העייפות, חוסר הסבלנות וכו' נורמליים מאוד בשלב הנוכחי (שלושה פצקיים)

ודווקא לכן חשבי מה מאוורר אותך

וזה לא חייב להיות סופ"ש...

לפעמים משהו קטן, יציאה פצפונת לבד, בריכה או משהו אחר שאת אוהבת

יתנו לך הרבה כוח אליהם.

ולגבי הרווחים-

כל מי שקצת יותר מבוגרת

אומרת שכדאי ללדת כשצעירים

אני אישית רואה הבדל משמעותי ביכולת של הגוף לסחוב ככל ש"מתבגרים"...

(לא כזה, מספיק גיל 33...)

כל אשה יש לה כוחות נפשיים וגופניים אחרים.

חשוב שתלבנו בינכם את הנושא כשתגיעו להחלטה זוגית בענין,אז תוכלו לשאול רב ולהתיעץ עם רופא נשים טוב.

בנגע לצד המעשי כדאי להתיעץ עם בר סמכא רבני ורפואי מה שמתאים לאחת לא בהכרח מתאים לשניה.

בזמן חז"ל הההפרש בין ילד חד לשני היה לפחות 3 שנים שנתיים הנקה לפחות ..

אני חושבת שמרווח בין הלידות חשוב לבריאותה הגופנית והנפשית.

עצוב לראות ילד שב לעלום כשלאימו אין את הכוח לגדלו ולהשקיע בו.

אני כמוך סוף הריון רביעי בת 27 כל שנתיים ב"ה ילד.

לפני כל הריון שוקלים צעדו לאן,הכוחות לנו וכו'..

בדיוק עכשיו אחותי ילדה בת,ילדה מס 8,בלי עין הרע, כשהבכורה שלה בת 17 , ואז ומטה, וזה נראה לי כ"כ כייף, כי בהריון היה לה שמירה והבנות הגדולות שלה ממש עזרו, עכשיו אחרי הלידה, הן שיא המתרגשות, קונות לבובה מליון דברים ושיא העוזרות לאמא...וזה מזה עושה לי חשק...

ההבדל בינה לבין האח שמעליה הוא 5 שנים...

ואני תמיד הייתי בגישה שנביא אותם ברצף, נגדל אותם ואז נתחיל לעשות בחיים את שאר החלומות,

ומצד שני שאני רואה את המצב הנ"ל זה עושה לי חשק...

וגם אני תמיד חושבת ורואה שכשייש 2 או 1 קטנים בזמן שההורים כבר "איבדו את הכוח", התעייפו, כבר לא בקטעים של לטייל בחופשים וכו אז הקטן הזה דיי חי בבעסה, כל האחים שלו גדולים ונשואים והוא "תקוע"(ח"ו) עם אבא ואמא שכבר עברו את שלב ההמון ילדים...

גם על זה צריך לחשוב..

הסיפור אומנם על משפחה צפופה בהרבה אבל משאיר מקום למחשבות על הכוחות של המשפחה להתרחב, לא רק הכוחות של האימא ללדת...

לפני זמן מה פגשתי חברה שלי מהרחוב עם ילדיה ועם עוד ילדון מתוק נוסף.

ילד כבן שנתיים, כחול עיניים, מטופח ולבוש יפה, אחיין של שכנה שלי בקיצור.

חשבתי לתומי שהוא בא אליהם לאחה"צ או משהו כזה.

ואז פתאום הוא קורא לשכנה שלי- "אימא, אימא...------"

אמרתי לה- "יפה לך שהוא קורא לך אימא, כנראה טוב לו אצלך."

היא מסתכלת עלי ואומרת- "הוא אצלי כבר שלושה שבועות וחזרה הביתה לא נראית באופק..."

וזה שמלמד שלך את הילד לאבחון עדיין לא אומר כלום

אולי הוא פשוט לא הספיק להתרגל למסגרת או צריך מסגרת חמה יותר

גם גננת של ילדה שלי בגן 3 הציעה לנו לפנות להתפתחות הילד ומה שהיה בסוף שאמרו לנו לחכות קצת וקושי שלה עבר לבד

היום שולכים לאבחון  די הרבה ילדים  ואם באמת יש לו בעיה אז היא הייתה מתפרצת בכל מקרה רק לאמא היה יותר זמן וכח לטפל בה

נגמל לחלוטין, וזה לא קרה לא בכלל תקופה ארוכה, ובתזמון מאוד ספיציפי זה קורה, לילה אחרי לילה, אפילו כמה פעמים באותו הלילה.

ובעיקר מדליק נורות אדומות כשבדיוק באותם השבועות כל ארבעת הילדים הגדולים "השתגעו" לגמרי.

תסמכי על ההורים שלהם שמכירים אותם היטב ויודעים שהילדים הרכים כ"כ בשנים לא מתמודדים עם זה שנכנס ילד נוסף הביתה. וזה לא משהו נורמלי אלא משהו שהם חייבים לטפל בו, ומהר.

מצדיעה להם על כך.

לא  בקלות היו מוותרים על אחד מהילדים ושולחים אותו אם לא היה נראה להם שזה יכול להציל אותו או את האחרים.

הדגשתי שזהו ילד מטופח, לבוש בקפידה, ממש לא מקרה מעורר רחמים, אלא מעורר כיוון מחשבה- הורים שרצו משפחה גדולה, שמחו בה מאוד, וגילו שהגדולים משלמים מחיר שהם לא עומדים בו.

1. ברור שיש תקופת הסתגלות לילד חדש בבית אבל בסוף כולם מתרגלים וזה לוקח זמן 

ולא לשכח שזה קרה בתחילת שנת לימודים כשצריך להתרגל למסגרת חדשה 

2. בסביבה שגדלתי היה אז די מקובל שסבתא לוקחת ילד גדול לתקופה מסוימת אחרי לידה- יש לי חברה שהייתה אצל סבתא שנה שלמה

3. לפעמים ילדים מתחילים לפספס עם תחילת התקררות וכן זה חוזר עם שינויים בחיים שלהם אבל זה עובר וזה נורמלי

לדעתי כמה שפחות מתרכזים בזה כך זה יעבור יותר בקלות

4. אני לא חושבת שצריך למדוד רמת טיפול בילד לפי בגדים שלו

ילד בן שנתיים-שלוש שאכל בלי סינר אחר כך צייר או שיחק בבוץ נראה בהתאם ובגדים בגיל הזה צריכים להיות נוחים ולא יפים

5. מוסג של בית מתפרק זה גם יחסי. יש לי חברות שמזדעזעות ממראה של יותר מ2 משחקים בו-זמנית ברצפה, בשבילן זה בלגן בלתי נסבל 

6. יש אמהות עם ציפיות מוגזמות מילדים- הן דורשות מילדה בת 5 לשמור על בן שנה וחצי בגינה במשך כל הטיול או מצפות שהיא תכין כריכים לכל האחים וכשזה לא הולך מיד מכריזות על ילדה שהשתגעה או בעייתית

7. יכול להיות שאמא בקטע טבעי ומניקה במשך כל יממה ואז לא נשאר זמן לשום דבר אחר או להפך היא הייתה רגילה לתקתק את הבית ותינוק הפעם דורש הרבה צומי

אבל זה לא סוטר שחלק ניכר מנשים לא יכולות להשטלט על 5 קטנים ביחד

ולא כל דבר הורים יודעים כי הרבה דברים מגיעים עם ניסיון

יש הרבה תופעות רגילות שנראות מוזרות בעיניי מי שלא יודע

יש לי כמה צפופים מאוד ועדיין עם כל ילד נוסף אני מגלה דברים שלא ידעתי

בס"ד

לפעמים קורים פנצרים... אמצעי מניעה הרי הם לא ב100%

מי אמר שהיא רצתה מאוד את ההריון הזה? אולי בסתר ליבה היא בכתה והכתה את עצמה שלא נזהרה מספיק?

אל תדון את האדם

קצת מוזר שבמקרה כמו שסופר לך הילד קורה לה "אמא" .בד"כ  הילד יודע שזו תקופה חולפת ומצפה לסיומה.

ולעצם הענין של הכוחות ללדת - אחרי 3 ילדים עשיתי מניעה(מניעה היא לא פתרון כיפי... לכל סוג מניעה יש את החסרונות שלה)ועכשיו בילד הרביעי קיבלתי מלאי חדש של כוחות, הפעם לא אעשה מניעה- הסיבה היא שהגיל עולה ונהיה יותר קשה- אני רוצה "להספיק" כמה שיותר לפני שיגידו לי "הריון בסיכון בגלל הגיל"

כל אחת עושה את השיקולים של המציאות שלה עם בעלה, אבל לא נראה לי שכדאי לחכות ולמנוע יותר מידי ,כי עם הילד מגיעים הכוחות להתמודד.

 סיפור סתם? לא מבינה למה אתן רומזות....

זו מכרה מאוד קרובה אלי, אם לא הייתה רוצה לספר לא הייתה אומרת כלום. 

אחיין שלה גדל אצלה כרגע כי המשפחה שלו לא ממש מתמודדת...

לא הייתי אומרת סיפור תמוה אלא עצוב, אך הגיוני.

לא מדובר בנטישה של הילד אלא בפרידה שמנית עד שהתינוק יגדל והאימא תוכל להתפנות אליו חזרה.

אבל באמת שלא צריך ללמוד מהסיפור הזה ולהילחץ או משהו...

כל זוג וכל משפחה והסיפור והרקע שלה.

בחיים לא שמעתי כזה דבר. ואני מכירה משפחות כאלו והן מעולם לא שלחו ילד או חוו התפרקות של הבית. כל לידה מביאה כל אחד מבני הבית לצורך להסתגל. כמו מובייל שהוסיפו לו פריט, הוא מתנדנד עד שהוא מתאזן וזה נורמלי. זה קשה מאד מאד מאד. לי היו 5 עם בכורה בגיל 9 . זה משהו אחר כך שאיני מכירה מקרוב עד כמה זה קשה. אבל בחיים לא שמעתי שילד עובר לדודה לזמן בלתי מוגבל. מישהו שם לא מתפקד בגלל עניין שלא רצו לספר לך. אולי מישהו חולה? האמא קורסת? בכ"ז בדכאון? לא יודעת. הפתרון של הדודה הוא רחוק מלהיות אידיאלי... גם אם היא מקסימה אליו. ב"ה שהיא שם בשבילו! אבל אם היו שולחים את כולם בבוקר לגן ואחה"צ מביאים עזרה, הם יכולים לשרוד את התקופה הראשונית בצורה סבירה. כנראה שהיה צריך שם משהו מעבר.... ש-ה' יעזור להם.

לא חשבתי על זה בכלל.

אבל לא נראה לי עדיף מיד לקבוע שהאימא בדיכאון וכו.... למה? אז הסיפור שונה קצת מהרגיל, אז מה? החיים מורכבים, יש המון סוגי אנשים ומשפחות, ולפעמים שומעים על דברים שנראים תמוהים.

ומה שאידיאלי עבור המשפחה הזו, לא חייב להיות מוסכם ומובן לאחרים...

אבל עזבו, אנחנו מתפלספות בלי באמת לדעת מה היה....

מספיק רק לקחת מזה שיש עוד גורמים שנלקחים בחשבון בתכנון....

רק שזה עניין שלא דומה מזוג לזוג. ולכן, (וזו אולי התשובה) אין תשובה אחת.

