אחרי כחמש שנים, שגרים במקום שלא ממש שמחה בו, מחפשים את המקום הבא..
רוצה מאד ישוב, חם, קהילתי, מחבק.
תורני
עדיף באזור לא מאותגר מידי ביטחונית
לא צפון.
חשבנו על מבואות יריחו, עשהאל...
אבל רוצים לחשוב על עוד כיוונים בסגנון.
יש לכן רעיונות?
אשמח מאד שתחלקו איתי, ואולי תרוויחו שכנה כייפית;)
אולי כדאי לבדוק גם את כרמי צור, נגוהות, מעלה מכמש ויישובים באזור בנימין. שווה לברר בכל מקום על חיי הקהילה, האופי התורני ורמת הביטחון בפועל. מאחלת לכם למצוא מקום שתרגישו בו באמת בבית ❤️
מכיר כמה מהם
ואני בטוח שיש רמות שונות של דוסיות וכיפיות
יש התיישבות צעירה, זה יותר סגנון צעיר ואחיד, קראוונים הרבה פעמים...
ויש יישובים 'ותיקים' יותר...
ממליצה לבדוק גם את כרמי צור וגוש עציון, יש שם יישובים עם קהילה תורנית ואווירה משפחתית ❤️
ב"ה הורים לשישה ילדים צפופים, הגדולה בת 14
החסכונות שלנו נמצאים בשוק ההון בסיכון גבוה מנוהלים על ידי בעלי, הכסף מגיע לשם לא כהפקדה ישירה, אלא כשמצטבר סכום הוא עובר לשם. יש שם סכום יפה ב"ה.
חוץ מזה יש קרנות השתלמות ועוד השקעה קטנה בנדלן.
אני חושבת שמכיוון שהילדים צפופים ובע"ה מתפללים שיתחתנו צעירים נצטרך את הכסף יחסית בזמן קצר, ואז בהנחה שנקח את הכסף שהושקע בשוק ההון בעצם נגיע לגילאי 50-60 כשמתחילים את החיסכון מאפס.
לכן חושבת שצריך ליצור קופה נפרדת לחיסכון נפרד שישמש אותנו להוצאות שונות שלא קשורות לילדים.
בעלי חושב שלא כדאי להפריד אלא לנצל את השנים להמשיך לחסוך בקופה של הילדים, בהמשך אם נצטרך יהיה קרנות השתלמות והנדלן שבע"ה כבר יהיה רווחי.
אין לנו צפי להעלאת משכורת, להפך מעוניינים להוריד באחוזי משרה, בטח נצטרך שיפוץ לבית, או אולי בכלל לעבור בית, להחליף רכב, לכל אלה אין לי חיסכון מיועד וזה קצת מלחיץ אותי להגיע לשלב שאני רוצה לנוח אבל צריכה להמשיך לעבוד.
אשמח לשמוע מה אתם חושבים
מקצועות שאפשר לעבוד גם באופן עצמאי, אבל כרגע לא חושבים על זה
צריך להתכונן לסערה הגדולה בשנים הקרובות.
בעלי אולי כן, באמת צריך לקחת בחשבון
תסתכלו על החיסכון שלכם כעל סל, שצריך להספיק לכל צרכיכם:
מתנות לילדים בחתונה, עזרה בלימודים אקדמיים וכיוצ''ב, וגם הצרכים האישיים שלכם - שיפוץ, רכב, פרישה בכבוד.
אחרי שתגיעו להבנה כמה יש לכם ומהם הצרכים שלכם, תוכלו לבחור כמה לתת לילדים.
אני לא חושב שזה אחראי לתת לילדים את כל הכסף, ואז להישאר בלי משהו מכובד עבור עצמכם.
להגיע לגיל 60 בלי חסכונות זה מסוכן מאוד, אלא אם כן קרנות ההשתלמות באמת יהיו שוות סכומים גבוהים במיוחד.
אנחנו מרוויחים עכשיו יותר ריבית
ברגע שנמשוך משם כסף הקרן תקטן ואפסיד את הריבית הגבוהה שאנחנו מרוויחים עכשיו.
אני חושבת שבגלל שאני יודעת שאצטרך את רוב הכסף לילדים אני מעדיפה ליצור לי עכשיו, כשאני עוד לא מחתנת קופה שהקרן שלה תגדל בשנים האלה, במקום עוד 10 שנים למצוא את עצמי עם קופה כמעט ריקה.
בוודאי שלא נתן לילדים כסף ונשאר בלי כלום, אבל הכסף הזה מלכתחילה יועד בשבילם.
בסוף יש לכם סכום מסוים היום, ויהיה לכם סכום מסוים בעוד עשור.
גם אם הכסף הזה כולו נמצא בקופה אחת וגם הוא נמצא בארבעים קופות, זה אותו הכסף והוא יעשה בסך הכל את אותה התשואה.
כל משיכה תקטין את התשואה (שאגב יכולה להיות שלילית), אין איך לברוח מזה.
