.

מכיר את הברכה שהרבה אומרים שתהיה תמיד מהנותנים?

הכל מפחד שהם מספרים לעצמם כאילו יש איזה עסק שנחתם שתהיה או מזה או מזה ואם אתה נותן אז תזכה לא לקבל (לא להתחנן ולקבץ נדבות)

כמו שכתבתי הרוב מעדיפים לתת גם אם הסיבות שונות מאחד לשני.

כי יש אנשים שמקבלים (מנותן בשמחה) ויש אנשים שממש לוקחים. וזה סיפור אחר לגמרי.

הוא תמיד נורה אדומה

כי קשר תקין צריך להיות מאוזן

מבחינתי

לתת יותר

לא רלוונטי

אני לא פריירית

ולקבל יותר

גם לא רלוונטי

מי שנותן יותר

הוא או סמרטוט

או ירצה בעתיד תמורה

לא אוהבת להיות חייבת למישהו

די הרבה מקום לצד השני ולאיך שאת תופסת אותו ולאיך לדעתך הוא תופס אותך וזה נשמע כמעט חרדתי הצורך שלך בשוויון ואיזון.

אני משתדל להיות מול עצמי בקטע הזה, אם אני נותן אני מוחק ממני את המתנה ושיעשו איתה מה שיבוא להם, היא שייכת להם. לא רואה ניצול ולא ציפיה ולא פראייר במי שנותן או סמרטוט במי שמקבל.

לא בחתונה שאני לא בודק מי נתן כמה ולא סופר כמה אני נותן ביחס לאחרים ולא בשום קשר.

השיקול היחיד עם הצד השני זה אם אני יודע שהוא בעייתי אז זה כבר שיקול שונה אבל מצידי, לא קיים.

בטח לא בקשר זוגי, בטח לא מול משפחה או ילדים.

אין איזון בחיים ככה הם בנויים ולשם הם מובילים, את לא חייבת לאף אחד שנתן לך מתנה והוא לא אמור לחכות לתמורה זה דפוסי קשר בעייתיים.

נתינה וקבלה זה לא בחפצים וגשמיות זה בזמן, יחס ועוד המון דברים, לא צריך לחשב יחס, שזה מהות הנתינה והקבלה.

זה לא מתנה חד פעמית לחתונה

זו אינטראקציה לאורך זמן

עם משמעות ותועלת חברתית רגשית

אם אין לו תועלת

הוא לא רק מיותר

הוא כנראה גם מזיק

זה כמו פינג פונג

אם אני זורקת והכדור נופל כל הזמן/ אם זורקים עלי כדורים בקצב לא מתאים

זה לא כיף

זה כבר לא משחק

זה מטרד

מדידת קשר כטוב/ בעייתי

זה עניין של סטנדרטים

יש לי מספיק קשרים טובים ותורמים

אין לי עניין בקשרים שלא כאלה

עם ילדים זה אחרת

אני המבוגר האחראי

ללמד ולכוון אותם לשחק נכון

ואז שהם גדלים

להיות גאה במי שהם גדלו להיות

המתנה היא אולי חד פעמית אבל היא רק נקודה קטנה שמשקפת קשר ארוך ומשמעותי עם העליות והירידות שלו וכמובן עם התועלת שלו לגבייך.

שוב העלית את התועלת, פינג פונג והדו כיווניות הזו ששואבת אותך פנימה לאיזה שיח מאוים שתמיד בוחן את נקודת האיזון והפחד מלצאת פראייר (שזה מאוד ישראלי).

כולנו שם וזה לא תמיד רע רק תראי שלפעמים תועלת היא סתם חיוך או הרגשת הקלה או קשר חברי פשוט.

נתינה וקבלה זה לא פינג פונג גשמי או רגשי שמחובר למחשבון.

מחשבון שבודק כל הזמן את תועלת הקשר

את האיזון

את ההדדיות

האם יש תועלת או שזה מיותר ואז לחתוך את הקשר

להקליל

לא רק קלילות אלא לחיות יותר מול העצמי שלי ולא מול אחרים

להיות ביחד עם מישהו בסיטואציה כלשהי

ליצור דו שיח/ פעילות גומלין

כדי להיות לבד אני לא צריכה קשר

הבדיקה התמידית היא לא חרדה/ בדיקת שוויון

אלא קבלת פידבק

אולי החרדה היא לפחד לבדוק מה השני מגיב/ עושה

במקום להסתכל לו בעיניים ולהגיד מתאים/ לא מתאים לי

זה כל מהותו של הקשר

לא היחס לנתינה או קבלה או חישוב שלהם מאחורי הקלעים.

קשר זה דבר הרבה יותר רחב מפעילות גומלין מחושבת ומאוזנת.

למה להיות לבד?

קשרים טובים זה מהדברים הכי טובים שתוכלי לאחל לעצמך.

אין דואליות של קשר במתחים ומטענים פנימיים שנובעים ממתח של ציפיה לקבל אחרי נתינה או הפוך.

בתקשורת אמיתי יש גם שתיקות ואם משהו לא ברור מדברים עליו ולא מחשבים, מצפים או ממתינים שיקראו מחשבות כי כולם אמורים לחשוב כמוני.

זה נכון לא רק לקשר אלא בכלל בחיים. לא לחיות מול אחרים או לחשוב במקומם ומי שחושב במקומי על מה שאני חושב בדרך כלל יטעה ויאכל סרטים סתם.

הפוך מלהיות לבד, לתקשר באמת.

כבר נושאים נוספים

תקשורת תקינה/ לא תקינה

הכלה/ שיפוטיות

קשר מאוזן אינו ציפייה לקבל בדיוק מה שנותנים

אלא שבמכלול הוא היה כזה ששווה עלות תועלת

אגב כל הקשרים הלא מוצלחים שלי כללו

חוסר איזון

תקשורת לא תקינה

ושיפוטיות

והמוצלחים כוללים

איזון

תקשורת תקינה

והכלה

נראה לי זה פשוט הולך ביחד

מרוצה עם מי שהוא, מלא - אז קל לו יותר לתת. ואם הוא גם מאושר, אז

הנתינה שלו יכולה לעלות על גדותיה, כמו כוס משקה מעולה.

אז מה שיכול ליצור איזון בקשר, לא רק לקחת ולא רק לתת, זה אם

שני הצדדים שמחים במה שהם וטוב להם עם עצמם.

יש לי חברות שמאוד יודעות להקשיב ולהכיל, ואני, עדיין (?)

לא. וזה גורם לרגשי אשמה. מרגישים מאוד את חוסר האיזון הזה.

מעדיף את זה על פני האי-נעימות של להרגיש מפונק

לרוב מעדיפה להיות בצד הנותן

לא שיש לי בעיה לקבל גם. אבל כאמור תלוי

וזה גמר עליי. מאז הבנתי שמבחינתי אין כזה דבר קשר לא הדדי, ושגם אם מרגיש לי יותר בנוח להיות הנותן, לאורך זמן זה פשוט לא עובד אצלי. חובה ההדדיות.