גם אני הייתי עם 3 בגילך. היום, אני לקראת גיל 39 עם 8 ב"ה. המרווחים לרוב שנתיים בערך, פעם אחת 3, עוד פעם שנתיים ו-7. 

מודה ל-ה' על כל ילד. וההריונות זוועה...

הרב בורשטיין אומר שיש נשים שהכוח שלהן בא דוקא מאי מניעה, מעצם הידיעה ש-ה' מתכנן להן, הן מתמלאות כוח. יש נשים שהתכנון מרגיע אותן. ובכל מקרה, הריון צריך לבוא בחשק. ורצוי את רוב הילדים ללדת עד גיל 32-33.

נראה שיש פער בין בעלך לבינך. מה רודף אחריו? אולי כדאי שתחכו עוד קצת לפני שתחליטו. סה"כ יש לך תינוק קטן מאד. וכל לידה וכל ילד הם זמן להחליט שוב מה נכון. אינו דומה ילד אחד לילד אחר. יש ילדים קשים יותר / חולים ועוד ועוד...

ולשואלות אם קל יותר כשיש גדולים, התשובה כן ולא. יש דברים שקל יותר ויש על מי להסתמך. אבל גם המטלות בבית הרבה יותר גדולות. לדוגמא: אני מפעילה בממוצע 15 מכונות בשבוע. בבישולים לשבת, 2 שקי תפו"א נגמרים לרוב. וכו' וכו'. וכמובן גם הלכלוך והבלגן בבית עצומים יותר. מצד שני, יש בייביסיטר כשאני צריכה, ויש עזרה רבה ויש גם תעסוקה לקטנים כי מעניין להם בבית. והמתבגרות מאד עסוקות בתנועת הנוער ובאולפנא, בהתנדבויות ועם חברות... האחריות הסופית לגידול הילדים נשארת שלנו גם כשיש גדולים. 

חשובה לי הפרספקטיבה... והנה לך יש אותה.

באיזה גיל ילדת כל אחד מהם? תמיד ידעת שתרצי 8 ילדים?

ולמה את אומרת שכדאי את הרוב עד גיל 32-3? מי אומר?

אם מישהי התחתנה מאוחר יחסית, היא צריכה להיות במירוץ? או להביא לדעתו פחות ילדים?

מישהי יודעת למה הכוונה?

במשימת ההריון...

וכתבה על סמך נסיונה האישי.

ברור שזה משתנה ממקרה למקרה.

כל זוג והשליחות שלו בעולם עם הכוחות והנתונים שלו.

כוחות זה לא רק להריון ולידה זה כוחות גם לגדל בנחת ובשמחה.

יש כאלו שטוב להן צפופים מאוד, יש כאלו שטוב להן מרווחים של שנתיים ויש כאלו שטוב להן מרווחים יותר גדולים.

העיקר שההחלטה תתקבל מתוך התבוננות פנימית אמיתית ולא מפזילה לצדדים.

בהצלחה, בקלות ובשמחה לכולן.

"העיקר שההחלטה תתקבל מתוך התבוננות פנימית אמיתית ולא מפזילה לצדדים."

ובע"ה אקח אותו לתשומת ליבי.

זה כ"כ נכון ואמיתי. אסור להיכנע ללחץ חברתי לכאן או לכאן... ללכת רק לפי האמת.

המון נשים יולדות עד גיל 40, אפילו 45. בטח שזה קשה, אבל זה אפשרי. ואני לא אהרוג את עצמי בהריונות ובאחרי-לידות כדי להספיק...

אני גם חושבת שהריון שבא מרצון ושמחכים לו הוא אחר לגמרי מכזה שבא כשקשה ולא רוצים, אבל מה לעשות, שהקטנה בת שנה ורק המחשבה על הריון עושה לי צמרמורת?? נראה לי שאם אני אחכה עד שיהיה לי רצון שלם וכוחות, אני אפספס כמה בדרך...

אנחנו בחיים לא לקחנו אמצעי מניעה.

יש לנו שני קטנטנים, הראשון נולד 10 וחצי חודשים אחרי החתונה (כמעט כמוך), והבן השני נולד, כשהבכור היה בן שנה וחצי...

עכשיו אני לא בהיריון  ואני כבר שנה וחודשיים אחרי לידה... ואני בת 21.

אנחנו, אני ובעלי, למדנו שיחה של הרבי, בה הוא מסביר שלא צריך לתכנן את המשפחה. בתור חסידים, החלטנו לא למנוע בכלל ולסמוך על ה', כפי שהורה הרבי, אפילו שהרעיון הזה, שכנראה יהיו לנו בערך 11 ילדים עד גיל 40, גרם לי לתחושת חרדה (אני גם לומדת לתואר ראשון). אישית, אני שמחה מאד שלא עשיתי את זה..

בנוסף, הכרנו יותר משפחות חב"דיות שלא מונעות (חלקם עם רווחים טבעיים גדולים וחלקם עם רווחים צפופים), וראינו שהכוח  ומידת התפקוד של המשפחה, לא תלוי במספר הילדים או ברווחיהם, אלא בהורים. אני לא יודעת איך בדיוק להסביר, אבל הרגשנו שכשההורים נינוחים, המשפחה נינוחה.

האמת היא, שבהתחלה התלבטתי אם לכתוב לך את דעתי, כי הרגשתי שזו לא שיחה או התייעצות שמתאימה לפורום. אני חושבת שזו שיחה שמתאימה יותר בינך ובעלך לבין הרב שלכם (שמן הסתם מכיר אתכם ויודע מה הכוחות שלכם). אבל אחרי שהועלה פה סיפור על משפחה לא מתפקדת , החלטתי להראות לך את הפן של נשים, שלא מונעות כלל , ומאושרות מכך.

אני באמת חושבת שאת צריכה לדבר עם רב. הרי ההיתר לא ניתן כי "דרשת" אותו, אלא לפי גבולות ההלכה. לא בדקתי את הנושא, אבל לא נראה לי שרבנים נותנים בקלות היתרים לרווחים גדולים....

בכל אופן, אני מאחלת לך הצלחה ענקית, ושנזכה כבר לביאת המשיח. אמן!

והעובדה שנשים חלשות יותר וההנקה הרבה פעמים לא מונעת באופן טבעי - גרמה לכך שהיום הרבנים מתירים בקלות רבה יותר למנוע. מה שהיה נכון לזמן של הרבי לא בטוח שכך הוא היה פוסק כיום.

עם זאת כל עוד שאת מסוגלת פיזית ונפשית, שה' ייתן לך כח בבריאות ובשמחה. זה דבר מאוד גדול להביא נשמות לעולם.

הרבי הורה הנהגות שחסידיו נוהגים בהם גם היום, גם אחרי 20 שנה, שאנחנו לא רואים אותו בעיניים  הבשריות שלנו.

מבחינתינו, אם הרבי אמר כך, אנחנו עושים, בלי שאלות ... כי אם הרבי אמר, רוח הקודש מדברת מתוך גרונו.

בכל אופן, תודה על הברכות...

ב"ה גם אני נכנסתי מהר להריון אחרי החתונה (ילדתי את בתי אחרי 11 חודשי נישואין).

והייתי בטוחה שגם בהמשך אכנס מהר להריון אבל מסיבות שונות הייתי צריכה למנוע וגם אחרי

שהפסקתי למנוע לקח לי כמעט שנה להכנס להריון שני ועכשיו הבית שלי בת שלוש וב"ה אני בהריון...

אני רק רוצה להגיד בזה שלפעמים נראה לנו שהכל בידיים שלנו ואנחנו מחליטים וגם אני חשבתי כך ואז ה'

מראה לך שמפתח ילודה באמת רק בידיים שלו...

בוודאי שיש עניין להתייעץ ועובדה שיש לפעמים היתר למנוע אבל צריך לזכור שהנקודה הבסיסית היא שה' המחליט

היחיד בעניין הילודה....

בהצלחה רבה!

בת 26 עם 3 ילדים זה המון...

ותודה שפתחת את השרשור הזה.....הנושא הזה מטריד אותי ביותר....

התחתנתי בגיל 20 וחצי .(כיום בת 23 וחצי..) ויש לי ילד בן שנה ו10 חודשים...ואני לא מצליחה לחשוב על להתקדם הלאה...

ואני תוהה כמה זה קריטי באמת...ואני מאוד רוצה לסיים ללדת עד גיל 30 + וכמה אני יספיק בקצב הזה???

ו ה ע נ י ן...שבעלי לא לוחץ בכלל....נח לו מאוד המצב...הוא מבחינתו שבעז"ה תהיה לנו בת פעם הבאה ואז גמרנו עם פרו ורבו.... ואז מה שנעשה עוד זה כי מאוד רצינו...ואני יודעת שזה נשמע לא טוב , אבל הוא מאוד אוהב את הילד ואני מטורפת עליו...אבל מרגיש לנו קשה לצרף עוד אחד למשפחה..

מוכר לעוד נשים??

יש פעמים שאני מרגישה ממש לא בסדר עם המחשבות האלה.....כי אנחנו דתיים (מאוד...) וזה לא נראלי מחשבות דתיות במיוחד...

כשיש רק ילד אחד לא נותנים היתר מעבר לשנתיים (אם שואלים רב "דתי מאד" כהגדרתך) אא"כ במקרה מיוחד.

לגבי הרגשה שלך. מניסיון שלי (אני בן 33) לוקח זמן עד שרוצים עוד ילדים, אבל זה מגיע בסוף, נולדו לי 3 ילדים ב4 שנים, ואח"כ היתה הפסקה של 6 שנים, ואני יכול לומר שבסוף התקופה הזאת ממש חיכינו שיגיע, אבל מה לעשות שזה לא מגיע לפי הזמנה...

אפילו שקלנו להתחיל טיפולים (מעקב זקיקים וכו') אבל פחדנו שיגיע לנו תאומים מהטיפולים, ובסוף היא נכנסה להריון באופן טבעי, והגיעו לנו תאומים. (ללמדך שהכל בידי שמים, ואנחנו לא מנהלים את העולם)

לאחר לידת התאומים הרופא אסר על אשתי להיכנס להריון לגמרי (אולי אולי עוד עשר שנים) ואני יכול לומר שאנחנו ממש מבואסים מזה.

בקיצור תזרמי עם הרגשות שלך, עוד יגיע היום שתרצי עוד ילדים.

קודם כל- בגמרא כתוב שאשה יולדת, לוקח לגוף שלה 24 חוד' לחזור לעצמו. על בסיס זה יש היום לא מעט רבנים שאומרים שאשה יכולה למנוע עד שנתיים באופן גורף- כלומר לא צריכה לשאול רב קודם.

מעבר לזה- אני מאמינה שאין פה משהו גורף. כל זוג צריך לחשוב כל פעם- מה נכון לו  בנק' זמן ספציפית, ולהיות פתוח לשינויים. 

לא אוהבת את האמירה של "להזדרז כי את צעירה ותספיקי ללדת יותר לפני גיל 33" כי אז תמצאי את עצמך בגיל 33 עם גוף שהתפרק כל שנה וחצי- ולכן הוא לא הספיק בכלל להתאושש ולחזור לעצמו. ואז תמצאי את עצמך עם שרירי רצפת אגן במצב זוועה, עם גוף עייף ו6-7 ילדים שצריך לדאוג להם- מבחינה פיזית- אוכל בגדים ניקיון. נפשית- להכיל, לאהוב, לעקוב אחרי כל מה שקורה איתם, ומבחינה רוחנית- לנווט ולתת דרך.