הקרן שלך לא תהיה כמעט ריקה, אם מראש לא תתני ממנה הכל, אלא תחשבי כמה את רוצה לעצמך ורק את היתר תחלקי לילדים.
קרן אחרת בצד אולי תתן נוחות פסיכולוגית, אבל מבחינה כלכלית אין שום הבדל. הרי היא ממילא תעשה תעשה תשואה קטנה כי מדובר בקרן קטנה, וזה בדיוק כמו שהכסף יהיה בקרן אחת שתלך ותקטן ככל שהילדים יתבגרו ויתחתנו.
אם עכשיו הקרן עושה 8% ברור שמשנה כמה נשאר אחרי שמשכתי.
בינתיים אני יוצרת לי קופה חדשה, לא מתוך הקרן הקיימת, למקרה שזה לא היה ברור, שעוד עשור או שניים גם תגיע בע"ה למימדים נחמדים, שיניבו לי כמעט את ה8% שהקרן הראשונה נתנה לפני שמשכתי ממנה.
אתה אומר שאם אני אקח את הכסף שאני רוצה לשים בקרן החדשה ואשים בקרן הראשונה עוד 20 שנה יהיה שם אותו דבר כמו אם אעשה עכשיו קרן חדשה?
כל שקל שאת מכניסה, מקבל 8% בשנה.
גם אם השקל הזה יהיה בקופה חדשה עם אותו המסלול, וגם אם יהיה בקופה הקיימת. אין שום הבדל. השקל הזה לא יודע איך קוראים לקופה שהוא נמצא בתוכה, לא יודע מה מטרתה ולא יודע האם הוא לבד או עם עוד מיליון ש''ח. זה לא משנה לו, הוא פשוט גדל ב8%.
יש משמעות במקרה כזה?
לא חושב שצריך לצבוע כסף ליעוד, אלא ליצור חיסכון
מהחיסכון הזה ניתן למשוך כסף לכל יעוד
אנחנו אישית כן פחתנו חסכונות כמספר הילדים, אבל רק מטעמי נוחות, כרגע כולם מושקעים באותו מסלול
דבר חושב שאני חושב שצריך לשדר לעצמכם וגם לילדים (בעז"ה בזמנו ובעיתו)
הם הולכים להתחתן ולא אתם. אתם לא צריכים לממן להם את החתונה
אתם יכולים לתת מתנה יפה אבל לא להיות אחראים על מימון החתונה
יצא לי כבר מספר פעמים לדבר עם חברים, ולשמוע מהם שיש להם בעיה רפואית לא מוסברת. כאבי ראש, כאבים במותן, חולשה, סחרחורות, בחילות, ועוד כל מיני מרעין בישין.
אז הם הלכו לרופא המשפחה, שהפנה לאורולוג, שהפנה ל-ct, ואז היה צריך לחזור לרופא המשפחה כדי שהוא ייתן הפניה של הקופה, ואז הולכים למזכירה בשביל טופס 17, קובעים תור לעוד שבועיים, מחכים עוד שבועיים לפיענוח, וכל זה רק בשביל לגלות שאין שום ממצא חריג.
כלומר צריך להתחיל את כל התהליך מההתחלה: ללכת לרופא, לחשוב מה אולי יכול להסביר את הכאב, ואז ללכת שוב לרופא מומחה כמו אורתופד, שוב לקבל הפניה... וחוזר חלילה. לפעמים זה נמשך חודשים, לפעמים שנים, ולפעמים אנשים פשוט מתייאשים באמצע אז הם מפסיקים את הבירור.
אז מה החידוש?
כלומר זה לא חדש אבל כשאני מספר לחברים הם תמיד שמחים לשמוע כי לא הכירו לפני...
יש בארץ מספר בתי חולים, גם ציבוריים וגם פרטיים, עם שירות אבחון מהיר.
קובעים תור, מגיעים מהר מאוד לרופא מומחה, והוא הופך להיות מנהל התיק שלכם. הוא שולח לבדיקות שמבוצעות כבר באותו היום או תוך מספר ימים מועט, התוצאות מתקבלות במהירות, הוא מפנה במקרה הצורך לרופאים מומחים שמקבלים אתכם כבר באותו היום, ובקיצור כל הסיפור נגמר תוך שבוע ולא תוך חודשים/שנים.
מי שיש לו ביטוח פרטי - כדאי לבדוק אם יש סעיף אבחון מהיר. בלי הסעיף הזה, אבחון בבית חולים פרטי יעלה מעל 1,000 ש''ח למקרה פשוט, והשמיים הם הגבול אם המקרה לא פשוט ונדרשות הרבה בדיקות.
כשיש סעיף כזה אז ההשתתפות העצמית לכל התהליך תהיה כמה מאות שקלים, לא משנה כמה בדיקות תצטרכו.
מתי זה לא מתאים?
