העייפות, חוסר הסבלנות וכו' נורמליים מאוד בשלב הנוכחי (שלושה פצקיים)

ודווקא לכן חשבי מה מאוורר אותך

וזה לא חייב להיות סופ"ש...

לפעמים משהו קטן, יציאה פצפונת לבד, בריכה או משהו אחר שאת אוהבת

יתנו לך הרבה כוח אליהם.

ולגבי הרווחים-

כל מי שקצת יותר מבוגרת

אומרת שכדאי ללדת כשצעירים

אני אישית רואה הבדל משמעותי ביכולת של הגוף לסחוב ככל ש"מתבגרים"...

(לא כזה, מספיק גיל 33...)

כל אשה יש לה כוחות נפשיים וגופניים אחרים.

חשוב שתלבנו בינכם את הנושא כשתגיעו להחלטה זוגית בענין,אז תוכלו לשאול רב ולהתיעץ עם רופא נשים טוב.

בנגע לצד המעשי כדאי להתיעץ עם בר סמכא רבני ורפואי מה שמתאים לאחת לא בהכרח מתאים לשניה.

בזמן חז"ל הההפרש בין ילד חד לשני היה לפחות 3 שנים שנתיים הנקה לפחות ..

אני חושבת שמרווח בין הלידות חשוב לבריאותה הגופנית והנפשית.

עצוב לראות ילד שב לעלום כשלאימו אין את הכוח לגדלו ולהשקיע בו.

אני כמוך סוף הריון רביעי בת 27 כל שנתיים ב"ה ילד.

לפני כל הריון שוקלים צעדו לאן,הכוחות לנו וכו'..

בדיוק עכשיו אחותי ילדה בת,ילדה מס 8,בלי עין הרע, כשהבכורה שלה בת 17 , ואז ומטה, וזה נראה לי כ"כ כייף, כי בהריון היה לה שמירה והבנות הגדולות שלה ממש עזרו, עכשיו אחרי הלידה, הן שיא המתרגשות, קונות לבובה מליון דברים ושיא העוזרות לאמא...וזה מזה עושה לי חשק...

ההבדל בינה לבין האח שמעליה הוא 5 שנים...

ואני תמיד הייתי בגישה שנביא אותם ברצף, נגדל אותם ואז נתחיל לעשות בחיים את שאר החלומות,

ומצד שני שאני רואה את המצב הנ"ל זה עושה לי חשק...

וגם אני תמיד חושבת ורואה שכשייש 2 או 1 קטנים בזמן שההורים כבר "איבדו את הכוח", התעייפו, כבר לא בקטעים של לטייל בחופשים וכו אז הקטן הזה דיי חי בבעסה, כל האחים שלו גדולים ונשואים והוא "תקוע"(ח"ו) עם אבא ואמא שכבר עברו את שלב ההמון ילדים...

גם על זה צריך לחשוב..

הסיפור אומנם על משפחה צפופה בהרבה אבל משאיר מקום למחשבות על הכוחות של המשפחה להתרחב, לא רק הכוחות של האימא ללדת...

לפני זמן מה פגשתי חברה שלי מהרחוב עם ילדיה ועם עוד ילדון מתוק נוסף.

ילד כבן שנתיים, כחול עיניים, מטופח ולבוש יפה, אחיין של שכנה שלי בקיצור.

חשבתי לתומי שהוא בא אליהם לאחה"צ או משהו כזה.

ואז פתאום הוא קורא לשכנה שלי- "אימא, אימא...------"

אמרתי לה- "יפה לך שהוא קורא לך אימא, כנראה טוב לו אצלך."

היא מסתכלת עלי ואומרת- "הוא אצלי כבר שלושה שבועות וחזרה הביתה לא נראית באופק..."

וזה שמלמד שלך את הילד לאבחון עדיין לא אומר כלום

אולי הוא פשוט לא הספיק להתרגל למסגרת או צריך מסגרת חמה יותר

גם גננת של ילדה שלי בגן 3 הציעה לנו לפנות להתפתחות הילד ומה שהיה בסוף שאמרו לנו לחכות קצת וקושי שלה עבר לבד

היום שולכים לאבחון  די הרבה ילדים  ואם באמת יש לו בעיה אז היא הייתה מתפרצת בכל מקרה רק לאמא היה יותר זמן וכח לטפל בה

נגמל לחלוטין, וזה לא קרה לא בכלל תקופה ארוכה, ובתזמון מאוד ספיציפי זה קורה, לילה אחרי לילה, אפילו כמה פעמים באותו הלילה.

ובעיקר מדליק נורות אדומות כשבדיוק באותם השבועות כל ארבעת הילדים הגדולים "השתגעו" לגמרי.

תסמכי על ההורים שלהם שמכירים אותם היטב ויודעים שהילדים הרכים כ"כ בשנים לא מתמודדים עם זה שנכנס ילד נוסף הביתה. וזה לא משהו נורמלי אלא משהו שהם חייבים לטפל בו, ומהר.

מצדיעה להם על כך.

לא  בקלות היו מוותרים על אחד מהילדים ושולחים אותו אם לא היה נראה להם שזה יכול להציל אותו או את האחרים.

הדגשתי שזהו ילד מטופח, לבוש בקפידה, ממש לא מקרה מעורר רחמים, אלא מעורר כיוון מחשבה- הורים שרצו משפחה גדולה, שמחו בה מאוד, וגילו שהגדולים משלמים מחיר שהם לא עומדים בו.

1. ברור שיש תקופת הסתגלות לילד חדש בבית אבל בסוף כולם מתרגלים וזה לוקח זמן 

ולא לשכח שזה קרה בתחילת שנת לימודים כשצריך להתרגל למסגרת חדשה 

2. בסביבה שגדלתי היה אז די מקובל שסבתא לוקחת ילד גדול לתקופה מסוימת אחרי לידה- יש לי חברה שהייתה אצל סבתא שנה שלמה

3. לפעמים ילדים מתחילים לפספס עם תחילת התקררות וכן זה חוזר עם שינויים בחיים שלהם אבל זה עובר וזה נורמלי

לדעתי כמה שפחות מתרכזים בזה כך זה יעבור יותר בקלות

4. אני לא חושבת שצריך למדוד רמת טיפול בילד לפי בגדים שלו

ילד בן שנתיים-שלוש שאכל בלי סינר אחר כך צייר או שיחק בבוץ נראה בהתאם ובגדים בגיל הזה צריכים להיות נוחים ולא יפים

