שתינוק בן 4 חודשים נרדם רק ב-10 בלילה ולפעמים קצת לפני אבל לא הרבה.
לפני 10 הוא נרדם לתנומות קצרות, לא יותר מ-10 דקות בד"כ. ועכשיו יש לו משהו חדש-הוא לא מוכן לחזור למיטה שלו אחרי שהוא יונק בלילה .ווהוא כל הזמן זז וממש לא נוח לישון איתו.
ואיך זה הולך אצליכן?
ב"ה
היום היא ב"ה בת 22, שנה שלישית באוניברסיטה וגם עובדת בעבודה מאתגרת. אבל... כשהיתה קטנה... נרדמה בחצות וקמה בבקר ב- 7 או 8. אבל, באמצע הלילה קמה פעמיים לינוק ולהחלפה דחופה של טיטול. במשך היום ישנה פעמיים, 5 ד-ק-ו-ת כל פעם (אלא אם נסענו ברכב). היא ינקה רב היום וביתר הזמן דרשה שנבדר אותה (כן, גם בגיל חדשיים 
).
כאמור, מאתגר. היא החלה לישון בזמנים נוחים יותר רק בגיל שנתיים, כשאחיה נולד במזל טוב.
תרגילי השרדות אפשריים הם -
א. מיטה נוספת ליד המיטה שלך או משטח מוגבה עם שמיכה לריפוד (כל זה רק בתנאי שהפתרון אפשרי ובטיחותי) כדי שהוא יוכל לינוק ולהרדם לידך, ועדיין יהיה לו מספיק מקום להתרווח ולהתגלגל, ולך מקום כדי לישון.
ב. מזרן על הרצפה בחדר הורים, כדי שאם יתגלגל הוא לא יפגע , באמצע הלילה את מניקה אותו על המזרן, וכשכבודו נרדם, את מתגלגלת ממנו בעדינות, וקמה לישון במיטה שלך.
ג.לנסות לעיייף את כבודו באופן מיוחד, אפשר להוסיף גם אמבטיה, אם יש לך כח, לפני זמן השינה שאת רוצה שאליו יתרגל. ואולי להוסיף מסז' לכל זה, להרפיה ולהרגעות. גם אם זה לא יעזור לו, זה אולי יעזור לך להתמודד.
ד. לחיות עם המצב הנתון בלי להתאמץ לשנות את מה שאולי אינו ניתן לשינוי, לקבל את המצב כמו שהוא. אולי השיניים שעוד מעט בוקעות מטרידות אותו, אולי חוויות היום מטרידות את מנוחתו, אולי הוא זקוק לזמן רב להרגע מהיום המלא (אני מדברת בשיא הרצינות) שלו, וההרדמויות הקצרות שלו לפני השינה הגדולה הן בעצם סוג של עיבוד נתונים. אולי אם תדברי איתו לפני השינה, תספרי לו על החוויות, הפעילויות, התסכולים ובדומה של היום שעבר עליו, יקל לו. הוא יידע שאת מבינה אותו.
אני מקווה שתמצאי פה משהו שיעזור.
קחי כל לילה בפני עצמו, מצאי פתרון בו את יכולה לישון (גם ביום וגם בלילה), ותמיד לזכור שזה שלב שיחלוף, גם אם זה יקח קצת זמן ואת חסרת כוחות לחלוטין. ואם קשה להתמודד עם לילה שלם בבת אחת, נסי לשרוד רק עוד 5 דקות. אחרי ששרדת אותם, תני לעצמך טפיחה חזקה על השכם, חזקי ואמצי, ותשרדי רק עוד 5 דקות, וחוזר חלילה. הרבה מצבים "בלתי אפשריים" הופכים לאפשריים אם קוצצים אותם ליחידות של 5 דקות (בשעת הדחק אפשר לעשות תרגיל זה בחלוקה ל60 שניות.... מדהים, אבל מנסיון, זה עובד!!!)
ולכן תינוקי בן 3 חודשים ישן לילה שלם אפילו במיטתי. אפשר לומר שאני ממש אוהבת את זה, ואין לי חשק להעביר אותו לעריסה הקרה. אני יודעת שאני יאכל אותה מזה ,כי אח"כ קשה להרגיל אחרת...אבל דיה לצרה בשעתה.
רק שכואב לי מאוד הצואר, לפעמים אני נאלצת לישון על הכתף של עצמי, וזה ממש צרה.