לכל מקרה חירום שדורש התערבות מיידית. למשל כאבים בחזה, עצירת שתן, פציעה, חשד לשבץ, לאפנדציטיס... כל מה שדורש התערבות מיידית - לא מתאים לשירות הזה. במקרים האלה צריך כמובן לנסוע למיון.
אם זה עניין אתכם אשמח לדעת,
אם יש לכם שאלות אז אולי אדע לענות...
כמובן כותב מהידע שלי ולא לוקח אחריות ולא מרוויח כסף וכו'...
כתבתי על זה אפילו פה בשרשור.
מצד אחד, יש מורים שהסכימו להיכנס להוראה בתמורה לשכר מסוים ולתנאים מסוימים, ואי אפשר לגרוע מתנאיהם.
מצד שני, ברור לכל הורה שאינו מורה, שהמצב הנוכחי לא יכול להימשך. לשכירים במדינה יש 12-20 ימי חופשה בשנה, וזה כולל ימי חול המועד וערבי חג.
לעומת זאת התלמידים נמצאים בלי מסגרת כ-80 ימים בשנה, לא כולל שבתות ויו''ט. זה פער עצום ובלתי נתפס.
לכן, לפי תוכנית ''פשוט אני..'', המדינה צריכה להודיע את הדברים הבאים:
*החל משנת הלימודים תשצ''ב (עוד 5 שנים) החופש הגדול בבתי הספר יהיה בחודשים תמוז ואב.
מלבד זה, לא יהיו לימודים בערבי חג ובחול המועד.
כל יום אחר במהלך השנה - יום לימודים מלא ורגיל ללא תנאי וסייג.
*אדם שרוצה להיכנס להוראה עכשיו, יידע מראש שאלה התנאים. מי שלא מתאים לו, שלא יבוא. מי שמתאים לו - לא יוכל להגיד אחר כך ''הרעת תנאים''.
*כל מורה שהיום יש לו ותק של עד 5 שנים - יש לך 5 שנים להפנים את השינוי הזה. אם לא טוב לך, יש לך 5 שנים ללמוד מקצוע חלופי. אחרי פחות מ-5 שנות ותק ממילא עוד לא השתקעת בתפקיד ואתה יכול לעבור לכל תפקיד אחר שהמשק יכול להציע. אם בחרת להישאר, במשך 3 השנים הראשונות לאחר השינוי, תקבל פיצוי בדמות שכר כפול על כל יום עבודה שבעבר היה יום חופש. אחרי 3 שנים - זהו. אלה התנאים.
*כל מורה שהיום יש לו ותק של 6-15 שנים:
יש לך תקופה ארוכה של 8 שנים להחליט אם השינוי מתאים לך. בחמש השנים הראשונות אין כל שינוי, ובשלוש השנים הבאות תוכל לבחור אם ללמד בימים החדשים תמורת תשלום כפול, או להישאר בבית עם שכר רגיל. זאת תקופה עצומה בשביל להתרגל לשינויים ואף להיות מתוגמל עליהם.
מהשנה ה-9 - עבודה כרגיל.
*כל מורה עם ותק של 16 שנים ויותר:
יש לך תקופה ארוכה של 10 שנים להתרגל למצב החדש. למעשה בניכוי המורים עם הוותק הזה שבעוד 10 שנים כבר יהיו בפנסיה, אנחנו מדברים על שכבה יחסית מצומצמת של מורים.
במשך 5 שנים אין שום שינוי, ב-5 השנים הבאות תוכל לבחור אם להישאר בבית בשכר רגיל או לעבוד בשכר כפול.
אחרי 10 שנים תהיה לך בחירה נוספת: או להישאר בבית בשכר רגיל, או לעבוד בכל הימים החדשים עם תוספת של 25% לשכר על אותם הימים.
עובד שיבחר להישאר בבית עם שכר רגיל, לא יוכל ליהנות מהסכמי שכר חדשים או רפורמות חדשות שיהיו בין משרד האוצר לבין המורים, ולמעשה התנאים שלו יתקבעו למה שיהיה בעוד 5 שנים. הרי אי אפשר לאחוז את המקל משני קצותיו, כלומר לבקש להישאר בבית כי ''אלה התנאים שסוכמו איתי לפני 20 שנה'', ומהצד השני לבקש תוספת שכר מכוח הסכמי שכר חדשים שלא היו לפני 20 שנה.
ההצעה שלי הוגנת כלפי המורים,
הוגנת כלפי ההורים,
התקציב שלה לא יותר יקר מאשר כל הקייטנות של החופש הגדול שהמדינה מממנת, וממילא התקציב מוגבל בזמן רק לשנים הראשונות ולאחר מכן התוכנית הזאת לא תעלה למדינה אפילו שקל אחד.
ואת התקציב שלהם להפנות לשוברים.
שלום לכולם ומועדים לשמחה. כנראה הפעם הראשונה שאני כותב כאן.