5. מוסג של בית מתפרק זה גם יחסי. יש לי חברות שמזדעזעות ממראה של יותר מ2 משחקים בו-זמנית ברצפה, בשבילן זה בלגן בלתי נסבל 

6. יש אמהות עם ציפיות מוגזמות מילדים- הן דורשות מילדה בת 5 לשמור על בן שנה וחצי בגינה במשך כל הטיול או מצפות שהיא תכין כריכים לכל האחים וכשזה לא הולך מיד מכריזות על ילדה שהשתגעה או בעייתית

7. יכול להיות שאמא בקטע טבעי ומניקה במשך כל יממה ואז לא נשאר זמן לשום דבר אחר או להפך היא הייתה רגילה לתקתק את הבית ותינוק הפעם דורש הרבה צומי

אבל זה לא סוטר שחלק ניכר מנשים לא יכולות להשטלט על 5 קטנים ביחד

ולא כל דבר הורים יודעים כי הרבה דברים מגיעים עם ניסיון

יש הרבה תופעות רגילות שנראות מוזרות בעיניי מי שלא יודע

יש לי כמה צפופים מאוד ועדיין עם כל ילד נוסף אני מגלה דברים שלא ידעתי

בס"ד

לפעמים קורים פנצרים... אמצעי מניעה הרי הם לא ב100%

מי אמר שהיא רצתה מאוד את ההריון הזה? אולי בסתר ליבה היא בכתה והכתה את עצמה שלא נזהרה מספיק?

אל תדון את האדם

קצת מוזר שבמקרה כמו שסופר לך הילד קורה לה "אמא" .בד"כ  הילד יודע שזו תקופה חולפת ומצפה לסיומה.

ולעצם הענין של הכוחות ללדת - אחרי 3 ילדים עשיתי מניעה(מניעה היא לא פתרון כיפי... לכל סוג מניעה יש את החסרונות שלה)ועכשיו בילד הרביעי קיבלתי מלאי חדש של כוחות, הפעם לא אעשה מניעה- הסיבה היא שהגיל עולה ונהיה יותר קשה- אני רוצה "להספיק" כמה שיותר לפני שיגידו לי "הריון בסיכון בגלל הגיל"

כל אחת עושה את השיקולים של המציאות שלה עם בעלה, אבל לא נראה לי שכדאי לחכות ולמנוע יותר מידי ,כי עם הילד מגיעים הכוחות להתמודד.

 סיפור סתם? לא מבינה למה אתן רומזות....

זו מכרה מאוד קרובה אלי, אם לא הייתה רוצה לספר לא הייתה אומרת כלום. 

אחיין שלה גדל אצלה כרגע כי המשפחה שלו לא ממש מתמודדת...

לא הייתי אומרת סיפור תמוה אלא עצוב, אך הגיוני.

לא מדובר בנטישה של הילד אלא בפרידה שמנית עד שהתינוק יגדל והאימא תוכל להתפנות אליו חזרה.

אבל באמת שלא צריך ללמוד מהסיפור הזה ולהילחץ או משהו...

כל זוג וכל משפחה והסיפור והרקע שלה.

בחיים לא שמעתי כזה דבר. ואני מכירה משפחות כאלו והן מעולם לא שלחו ילד או חוו התפרקות של הבית. כל לידה מביאה כל אחד מבני הבית לצורך להסתגל. כמו מובייל שהוסיפו לו פריט, הוא מתנדנד עד שהוא מתאזן וזה נורמלי. זה קשה מאד מאד מאד. לי היו 5 עם בכורה בגיל 9 . זה משהו אחר כך שאיני מכירה מקרוב עד כמה זה קשה. אבל בחיים לא שמעתי שילד עובר לדודה לזמן בלתי מוגבל. מישהו שם לא מתפקד בגלל עניין שלא רצו לספר לך. אולי מישהו חולה? האמא קורסת? בכ"ז בדכאון? לא יודעת. הפתרון של הדודה הוא רחוק מלהיות אידיאלי... גם אם היא מקסימה אליו. ב"ה שהיא שם בשבילו! אבל אם היו שולחים את כולם בבוקר לגן ואחה"צ מביאים עזרה, הם יכולים לשרוד את התקופה הראשונית בצורה סבירה. כנראה שהיה צריך שם משהו מעבר.... ש-ה' יעזור להם.

לא חשבתי על זה בכלל.

אבל לא נראה לי עדיף מיד לקבוע שהאימא בדיכאון וכו.... למה? אז הסיפור שונה קצת מהרגיל, אז מה? החיים מורכבים, יש המון סוגי אנשים ומשפחות, ולפעמים שומעים על דברים שנראים תמוהים.

ומה שאידיאלי עבור המשפחה הזו, לא חייב להיות מוסכם ומובן לאחרים...

אבל עזבו, אנחנו מתפלספות בלי באמת לדעת מה היה....

מספיק רק לקחת מזה שיש עוד גורמים שנלקחים בחשבון בתכנון....

רק שזה עניין שלא דומה מזוג לזוג. ולכן, (וזו אולי התשובה) אין תשובה אחת.

גם אני הייתי עם 3 בגילך. היום, אני לקראת גיל 39 עם 8 ב"ה. המרווחים לרוב שנתיים בערך, פעם אחת 3, עוד פעם שנתיים ו-7. 

מודה ל-ה' על כל ילד. וההריונות זוועה...

הרב בורשטיין אומר שיש נשים שהכוח שלהן בא דוקא מאי מניעה, מעצם הידיעה ש-ה' מתכנן להן, הן מתמלאות כוח. יש נשים שהתכנון מרגיע אותן. ובכל מקרה, הריון צריך לבוא בחשק. ורצוי את רוב הילדים ללדת עד גיל 32-33.

נראה שיש פער בין בעלך לבינך. מה רודף אחריו? אולי כדאי שתחכו עוד קצת לפני שתחליטו. סה"כ יש לך תינוק קטן מאד. וכל לידה וכל ילד הם זמן להחליט שוב מה נכון. אינו דומה ילד אחד לילד אחר. יש ילדים קשים יותר / חולים ועוד ועוד...