ממה שראיתי אצלנו ואצל חברים, הילדים בכל משפחה הולכים לישון שעה עד שעתיים בלבד לפני שהוריהם הולכים לישון. אולי זו הביולוגיה, אולי האווירה בבית, אבל ממה שראיתי - ככה זה עובד. אצלנו הילדים הולכים לישון בשמונה-תשע, ואנחנו לעיתים רחוקות מחזיקים מעמד אחרי עשר בלילה... 
אם התינוק ערני אבל עצבני, אולי באמת חסרה לו שינה. כמו שאמרה אופה, שמירה על אור וחושך שמתאימים לשעות האור בחוץ מאוד עוזר. בלוטת האצטרובל במח מפרישה את הורמון השינה בתגובה לאור, וגיסתי החכמה לימדה אותי להקפיד שלא להאיר יותר מדי את הבית בשעות אחר הצהריים והערב, ומאז באמת נראה שיותר רגוע ושנרדמים יותר בקלות בלילה. גם כשבחוץ כבר ממש חשוך והבית מאפיל, אני מאירה חצי ממה שנהגתי להאיר בעבר, ומשתדלת שהאור יגיע מהחדרים הצדדיים ומהמסדרון, במקום מהתאורה הראשית בחדר ובסלון.
אמהות רבות מוצאות שגם להן נח לישון עם התינוקות, ממש כשם שהתינוקות רוצים לישון איתן. זו דרכו של הטבע - האמא ישנה עם צאצאיה. לכך נועד גם האדם, אבל החיים המודרנים הרגילו אותנו אחרת. הבעיה היא שלוקח כמה שנים עד שהתינוקות מבינים שהם נולדו לחיים במאה ה-21... 
עם השנים והילדים התרגלתי לישון עם התינוקות שלי עד לגילאים יותר ויותר מאוחרים יותר ויותר שעות בכל לילה. ניתן למצוא פתרונות שמתאימים לכל משפחה, כך שהפשרה תהיה נוחה גם להורים, וגם מתחשבת בתינוקת הקטן ובצרכיו. אצלנו, למשל, אנחנו משכיבים את התינוק הצעיר בתחילת הלילה בעריסתו, ובהתעוררות הראשונה הוא עובר למיטתנו, ובה הוא נשאר עד לבוקר. אולי הדרך הזו תתאים גם לכם, ואם לא, תמשיכו לנסות דרכים ופתרונות שונים (העלו כאן כמה רעיונות יפים!), עד שתמצאו את הדרך הנכונה ביותר לכם 
כולי קנאה! נקווה שמרפי לא קורא בפורום ;) זו דרכו של הטבע - האמא ישנה עם צאצאיה.
גם אצל בע"ח יונקים ,הגורים נצמדים לאם ומנמנמים.
אני ירושלמיתיש כאלה שבשבילן זו פשוט לא שנה לישון עם התינוק. משום שהן 'חחצי ערות' מפחד שחלילה ימחצו אותו.אמנם לרוב האמהות יש את האינסטיינקט לא למחוץ את תינוקן,
אך לא הייתי סומכת על האבות בעניין הזה.מחקרים הראו כי לאבות אין את התחושה הזאת. לכן הייתי חוששת מאד להניח תינוק במיטת שני הוריו.
בעלי לדוג' בוודאות לא היה מודע בשנתו לכך שהתינוק איתנו. השנה שלו עמוקה מאאאד.
לכן זהירות סכנה!!
אגב כבר בנביא מסופר על האם שקמה וראתה כי חנקה את תינוקה. משפט שלמה הידוע.
זה מיתוס. זה לא קורה. כמו שאת לא מתגלגלת מהמיטה (ולא בעלך). כל עוד בני הזוג בריאים, לא סובלים מהשמנה חריגה במיוחד, וכמובן לא מסוממים או תחת השפעת אלכוהול - שינה עם התינוק בטוחה לגמרי מהבחינה הזו.
שורשי המיתוס כנראה בשנים עברו, אז זו היתה שיטה ידועה להיפטר מתינוקות לא רצויים 
(לטעון שהם נמחצו למוות בזמן השינה).
על התינוק בשנתו! אין לו מושג מה מתרחש בעולם בשנתו.. וק"ו שיש יצור זעיר במיטתנו.