רציתי לקבל רעיונות - אנחנו הורים לתינוקת בת כשנה וקצת חוששים מהחג. גם ככה בתקופה האחרונה שעות השינה שלה השתבשו לגמרי בגלל החגים -
איך מתנהלים עם זה נכון? שואל גם בכללי על הבוקר וכו' - מוותרים על חלק מההקפות? ואיך מגיעים לאיזון בחלוקת התפקידים בחג הזה?
השאלה יצאה קצת מבולבלת. הורים טריים, בכל זאת..
תודה מראש!
בטוח נשתמש ברעיונותיכם
זה בסדר זה לא ייפגע לה בגדילה ואפשר טיפה להזיז את השנצ שלה למוקדם יותר נניח...
ואנחנו בשמחת תורה פשוט מזגזגים את הילדים בין העזרת נשים לגברים בזמן של ההקפות.
ילדים בביל הזה מסתגלים מהר.
אני לקחתי אותה בעגלה ואם היא הייתה עייפה ממש נרדמה שם.
בגיל הזה לא מדבר אליה החג בכלל אז מה שיהיה לכם נוח לשניכם זה מה שחשוב,שתדעו לזרום אחד עם השני ולאו דווקא חלוקה מותנית מראש.
סביר להניח שבתפילה יותר מתאים שהיא תהיה עם האמא בהקפות כמה שמתאים לה המה שהיא ערה ומתעניינת,פשוט לזרום עם הסיטואציה
וגבי הקפות, אפשר לעשות 7 הקפות לבד תוך 5 דקות
אם הצלחתם להתמודד עם ראש השנה ויוה"כ.
שמחת תורה קטן עליכם
שימו לב שלא נותנים לילדה ממתקים / סוכריות בלי ידיעתכם (סכנת חנק ח"ו...)
חשוב מאוד, במיוחד בגילאים צעירים. עדיף שכל מי שנמצא עם הילדה ידע מראש אילו מאכלים וממתקים אסור לתת לה בלי אישור ההורים.
אז ככה,
מתי שהוא אי אז בקורונה,
כשהיה אפשר לטוס לחו"ל אבא שלי (קצת אחרי גירושין מאמי) תםס תרגליים ועבר לחו"ל,
בלי להגיד, בלי להפרד.
פשוט נעלם.
גילנו את זה כשדוד שלי (אח של אמא נפטר ורצינו להגיד לו) והוא פשוט לא היה זמין כי כבר עבר לחו"ל.
זה היה לפני חג.
אני זוכרת את הגולה בגרון כשהבנתי את זה.
הוא לא דבר איתנו מסודר, לא נפרד, לא הסביר
בקיצור מאז אני סוחבת את זה ובפרט לפני חגים הכאב הזה צף.
אין הרבה קשר עם אבא, פה ושם הוא שולח ווצאפ והיום התקשרתי אליו, דברתי איתו. הוא לא מתכנן לבוא לבקר, לא בא לבקר כשאימו נפטרה, כשאחיו נפטר וכן על זה הדרך. אומר שטוב לו שם.
קשה לי שכל פעם לפני חג גדול זה שוב צף לי.
התחושה שאני לבד בלי אבא
שהוא לא בא לראות תנכדים.
שהילדים שלי לא מכירים אותו.
שהקטן שלי נולד אחרי שעבר לחו"ל
זה כואב לי.
אני רוצה לחוות תחגים אחרת וכל פעם מחדש הכאב הזה שוב ושוב צף. מה הייתם מציעים לעשות?
*לא מתכתבת בפרטי
זה ממש לא פשוט.
יותר מרגיש תחושה של נטישה.
מין משהו בביטחון האישי נפגע
וזה שהשאיר הכל פתוח בלי לדבר זה עוד יותר מעמסה,
זה כואב וזה גם צובט את הלב ממש.
אין לי לתת עצות.
חוץ מזה שאני מתמודדת עם בעל שעבר סיפור דומה.
שולחת לך חיבוק חם🤗
לשמוע על סיפור דומה. מה עוזר לכם בהתמודדות עם זה?
והאמת שממש ממליצה לך ללכת לטפל בזה,לפחות בשביל לעכל.
הנסיון שלי היה שדווקא שחזר אצלו הקשר הוא לא הצליח להחזיק את עצמו והתפרק.
אבל זה קרה אצלו לפני החתונה שלנו,וכשנולדו הילדים אז הוא חווה כמו אצלך כאב שאין אף אחד שנהנה מהילדים שלו ומהנחת שלהם ובדידות בעיקר בחגים.ויותר מיזה כעס גדול על איך הוא נעזב,איך היו מסוגלים לנטוש אותו מי שהיה אמור להיות מקור הביטחון שלו בעולם פשוט עזב שח זה נעשה יותר בצורה אינטלגנטית,פשוט נאמר שיש טיול וזהו,
הוא יותר הבין מה זה עשה לו בתור ילד נטוש רגשית ונפשית וכביכול עד שהילדים לא נולדו הוא כאב אבל לא כעס והכעס בא אחר כך....