אז אני מאמינה שהורים צריכים קודם כל לוודא שיש מי שיטפל בילדים לפני שהם מביאים אותם. גם אבא וגם אמא בריאים בגוף ובנפש. 

הריון זה דבר קשה לגוף- גם למי שיש הריונות קלילים. לידה זה דבר קשה. ולגדל ילד- זה דבר שרק נהיה יותר ויותר קשה.

ולכן אני מאמינה שעדיף פחות ילדים- אבל כל ילד מקבל את מה שהוא צריך וגדל כמו שצריך. 

א. גילוי נאות , יש לי ילדה אחת . אני קצת (הרבה) מעל 40.

לאחרונה ביקרתי חברה שהתחתנה בגיל המאוחר -30 . הרבה זמן לא היינו בקשר . היא הביאה לעולם שבעה ילדים , כולם בניתוחים קיסריים . 

נדמה לי שההחלטה כמה ואיך , היא לחלוטין אישית ואין לאף אדם בעולם להגיד משהו בנושא. 

מהמקום שלי , הייתי עושה הכל , כדי שיהיו יותר ילדים . רבי אריה לוין זצ"ל אמר שכל הדברים הטובים באים בקשיים , וזה נכון גם לגבי גידול ילדים . כל כך הרבה דילמות , שאלות , לילות בלי שינה , דאגות . דרך אגב ידעתי את זה גם בגיל 20 , ותמיד רציתי כמה שה' יתן , כי הוא כבר יתן את הכוחות . 

אז הוא נתן אחת . אולי בגלל הגיל - נראה לי שדאגתי לה כמו לעשרה , ועדיין דואגת ומנסה להרגיע. 

יש גיל שבו כבר לא יבואו ילדים , והכוחות הם כבר אינם אותם כוחות . לא שמעתי על אישה שהצטערה שלא עבדה יותר שעות נוספות , אבל כשחושבים על מרווחים צריך גם להבין ,שמדובר בחלון הזדמנויות שהוא דיי קצר .

ושוב , זה אף פעם לא קל , וכל אחת יודעת , מה טובה לה . 

בהצלחה בכל החלטה !

ובאופן כללי, לכל מטבע 2 צדדים, כידוע. נכון, שיותר ילדים -צ יותר עבודה. אבל גם פחות, כי יש כבר עזרה מהילדים הגדולים ומה שעוד יותר חשוב - יש ניסיון ואיתו - את הבטחון ואת הידע מתי לדאוג ומתי לא...

עצתי - להשאיר את הנושא בידי שמים. אנחנו לא יודעים מה טוב לנו ומה לא. ככל שאנחנו מחזיקים מעצמינו יותר - כך אנחנו מזיקים לעצמינו יותר. הקב"ה יודע טוב ממנו מה טוב עבורינו ולא שולח לנו ניסיון שלא נעמוד בו. אז בואו נסמוך עליו....

אני מרגישה שה' יודע הכי טוב בשבילי מתי יש לי כוח ומתי לא. ואני רואה את זה בצורה ברורה במקרה שלי, שה' לא נתן לי היריון בשנה האחרונה, וזו הייתה חתיכת שנה קשה מבחינת הלימודים שלי.

דעתי

ואני ממש לא מסכימה עם כמה שכתבו פה ש"בציבור שלנו יש לחץ להביא ילדים". לפי התגובות פה נראה שרןב הנשים כן לוקחות אמצעי מניעה.....  אז נראה שהלחץ בא דווקא מהצד הנגדי....

שיש לך ביטחון כזה בה'.

מה טוב לנו, אבל אישה שמקבלת מחזור בהנקה כרגיל, ונניח ילדה 3 ילדים ברציפות, אם היא תמנע אחרי לידה שלישית היא שוב תהיה בהריון, רביעי נניח, ושוב בצפיפות. יש לה כוחות לזה? היא מסוגלת? לא בטוח, מה שבטוח שלא כולם מסוגלות, אז חוץ מלהתפלל לקב"ה שלא יתן לה הריון כרגע, היא גם צריכה לעשות משהו חוץ מלהתפלל, לא?

חברה שלי ילדה 4 ילדים בחמש שנים, (בעלה ממש עוזר לה בעובודות הבית ומפרגן). בהריונות היא מרגישה זוועה בחצי הראשון של ההריון, ולוקח לה כמה חודשים להתאושש מהלידה (ואז שוב הריון...) אז אחרי 4 היא מנעה. הגיוני, לא?

מניסיון אישי לאחר ארבעה ילדים (8 ,6 ,4 ,1.6.) לכל אשה יש את הקצב שלה והכוחות שלה. אני מאוד מאמינה בלידה והנקה וצריך זמן לכל ילד.

אנחנו נמצאות בציבור שלפעמים יש לחץ להביא  מס מסוים של ילדים ובמרוחים מסוימים. כל אשה צריכה ללמוד מה נכון לה נפשית ופיזית.אני מאמינה שרב ייתן לאשה את ההיתר לו היא זקוקה וחשוב לא ללכת אחר הלך הרוח של הסביבה  היום יש הרבה יותר דיכאונות והורמונים לא מאוזנים אנחנו פחות מודעות לכוחות שלנו הכל במירוץ מטורף .כדאי לעצור ולעשות עבודה עם עצמך בהתחלה  בשקט מה  נכון לי ?מה יצמיח את משפחתנו ?איזה כוחות יש בי ?...ואח"כ ביחד עם בעלך מה נכון לכם משפחתית. כמובן שחשוב שיהיה יעוץ רבני למצוא את הרב הקשוב שמבין ללב. 

כי היא נושאת בנטל .  ומאוד חשוב שגם הוא יתנסה מפעם לפעם בלשמור על קטנים פה ושם

כל אשה מה מתאים לה. יש כאלה שיולדות כמה ברצף ואז עושות הפסקה ויש להפך

חוץ מזה יש לקחת בחשבון שברווחים שנה-שנתיים אשה בהריון תצטרף גם לסחוב את הקטנים-גדולים ולא תמיד זה בכחותיה

שאלה היא גם עד כמה בעל מוכן לשלם את המחיר של אשה יותר עייפה שלא הכינה לו ארוכת ערב 

בהריון אחרון סחבתי עגלת תאומים עד הלידה בעצם ובעלי היה צריך לטפל בכמה צפופים יומיים לבד וכמובן שאין שום בית החלמה כי צריך לחזור הביתה

אבל מי שיש לה כוחות למה שלא תשקיע בזה? חברות רווקות שלי עובדות עד כמעט צאת הנשמה וישנות לא יותר ממני ומעורבות רגשית ומשקיעות בעבודה שלהםן כמעט אותם כחות נפשיים 

1. כדאי להימנע מלעשות מעשה שבעתיד נתחרט עליו.

2. היכולת הפיזית ללדת מוגבלת יחסית.

3. עם כל ילד שבא לעולם מגיע גם "פרנסתו" ובכלל זה 'הקטע הנפשי'.

4. המתנה הטובה ביותר שאפשר לתת לילדים זה עוד אח.

5. יש מקום לחשוב שהעזרה הפיזית שהילדים הבוגרים מגישים להורים, מסייעים גם ב'קטע הנפשי'

6. לא נתקלתי באמא שהייתה מוותרת על אחד הילדים משום סיבה שהיא כולל צפיפות..

אם הבעיה היא בעיקר 'הקטע הנפשי' אולי כדאי ללדת ולמסור לזוג ללא ילדים.

כל זה תגובה לאחת שמציינת: "פיזית אני מסוגלת ללדת בקלות. שמחה עם ההריונות ועם הלידה,", אין בתגובה זו כדי לבקר מי שיש לה קושי כזה או אחר, ומחליטה להמנע. 

לא יכולתי שלא להגיב...

אם אתה באמת גבר ואב (ולא סתם איזה טרול למשל) אז לך תעשה חשבון נפש!!! אמירה נוראית!!!

את דבריו הנוראים!!!! רק גבר יכול להגיד כזה דבר!!! מה עם המשפט הראשון שלך?? שכדאי להימנע מלעשות דברים שנתחרט עליהם???

ברור שאפשר בזמן שאחרי הלידה שהילדים יצאו קצת מהבית, לסבתא או לחברים או לשמרטפית ,אבל לא לתקופה ארוכה ובטח שלא לשנה שלמה, כפי שמישהי כתבה למעלה!!!!!

1. נכון בהחלט!

2. גם נכון, אז מה? בגלל זה להילחץ וללדת כמה שיותר? להספיק? על חשבון בריאות האישה והמשפחה?

3. זה לא נכון. אני מאמינה שהפרנסה מגיעה אבל היכולות הנפשיות לאו דווקא. אין ברירה אז מתפקדים, או שלא.

4. המתנה הטובה ביותר לילדים זה עוד אח שנולד לאמא ששמחה בו, לא לאמא עייפה וסחוטה שצריכה לשלוח את אחיו לדודה או לסבתא לזמן בלתי סביר.

5. נכון שעזרה- עוזרת, אבל לא בונים על זה, זה לא התנאי היחיד 

6. נכון, בדיעבד כל אמא אוהבת את הילדים שלה, אבל בטוחני שלגבי המרווחים יש לה השגות בעניין.

בקיצור- אני ממש חולקת עליך. אשמח אם אשך תגיב כאן, מה לעשות, מה שאתה כותב כאן נורא שכלי, אבל בפועל האישה נושאת ברוב הנטל, גופנית ורגשית.

לא בתור דבר מחייב, אלא בתור כוון מחשבה נוסף כדאי לראות את דברי הסטייפלר (בספר קריינא דאגרתא ח"ב אגרת כו):

"הנשים חושבים שעל ידי שלא ילדו בנים מרובים מקילים מעליהם עול החיים והוא טעות גדול כי באמת כמעט אין חילוק בטורח ויגיעה לטפל בשנים שלשה ילדים לטפול עם ששה שבעה ילדים כי בין כך ובין כך תהיה עמוסה עול עבודה רוב היום ותנוח שעות המוכרחות למנוחה כן הוא המציאות להמסתכל היטב בסדר החיים של משפחות מרובות ושל משפחות מועטות. גם במשפחה מרובות ילדים הנה הגדולים והגדולות משתתפות לאט לאט בטפול בהית וביחוד בטיפול הקטנים, ואלו במשפחה קטנה בערך, הילדים והילדות מתגדלים מפונקים ואינם משתתפים בעול טורח הבית ועזרה לאמא והתוצאות מזה דלכשיגדלו סובלים מאד מזה שלא נתרגלו לשאת בעול ובאחריות, ודורשים כל ימיהם חיים קלים כהרגלם אשר לא ישיגוה ועצביהם מתוחים תמיד והשלום בית הרוס אצלם כן הוא המציאות כאשר יראה בחוש מתוך הנסיון"

"והנה באמת כל מנת היסורים והסבל וכן כל מנת עונג החיים הכל נגזר על האדם מן השמים בראש השנה ויוה"כ ואין שום אפשרות להשתמט מהם ולשנות ואם האדם ישתמט מאיזו עול המביאו לידי סבל ימצא תחתיו סבל אחר ומנת סבלו וכן מנת עונג הנגזר לו לא יגרע ולא יוסיף אפילו משהו. והרבה שלוחים למקום ב"ה לגבות מה שנגזר כמה מאות מיני מחלות וכאבים ר"ל, דקדוקי עניות ר"ל, בזיונות מבית ומחוץ, הפרעות שלום בית, קטטות ומריבות עם שכנים או שותפין וכיו"ב, לחץ בעלי חובות, קנאה, שנאה, דכאון לפעמים ע"י סבה ולפעמים בלא שום סבה, אבידת החן, שעמום, תשוקות נוראות דוקא למה שאי אפשר להשיג בשום אופן, וכהנה וכהנה סבל ועינוי לאלפים, ה' ישמרנו. ושום תחבולות שבעולם לא יועילו לגרוע או להוסיף מנת הסבל שנגזר לו מן השמים, ואם יקל לעצמו עול החיים במניעת הריון וגידול בנים, ה' יודע איזו עול וסבל אחר יבא תמורתו מיד או לאחר זמן מה. הכלל אין לאדם לעשות שום תחבולות נגד סדר החיים הטבעי שיסד הקב"ה בעולמו.