מחריד לשמוע על שורשי העניין. אבל מה בנוגע למשפט שלמה?
באתר "באופן טבעי".
בנוגע למשפט שלמה - אני מניחה שלעולם לא נדע
גם לי זה נראה טבעי לישון עם התינוק ועובדה שחלק גדול מן הנשים עושות את זה והלוואי שאצלי זה היה עובד. אני חייבת את המיטה שלי לעצמי אחרת אני לא נרדמת בד"כ. בהתחלה באמת הצמדתי את העריסה למיטה שלי ואז לא ממש ההיתי צריכה לצאת מהמיטה אלא רק להתרומם ולהביא אותו אליי ואח"כ להחזיר אותו. אבל שינינו את הסדר בחדר ועכשיו המיטה שלו בצד.{לאחר נסיון קצר לתת לתינוק לישון בחדר משל עצמו ומן הסתם זה לא עזר}
והאמת היא-אם הוא יישן צמוד אליי {במיטה שלו}הטיפול בלילה יהפוך לאחריות בלעדית שלי ואני כנראה מכשפה מידי בשביל לשחרר את בעלי לגמרי מהעול של הטיפול בלילה. למה שהוא יישן רצוף וטוב ואני לא? מכשפה פולנית שכמותי!
יוקטנהכל זמן שאני מניקה והתינוק איתי בחדר, אז אני אחראית לטיפול בו בלילה.
אח"כ, כשמעבירים אותו לחדר שלו, וצריך להביא אותו אלי להנקה בלילה, או כשהוא גמול, ובוכה בחדרו בלילה, או כשצריך לקום אליו מוקדם מדי בבוקר בשביל להחליף טיטול/לנגב אחרי השרותים/ לארגן אותו בבוקר מוקדם... זה התפקיד של הבעל.
נראה לי שיותר שווה לי ככה, לא?
תעשי חשבון פשוט
תגידי, את היית רוצה לישון על הקרש הזה שיש לתינוק במיטה שלו בתור מזרון? אז למה שהוא ירצה?
מאז שריפדתי לתינוק שלי את המזרון בשמיכת פוך (אותה שמיכה שהוא גם מתכסה בה) הוא מבלה חלק הרבה יותר גדול מהלילה במיטה שלו.
חוץ מזה, אם את מרגישה שזה לא מתאים לך שהוא ישן איתך את יכולה לנסות להעביר אותו לבעלך אחרי שהוא יונק, או פשוט להחזיר אותו למיטה שלו, על אפו וחמתו. זה אולי יקח איזה שבוע בלי שינה והוא יתרגל.
ועוד רעיון - את מניקה אותו במיטה שלך? כי אם כן נסי להניק אותו בלילה בישיבה על כורסא שתסדרי לעצמך על יד המיטה שלו ולא בשכיבה במיטה שלך.
אני דווקא כן לוקחת את הסיכון ;) יוקטנההבת שלי, בת חודש, ישנה מעולה על הבטן, אבל כשהיא ערה על הבטן, היא עצבנית וצורחת... אולי פשוט מתעצלת? דוקא מרימה יפה את הראש...
גם אחיה הגדול היה כך...
תינוקות ישנים מצויין על הבטן, ולא מצליחים בכלל לישון על הגב.
אצל שניהם ניסיתי בהתחלה להיות ילדה טובה ולהרדים על הגב כמו שאמרה האחות, אבל אחרי כמה ימים שהם פשוט לא הצליחו לישון במיטה שלהם- נשברתי, ואמרתי שעם כל הכבוד לסטטיסטיקה, היא גם מראה שילד שלא ישן ואמא שלא ישנה זה סיכון של 100% לאיבוד שפיות.
ואפרופו שינה משותפת- אצלי זה נבע בעיקר מעצלנות להחזיר את התינוק למיטתו, אבל כבר מגיל כמה ימים הייתי מרדימה את הפשוש התורן במיטה שלו, וכשהוא היה מתעורר הייתי מעבירה אותו אלי, הוא היה יונק ואני הייתי ממשיכה לישון בנחת עד הבוקר. באיזשהוא שלב זה השתכלל ואני אפילו לא התעוררתי. בעלי היה קם, מכניס את הילד/ה למיטה שלי ואני הייתי קמה בבוקר ותוהה מתי ואיך בדיוק הוא/היא הגיעו אלי..