אבל מה שלא הורג הוא מכשל,והוא יודע שהוא אחר ושונה ולילדים שלו לא יקרה מה שקרה לו.
ושצריך להלחם ולא לברוח.
וסתם בתור בת זוג היה לי ממש כעס על מה שנעשה כי ברור לי שלא לקחו בחשבון את ההשלכות של זה לאורך כל החיים.ולקח לי המון שנים להבין למה זה קרה מה הוביל למה בתת מודע,ולסלוח על זה.
היום אני מבינה שזה היה הדרך להתמודד עם זוגיות נרקסיסטית שוב זה לא במודע אבל זה מה שקרה...
לפנות זמן מוגדר לעיבוד רגשי. עדיף עם מקלדת או עט (מה את אוהבת?) לכתוב הכל הכל הכל ולהתחיל לפרק את כל המנגנון הרגשי.
ו
לכי כבר לקרוא את פורום רגישים!. כולנו שם מתמודדים עם הדברים האלה ויש כלים בדיוק לזה.
סיוט להיות אדם רגיש מאד במצבים מסוימים
את נמצאת בתוך גוף שמתנהג כמו שהוא רוצה ואת רוצה לעשות משהו אחר אבל הוא חזק ממך.
כשמבינים את השפה, הגוף עדיין מתנהג כמו שהוא רוצה אבל אנחנו לא חסרי אונים.
אבל ההצפה לפני חגים
זה כבר אין לי איך לתקשר עם השפה הזו.
עומס מטלות, לצד העומס עם הילדים והכאב בראש שדופק
אני עובדת עכשיו (במקרה גם אני עד מאוחר בעבודה)
עכשיו אתה תעזוב אותי בשקט כי יש לי עבודה וילדים. בשעה 21:00 הילדים ילכו לישון ואני יוצאת להליכה. ואז תתפרק שם כמה שאתה רוצה. אפשר גם לצעוק ולבכות ולצרוח ולהתעצבן ולקלל והכל. אז.
קוראים לזה גבולות פנימיים. אני בעל הבית במערכת הזו. כל הסיפורים הרגשיים צריכים יחס רך ומחבק ומכיל אבל הם לא הבוס.
מה אתה בעצם עושה ?
אשכרה מדבר עם הגוף? והוא אשכרה מבין? 😅
חייבת לפצח את השיטה
מסלק מפריעים סביבתיים (היי סמארטפון אהוב)
ועובר איבר איבר ומבודד מה שלומו ומה מפריע לו. למדתי את זה פעם מאיזה ספר.
בהתחלה קצת צוחקים. אחר כך באות התשובות.
בהקשר אחר, להגיד לכאב או הסחת דעת שעכשיו אני בעבודה, ואחזור אליה מאוחר יותר כשיש לי זמן.
ספרי לנו מה מצאת.
היופי בלהיות מבוגר והורה לילדים הוא שאת יכולה ליצור מסורות והורות חדשות משלך, רק שלך ושל הילדים, מסורות והורות שלא היו לך ולהעניק לילדים.
ההורים שלי ניתקו קשר באופן פתאומי קצת אחרי שהבן שלי נולד. אין כואב מזה. מצד שני, אני מזכירה לעצמי את כל המורכבות שנחסכת ממני, מטבע הדברים מערכת יחסים שמסתיימת באופן פתאומי היא לא משהו מושלם.
ממליצה לך לחפש ביוטיוב/ פייסבוק דרך העומק- ריפוי נתקים משפחתיים כדי להבין קצת יותר מה את עוברת ואיך אפשר לתקן את זה (ספויילר, לא תמיד נתק זה נתק מוחלט ולא תמיד תיקון זה בהכרח חידוש הקשר)
מאחלת לך הרבה כוח ושמחה, זה לא פשוט בכלל.
מציעה דבר ראשון לקבל עזרה ולעבד את הכאב הגדול הזה זה ממש אירוע כואב.
דבר שני לראות מה כן עושה לך טוב בלב בחגים? מה יכול לתת לך את ההרגשה שאת מבקשת?
שצריך לבשם את חדרי השרותים של המורים, חדר שרותים לא מבושם גורם למורה להיות אומלל ומורה אומלל גורם לחינוך איום ונורא.
ברוב חדרי המורים אין מספיק תאים כדי שיכלו להכיל את כל המורים בהפסקה
רוב המקומות אין שירותים לכלל התלמידים, מכאן שגם התלמידים אומללים
הקיצור מצאנו את הבעיה במערכת החינוך.
אבל הסירחון מתחיל מהראש. אז קודם לבשם את שירותי המורים
היתה שנה שחינכתי כיתה ו עם 38 בנים.
שמתי בכיתה שני מבשמי אוויר אוטומטים.
כמו שחייב לבוא עם ספרים ומחברות
למלא את כל הכיתה בדאודרנט עד סף חנק, במקרה הטוב.