ואמרו חז"ל במד"ר מקץ פ' צב א"ר אלכסנדרי אין לך אדם בלא יסורין אשריו לאדם שיסורין באין עליו מן התורה כו' כלומר הן מנת היסורים הלא היו יהיו בכל אופן אשרי למי ששומר דרך התורה שאותם היסורים הראויין לבא נעשים ע"י שמירת מצוות תורה"ק כי אזי יש לו עבור אותן יסורים שכר נורא ונצחי בעולם הבא וכל סבל שסבל על ידי קיום התורה לזכות עצום יתחשב".

אמר שבאופן כללי אישה צריכה מנוחה של שנה בין הריון להריון........ אמר זאת כהוראה כללית אגב.

כמו שכבר כתבו-זה מאד אישי.

אין כללים.

אבל מה שנראה לי מבחינה "שכלתנית" שהרווח הטוב בין ילד לילד הוא כ 3 שנים.

בחברה שלנו אמנם זה נחשב הרבה יחסית,

אבל מבחינת הילד (שכבר יש) ומבחינת ההורים, ילד בן 3 הוא כבר "ילד" ולא תינוק מבחינת הטיפול הפיזי

(טיטול,הלבשה,עצמאות בכלל) וגם מבחינת ההבנה הוא כבר יותר בוגר.

וזה רווח די טוב.

אבל,ומנסיון אישי, גם רווח קטן יותר לא קורה כלום לילדים... והם אוהבים אחד את השני.

אנחנו התחתנו מבוגרים (בואי נגיד שבגיל שלך עוד לא היינו נשואים בכלל)

ולכן זה גם שיקול.

אבל מה שבעלך אומר לדעתי לא מדוייק. אני רואה אמהות בשלות, לילדים גדולים וגם עם קטנצ'יק,

שיש להם את כל הסבלנות והכוחות לקטן, וזה גידול ממקום אחר.וזה כיף גדול.

אם להיות מאד מחושבים, תחשבו כמה ילדים אתם רוצים פחות או יותר (וזה ממש לא בשליטתינו, כידוע)

ועד איזה גיל אפשר ללדת,

ותראו שיש לכם עוד שנים רבות להביא בע"ה ילדים בנחת ולא מכוח האינרציה, כמו שאמרת.

ושוב- זה מאד אישי, אין כללים ובד"כ גם ילדים צפופים וגם עם רווחים גדולים חיים טוב... ולא הרווח זה מה שמשפיע עליהם...

והכי חשוב- הכל בידי שמיים!!!

בתור מי שילדה אחרי גיל 40 - אין לי למה להשוות בכל הדיון על גילים.

אני יודעת שבכל הריון - כבר השתוקקתי לבא. התפללתי על הבא. עד כלות.

בהריון הראשון שכבתי במיטה מושבתת ונחה.

היה לי קשה גם בחודשים שאחרי הלידה, אבל רק חיכיתי להיטהר ולהרות שוב. מצידי - כרגע. 

לא מנעתי הנקה כדי להרות, כי האמנתי שאפשר גם תוך כדי ומגיע לתינוק את שלו.

כ"כ הצטערתי עם כל טבילה. עם כלחודש שעבר ולקח שנה וכמה חודשים עד ששוב הריתי.

כ"כ שמחתי ושוב כבר התחלתי לפנטז על ההריון הבא.

מה שקרה - הרעפתי אהבה בלי גבול על התינוק הקיים - כי עוד מעט כבר לא יהיה יחיד.

ועם כל מה שהתפרקתי - אז התמלאתי אושר ושמחה וציפיה.

טאין הריון דומה למישנהו

כי בשני הייתי מאד ספורטיבית.

וכן הלאה.

אציין שיש לי ב"ה בעל מאד עוזר ותומך.

ולגבי מי ששאלה אם אפשר לאהוב שניים? - עם ההריון הפחדים שלי בנושא התפוגגו. ודיברתי על זה עם עוד. וכולן יודעות - שהאהבה ניתנת בשפע. לא בקמצנות. זה טבעי. כולנו גם יודעים את זה בחיים. אבל כשקשורים לאחד בלבד - אי אפשר בכלל לחשוב על זה. אבל ברגע האמת - זה משתחרר ומסתדר.

יש לי גם גיסות שהתחתנו אחרי גיל 30 ומשהו ו40 ומשהו. ב"ה גידלו גדוד. 

אם ה' רוצה אז הסטטיסטיקות טובות לאוניברסיטה ולא לחיים.

על בריאות תמיד צריך לשמור ולהשתדל.

זה תמיד עוזר.

ולשמוח במה שה' נותן.

ברור שאם קשה - אין פה שום כללים. וגם אם קל - מה הכללים?

אם אשה היתה חיה כמו בגילים של בראשית - באמת כדאי לתת לכל ילד להתפתח עד הסוף.

אבל

חלק מההתפתחות זה גם הערבות ההדדית והאחווה והשיתוף והמידות 

וכל זה נרכש

מהחיים ביחד.

ומהנפש של הילד.

לכל ילד יש מסלול חיים מלמעלה.

מי שנועד להיות יחיד ומי שנועד לחיות בקופסת סרדינים.

אף פעם לא יודעים מה יהיה וגם אני אהבתי את הסיפור על התאומים - הלואי עלי...

באמת לא קל להחליט.

אבל לנסות לקבל, לזרום.

כי תראו:

מי שאין לו או לחוץ מהגיל - משתוקק לעוד ועוד.

מי שיש לו - מפוחד ממה יהיה.

לאף אחת לא באמת קל.

האופי גם קובע.

אמהות ג'דאיות - חזקות, שולטות מתוקתקות מעוררות בי קינאה. אני סמרטוטה.

אבל סמרטוטה מאושרת וגאה.

זה תלויבאשה עצמה, כמה כח יש לה, וכמה סבלנות...חבל סתם לסבול אחר כך...

את מחפשת עידוד או הזדהות? אישור? שלילה?

מצד אחד כשמגיע תינוק חדש מגיע גם איכשהו הכסף הדרוש לגדל אותו - בד"כ משפחה לא הופכת למסכנה כלכלית בגלל לידה (אא"כ קונים הכל חדש בכל לידה, רוב האנשים נורמליים והמיטת תינוק עוברת מאח לאח)

אני כן חושבת שאפשר לדחות הריון בזמן מה בגלל בעיה כלכלית זמנית, למשל צריך שהאשה תעבוד השנה קצת יותר? אז נחכה עם ההריון עוד כמה חודשים או שנה

אבל זוג שרוצה משפחה מרובת ילדים ובגלל הכסף חושבים על חצי ממספר הילדים, לדעתי זה לא נכון

אני לא גיבורה גדולה ויש לי את הקשיים שלי - כבדות, חולשות ועייפות, אכזבות ומצבי רוח. 

אפילו יכולה לעבור בי מחשבה: למה אני צריכה את הטירוף הזה? מי ביקש ממני??

אני יכולה לפחד - מקושי ההריון, מהלידות, מהמצב הכלכלי, מעייפות הכרונית אחרי הלידות, מהסמרטוטיות, מהחינוך,מעצמי.

ויחד עם זה , להתאפס ולרצות עוד. כי אולי זה הפחד ה-כ-י ג-ד-ו-ל. שלא יהיה.

אני רוצה!

תתפללו עלי...

ועוד נקודה למחשבה:

בפורומים רואים התייעצויות לגבי מצבים שנובעים ממניעת הריון - שמות של כל מיני כדורים וכיו"ב.

אני בטוחה שזה נצרך בגלל ביוצים וטהרה ומנוחה.

אני לא יכולה להרשות לעצמי את זה בגיל שלי. ידועים מספיק מקרים של השפעה שלילית על הגוף. אני יכולה להרשות לעצמי לשבש את מערכת הרביה שלי?! אין לי את הלוקסוס הזה. וכן גם הגישה של יבוא מה שיבוא.

רק שיבוא!

שלצערי התגרשה- זה אל תהיי תלויה באף גבר.

החיים שלך בידיים שלך.

קומי וצאי לעבוד. אפילו חצי משרה.

גם בשביל הנפש שלך.

תסבירי לו שזו לא תחרות.

הקללה על הפרנסה היא שלו.

אני הייתי מתפוצצת.

ליבי איתך🩷

יעזור לדבר איתו ולהסביר לו?

אם לא, אז כנראה ששווה לעשות את זה בתיווך של מטפל או מישהו שיוכל לעזור.

אני לא חושבת שהפתרון הוא לצאת לעבוד כי זה לא יפתור את הבעיה אלא רק ישים פלסטר.

אז תצאי לעבוד ולא תהיי תלויה בו בכסף אבל אז כנראה תהיה סיבה אחרת לחיכוכים ולחוסר הערכה כי נשמע שזאת הבעיה ולא הכסף.

הוא לא מעוניין בטיפול

לכן אני מעוניינת בעצות

יש זמנים שאתם בטוב? מה בדיוק הוא מצפה ממך?

יש תחומים אחרים שהוא מכבד אותך בהם?

את לא חייבת לענות

למה את מסכימה להיות בהריון ולהביא עוד ילדים בשבילו  כשהוא ככה מתנהג ומתייחס כלפיך?

את לא חייבת לענות

אבל אני מרגישה שבמקום מסויים במקרים כאלו אנחנו הנשים מאפשרות קרקע פוריה לדברים האלו.

למה לא לעצור את זה ולהגיד

הי! סטופ! רוצה עוד ילדים? בא נלך לטיפול יחד נשפר את היחסים והכבוד והערכה בינינו

תדאג לרווחה הנפשית שלי ואז נתקדם.

וזה לא רק לגבי יילודה

כנל לגבי תפקוד בבית, ארוחות וכד. 

תפסיקי לתת לו כל הזמן בלי הערכה.

לכן כמו שכתבו לך

את חייבת ללכת לטיפול לעצמך לבד. רק את יכולה לעזור לעצמך.

חיבוק

מגיע לך כתר והערכה על כל מה שאת עושה🏅👑

ממש כאב לי לקרוא אותך

את אמא אלופה ולא מגיע לך החוסר הערכה הזה

בהתחלה רציתי לומר שתצאי לעבוד וירגיש מה זה. אבל בכנות כשחשבתי לעומק זה אינסטינקט שלא בטוח שיעזור.

אני כן חושבת שאשה לא צריכה להיות תלויה בגבר וצריכה לדאוג לעצמה, לעבודה, לרישיון וכו.

מה כן הייתי עושה? מציבה טיפול כאולטימטום להמשך הנישואין. 

זה הרבה יותר קשה מלעבוד במשרד... זה בעיניי.