ולשואלות אם קל יותר כשיש גדולים, התשובה כן ולא. יש דברים שקל יותר ויש על מי להסתמך. אבל גם המטלות בבית הרבה יותר גדולות. לדוגמא: אני מפעילה בממוצע 15 מכונות בשבוע. בבישולים לשבת, 2 שקי תפו"א נגמרים לרוב. וכו' וכו'. וכמובן גם הלכלוך והבלגן בבית עצומים יותר. מצד שני, יש בייביסיטר כשאני צריכה, ויש עזרה רבה ויש גם תעסוקה לקטנים כי מעניין להם בבית. והמתבגרות מאד עסוקות בתנועת הנוער ובאולפנא, בהתנדבויות ועם חברות... האחריות הסופית לגידול הילדים נשארת שלנו גם כשיש גדולים. 

חשובה לי הפרספקטיבה... והנה לך יש אותה.

באיזה גיל ילדת כל אחד מהם? תמיד ידעת שתרצי 8 ילדים?

ולמה את אומרת שכדאי את הרוב עד גיל 32-3? מי אומר?

אם מישהי התחתנה מאוחר יחסית, היא צריכה להיות במירוץ? או להביא לדעתו פחות ילדים?

מישהי יודעת למה הכוונה?

במשימת ההריון...

וכתבה על סמך נסיונה האישי.

ברור שזה משתנה ממקרה למקרה.

כל זוג והשליחות שלו בעולם עם הכוחות והנתונים שלו.

כוחות זה לא רק להריון ולידה זה כוחות גם לגדל בנחת ובשמחה.

יש כאלו שטוב להן צפופים מאוד, יש כאלו שטוב להן מרווחים של שנתיים ויש כאלו שטוב להן מרווחים יותר גדולים.

העיקר שההחלטה תתקבל מתוך התבוננות פנימית אמיתית ולא מפזילה לצדדים.

בהצלחה, בקלות ובשמחה לכולן.

"העיקר שההחלטה תתקבל מתוך התבוננות פנימית אמיתית ולא מפזילה לצדדים."

ובע"ה אקח אותו לתשומת ליבי.

זה כ"כ נכון ואמיתי. אסור להיכנע ללחץ חברתי לכאן או לכאן... ללכת רק לפי האמת.

המון נשים יולדות עד גיל 40, אפילו 45. בטח שזה קשה, אבל זה אפשרי. ואני לא אהרוג את עצמי בהריונות ובאחרי-לידות כדי להספיק...

אני גם חושבת שהריון שבא מרצון ושמחכים לו הוא אחר לגמרי מכזה שבא כשקשה ולא רוצים, אבל מה לעשות, שהקטנה בת שנה ורק המחשבה על הריון עושה לי צמרמורת?? נראה לי שאם אני אחכה עד שיהיה לי רצון שלם וכוחות, אני אפספס כמה בדרך...

אנחנו בחיים לא לקחנו אמצעי מניעה.

יש לנו שני קטנטנים, הראשון נולד 10 וחצי חודשים אחרי החתונה (כמעט כמוך), והבן השני נולד, כשהבכור היה בן שנה וחצי...

עכשיו אני לא בהיריון  ואני כבר שנה וחודשיים אחרי לידה... ואני בת 21.

אנחנו, אני ובעלי, למדנו שיחה של הרבי, בה הוא מסביר שלא צריך לתכנן את המשפחה. בתור חסידים, החלטנו לא למנוע בכלל ולסמוך על ה', כפי שהורה הרבי, אפילו שהרעיון הזה, שכנראה יהיו לנו בערך 11 ילדים עד גיל 40, גרם לי לתחושת חרדה (אני גם לומדת לתואר ראשון). אישית, אני שמחה מאד שלא עשיתי את זה..

בנוסף, הכרנו יותר משפחות חב"דיות שלא מונעות (חלקם עם רווחים טבעיים גדולים וחלקם עם רווחים צפופים), וראינו שהכוח  ומידת התפקוד של המשפחה, לא תלוי במספר הילדים או ברווחיהם, אלא בהורים. אני לא יודעת איך בדיוק להסביר, אבל הרגשנו שכשההורים נינוחים, המשפחה נינוחה.

האמת היא, שבהתחלה התלבטתי אם לכתוב לך את דעתי, כי הרגשתי שזו לא שיחה או התייעצות שמתאימה לפורום. אני חושבת שזו שיחה שמתאימה יותר בינך ובעלך לבין הרב שלכם (שמן הסתם מכיר אתכם ויודע מה הכוחות שלכם). אבל אחרי שהועלה פה סיפור על משפחה לא מתפקדת , החלטתי להראות לך את הפן של נשים, שלא מונעות כלל , ומאושרות מכך.

אני באמת חושבת שאת צריכה לדבר עם רב. הרי ההיתר לא ניתן כי "דרשת" אותו, אלא לפי גבולות ההלכה. לא בדקתי את הנושא, אבל לא נראה לי שרבנים נותנים בקלות היתרים לרווחים גדולים....

בכל אופן, אני מאחלת לך הצלחה ענקית, ושנזכה כבר לביאת המשיח. אמן!

והעובדה שנשים חלשות יותר וההנקה הרבה פעמים לא מונעת באופן טבעי - גרמה לכך שהיום הרבנים מתירים בקלות רבה יותר למנוע. מה שהיה נכון לזמן של הרבי לא בטוח שכך הוא היה פוסק כיום.

עם זאת כל עוד שאת מסוגלת פיזית ונפשית, שה' ייתן לך כח בבריאות ובשמחה. זה דבר מאוד גדול להביא נשמות לעולם.

הרבי הורה הנהגות שחסידיו נוהגים בהם גם היום, גם אחרי 20 שנה, שאנחנו לא רואים אותו בעיניים  הבשריות שלנו.

מבחינתינו, אם הרבי אמר כך, אנחנו עושים, בלי שאלות ... כי אם הרבי אמר, רוח הקודש מדברת מתוך גרונו.

בכל אופן, תודה על הברכות...

ב"ה גם אני נכנסתי מהר להריון אחרי החתונה (ילדתי את בתי אחרי 11 חודשי נישואין).

והייתי בטוחה שגם בהמשך אכנס מהר להריון אבל מסיבות שונות הייתי צריכה למנוע וגם אחרי

שהפסקתי למנוע לקח לי כמעט שנה להכנס להריון שני ועכשיו הבית שלי בת שלוש וב"ה אני בהריון...

אני רק רוצה להגיד בזה שלפעמים נראה לנו שהכל בידיים שלנו ואנחנו מחליטים וגם אני חשבתי כך ואז ה'

מראה לך שמפתח ילודה באמת רק בידיים שלו...

בוודאי שיש עניין להתייעץ ועובדה שיש לפעמים היתר למנוע אבל צריך לזכור שהנקודה הבסיסית היא שה' המחליט

היחיד בעניין הילודה....