או להשפריץ אחד על השני במקרה הפחות הטוב,
לעשות איתו ניסויים מדעיים מסוכנים, במקרה הגרוע...
ומה קורה אחרי שיעור ספורט?
וההפך 🙃
בפגישה הראשונה ידעתי שאני רוצה להמשיך לעוד אחת.
חבל להעלות את הציפיות יותר מידי, במיוחד כשלא ברור מה הצד השני חושב, במיוחד בדייט ראשון.
אצלנו, דת"ל, כשנפגשים לראשונה בלי שקדמו לכך בירורי התאמות מעמיקים, כפי שכן קיים אצל חרדים, אי אפשר לדעת כלום בפגישה הראשונה…
לוקח זמן מה עד שיודעים שזה זה..
(דעתי האישית כמובן)
אצל חרדים ידוע ששלב הברורים לפני הפגישה הראשונה הוא מקיף ומעמיק ביותר. ההורים בודקים יחוס משפחתי, מעמד חברתי, קהילה, מוסדות לימוד (ישיבה/סמינר), מצב בריאותי ונפשי, ואופי המשפחה. רק לאחר אישור כל הפרטים נקבעת פגישה.
נפגשתי 3 פגישות סה"כ עד שהתארסתי
ובכל זאת בפגישה הראשונה לא ידעתי שזה יהיה בעלי
שלוש פגישות זה לא מוקדם מידיי כדי להחליט?
אם זה זה
לפי עיסוק ההורים וכמה דפים הבחור לומד ביום?
אהבה מבט ראשון זה רגש וכימיה לא ידיעה.
זה יכול לקרות עם הבחור הכי לא נכון עבורך, ויכול לא לקרות עם הבחור עם הנתונים הכי נכונים.
לכן אין קשר. אי אפשר לברר כימיה.
בפעם החמישית צדקתי.
שיצאתי איתה)
אבל ידעתי שיש פה משהו מיוחד, התלהבתי עליו מאוד
הוא כן ידע
מזל שאחותי שכנעה אותי להמשיך בכל זאת...
לעוד פגישה
עד היום כשחברי. ילדות שלו פוגשים אותנו הם צוחקים שאני זאת אישתו, לא מאמינים שהגבעון השובבון זה הוא🤣
זה היה ממש כימיה ברורה בקטע הזוי
זה היה סיבה בשבילי (אז) להתחרפן מבפנים ולגרום לזה שזה לא יקרה.
אבל ב"ה הוא היה עקשן וסבלני 
כן יודעת שהפגישה איתו היתה שונה מהאחרים בזה שהרגשתי התלהבות והתרגשות ממנו
וגם זה הבחור הראשון שהרגשתי משיכה כלפיו🫢
הוא הבחור ה8 שנפגשתי איתו.
עם האחרים זה היה מאד שכלתני. הוא כבש אותי ברגע🤣
ואגב- מה שהלהיב אותי בעבר הוא זה שדווקא יותר ביננו הרבה חיכוכים😄
תסבירי?
בנות על ימין ועל שמאל עד עצם היום הזה וזה מאיים עליה.
אז היא אומרת לו "מאמי אני לא מרשה לך להיות כזה חתיך, כולן מזילות עליך ריר".
והוא כזה "אבל חיימי ככה השם ברא אותי, מה אני אשם?"
והיא כזה "אה כן?? אז תישן בספה היום!"
והוא: צרצרים
אבל לא רק.
אני מאד מרובעת והכל חייב להיות מדויק ומתוכנן.
והוא מאד זורם כזה וחי את חייו.
וזה אחד מהדבריםשגרמו לי להתאהב. והיום זה מטריף אותי חחחחח אני חייבת שדברים יתנהלו כמו שאני רוצה וקשה לי הזרימה שלו.
והוא קשה לו עם זה שאני חייבת כל דבר לדעת מה יהיה ואיך יהיה. ושהכל יהיה מתוכנן לפרטי פרטים
אני אומר תעשו משחקי תפקידים, את תהיי הזורמת והוא יהיה המרובע. תראו איך זה יהיה לכם
יש לך משהו לשאול תשאל פה.
מעניין אותי לדעת לגבי אירוח בשבת של שכנים/חברים מהקהילה/יישוב שאתם גרים בו.
מי שיכול לענות אשמח לשמוע:
כל כמה זמן בממוצע אתם מארחים לסעודה בשבת שכנים או חברים?
כל כמה זמן בערך אתם מוזמנים לסעודה?
האם בדכ ההזמנות הדדיות?
האם אתם זוג צעיר או משפחה גדולה כבר (נגיד ארבעה ילדים ומעלה)
תודה למי שטורח לענות!
אף פעם. תיקון: הזמנתי את האלה מסעיף 2 אבל לא התאים להם.