אבל גם לי הייתה שנה שבקושי עבדתי בה, והילדים אפילו היו הצהרון, ועדיין הרגשתי לפעמים על הקצה.

הוא מביע הערכה על דברים אחרים?

את אדם מבוגר.

החלטתם שהוא מפרנס יחיד.

עד כאן הגיוני.

זה שהוא המפרנס לא אומר שצריכה להיות לו שליטה על ההוצאות.

במצב נורמחי מגדירים מסגרת ובה את יכולה להתנהל כרצונך בלי לדווח לאף אחד.

חשוב לדעת מה נורמלי ומה לא, כי זה מבלבל.

השליטה שלו על ההוצאות שלך,

יחד עם השליטה שלו על אם את יכולה להניק בחדר או לא, היא נורה אדומה.

יש מצב שאת סובלת מאלימות כלכלית.

עדיף לשלם עם צהרונים ולקבל את החופש שלך חזרה. נשמע שזו לא רק בעיה של תקשורת

רק אחד מבני הזוג עובד

מצריך מהצד שעובד

לא להשתמש בשתלטנות בכסף

כי קל להיסחף לשם

במיוחד לגברים

לכן בעיניי ההמלצה הכי טובה

היא לצאת לעבוד

להרוויח כסף משלך

להכניס אותו כשותף לטיפול בילדים

זה כשלעצמו ייצור באלנס ראשוני

כמובן שיכול להיות שיש פה דברים מעבר

אבל המצב הבסיסי לא מאד בריא

גם אם יש זוגות שזה עובד להם יותר טוב 

קודם כל בתור אחת שגם עקרת בית

מגיע לך מדליה והערכה!!

זה לא משנה מה את עושה בחיים ואיזה מסלול בחרת לעצמך את צריכה שיעריכו אותך!!

להיות עם הילדים זו עבודה בפני עצמה ואפילו יותר!!

היחס שלו כלפייך הוא טוב בכללי? או שרק בזה את מרגישה שהוא מוריד אותך? 

אני לא חושבת שבמקרים כאלה יש מה לדבר ולבקש הערכה, כי הוא לא מבין את גודל הדבר.
 

בכנות, הייתי נוסעת לכמה ימים או אפילו יוצאת אחרי צהריים בכמה הזדמנויות , כדי לתת לו להתמודד ולהבין בעצמו כמה עבודה זה דורש.

ושהכנסות שלו הן לא נטו שלו, הן חצי חצי, כי אם  לא היית, הוא היה צריך לעשות את זה או לשלם למישהו שיעשה את זה.

ואם הסידור הזה שאת בבית והוא עובד לא מוסכם על שניכם, תקחו הכל בחשבון כולל ילודה.

כשהוא משפיל אותך?

לא רואה סיבה לחזור על התנהגות משפילה למי שאתה אוהב, במיוחד שאת אומרת שבראש הוא יודע שאת צודקת

אולי משיג ככה כבוד שאין לו בעיני עצמו, או בעינייך.

אולי יודע בפנים שהוא לא מסוגל לעשות את מה שאת עושה, ושאת המהות של החיים שלכם את נושאת, והדרך (המעוותת) שלו להרגיע את זה היא להקטין אותך

אול העול הכלכלי כבד מנשוא

אולי הוא מרגיש לא מוצלח בעבודה שלו ומוציא את זה על ההוצאות שלך

אין לי מושג

ברור ששום סיבה לא לגיטימית להתנהגות הזאת

אבל אולי אם תחשבי על זה לעומק תוכלי להיות יותר חכמה כשאת עומדת על שלך, להגיד לו - כל זה לא אשמתי,

מגיע לי כבוד והערכה על החיים שלנו שאני מתפעלת, לך מגיע כבוד והערכה על המאמץ הכלכלי שלך, וזה לא דורך אחד על השני.

ואם יש לך הצעה טובה יותר ומכבדת את שנינו (למשל, עבודה במשרה חלקית שלך לא יכולה להיות מטרה לעוד לעג מצידו) - מוזמן להגיד, או לשנות מיד את היחס והדיבור.

ומצטרפת למי שאמרה שלפעמים מה שלא מובן במילים יהיה מובן במעשים. אל תיקחי על עצמך מה שאת לא יכולה. תתני לו להתמודד עם מה שאת מתמודדת איתו.

אולי לשקול מחדש את החלוקה החד משמעית הזאת. אולי מראש לא נכון שאת תהיי באחריות מלאה על ביתכם הנכה וגם על כל השאר.

זה שהוא עוזר זה מעולה, אבל להיות האחראי זה משקל אחר לגמרי של עומס לעומת לקפוץ לעזור, אפילו אם זה קורה הרבה.

קודם כל חיבוק, זה נשמע כואב ברמה יום יומית..

כל הכבוד לך על כל ההשקעה שלך בילדים,

זה לא מובן מאליו בכלל!!!

בקשר לבעלך,

בעיניי לא תקין בכלל העקיצות,

לא תקין שהוא לא מעוניין לפרגן לך בחופשה,

בעלך אמור לראות אותך הכי בעולם.

זאת נורה אדומה בעיניי.

את כותבת שכשאתם בזמן טוב אז הוא כן מודה שהעומס עלייך-

הקשר הזוגי הוא לא הצבת תנאים,

כשטוב הוא מודה שקשה לך

כשלא טוב - תתמודדי, ממש לא!

לדעתי ממש חייב שתדברו על הדברים לבד/עם איש מקצוע,

אני גם חושבת שאת במקביל צריכה קצת לצאת להתאוורר, לעשות דברים שאת אוהבת ושיחברו אותך לעצמך, הליכה עם חברה, חוג, קריאת ספר, יש לך עולם שלך!!!

זה שהבעל במקרה שלך מביא את הכסף לא מצדיק טיפת זילזול בעיניי. הפוך. 

יש תקופות שיותר יש שפחות

אבל משתדלת כמה שפחות להכניס הביתה 

גם לא אוהבת את הרוב

אבל בדכ אוכלת משהו כמו עוגיה או שוקולד כשחוזרת הביתה

ולפחות פעם בשבוע פופקורן שמכינה בבית

מה את כן אוכלת?
מעניין...
ממה את נהנית? (באוכל)

אם אני רוצה מתוק מחפשת דברים שווים יותר

ממתקים גם לא מיודע מה  

המתוק שלי זה העוגיה ליד הקפה וכאלה. עוגה בבוקר  

וכו'

עוגות ביתיות .

פחות יוצא לי לשבת על תפוציםס.

כמובן תמיד יש יוצא מן הכלל אבל לרוב

אני יכולה לאכול חטיף עם גבינה

לפעמים אם יש בבית משהו שאני אוהבת ומתחשק לי.

או שפתאום בא לי לקנות משהו.

בדרך כלל את החטיפים שהילדים אוכלים אני לא אוהבת.

אבל חטיפים מלוחים פחות

אולי בשבת

כמובן שאחרי פורים יש ואוכלים...

מתוק לצערי יש בבית . משתדלת לאכול בלי הילדים

הם מקבלים שלוקים לא כל יום, מסטיקים לפעמים ,עוגה/עוגיה גם לפעמים...

(סופסוף משהו פה שרלוונטי שאענה עליו🤭)

לא ברמה יומיומית

אבל כן יש פה תמיד חטיפים למקרה שצריך משהו זמין מיידי לאכול משו בקטנה שיחזיק עוד כמה זמן...

בנוסף לעוגיות ושוקולד שיש תמיד אבל אוכלים במידה. אבל כן כל יום 2-3 עוגיות/פרוסת עוגה/כמה קוביות שוקולד עם הקפה. זה לא בריא לגוף אבל זה חשוב לי לנפש העצירה הזו.

אצלנו זה עושה את התסכול. חטיפים אין ואין תסכול. אם אני קונה לשבת או לטיול או יום הולדת, זה יום יומיים לפני או מחביאה

שלוקים ועוגות יש וסביב זה יש יותר תסכול והם גם מקבלים יותר

מבקשים משהו טעים/מתוק ולא תמיד אני מאפשרת (לא יודעים בדרך כלל בדיוק מה יש) לצורך העניין קוביות שוקולד מריר תמיד יש בשביל אפיה.

מתוסכלים שאני מרשה רק פעם בחודש ללכת למכולת.

מתבאסים שמגבילה את הכמות (נגיד לא יותר מ3 פרוסות עוגה בכניסת שבת.. )

לדעתי תנסי להבין מה גורם לקושי שלהם.

למשל 3 פרוסות עוגה בכניסת שבת זה בכלל לא קצת. יכול להיות שהם פשוט רעבים? אז לתת לפני זה משהו יותר משביע אולי, או לאפשר במקביל עוגה ופירות חתוכים או פשטידה או צלחת מרק...

מבקשים מתוק ואת לא מאפשרת, אז לומר ברור שאצלנו אפשר נשנוש רק בין 16 ל17. בשאר הזמן מי שרעב מוזמן לקחת פרי או פריכיות למשל.

כלומר, אני לא חושבת שהתסכול הוא באמת בגלל כמות המתוק הכללית, אלא כי באותה הזדמנות הם רעבים למשל.

וגם, כשבאופן כללי יש ממתקים, הם לא מבינים למה עכשיו את לא מרשה. אז עדיף שיהיה כלל ברור מתי כן.

פעם בחודש ממתק במכולת זה ממש לא רק. גם לגבי זה, יכול להיות שאם זה ביום מסוים שהם יודעים מתי יקרה, זה יהיה להם קל יותר. מאשר לחשוב כל יום שאולי היום זה היום הנחשק ולהתאכזב כשהבקשה שלהם לא מתמלאת.

אם להגביל אז בלא לקנות או להכין כמות קטנה.

ממה שאני זוכרת בתור ילדה כל דבר שאמרו לנו כמה אפשר לאכול אז זה מה שאכלנו אפילו אם זה היה ממש הרבה.

לצורך העניין יכול להיות ש- 3 פרוסות עוגה זה די הרבה להם אבל אם זה מה שאת מרשה זה מה שהם יאכלו.

ואח"כ עוד ירגישו שרצו עוד ולא הרשו להם.

אולי לפתוח פס עוגה בכניסת שבת ולהגיד שאת הפס השני שומרים למחר בבוקר?

או להגיד אפשר לאכול אבל תשימו לב שנשאר לשאר הילדים?

פעם באף פעם אני מכינה עוגיות

ביום יום הממתק שלהם זה לחם עם שוקולד לגן, שמקבלים רק בחלק מהשבוע.

פעם בכמה שבועות נוסעים לסבתות והן כבר מפציצות אותם בממתקים.

בשבת מקבלים ממתק שבת בערב בהדלקת נרות ואוכלים קורנפלקס מיוחד בבוקר שבת (במשך השבוע זה הצהוב הרגיל), ובקידוש בשבת לרוב יש עוגה או חטיף כלשהו.

חוץ מזה הם מקבלים מהגן ממתק בקבלת שבת בשישי.

מעדנים אנחנו לרוב לא קונים, הם אוכלים פעם בכמה חודשים אצל סבתא או שאנחנו קונים פעם בכמה חודשים לקידוש.

שלוקים קטיבים וכאלה גם כן בקידוש בשבת או אם יש אירוע מיוחד, אבל אז זה במקום משהו אחר.

מדי פעם אני מכינה פנקייקים ולפעמים שמה בבלילה שוקולד ציפס. ולימי הולדת יש עוגה בחושה.

ביסקוויטים אני נותנת די בחופשיות בנסיעות וכאלה.