בהצלחה רבה!

בת 26 עם 3 ילדים זה המון...

ותודה שפתחת את השרשור הזה.....הנושא הזה מטריד אותי ביותר....

התחתנתי בגיל 20 וחצי .(כיום בת 23 וחצי..) ויש לי ילד בן שנה ו10 חודשים...ואני לא מצליחה לחשוב על להתקדם הלאה...

ואני תוהה כמה זה קריטי באמת...ואני מאוד רוצה לסיים ללדת עד גיל 30 + וכמה אני יספיק בקצב הזה???

ו ה ע נ י ן...שבעלי לא לוחץ בכלל....נח לו מאוד המצב...הוא מבחינתו שבעז"ה תהיה לנו בת פעם הבאה ואז גמרנו עם פרו ורבו.... ואז מה שנעשה עוד זה כי מאוד רצינו...ואני יודעת שזה נשמע לא טוב , אבל הוא מאוד אוהב את הילד ואני מטורפת עליו...אבל מרגיש לנו קשה לצרף עוד אחד למשפחה..

מוכר לעוד נשים??

יש פעמים שאני מרגישה ממש לא בסדר עם המחשבות האלה.....כי אנחנו דתיים (מאוד...) וזה לא נראלי מחשבות דתיות במיוחד...

כשיש רק ילד אחד לא נותנים היתר מעבר לשנתיים (אם שואלים רב "דתי מאד" כהגדרתך) אא"כ במקרה מיוחד.

לגבי הרגשה שלך. מניסיון שלי (אני בן 33) לוקח זמן עד שרוצים עוד ילדים, אבל זה מגיע בסוף, נולדו לי 3 ילדים ב4 שנים, ואח"כ היתה הפסקה של 6 שנים, ואני יכול לומר שבסוף התקופה הזאת ממש חיכינו שיגיע, אבל מה לעשות שזה לא מגיע לפי הזמנה...

אפילו שקלנו להתחיל טיפולים (מעקב זקיקים וכו') אבל פחדנו שיגיע לנו תאומים מהטיפולים, ובסוף היא נכנסה להריון באופן טבעי, והגיעו לנו תאומים. (ללמדך שהכל בידי שמים, ואנחנו לא מנהלים את העולם)

לאחר לידת התאומים הרופא אסר על אשתי להיכנס להריון לגמרי (אולי אולי עוד עשר שנים) ואני יכול לומר שאנחנו ממש מבואסים מזה.

בקיצור תזרמי עם הרגשות שלך, עוד יגיע היום שתרצי עוד ילדים.

קודם כל- בגמרא כתוב שאשה יולדת, לוקח לגוף שלה 24 חוד' לחזור לעצמו. על בסיס זה יש היום לא מעט רבנים שאומרים שאשה יכולה למנוע עד שנתיים באופן גורף- כלומר לא צריכה לשאול רב קודם.

מעבר לזה- אני מאמינה שאין פה משהו גורף. כל זוג צריך לחשוב כל פעם- מה נכון לו  בנק' זמן ספציפית, ולהיות פתוח לשינויים. 

לא אוהבת את האמירה של "להזדרז כי את צעירה ותספיקי ללדת יותר לפני גיל 33" כי אז תמצאי את עצמך בגיל 33 עם גוף שהתפרק כל שנה וחצי- ולכן הוא לא הספיק בכלל להתאושש ולחזור לעצמו. ואז תמצאי את עצמך עם שרירי רצפת אגן במצב זוועה, עם גוף עייף ו6-7 ילדים שצריך לדאוג להם- מבחינה פיזית- אוכל בגדים ניקיון. נפשית- להכיל, לאהוב, לעקוב אחרי כל מה שקורה איתם, ומבחינה רוחנית- לנווט ולתת דרך.

אז אני מאמינה שהורים צריכים קודם כל לוודא שיש מי שיטפל בילדים לפני שהם מביאים אותם. גם אבא וגם אמא בריאים בגוף ובנפש. 

הריון זה דבר קשה לגוף- גם למי שיש הריונות קלילים. לידה זה דבר קשה. ולגדל ילד- זה דבר שרק נהיה יותר ויותר קשה.

ולכן אני מאמינה שעדיף פחות ילדים- אבל כל ילד מקבל את מה שהוא צריך וגדל כמו שצריך. 

א. גילוי נאות , יש לי ילדה אחת . אני קצת (הרבה) מעל 40.

לאחרונה ביקרתי חברה שהתחתנה בגיל המאוחר -30 . הרבה זמן לא היינו בקשר . היא הביאה לעולם שבעה ילדים , כולם בניתוחים קיסריים . 

נדמה לי שההחלטה כמה ואיך , היא לחלוטין אישית ואין לאף אדם בעולם להגיד משהו בנושא. 

מהמקום שלי , הייתי עושה הכל , כדי שיהיו יותר ילדים . רבי אריה לוין זצ"ל אמר שכל הדברים הטובים באים בקשיים , וזה נכון גם לגבי גידול ילדים . כל כך הרבה דילמות , שאלות , לילות בלי שינה , דאגות . דרך אגב ידעתי את זה גם בגיל 20 , ותמיד רציתי כמה שה' יתן , כי הוא כבר יתן את הכוחות . 

אז הוא נתן אחת . אולי בגלל הגיל - נראה לי שדאגתי לה כמו לעשרה , ועדיין דואגת ומנסה להרגיע. 

יש גיל שבו כבר לא יבואו ילדים , והכוחות הם כבר אינם אותם כוחות . לא שמעתי על אישה שהצטערה שלא עבדה יותר שעות נוספות , אבל כשחושבים על מרווחים צריך גם להבין ,שמדובר בחלון הזדמנויות שהוא דיי קצר .

ושוב , זה אף פעם לא קל , וכל אחת יודעת , מה טובה לה . 

בהצלחה בכל החלטה !

ובאופן כללי, לכל מטבע 2 צדדים, כידוע. נכון, שיותר ילדים -צ יותר עבודה. אבל גם פחות, כי יש כבר עזרה מהילדים הגדולים ומה שעוד יותר חשוב - יש ניסיון ואיתו - את הבטחון ואת הידע מתי לדאוג ומתי לא...

עצתי - להשאיר את הנושא בידי שמים. אנחנו לא יודעים מה טוב לנו ומה לא. ככל שאנחנו מחזיקים מעצמינו יותר - כך אנחנו מזיקים לעצמינו יותר. הקב"ה יודע טוב ממנו מה טוב עבורינו ולא שולח לנו ניסיון שלא נעמוד בו. אז בואו נסמוך עליו....