אף פעם. תיקון: הוזמנו פעמיים בעשר שנים ^^`
ראי סעיפים 1,2
נשואים עשר שנים, שלושה ילדים ב"ה. גרנו יותר רחוק ממרכז העניינים בתחילת הנישואין. בשנתיים+- האחרונות עברנו ממש לרחובות של ה"קהילה", אבל אנחנו לא מאוד מעורבים.
(קצת יותר פרטים אם מעניין: אנחנו גרים בעיר, אבל כן סוג של בתוך קהילה די תוססת. באופיינו אנחנו לא כל כך מתערבבים, ולא יכולה להגיד שיש לי ממש חברות מכאן.)
אנחנו גרים ליד הישיבה של בעלי, אבל לא ממש בתוך האברכיאדה.
הזמינו אותנו כמה פעמים במהלך השנים (זוג צעיר). גם חברים של בעלי וגם סתם שכנים שלנו, אבל אף פעם לא באנו או הזמנו בעצמנו
כי אנחנו פחות בקטע של להיות נחמדים
סתם חחחח
פשוט ממש בהתחלה רצינו להיות אחד עם השני, וגם בהמשך זה מרגיש טיפה פחות שייך ששני זוגות אוכלים ביחד. אני לא צריכה להיות חברה של חבר של בעלי, ובעלי לא צריך להתחבר לחברות שלי...
אבל זה שכן הזמינו אותנו, מראה שיש אנשים שונים עם דעות שונות
כרגע גרים ביישוב פחות קהילתי ואין לנו פה הרבה חברים ומי שיש לא משותפים לשנינו כזוג. אז לא ממש קורה ..
מה שזכור לי מאז שבאנו לפה:
פעמיים
פעם אחת
פלוס מינוס
היום כבר עם 3 ילדים אז עוד היינו רק עם אחת
פעם באף פעם. אם כן ממש נדיר
כנל 1
אם יהיו אז כן
משפחה גדולה, מעל 4 ילדים. נשואים הרבה זמן יחסית.
כשהיינו זוג צעיר אירחנו והתארחנו הרבה באופן לגמרי הדדי
נ.ב - למה זה עושה אצלך סדר בראש? לא דומה משפחה א/לקהילה/ישוב למשפחה ב/לקהילה/ישוב
אף פעם. בתחילת הדרך קרה פעמים בודדות.
גם אף פעם
כן. אף פעם לשני הצדדים
משפחה גדולה.
תדירות גבוהה יחסית
תדירות עוד יותר גבוהה
מתחלקים בהכנות ופשוט אוכלים אצל מי שהבית שלו גדול יותר...
כן
זוג עם 2 קטנטנים גם החברים באותו שלב בערך
יש גם משפחות עם יותר ילדים אבל זה מורכב יותר אז באמת קורה הרבה פחות
פשוט גרים ליד כמה חברים ממש טובים...
לפעמים מרגיש לי מוגזם ואז תקופה אנחנו לא אוכלים ביחד כדי לאזן
נראה לי יותר קל לענות כפסקה רציפה.
כשגרנו באברכייה בכמה חודשים הראשונים אחרי החתונה לא כל כך התערבבנו, כשהתחלנו להיפתח היה מאוד נחמד. בפועל היו בערך 3-4 הזמנות כמעט הדדיות, אבל מתווסף להרבה ערבי חברה בימי חול וקידושים משותפים של כולם. כל זה בשנה אחת.
לפני שנה עברנו למקום של אוכלוסייה מבוגרת ואנחנו לא מכירים אף אחד. יש לי שתי חברות שהתחתנו לאחרונה ועברו יחסית קרוב, ניסיתי להזמין אחת לפני כמה חודשים, אבל לתחושתי היה די מביך. אין באמת קשר בין הבעלים ובפועל הסגנון שלנו די שונה. (הבעל שלה מהסוג שנראה שלא מדבר עם נשים בכלל. אני לא יודעת מה בדיוק המשנה שלו בנושא, הוא כמעט לא דיבר כל הסעודה ובמיוחד לא איתי)
לא הייתה הזמנה חוזרת מצדם. יכול להיות ששכחו, יכול שלא רוצים. אין לי מושג.
יש לי חברה נוספת שאני גם מנסה להזמין אבל אין ממש זרימה, בעלה למד עם בעלי בישיבה התיכונית אז יש יותר סיכוי שזה יהיה מוצלח? מתלבטת כמה להתעקש על זה או לשחרר.
מאוד חסרים לי הקשרים שהיו באברכיה. בעז"ה בעתיד אני רוצה לגור ביישוב קהילתי עם השפה המשותפת של אנשים שנמצאים באותו שלב בחיים ובאותו סגנון. אנחנו גם מנסים להזמין את החברים שלנו מהאברכיה אלינו אבל זה אפשרי רק ביום חול, כי אין לנו מקומות לינה, וכל הפרוצדורה של המרחק מקשה על העסק עד שזה לא קרה כל כך.