בתחושה שלי הם מקבלים המון מתוק, ממש יותר מדי. תכלס כשכותבת כאן זה נשמע לי סביר, אבל בגלל שהם כאלה מכורים ותמיד מבקשים אז זה מרגיש לי שיש יותר. 

יש עוגיות שאני אופה, ארטיקים וגלידה ביתיים והרבה פירות.
 

אני חושבת שזה כמו כל גבול - כשיש פתח, מנסים לעבור אותו.

אני רואה את זה הרבה עם המסכים - אצלי בכו כל יום שהם רוצים, ברגע שהוצאתי מהבית את המסך הגדול, אין על להתלונן בכלל והרבה פחות בכי בנושא.
 

תשקלי אולי לא להחזיק בבית בכלל ולקנות כשצריך (נגיד רק לשבת אבל לא מגירת חטיפים)

מה שיש לתת במועדים ממש קבועים.

ויכול להיות שפשוט יהיה תסכול בנושא, הרף של הרצון למתוק אצל ילדים הוא בלתי נגמר, וככל שאוכלים יותר מתוק רוצים יותר🤷🏼‍♀️

שוקולד- בארון גבוה. רק לשימוש של אפייה (יש לי מריר רגיל)

פופייסים- בימים החמים מרשה די חופשי..

ביסקויטים- די חופשי

עוגות- אך ורק בשבת. או אם יש קצת שאריות אז גם במשך השבוע.

אין לי בכלל חטיפים או עוגיות. ואם כן- אז זה רק כ"ממתק שבת" שמקבלים בערב שבת אחרי הדלקת נרות.

עוגיות קנויות- רק כשאורחים באים. זה ממש לא נגיש לילדים ובעיקר הם לא יודעים שזה קיים (במקפיא/בארון סגור ולא נגיש)

לחם עם שוקולד- רק ביום שישי/ראש חודש/יומולדת/יום טיול. ואז כל הילדים מקבלים..

יש שפע של פירות..... אם ילד רוצה לנשנש הוא מוזמן לקחת מכל הסוגים והמינים. לפעמים כשהם רעבים ואין אוכל זמין מיידי אני אוציא בייגלה/קרקרים.

לא יודעת אם עזרתי לך..

עוגיות קנויות/ ביסקוויטים יש בבית חופשי, כל יום לוקחים לגן.

יכולים לאכול גם אחה"צ אבל בתכלס הם לא רוצים.

שלוקים יש כל היום כל היום.

יש קורנפלקס עם חלב, לפעמים אוכלים בבוקר לפני שיוצאים לגן, לפעמים אחה"צ.

משתדלת לחתוך להם פירות, לא תמיד זוכרים לקנות.

ממתקים אין בבית בכלל בכלל.

לפעמים לפעמים קונים לשבת.

אם הילדים הולכים איתי לקניות אני מרשה להם לבחור ממתק אחד מה שהם רוצים (קורה פעם במיליון...).

בעלי לא מרשה רק אם זה לקראת שבת.

יש לנו ליד הבית קיוסק כזה שמוכרים בו ברד שהם מאוד אוהבים,

בהתחלה כל יום ביקשו לקנות ברד ואמרתי להם שברד קונים רק ביום מיוחד, למשל יומולדת או ראש חודש וקיבלו את זה.

הרבה פעמים הם חוזרים רעבים מהמסגרות אז או שמצטרפים אלי לארוחת צהריים מבושלת שאני אוכלת בבית בארבע.

או שאני מקדימה להם את הארוחת ערב לשעה חמש.

מה שמקבלים במסגרות כמובן אוכלים,  ביום שישי הם שומרים מה שהם מקבלים לכניסת שבת

בשבת כשנמצאים בבית יש עוגה בסוף הארוחה לפעמים, לא כל ארוחה, ואז אני מרשה שתי חתיכות והם בסדר עם זה

פעם בשבוע בערך כשחוזרים הביתה קרטיב או שלוק (האמצעי קצת יותר מבקש ומתבאס שאני לא מביאה עוד פעמים)

בבוקר לפני שיוצאים אוכלים מאפינס שיבולת שועל,  זה לא ממתק מבחינתי אבל זה מפנק אותם

חוץ מזה אין משהו ברגיל, לפעמים מכינים עוגיות באמצע השבןע לשבת ואז אני נותנת גם עוגיה

יש לנו האמת מלא חטיפים שמצטברים כשהם מביאים מימי הולדת או משלוחי מנות, אבל לא נראה לי שהם בכלל זוכרים את קיומם כי זו ממש לא אופציה אצלנו 

בבוקר אוכלים ופלים/ עוגיות/ ביסקוויטים.

בערב כולם אוכלים עוגה. לפעמים במקום עוגה יש אבטיח/ עוגיות/ גלידה).

במשך היום אני מרשה ממתק אחד. בדרך כלל אוכלים אחרי ארוחת צהריים.

אנחנו קונים שוקולדים, חטיפים קטנים, שלוקים, לפעמים מסטיקים. ולפעמים יש גם דברים שהילדים קיבלו בכל מיני מקומות.

בקיץ מידי פעם קונים ארטיקים שווים (הם לא מסתפקים בארטיק קרח), אבל שומרים לזמנים מיוחדים.

בשבתות הם מקבלים ממתקים בתפילות ילדים, תהילים וכד'.

כמו ציטוס במבה וכאלה

לרוב אני מרשה אחד קטן ביום.

לא תמיד עולה דרישה.

כשיש חטיפים גדולים הם לא רגועים ורוצים כל הזמן.

אז אני נמנעת מלקנות.

בגדול אני לא בעד למנוע מהם לחלוטין. גדלתי בבית שמנעו מאיתנו וזה יצר לי אישיו סביב זה שעד עצם היום הזה משפיע עלי מאד.

היו תקופות אחרי שהפכתי עצמאית בקניות שלי שהייתי קונה ממתקים וחטיפים כמו מטורפת.

בכמויות. שיהיה לי.

אז לא רוצה שיגדלו ככה.

לגבי עוגה בשבת לא מגבילה אותם כל עוד זה אחרי אוכל.

עוגיות ובסקוויטים אני מסכימה אבל לא להיסחף. יש לי ילד שלא יודע לעצור ואז הוא מגיע לבחילה אז אני מזכירה לו.

הגדול בן 9 הקטן בן 4.5

אם הם קטנים דיי חופשי.

גדולים אני מסכימה אחד גדול ביום.

ארטיקים כנל. אחד ביום.

קרח.

ארטיקים מיוחדים במידה ויש זה בדכ לשבת.

מבחינתי ביסקוויטים, שלוקים, קןרנפלקס וכו זה ממתקים

אז קורנפלקבס יש בבית אבל אוכלים ממנו לעיתים רחוקות. לפעמים אם אין משהו אחר לוקחים בבוקר לגן

באמצע שבוע יש עוגיות ביתיות  (בריאות) די חופשי ואוכלים גם במבה אם רוצים

יש פירות רוב הזמן

בשבת יש הרבה עוגות, מעדנים, קצת ממתקים וכמה סוגי חטיפים (אבל מרשים רק אחד)

וכמובן יש גם את מה שמקבלים במסגרות ובבית כנסת

מקבלים ממתק או עוגיה בהדלקת נרות, במנות אחרונות ובקידוש וזהו. יוצא 5 בערך במהלך השבת, כולל פרוסות עוגה.

בראש חודש מקבלים כריך עם שוקולד

אחר הצהריים מקבלים פירות. מידי פעם גם ביסקוויט או חופן בייגלה. בקיץ לפעמים פופייס מיד בחזרה מהגן

הם יודעים מצויין מתי מותר ולכן אין תסכול. ממתקים שמקבלים במהלך השבוע שומרים בקופסה שלהם שממנה הם בוחרים בשבת.

קוראת את הכל ונחשוב מה מתאים לנו..

או שצריך להגיש את כל המסמכים מחדש?

(זוכרת שלקח זמן בהתחלה)

ובחזרה-

יש לי אפשרות לעבוד שליש משרה באופק חדש במוכש"ר תחת עמותה מסוימת, האם שם במידה וחוזרים למשרד החינוך אז הכל אותו דבר? מתייחסים לוותק ולהשתלמויות שנצברו במוכש"ר?

והאם עבודה במוכשר תשמור לי על הקביעןת שנצברה במתיא במשרד החינוך או שזה לא קשור? 

זו תשובה שקיבלתי מהAi...גם אני באותה התלבטות בדיוק , ולא ככ מוצאת עם מי להתייעץ אז שאלתי אותו😅

בעקרון הבנתי מפנסיונרית של משרד החינוך שבפרישה קיבלה סכום כסף גבוה על ימי מחלה שלע השתמשה בהם. אז כנראה שזה נמחק אם מתפטרים. חוץ מהקביעות . שוב, לא בטוחה

שיהיה בהצלחה והחלטות טובות

בת שמספיק גדולה ללמוד הנדסת חשמל,

את לא אמורה לשלוח אותה,

היא אמורה לבחור ולהחליט,

את יכולה להמליץ ולייעץ (אם היא מוכנה לשמוע).

יודעת שזה לא מה ששאלת, אבל הרגשתי צורך להגיד.

למצוא את עצמי בעולם התעסוקה, גם ברמה האישית וגם כאמא, אני חייבת לומר שאני ממש מאמינה בהסללה של כל הילדים אבל במיוחד בנות למקצועות גמישים ועצמאיים.

מקצועות ההנדסה דורשים המון השקעה כשכירה, קשה למצוא משרה חלקית, אין צפי להקלה בעומס במקביל לעליה בשכר.  

מקצועות שבהם אפשר להיות עצמאי בהתאם לרמת העומס שרוצים ולהרוויח סכום לא רע -

רפואה, פיזיותרפיה, קלינאות תקשורת, ריפוי בעיסוק, ראיית חשבון, כלכלה, עריכת דין.. 

אצלו זה דווקא הפוך - לא מסוגל להיות שכיר

זה עזר לו מאוד האמת למצות את פוטנציאל ההשתכרות והוא מוציא החוצה את היתרונות שלו בעבודה בצורה יוצאת דופן בעיניי. ב"ה

שאפשר לעשות "הסבה" לתחומים אחרים שבהם השכר מזנק ונדרשת רמת מומחיות מסויימת

כמו:

ניהול מוצר

ניהול לקוח

עיצוב

ניהול מכירות

אפילו ניהול HR בהייטק אחרי השלמת לימודים מסויימים.

ושם קוצרים את הפירות.

אני חושבת שכן חשוב לעבוד במעבדה/ פס ייצור/ הבסיס של שרשרת המזון במקצוע

לרכוש ניסיון אמיתי בעולם התעסוקה,

לפעמים גם צריך תואר שני במנהל עסקים וכד' ששם נותנים כלים משלימים,

אפילו לא הייתי מגדירה את זה הסבה, כמו שזה בעצם תחומי תעסוקה שונים במהותם תחת אותה מטריית לימודים.

עבדתי עם לא מעט אמהות בעולמות השיווק והמכירה, מנהלות מוצר, מנהלות פרוייקטים וכד'

שבאות מעולמות ההנדסה, מוכשרות, מרוויחות יפה מאוד, צעירות, אמהות לקטנטנים.

כן נדרשת זמינות ואחריות, ולפעמים יש מגבלת שעות הפוכות מול לקוחות במזרח ובארה"ב, אבל לקוחות באירופה זה אחלה.