אני מרגישה שה' יודע הכי טוב בשבילי מתי יש לי כוח ומתי לא. ואני רואה את זה בצורה ברורה במקרה שלי, שה' לא נתן לי היריון בשנה האחרונה, וזו הייתה חתיכת שנה קשה מבחינת הלימודים שלי.

דעתי

ואני ממש לא מסכימה עם כמה שכתבו פה ש"בציבור שלנו יש לחץ להביא ילדים". לפי התגובות פה נראה שרןב הנשים כן לוקחות אמצעי מניעה.....  אז נראה שהלחץ בא דווקא מהצד הנגדי....

שיש לך ביטחון כזה בה'.

מה טוב לנו, אבל אישה שמקבלת מחזור בהנקה כרגיל, ונניח ילדה 3 ילדים ברציפות, אם היא תמנע אחרי לידה שלישית היא שוב תהיה בהריון, רביעי נניח, ושוב בצפיפות. יש לה כוחות לזה? היא מסוגלת? לא בטוח, מה שבטוח שלא כולם מסוגלות, אז חוץ מלהתפלל לקב"ה שלא יתן לה הריון כרגע, היא גם צריכה לעשות משהו חוץ מלהתפלל, לא?

חברה שלי ילדה 4 ילדים בחמש שנים, (בעלה ממש עוזר לה בעובודות הבית ומפרגן). בהריונות היא מרגישה זוועה בחצי הראשון של ההריון, ולוקח לה כמה חודשים להתאושש מהלידה (ואז שוב הריון...) אז אחרי 4 היא מנעה. הגיוני, לא?

מניסיון אישי לאחר ארבעה ילדים (8 ,6 ,4 ,1.6.) לכל אשה יש את הקצב שלה והכוחות שלה. אני מאוד מאמינה בלידה והנקה וצריך זמן לכל ילד.

אנחנו נמצאות בציבור שלפעמים יש לחץ להביא  מס מסוים של ילדים ובמרוחים מסוימים. כל אשה צריכה ללמוד מה נכון לה נפשית ופיזית.אני מאמינה שרב ייתן לאשה את ההיתר לו היא זקוקה וחשוב לא ללכת אחר הלך הרוח של הסביבה  היום יש הרבה יותר דיכאונות והורמונים לא מאוזנים אנחנו פחות מודעות לכוחות שלנו הכל במירוץ מטורף .כדאי לעצור ולעשות עבודה עם עצמך בהתחלה  בשקט מה  נכון לי ?מה יצמיח את משפחתנו ?איזה כוחות יש בי ?...ואח"כ ביחד עם בעלך מה נכון לכם משפחתית. כמובן שחשוב שיהיה יעוץ רבני למצוא את הרב הקשוב שמבין ללב. 

כי היא נושאת בנטל .  ומאוד חשוב שגם הוא יתנסה מפעם לפעם בלשמור על קטנים פה ושם

כל אשה מה מתאים לה. יש כאלה שיולדות כמה ברצף ואז עושות הפסקה ויש להפך

חוץ מזה יש לקחת בחשבון שברווחים שנה-שנתיים אשה בהריון תצטרף גם לסחוב את הקטנים-גדולים ולא תמיד זה בכחותיה

שאלה היא גם עד כמה בעל מוכן לשלם את המחיר של אשה יותר עייפה שלא הכינה לו ארוכת ערב 

בהריון אחרון סחבתי עגלת תאומים עד הלידה בעצם ובעלי היה צריך לטפל בכמה צפופים יומיים לבד וכמובן שאין שום בית החלמה כי צריך לחזור הביתה

אבל מי שיש לה כוחות למה שלא תשקיע בזה? חברות רווקות שלי עובדות עד כמעט צאת הנשמה וישנות לא יותר ממני ומעורבות רגשית ומשקיעות בעבודה שלהםן כמעט אותם כחות נפשיים 

1. כדאי להימנע מלעשות מעשה שבעתיד נתחרט עליו.

2. היכולת הפיזית ללדת מוגבלת יחסית.

3. עם כל ילד שבא לעולם מגיע גם "פרנסתו" ובכלל זה 'הקטע הנפשי'.

4. המתנה הטובה ביותר שאפשר לתת לילדים זה עוד אח.

5. יש מקום לחשוב שהעזרה הפיזית שהילדים הבוגרים מגישים להורים, מסייעים גם ב'קטע הנפשי'

6. לא נתקלתי באמא שהייתה מוותרת על אחד הילדים משום סיבה שהיא כולל צפיפות..

אם הבעיה היא בעיקר 'הקטע הנפשי' אולי כדאי ללדת ולמסור לזוג ללא ילדים.

כל זה תגובה לאחת שמציינת: "פיזית אני מסוגלת ללדת בקלות. שמחה עם ההריונות ועם הלידה,", אין בתגובה זו כדי לבקר מי שיש לה קושי כזה או אחר, ומחליטה להמנע. 

לא יכולתי שלא להגיב...

אם אתה באמת גבר ואב (ולא סתם איזה טרול למשל) אז לך תעשה חשבון נפש!!! אמירה נוראית!!!

את דבריו הנוראים!!!! רק גבר יכול להגיד כזה דבר!!! מה עם המשפט הראשון שלך?? שכדאי להימנע מלעשות דברים שנתחרט עליהם???

ברור שאפשר בזמן שאחרי הלידה שהילדים יצאו קצת מהבית, לסבתא או לחברים או לשמרטפית ,אבל לא לתקופה ארוכה ובטח שלא לשנה שלמה, כפי שמישהי כתבה למעלה!!!!!

1. נכון בהחלט!

2. גם נכון, אז מה? בגלל זה להילחץ וללדת כמה שיותר? להספיק? על חשבון בריאות האישה והמשפחה?

3. זה לא נכון. אני מאמינה שהפרנסה מגיעה אבל היכולות הנפשיות לאו דווקא. אין ברירה אז מתפקדים, או שלא.

4. המתנה הטובה ביותר לילדים זה עוד אח שנולד לאמא ששמחה בו, לא לאמא עייפה וסחוטה שצריכה לשלוח את אחיו לדודה או לסבתא לזמן בלתי סביר.

5. נכון שעזרה- עוזרת, אבל לא בונים על זה, זה לא התנאי היחיד 

6. נכון, בדיעבד כל אמא אוהבת את הילדים שלה, אבל בטוחני שלגבי המרווחים יש לה השגות בעניין.