אנחנו נשואים שנתיים בלי ילדים עדיין, גרים בסביבה של משפחות גדולות והורים בני 40-50+. אני יודעת שנצטרך לגור כאן עד סוף הלימודים של שנינו, אבל המצב החברתי זו אחד הסיבות העיקריות שאני לא מרוצה מהמקום.
כאלה שלא מהמשפחה...
אוהבים את השקט שלנו (או מדויק יותר - את הרעש שלנו🙄 שלא כולם יצליחו לעמוד בו...)
יש רק משפחה אחת של חברים שאנחנו מתארחים אצלם קבוע לסעודת פורים, וניסינו בתמורה שהם יתארחו אצלנו בקביעות לסעודה אחת בראש השנה - זה קרה כמה פעמים, אבל אז זה נהיה להם מורכב להתארח, אז הפסיק. (הם באמת המשפחה היחידה בערך שאנחנו מרגישים כמו בני משפחה שלהם)
לא זוכרת תדירות , זה היה מזמן. כבר שנים, מאז,שהילדים גדולים, שאנחנו לא מזמינים חברים לסעודות , זה הלך ופחת עם השנים, וכבר לא קורה. כן מארחים את ההורים שלנו, לעיתים רחוקות אחים שלנו, אנשים מהדירה בקהילה( אנשים עם מוגבלות). הפסקנו להזמין כי הרגשתי שזה מפריע לענין המשפחתי בשבת, הגדולים בגיל ההתבגרות, עכשיו כבר בצבא/ ישיבה/ ש"ל... הם לא בבית כל השבוע( וגם מתבגרת שלא בפנימיה, עסוקה כל השבוע בעניניה. וזה הזמן המשפחתי שלנו, וכשיש משפחה של חברים הם הופכים להיות המרכז ואנחנו מפספסים את הילדים. מוצאים הזדמנויות אחרות לקשרים חברתיים, זו אני( בעלי דוקא הציע להזמין כמה פעמים). בגלל שהפסקנו להזמין, גם לא מזמינים אותנו, ולי בסדר עם זה, מבחינתי לארח לסעודת שבת עוד משפחה זה לעבד קשה, ולפספס את הילדים בשביל קשרים חברתים שיש לי עוד דרכים לחזק אותם. אני כן מתאמצת על להזמין את האחים שלי, גם לעיתים רחוקות .
אף פעם. אולי רק את ההורים שלי פעם בשנה.
אנחנו מוזמנים פעם בחצי שנה למשפחה אחת ספציפית/להורים שלי או שלו
זה היה ככה כשהיינו לפני ילדים וגם עכשיו.
נטו כי אנחנו לא אוהבים לא להתארח ולא לארח. אוהבים את השקט שלנו וזהו.
תלוי תקופה, לפעמים בפעם-פעמיים בחודש ולפעמים חצי שנה שקט.
ההזמנות בד"כ הדדיות.
כי ככה אני רואה שאנחנו נורמאלים.
אנחנו משפחה ותיקה, הילדים כבר גדולים.
כשהיינו עם ילדים קטנים היינו מזמינים הרבה פעמים משפחות אחרות לארוחה. במיוחד הקפדנו להזמין משפחות חדשות שמגיעות לישוב. לעיתים רחוקות הזמינו אותנו. (כמובן שארחנו והתארחנו אצל ההורים והאחים, אבל זה כבר לשבת שלמה)
היום הילדים גדולים וחלקם ממש לא אוהבים לארח או להתארח לארוחות. לפעמים זה ממש מביך אותם אם למשל יש משפחה שיש להם בנים בגיל של הבנות שלנו או ההפך. ואני שונאת להתארח. אז אנחנו מזמינים לעיתים רחוקות, יותר בחגים או שבת פעם ב... ואנחנו לא הולכים לאף אחד מהישוב. גם אם מזמינים פעם במלא זמן. לרוב אנחנו מזמינים משפחות צעירות מאיתנו או אנשים מבוגרים מאיתנו שהילדים שלהם כבר לא בבית.
אבל לפעמים אנחנו מרגישים מחוץ לחברה בגלל שאנחנו לא זורמים בקטע הזה.
פעם גם הייתי נפגשת יותר עם נשים אחרות כי הייתי הולכת עם הילדים לגן שעשועים או סתם מדברים כשאוספים מהגן וכזה, היום אין לי כלכך סיבות כאלה לפגוש אנשים, אז אני די מנותקת מנשים אחרות (חוץ ממשפטים קצרים בווצאפ ומפגשים מקריים בשבילי הישוב). גם נשים אחרות בגילי יוצאות פחות מהבית.
בעלי פוגש הרבה אנשים בבי"כ, באימוני כיתת כוננות, בשמירות וכו' אז הוא מרגיש יותר בחבר'ה וקשה לו שאנחנו לא מזמינים יותר לארוחות בשבתות.
כנראה הוא משותף לרבים
כתבת עלינו במקרה? 😉