בהחלט אפשר לעבוד בצורה שפויה מאוד בשכר מכבד.

יכול להיות שההתקדמות תהיה יותר איטית בשנים מסויימות וזה בסדר גמור להוריד הילוך בהתאם לרצון באותם שנים זה לא תוקע את הקריירה.

אגב אצלנו הנדסת חומרה קלאסית בהחלט יכולה להתאים למי שמחפשת עבודה רגועה.

כן זה הייטק ויש נהלים ותרבות ארגונית של הייטק, והמשרות מוגדרות כמשרה מלאה, אבל יש תפקידים שמצליחים לשלב בין כל העולמות.

היא מעוניינת בפיתוח עצמו.

אני חוששת שזה חיים כמעט בלתי אפשריים חוץ מהשכר הנחמד

אני מתלבטת כמה כדאי להתחיל ללמוד כל מקצוע שהוא לא 100% מול אנשים. הבינה המלאכותית מתפתחת במהירות מטורפת ולא בטוח בכלל שעוד 4 שנים כשהיא תסיים את התואר עולם התעסוקה יראה אותו דבר, עוד 10 שנים הוא בטוח ישתנה...

זה לא ממש תשובה על מה ששאלת, סתם תהיה כללית על  כמה כדאי בכללי להשקיע בתואר היום...

למשרה חלקית יש חסרונות רבים.

עדיף לשים דגש על גמישות בשעות העבודה, עבודה מהבית וגמישות בנפח התפקיד.

משרה יכולה להיות מוגדרת 7 שעות עם נפח עבודה של יותר ממשרה מלאה,

ומשרה יכולה להיות מוגדרת 9 שעות עם נפח עבודה של 7 שעות שפויות.

משרה יכולה להיות 7 שעות+ נסיעות

ומשרה יכולה להיות מלאה ללא נסיעות כלל.

הדרך לקבל את המשרות השפויות והמתגמלות ממה שראיתי, זה להשקיע כמה שנים במשרות סטנדרטיות, להשקיע בפיתוח קריירה, להיות צעד לפני כולם.

הכוונה לחקור, להסתקרן, ללמוד עוד, להבין מהמומחים מה הם יודעים וממש לשאוב מהם ידע והתמקצעות. ליצור קשרים מקצועיים.

לראות איך קולגות ממחלקות אחרות מתסכלים,

לצבור שם טוב.

לשקף החוצה את העשיה ואת התועלת שמופקת מהעשיה (עוד נקודה שנשים ככלל חלשות בה מאוד)

בהתחלה כולם מתחילים כג'וניורים, אבל בהמשך כל אחד ומה שהוא מצליח להתקדם בו והידע הניסיון והיכולות שהוא מביא.

ואז אפשר לדרוש תנאים שהמעסיקים מסכימים להם כדי לקבל עובד טוב וחיוני.

היום למצוא מועמדים זה קל יחסית.

אבל לגייס עובד טוב, זה כבר קשה ממש ואני מכירה את זה מבפנים.

את הקושי הזה של המעסיקים כדאי לתפוס ולהבין מה מונע ממאות מועמדים להיות העובד המוצלח שהם מחפשים ולסגל את המיומנות הזו.

לדעתי דווקא לאמהות יש את הדרייב להוכיח מה הן שוות, כדי להצליח לקבל את מה שהן רוצות. זה גם עניין של אופי וגישה לחיים באופן כללי, וגם ניהול סדר עדיפויות. לדוגמה בחופשת לידה (במיוחד אם מאריכים) זו הזדמנות נהדרת ללמוד עוד על שוק התעסוקה, השינויים, לבדוק את נקודת המבט של המעסיק, לבדוק איפה זה פוגש את היכולות והדרישות שלי, לרכוש ידע באופן עצמאי ולהשתדרג לקראת התפקיד הבא.

אני חושבת שהרבה פעמים יותר ממה שהמשרה עצמה מגבילה, הגישה היא עצמה המגבילה.

למשל מי שרוצה לעבוד 7 שעות,

יכולה לרשום את זה על גבי הקורות חיים, לציין זאת כדרישת סף בראיון הטלפוני, לבוא בגישה של אני עובדת 7 שעות תתאימו את עצמכם אלי,

או לכוון לוויב של אני עובדת חרוצה ומשקיעה, מביאה ערך מוסף הרבה מעבר לשעון, אמנם אני יוצאת מוקדם אבל תראו שבהתנהלות נכונה של שני הצדדים זה יהיה בסדר, ובכל מקרה אם יש משהו דחוף אני זמינה גם בערב מהבית, ולתת הרגשה שיש על מי לסמוך.

יש מקצועות ותפקידים שהגישה השניה לגמרי יכולה לתפוס ולאפשר להינות משני העולמות.

הייתי שואלת רופא

אם את רוצה אחרי שנה לא צריכה אישור רופא, פשוט מפסיקה

לגבי ההידבקויות אין לי מושג..הייתי שואלת את המרפאה בעיסוק ןאפ היא לא יודעת את הרופא

גם לא בטוח שעל החודש הראשון תיקלטי

אם קריטי לך להפסיק את המניעה, במקומך הייתי מפסיקה.

אגב כשאני ילדתי קיסרי לפני 14 שנה אמרו לי למנוע לפחות חצי שנה אז לא חושבת ש11 חודש זה קריטי

אני לא יודעת לומר על הצלקת כי אותי לא שלחו לריפוי בעיסוק. זה די חדש ששולחים ממה שאני מבינה.

הייתי פשוט מפסיקה למנוע ואם תוך כמה חודשים לא עובד (נגיד חצי שנה, אם לרוב את נקלטת זריז) מבקשת היסטרוסקופיה. כי לפעמים יש הדבקויות ברחם שיכולות לפגוע בקליטה. אישית לא היתה לי בעיה לא אחרי קיסרי אחד ולא אחרי שניים. אז לא הייתי יותר מדי חוששת. לגבי מניעה, אמרו לך ספציפית שנה בגלל מה שראו או סתם ככללי? כי לי משום מה זכור שנה וחצי עד לידה חוזרת. אבל זה באמת ישן ואולי שינו את ההנחיות. אם את על גלולות לפעמים לוקח למחזור חודשיים שלושה להגיע, לא לוקחת אחריות אבל לא נשמע לי דרמה 11 חודש במקום 12. אלא אם את אולי יודעת שלרוב נקלטת מיידי.  

לא קריטי לי להפסיק כמו שלא קריטי לי למנוע...

סתם אני מתעצלת ללכת לקנות כדורים בשביל חודש

ובכל מקרה תיכננתי להפסיק ברגע שאפשר

@אורוש3 שמעתי את זה מכמה, זאת כנראה הנחייה ישנה. (המרפאה בעיסוק אמרה לי שבזמן שלה אמרו שנתיים)

לא הייתה סיבה מיוחדת שאמרו לי למנוע אלא רק בגלל הניתוח.

בפעמים קודמות נקלטתי מהר; אבל אני לוקחת בחשבון שבטח הפעם זה יקח זמן כי בטח אחרי כמעט שנה של כדורים יהיה דימום יותר רציני ממחזור רגיל, לא?

שנה וחצי עד הלידה הבאה זה 9 חודשי מניעה...

בסבב האחרון לי לא היה דימום רציני. אם לקחת כדורים של הנקה הם מדקקים את הרירית, לקח למחזור איזה חודשיים לחזור. והיה חלש בהתחלה. אבל מן הסתם משתנה מאחת לאחת. וגם כן בעבר הרחוק כשהייתי על גלולות כאלה ובאמצע עברתי להתקן היה לי דימום רציני יותר, אז קשה לדעת. 

אני אחרי שנה של גלולות נקלטתי תוך חודש

אני דווקא מרגישה יותר פוריה אחרי הפסקת הורמונים 

בגדול אם היית על סרזט או גנריות שלו אז זה ממש אינדוודואלי החזרה של הדימום, ויש אפשרות גם להקלט לפני שיגיע מחזור בכלל..

גלולות משולבות מונעות ביוץ וכשמפסיקים אותם מגיע מחזור "דמה" ורק אחריו הגוף חוזר למחזוריות רגילה

גלולות פרוגסטרון לא מונעות בהכרח את הביוץ וכשמפסיקים אותן, זה פשוט שאלה של כמה זמן ייקח לגוף שלך לחזור לעצמו. אצלי למשל כשהפסקתי- אחרי שבוע מההפסקה זיהיתי ביוץ ואחרי שבועיים מהביוץ הגיע הדימום. הוא לא היה שונה מהרגיל. ותיאורטית יכולתי להכנס להריון עוד לפני הדימום בכלל (בפועל לקח 7 חודשים מהפסקת הגלולות)

ואני גם חושבת שלא קריטי להפסיק אחרי 11 חודש במקום שנה.

הם התייעצו עם אאג

סתם מעצבן ומלחיץ 

אנחנו עשינו ניתוח שקדים ושקד שלישי - ומראש קיבלנו המלצה לקחת אנטיביוטיקה.

שכנתי לחדר עשתה רק כפתורים ואני זוכרת ממש איך הרופא אמר לה בשחרור - להתחיל להביא אנטיביוטיקה ברגע שמתחיל חום.

איזה קטע שלא קיבלתם המלצה כזאת.

אני ממש מקווה איתך לטוב. 

אנטיבייטיקה למקרה שיתחיל חום

אבל פה הם לא מןכנים לתת, רופא ילדים לא לוקח סיכון ושולח למיון, גם מוקד שולח למיון

הבירור הוא מהיום ה 5 לחום, היום זה היום ה 3

נכון מוזר? מצד שני היינו בביח גדול תל השומר והם התייעצו עם עוד רופאים

אחרי ניתוח. לנו נתנו מוקסיפן כשיצא ריח כזה לא טוב מהפה שלו.

אמרו שזה תהליך תקין של אחרי ניתוח

כדאי מחר ללכת שוב ולהתעקש על בדיקות או משהו? במידה והחום ממשיך או לחכות לשלישי כבר

מתהליך ההחלמה.. אצל שני ילדים

אמרה שכדאי לחכות עוד יום ולראות

מוזר שהם ככה מתנהלים. נכון שהיא בין חום לחום עירנית אבל חלשה מאוד והחום כבר יום 4

בכל זאת היא אחרי ניתוח נראלי אדישים כולם

השנה לקחנו דירת איירביאנד בי

היו גם שנים שנשארנו בבית אבל כל יום יצאנו לאנשהו (מעין, מוזיאון וכו).

זה באמת עבודה קשה עם קטנים אבל אנחנו מאד נהנים בכל זאת.

כילדה יצאנו כל שנה ל3 ימים,

שינה בבית ספר שדה בעיקר

והתוכנית היתה מסלולים...

ההורים שלי תמיד אמרו שדווקא כשהיינו קטנים היה יותר קל כי הלכנו יפה וכשגדלנו התחלנו להתלונן  😅

אני היום כאמא פחות אעשה את זה כי מסלולים זה פחות בשבילי ואז אם הילדים לא מתרגלים זה באמת לא הכי מתאים...

עדיין אפשר לחשוב על מקומות לא יקרים מדי (למרות שאולי עכשו זה שלב די מאוחר) - בית ספר שדה, אנא, מקומות אירוח אולי לא במקומות קלאסיים של הצפון שמבוקשים מאוד ולבנות תוכנית באיזור - ים, מעין, מסלול קטן... תלוי מה האופי שלכם.