בקיצור- אני ממש חולקת עליך. אשמח אם אשך תגיב כאן, מה לעשות, מה שאתה כותב כאן נורא שכלי, אבל בפועל האישה נושאת ברוב הנטל, גופנית ורגשית.

לא בתור דבר מחייב, אלא בתור כוון מחשבה נוסף כדאי לראות את דברי הסטייפלר (בספר קריינא דאגרתא ח"ב אגרת כו):

"הנשים חושבים שעל ידי שלא ילדו בנים מרובים מקילים מעליהם עול החיים והוא טעות גדול כי באמת כמעט אין חילוק בטורח ויגיעה לטפל בשנים שלשה ילדים לטפול עם ששה שבעה ילדים כי בין כך ובין כך תהיה עמוסה עול עבודה רוב היום ותנוח שעות המוכרחות למנוחה כן הוא המציאות להמסתכל היטב בסדר החיים של משפחות מרובות ושל משפחות מועטות. גם במשפחה מרובות ילדים הנה הגדולים והגדולות משתתפות לאט לאט בטפול בהית וביחוד בטיפול הקטנים, ואלו במשפחה קטנה בערך, הילדים והילדות מתגדלים מפונקים ואינם משתתפים בעול טורח הבית ועזרה לאמא והתוצאות מזה דלכשיגדלו סובלים מאד מזה שלא נתרגלו לשאת בעול ובאחריות, ודורשים כל ימיהם חיים קלים כהרגלם אשר לא ישיגוה ועצביהם מתוחים תמיד והשלום בית הרוס אצלם כן הוא המציאות כאשר יראה בחוש מתוך הנסיון"

"והנה באמת כל מנת היסורים והסבל וכן כל מנת עונג החיים הכל נגזר על האדם מן השמים בראש השנה ויוה"כ ואין שום אפשרות להשתמט מהם ולשנות ואם האדם ישתמט מאיזו עול המביאו לידי סבל ימצא תחתיו סבל אחר ומנת סבלו וכן מנת עונג הנגזר לו לא יגרע ולא יוסיף אפילו משהו. והרבה שלוחים למקום ב"ה לגבות מה שנגזר כמה מאות מיני מחלות וכאבים ר"ל, דקדוקי עניות ר"ל, בזיונות מבית ומחוץ, הפרעות שלום בית, קטטות ומריבות עם שכנים או שותפין וכיו"ב, לחץ בעלי חובות, קנאה, שנאה, דכאון לפעמים ע"י סבה ולפעמים בלא שום סבה, אבידת החן, שעמום, תשוקות נוראות דוקא למה שאי אפשר להשיג בשום אופן, וכהנה וכהנה סבל ועינוי לאלפים, ה' ישמרנו. ושום תחבולות שבעולם לא יועילו לגרוע או להוסיף מנת הסבל שנגזר לו מן השמים, ואם יקל לעצמו עול החיים במניעת הריון וגידול בנים, ה' יודע איזו עול וסבל אחר יבא תמורתו מיד או לאחר זמן מה. הכלל אין לאדם לעשות שום תחבולות נגד סדר החיים הטבעי שיסד הקב"ה בעולמו.

ואמרו חז"ל במד"ר מקץ פ' צב א"ר אלכסנדרי אין לך אדם בלא יסורין אשריו לאדם שיסורין באין עליו מן התורה כו' כלומר הן מנת היסורים הלא היו יהיו בכל אופן אשרי למי ששומר דרך התורה שאותם היסורים הראויין לבא נעשים ע"י שמירת מצוות תורה"ק כי אזי יש לו עבור אותן יסורים שכר נורא ונצחי בעולם הבא וכל סבל שסבל על ידי קיום התורה לזכות עצום יתחשב".

אמר שבאופן כללי אישה צריכה מנוחה של שנה בין הריון להריון........ אמר זאת כהוראה כללית אגב.

כמו שכבר כתבו-זה מאד אישי.

אין כללים.

אבל מה שנראה לי מבחינה "שכלתנית" שהרווח הטוב בין ילד לילד הוא כ 3 שנים.

בחברה שלנו אמנם זה נחשב הרבה יחסית,

אבל מבחינת הילד (שכבר יש) ומבחינת ההורים, ילד בן 3 הוא כבר "ילד" ולא תינוק מבחינת הטיפול הפיזי

(טיטול,הלבשה,עצמאות בכלל) וגם מבחינת ההבנה הוא כבר יותר בוגר.

וזה רווח די טוב.

אבל,ומנסיון אישי, גם רווח קטן יותר לא קורה כלום לילדים... והם אוהבים אחד את השני.

אנחנו התחתנו מבוגרים (בואי נגיד שבגיל שלך עוד לא היינו נשואים בכלל)

ולכן זה גם שיקול.

אבל מה שבעלך אומר לדעתי לא מדוייק. אני רואה אמהות בשלות, לילדים גדולים וגם עם קטנצ'יק,

שיש להם את כל הסבלנות והכוחות לקטן, וזה גידול ממקום אחר.וזה כיף גדול.

אם להיות מאד מחושבים, תחשבו כמה ילדים אתם רוצים פחות או יותר (וזה ממש לא בשליטתינו, כידוע)

ועד איזה גיל אפשר ללדת,

ותראו שיש לכם עוד שנים רבות להביא בע"ה ילדים בנחת ולא מכוח האינרציה, כמו שאמרת.

ושוב- זה מאד אישי, אין כללים ובד"כ גם ילדים צפופים וגם עם רווחים גדולים חיים טוב... ולא הרווח זה מה שמשפיע עליהם...

והכי חשוב- הכל בידי שמיים!!!

בתור מי שילדה אחרי גיל 40 - אין לי למה להשוות בכל הדיון על גילים.

אני יודעת שבכל הריון - כבר השתוקקתי לבא. התפללתי על הבא. עד כלות.

בהריון הראשון שכבתי במיטה מושבתת ונחה.

היה לי קשה גם בחודשים שאחרי הלידה, אבל רק חיכיתי להיטהר ולהרות שוב. מצידי - כרגע. 

לא מנעתי הנקה כדי להרות, כי האמנתי שאפשר גם תוך כדי ומגיע לתינוק את שלו.

כ"כ הצטערתי עם כל טבילה. עם כלחודש שעבר ולקח שנה וכמה חודשים עד ששוב הריתי.