מניסיון משפחתי בשנים האחרונות (כשיוצאים עם ההורים שלי ואנחנו כבר נשואים עם ילדים אז זה נהיה שבט) - באמת המקומות הפשוטים באיזורים לא מבוקשים מאוד הופכים את המחיר לריאלי יותר - הבית הארחה בהר ברכה, בסוסיא וכאלה... זה לא צפון כמו שמדמיינים קיץ אבל מאפשר.

וגם לצאת לימים בודדים זה פתרון.

אני חושבת שכדאי לעשות תכנון של הקיץ ככה שלכם ולילדים יהיה מול העיניים למה לצפות.

בעיקרון כל עוד הרכב הכיל את כולנו - יצאנו כמעט כל שנה לצימר. היו פעמים שהיה מוצלח, והיו פעמים שפחות...

אחר כך עשינו הפסקה ארוכה בנופשים העצמיים שלנו (כן הצטרפנו למשפחה שלי לנופש משפחתי מורחב, שלפעמים בכלל היה אצל ההורים שלי בבית), ולפני שנה הרגשנו שהמשפחה האישית שלנו חייבת את זה, ויצאנו שוב לנופש משלנו בצימר. (בחרנו מקום נגיש בתחבורה ציבורית, כדי שנוכל לנסוע וגם להתנייד במהלך הנופש)

היה לנו טוב מאוד, אבל גם מתיש... כך שאני מבינה את בעלך ומבינה גם אותך.

השנה אנחנו חושבים לצאת לקמפינג, גם מבחינת המחיר וגם כדי שלא נצטרך להתארגן על זה מראש יותר מדי. נקווה שיהיה טוב...

אני חושבת שיש בזה משהו שמאוד מאחד משפחתית, לצאת לנופש משותף. מצד שני, אפשר גם ליצור חוויות משפחתיות מאחדות אחרות, שכוללות לינה בבית... (אנחנו למשל כמה פעמים הפכנו את הבית לבית מלון, וזה היה כיף מאוד לילדים ומגבש)

קמפינג בלי להתארגן יותר מדי?? 🫣😁

סתם הבנתי שהתכוונת ללסגור מראש. אבל זה יצא מבדר. 

בצפון.

אז לא ישנו ברחוב...

ישנו בצימר. היה מאוד מאוד נחמד. הילדים שלו בברכה ביום שישי, ובשבת עצמה היו בג'קוזי בלי להפעיל אותו.

הכל כולל אוכל מוכן עלה לנו- 1350.

הלכנו לבית הכנסת, לגן השעשועים, טיילנו באזור של בננות, יש גם מתחם לצימר עם טניס שולחן, כדורסל, נדנדות.

ברוך ה' שמחנו מאוד

שזה תשלום יחסית נמוך לשבת, אבל זה כי היינו בצימר הזוגי ופשוט הוספנו מיטה, מזרון ולול.

בסוף שילמנו 1200 כי הוא רצה מזומן והיה לנו רק ביט

עולה 3500-4000 ל3 לילות, אפילו פחות. סוגרים כבר בחורף, מחפשים המלצות בבוקינג.

3 חדרי שינה פחוס סלון פלוס מטבח פחוס שני חדרי רחמה לפחות. אנחנו צריכים 6 מיטות אבל תמיד היה יותר.

עד היום הדירות היו ממש טובות (בסטדרטים שלנו)

מטיילים באתרי שמורות הטבע, אוכלים בעיר, עושים קניות בסופר גדול באיזור (רמי לוי וכאלה)

מביאים מהבית כלים לבשל.

שווה לקחת דירה עם מכונת כביסה, מאוד נוח שאפשר לכבס מגבות ובגדי ים ובגדים שהילדים אוהבים לטיולים. מחליפים הרבה בטיולים האלו,

כי אנחנו אוהבים להיכנס לנחלים, מעיינות, הכינרת וכו' וגם טיולעם יבשים מלכלכים.

תבדקו קירבה לבתי כנסת.

שני רכבים.

חלק כתבו שלא מעדיפים לישון בבית בסוף יום-בעלי

וחלק כתבו שכן לוקחים צימר ונהנו-מה שאני אומרת

ברור שהכי כיף לישון בסוף בבית

אבל זו החוויה יותר לילדים,הם כל הזמן מתבאסים שכל החברים יוצאים

בחופש לכמה ימים ואנחנו כמעט ולא...,

ברור לי שלא כולם יוצאים,זה יקר וקשוח לכולם

השאלה אם טיולים יומיים לא יוצא כבר יותר יקר מכמה לילות בצימר...כי החופש ארוך 🤦

זו חוויה אחרת. כשיש רק קטנטנים וזו המון עבודה להיות מחוץ לבית, באמת עדיף טיולים יומיים.

כשהילדים גדלים, בשביל להיפתח ולהתנתק ולהחליף אווירה עדיף לצאת כמה ימים (אם יש אפשרות כלכלית)

טיולים יומיים כשיש גם בנים וגם בנות, גם גדולים וגם קטנים,

זה אומר שרוב הסיכויים שחלק לא יבואו. זה גם שיקול מבחינתי.

נסיעה לצפון הרחוק יותר, אני לא אעשה בנסיעות יומיות..

אבל מה שטוב לכם 🙂

בשנתיים האחרונות גם התחלנו לצאת לטיול משפחתי בחו"ל (במקום חופשה אחת בארץ. לצערי בארץ צפון היה יחסית בעייתי בתקופה האחרונה).

מבחינתי אני לא אצא בלי הילדים (מקסימום לילה אחד עם בעלי במקום קרוב) אז נופש זה רק כולנו יחד. בתחושה שלי זה מאוד מגבש ונזכרים תמיד בחוויות שהיו לנו יחד. כמובן שזה תלוי תקציב היו תקופות שהיינו הולכים לקמפיינג או מתאימים את החופשה למשהו פשוט יותר תלוי תקציב. בארץ אנחנו הכי נהנים מצימר עדיף עם בריכה פרטית שם אנחנו מתארגנים על על האש/ארוחות בוקר ורוב היום מטיילים בחוץ. מרגיש לי יותר זורם עם ילדים בניגוד למלון (מה גם שחדר במלון מוגבל בדרך כלל להורים +2 ילדים).

היינו פעם ברוח ברמה ברוכים קלע אלון המקום היה ממש מהמם חיסרון אחד שהבריכה לא מגודרת יש רק אפשרות לנעול את הצימר עצמו (עם ילדים קטנים ולא שוחים יותר בעייתי)

באילת היינו ביאלרנט דירות אפרסמון זה בריכה לאיזה 3-4 דירות אבל למזלנו זה היה אנחנו ועוד משפחה והתחלקנו בשעות על הבריכה.

היינו גם ביאלרנט במגדל עם בריכה

לרוב יותר קל למצוא צימר עם ג'קוזי פרטי בריכות יש בדרך כלל למתחם של 2 צימרים ומעלה זה היינו הרבה פעמים עם עוד משפחה אחת שנסענו יחד. כבר לא זוכרת את השמות של המקומות.

אבל אין מצב לוותר על נופש, כל שנה בשביל הילדים.

מתיש נכון אבל כ"כ חשוב להם לביחד ושלא ינטרו לך טינה בגיל גדול, לא חשוב איך אני יודעת 😉 

מתאמים עם האחים (לפעמים ממש מאורגן כולם  לפעמים יותר ספונטני)  ואז כל נושא הילדים פחות קשוח 😉

יש להם חברה ותעסוקה

וגם להורים כיף

בקיצור קונספט מומלץ ממש 

וגם טיולים יומיים אם יש לכן

ממש תודה על התגובות! החכמתן אותי

מצד שני אני כן חושבת שיש מקום גם לצאת לטייל למשהו שאתם לא מאד נהנים ממנו כדי שלילדים תהיה חוויה של טיול וזמן איתכם.

אז צריך לאזן ולנסוע למשהו שמתאים לכם אבל לא לצפות שזה יהיה נופש של רגל על רגל...

אנחנו אוהבים קמפינג וטיולים בטבע

יש בצפת קבוצות וואטצפ של אנשים שמשכירים את הדירה שלהם במחיר יותר זול מצימר.

כמובן התנאים הם לא תנאים של צימר (אין בריכה, אין ג'קוזי) וגם צריך להיות זהירים ליפול על בית נקי (להתבונן היטב בתמונות!)

אבל זה נחמד

ולילדים קטנים החוויה של בית אחר עם משחקים אחרים (במידה שהמארחים מאשרים לשחק בהם) היא חוויה ממש נחמדה.

אם מוצאים בית בעתיקה זה בכלל שווה.

חלק מציעים גם צימרים ממש..

קיצר שווה להכנס לקבוצה כזו ולבדוק אופציות.

אולי למישהי פה יהיה קישור עדכני לקבוצה כזו

אנחנו יוצאים פעמיים בשנה

כי זה חשוב לנו

זה צבירת חוויות עם הילדים

ואנחנו עובדים קשה מאוד בזמן הזה

וחוזרים עייפים

אבל זה שווה לנו

אוהבים מאוד את אנ"א

אבל בעיני הדגש הוא על פניות.

לצאת כולל לינה זה ממש קשוח, לפעמים אנחנו עושים את זה אבל לא כל שנה,

ולפעמים ישנים אצל חמותי או אחים שלנו שזה יותר קל מבחינה לוגיסטית.

יציאות יומיות הרבה יותר קל, זול, ומועיל לנו. זה ממש לא צריך להיות מפוצץ.

זה מעיין שלא מכירים, פארק שווה, בישול בשטח, לפעמים מסלול (לצערי לא לקחנו את הילדים כ"כ למסלולי הליכה, אנחנו צריכים להכיר להם את זה יותר). מזרקות, אתרי עתיקות/מורשת...

פעם ב... אטרקציה בתשלום כמו קיר טיפוס וכאלה.

צריך להיות על זה, להגיע מאורגנים ולדעת לאן הולכים ומה עושים, להצטייד כמו שצריך - בעיקר אוכל אבל גם משחקים לשטח - אפילו ברמת הכדור/מטקות/צלחת מעופפת. אפשר להשקיע יותר עם מחצלת, ערסל, ציליה, ועוד ועוד זה כיף ממש. העיקר הפניות וההנאה שלנו ההורים שאנחנו על זה, במצב רוח טוב, שמחים, פתוחים להתנסות ומשחק.

אבל עד עכשיו יצאנו, בעיקר לבתי מלון

לא יוצאים ליותר מלילה גג שניים. ממצים לגמרי מבחינתו

השנה לא קבענו כלום האמת. עדיין.

ליצור חוויות של טיול פעם-פעמיים בשנה זה השקעה משפחתית חשובה לדעתי גם אם זה מורכב

יוצאים לטיולים של 3 ימים במהלך השבוע/חמשוש

דירת אירוח, צימר, אירוח כפרי מכבד לא להתכלב אבל כן ברמה נורמלית

במקומות שמתאים לילדים להסתובב חופשי ומרחבים שהם יכולים לשחק אז לעניין הזה מלון ממילא לא רלוונטי בעיני

קמפינג אני לא אוהבת אז פחות בקטע, אבל כן עושים להם פעילויות שטח כמו סאג', מדורה, יצירות מהטבע וכד'

וגם אנחנו עם קטנים (ורוב הפעמים הייתי בהיריון)

שינה באוהלים, הילדים שלי מחכים לזה כל השנה!

בשנים שלא היה אפשר לצאת פתחנו להם אוהל בסלון 😂