כ"כ שמחתי ושוב כבר התחלתי לפנטז על ההריון הבא.

מה שקרה - הרעפתי אהבה בלי גבול על התינוק הקיים - כי עוד מעט כבר לא יהיה יחיד.

ועם כל מה שהתפרקתי - אז התמלאתי אושר ושמחה וציפיה.

טאין הריון דומה למישנהו

כי בשני הייתי מאד ספורטיבית.

וכן הלאה.

אציין שיש לי ב"ה בעל מאד עוזר ותומך.

ולגבי מי ששאלה אם אפשר לאהוב שניים? - עם ההריון הפחדים שלי בנושא התפוגגו. ודיברתי על זה עם עוד. וכולן יודעות - שהאהבה ניתנת בשפע. לא בקמצנות. זה טבעי. כולנו גם יודעים את זה בחיים. אבל כשקשורים לאחד בלבד - אי אפשר בכלל לחשוב על זה. אבל ברגע האמת - זה משתחרר ומסתדר.

יש לי גם גיסות שהתחתנו אחרי גיל 30 ומשהו ו40 ומשהו. ב"ה גידלו גדוד. 

אם ה' רוצה אז הסטטיסטיקות טובות לאוניברסיטה ולא לחיים.

על בריאות תמיד צריך לשמור ולהשתדל.

זה תמיד עוזר.

ולשמוח במה שה' נותן.

ברור שאם קשה - אין פה שום כללים. וגם אם קל - מה הכללים?

אם אשה היתה חיה כמו בגילים של בראשית - באמת כדאי לתת לכל ילד להתפתח עד הסוף.

אבל

חלק מההתפתחות זה גם הערבות ההדדית והאחווה והשיתוף והמידות 

וכל זה נרכש

מהחיים ביחד.

ומהנפש של הילד.

לכל ילד יש מסלול חיים מלמעלה.

מי שנועד להיות יחיד ומי שנועד לחיות בקופסת סרדינים.

אף פעם לא יודעים מה יהיה וגם אני אהבתי את הסיפור על התאומים - הלואי עלי...

באמת לא קל להחליט.

אבל לנסות לקבל, לזרום.

כי תראו:

מי שאין לו או לחוץ מהגיל - משתוקק לעוד ועוד.

מי שיש לו - מפוחד ממה יהיה.

לאף אחת לא באמת קל.

האופי גם קובע.

אמהות ג'דאיות - חזקות, שולטות מתוקתקות מעוררות בי קינאה. אני סמרטוטה.

אבל סמרטוטה מאושרת וגאה.

זה תלויבאשה עצמה, כמה כח יש לה, וכמה סבלנות...חבל סתם לסבול אחר כך...

את מחפשת עידוד או הזדהות? אישור? שלילה?

מצד אחד כשמגיע תינוק חדש מגיע גם איכשהו הכסף הדרוש לגדל אותו - בד"כ משפחה לא הופכת למסכנה כלכלית בגלל לידה (אא"כ קונים הכל חדש בכל לידה, רוב האנשים נורמליים והמיטת תינוק עוברת מאח לאח)

אני כן חושבת שאפשר לדחות הריון בזמן מה בגלל בעיה כלכלית זמנית, למשל צריך שהאשה תעבוד השנה קצת יותר? אז נחכה עם ההריון עוד כמה חודשים או שנה

אבל זוג שרוצה משפחה מרובת ילדים ובגלל הכסף חושבים על חצי ממספר הילדים, לדעתי זה לא נכון

אני לא גיבורה גדולה ויש לי את הקשיים שלי - כבדות, חולשות ועייפות, אכזבות ומצבי רוח. 

אפילו יכולה לעבור בי מחשבה: למה אני צריכה את הטירוף הזה? מי ביקש ממני??

אני יכולה לפחד - מקושי ההריון, מהלידות, מהמצב הכלכלי, מעייפות הכרונית אחרי הלידות, מהסמרטוטיות, מהחינוך,מעצמי.

ויחד עם זה , להתאפס ולרצות עוד. כי אולי זה הפחד ה-כ-י ג-ד-ו-ל. שלא יהיה.

אני רוצה!

תתפללו עלי...

ועוד נקודה למחשבה:

בפורומים רואים התייעצויות לגבי מצבים שנובעים ממניעת הריון - שמות של כל מיני כדורים וכיו"ב.

אני בטוחה שזה נצרך בגלל ביוצים וטהרה ומנוחה.

אני לא יכולה להרשות לעצמי את זה בגיל שלי. ידועים מספיק מקרים של השפעה שלילית על הגוף. אני יכולה להרשות לעצמי לשבש את מערכת הרביה שלי?! אין לי את הלוקסוס הזה. וכן גם הגישה של יבוא מה שיבוא.

רק שיבוא!

לא מקצועיות

לא רגישות

לא סבלניות

(לא כולם הכל ביחד חח..)

סיוט סיוט סיוט

רק צריך למצוא אותם

אין ברירה 

ותחושת שריפה בנרתיק זה לדעתי דבר ראשון לפנות לרופא

אפשר גם באפליקציה

לתאר מה את מרגישה בדיוק

בכל מקרה לא כדאי לקיים יחסים במצב הזה

ואולי זו איזו רגישות לטבעת

שמטפלת בכאבים ביחסים

אם את מחפשת לא משהן נקודתי אלא מבט יותר כולל

מירושלים

היא יקרה כי היא פרטית 

ברור לי שקשור לטבעת

אבל אין לי מניעה אחרת....

אם מכבי באזור הדרום עוזר לך.

החלפתי כבר כמה רופאות

לצערי כל אחת נפלה על קטע אחר. כבר יצאתי בוכה מרופאה לא רגישה

כבר יצאתי עם אבחנה לא נכונה מרופאה אחרת

ורופאה אחרת בלי סבלנות בכלל

נורא נורא נורא

אולי תכתבי אזור ומי שמכירה תוכל לכתוב לך המלצה.

בכל מקרה אולי יש לך רגישות למשהו כי תחושת שורף לא אמורה להיות. זה חריג אז כדאי כן לבדוק מה קורה.

האמת שגם את אמורה להנות

אולי יש לך שם פטריה? לא נשמע כמו תופעה מוכרת של המניעה הזו ממה שאני מכירה.. 

אז אולי אין כינים?

הספריי של אלופירסט,

הייתי מרססת ממש הרבה באיזור והדימום ממש התקצר לי, אחרי 5 שבועות אני חושבת שכבר היה די נקי.

בסוף טבלתי אחרי 7 שבועות אני חושבת אבל בעיקר בגלל שפחדתי לעשות בדיקה שם..

בהצלחה!

אני משתמשת בספריי הזה לכל מיני דברים ועזר לי בטירוף עם תפרים של לידה קיסרית.

אבל הדימום מגיע מהרחם. ולכן דברים שיכולים לעזור זה דברים שמכווצים את הרחם.

למשל- קינמון, מחיצות רימון, טיפות מסטיק תימני...

כמו מה שעוזר לקיצור מחזור.

בהצלחה ממש!!

אנסה את מה שאמרת

תודה❤️

מתרחבת מגודל של מיטת מעבר למיטת נוער רגילה, בהתאם לשלב.

עולה סביבות ה600 אם אני לא טועה, בלי מזרון

מידה 2-2-

זה מה שזוכרת שקראתי או שמעתי.

בהצלחה עם החלום!!

כן... חשבתי אולי השתנה.

מנסיון כואב

בחיפה ממה שאני מכירה זה מקום חילוני.. 

באסה שנופלים בין הכיסאות.

כן, חיפה נשמע הכי חילוני... כנראהשלא כדאי .

רוב הציבור הדת"ל לומד ועובד במקומות חילוניים, אני לא חושבת שזה צריך למנוע ממך להגשים חלום.

אגב, אני מנחשת שרוב גדול בתואר הזה הוא נשים אם זה עוזר לך…

אח''כ תטפלי רק בילדים/אנשים דתיים?

כנראה שלא בהכרח, במיוחד שצריך לעשות סטאג'/עבודה מעשית במסגרות לא דווקא דתיות.

חבל להמנע רק בגלל הסיבה הזאת. 

לק"י

אין בעיות צניעות בקורסים.

כל מיני ציורים לא צנועים בלשון המעטה.

באמת לא חשבתי על זה… היה לי בראש יותר הפן הטיפולי ופחות האומנותי.

עדיין כדאי לברר טוב לפני שפוסלים.

הדיבור, אירועים, וכו

יש כאלה שלא מפריע להם

אבל אם הפותחת שאלה כנראה שלה מפריע

יש מצב לדבר איתה?

אם זה בסדר...

שונים מתנאי הקבלה לתואר ראשון, אז ממש לא כדאי להתייאש מראש

הבעיה המשמעותית יותר שזה נסיעה רצינית

ולא יודעת אם זה מתאים לך..

אני מציעה לך לחפש בנות שלמדו את התואר גם בחיפה וגם במבח''ר ולשאול אותן ישירות.

יש תואר די חדש

בתקווה שכן יהיה מקום נורמלי

אם עשית בגרויות.

יש גם אופציה באונו, יש מסלול חרדי.

ואם את באיזור שיש תחנת רכבת, זה לא נראה לי כל כך נורא.

כי זו לא הוראה שלהם, אלא של המל"ג.

יש אפשרות להיכנס עם בגרויות, אבל בדרך כלל זו ועדת חריגים.

כלא חרדים.

בעצם את מבחר הקימו כדי שתהיה לציבור חרדי ללא בגרויות, אופציה ללמוד לימודים גבוהים.

מבחינתם אם יש למישהו בגרות, הוא לא זקוק למבחר, ולכן זה לא מקומו.

אני יודעת את זה כי בעבר ניסיתי ללמוד במבחר, ולפני הראיון שאלו אותי איפה למדתי, והסבירו שתהיה בעיה קשה, והאופציה היא רק דרך ועדת חריגים. (למדתי במוסד חרדי עם בגרויות).

אולי משם ההיכרויות שלכן. (מהחריגים).

היית לומדת מראש בתיכון שלומדים בו בגרויות,

כנראה שהייתה לך בעיה קשה.

אין לי עניין לכתוב את זה שוב ושוב.

פשוט תבדקו. זו ההוראה של המל"ג.

ביקשו ממני את מס המוסד שלמדתי, ומיד המזכירה אמרה לי שיהיה קשה, כי זה מוסד עם בגרויות. אולי יש סמינרים מוחרגים. אין לי מושג. למדתי בתיכון חרדי רגיל. לא סמינר.

למדתי בסמינר בית יעקב עם בגרות מלאה

לא סמינר גדול

אם למדת באולפנת תהילה ויש לך תעודת בגרות חרדית- תתקבלי

אם למדת בתיכון חב"ד ששייך לממ"ד ויש לך תעודת בגרות של ממד לא תתקבלי. למרות שבעלך ואבא שלך עם חליפה ואת עם פאה וגרביים

יש גם מוסדות חרדיים עם בגרות של ממד (בדיוק כמו שיש אולפנות של חרד"ל עם סמל מוסד ובגרות חרדית)

אולי למדת באחד מהם (חסידויות ספציפיות, נושרים ואולי גם ספרדים חלק)

רואה חברות שעשו בגרות חרדית, החיים שלהם הרבה יותר קלים מבחינה אקדמית

באמת חבל שלא כל האולפנות עושות חרדי 

תתקשרו לשם לשאול.

זו הוראה של המל"ג.

אני התקבלתי למבחר

ועשיתי בגרות מלאה

זה הסוג מוסד

למדתי בסמינר ולא באולפנה

החכמתי.

(יש לי עוד כ"כ הרבה לעשות

ולשנות את עצמי

כדי להתקבל...

אבל זה נותן אופק).

אשמח (תודה לך שהגבת בפרטי!)

ש

אנחנו צריכים להתחיל את המסע לivf (אני לא מאמינה עדיין)

בעז"ה עוד יהיו לי קטנטנים

אז איך זה ישתלב

והאופי שלי - דחיינות, איחורים... צריכה להשתנות הרבה.

ויש עוד הרבה עניינים לטפל בהם

כמו ללמוד להיות אמא טובה יותר...

ולהשלים קורסים בפסיכולוגיה

ולממן עוד תואר...

קיצור

דימיון.

שזה באמת תואר קשה ודורש מאוד.

לא יודעת איך עושים את זה עם קטנטנים. למרות שמכירה כאלה שעשו ושרדו.

ממליצה לך ממש ללכת בעצמך לטיפול באומנות. תכירי את התחום מחוויה אישית ממש (מה שיקל עלייך אחר כך בלימודים) ואולי הטיפול יעזור גם מול הפחדים והתהיות.

זה יכול להיות צעד ראשון בכיוון.

טבריה אמנם לא הכי מופגזת ..אבל תלוי בך..