אבל זה לא עוזר במיוחד. לא נראה לי שקר לו, בגלל שהחדר מחומם והוא לבוש מצוין ומכוסה.
אולי זה יישמע מוזר- אבל אולי חסר לו קצת הריח שלנו? הוא תמיד צמוד או אליי או לבעלי ואני מניקה אותו מידי פעם במיטה שלי ביום. אני לא מצליחה לחשוב על שום סיבה אחרת שבגללה הוא מעדיף את המיטות שלנו{גם כשאנחנו לא יושנים שם איתו!}
אולי אני אנסה לשים לו סדין שלנו בעריסה שלו ולכסות אותו עם אחת השמיכות שלנו.
ושוב תודה על כל העיצות הנפלאות שנתנו פה.
בעלי אוהב את האוכל של אמא שלו, אמא שלו נחשבת לבשלנית, מבשלת אוכל ביתי והרבה, כשאנחנו מגיעים מקבלים מלא אוכל קפוא מוכן לבישול שהיא טרחה והכינה בשבילנו, ואני לא מצליחה לשמוח מזה.
קודם כל נתחיל בזה שאני פחות אוהבת אוכל מבושל, אבל מבינה שהבעיה בי.
מבחינתו האוכל של אמא שלו זה פסגת השלמות, הוא מדבר עליו בערגה בכל הזדמנות. אני לא בשלנית מדופלמת ממש לא, אבל כן אוהבת לנסות, והילדים בררנים ולא מאוד זורמים (זה באשמתי), ובכל זאת כל מה שאני מכינה תמיד עומד בהשוואה לאמא שלו - אולי תשאלי את אמא שלי איך היא מכינה, אמא שלי מוסיפה x, הקציצות של אמא שלי רכות, העוף של אמא שלי הכי טעים שאכלתי.. באמת שזה ככה בעיקר בהכנות לשבת, ובשאר תחומי החיים אין לו כל כך הרבה הערות וביקורות.
אפילו איזה ירק שפעם הם הביאו לנו ורציתי להגיד שהוא שונה ממה שהוא קנה, הוא אומר בטח כי זה מההורים שלי, זה היה חצי בצחוק ובכל זאת..
לרוב אין לי בעיה לשאול על מתכונים שמישהי הכינה או לבקש טיפים אבל פה וואי זה מביא לי עצבים, לא רוצה לשאול אותה איך היא מכינה כלום. למרות שהיא באמת אישה טובה ומתוקה..
מבינה שזה איזה עניין שלי עם עצמי, ובאמת מבאס אותי שהילדים פחות אוהבים את האוכל שלי.. אבל לפעמים אני מרגישה שזה כבר סתם סטיגמה שמה שהכנתי פחות טעים. לדוגמא, אני אוהבת שיש חלות ביתיות בבית, מבחינתי זה הרגשה של שבת, פעם הייתי פחות טובה בזה, והיום ממש השתפרתי והחלות טעימות באופן אובייקטיבי, ובכל זאת הוא ממשיך להביא חלות מהמאפייה 🤦♀️
הילדים גם מתחילים לדרג מאכלים של אחרים באופן שבעיניי הוא לא מנומס, השניצל של סבתא איקס הכי טעים,אח''כ סבתא וואי ובסוף שלך.
בקיצור מבינה שיש לי פה עניין לשחרר עם עצמי ולא יודעת איך
באמת מתביישת שזה מעסיק אותי בימים אלה, אבל מרגישה שלא מצליחה לשחרר וזה טעון מדי.
זה באמת מבאס שאת משקיעה ולא אוהבים. גם אצלי יש הרבה דברים שהילדים לא אוהבים ולא כזה מפריע לי, אבל אם בעלי לא אוהב אז זה הכי מבאס.
ואני לא יודעת להסביר אבל יש משהו בנפרדות מהחמות שהוא באמת מורכב. גם אני לא אוהבת שהוא מנסה להפוך דברים בבית שלנו להיות כמו של אמא שלו.
ואם זה היה רק השניצלים אז מילא, אבל כשזה היחס הכללי לאוכל שאת מכינה זה באמת קשה.
ומצטערת, אין לי עצות. רק חיבוק!❤️
אוכל מכיל בתוכו המון רגשות נוסטלגיה וגעגוע.
בטח ובטח בחברה הישראלית.
גם אני במקומך הייתי נעלבת, יש איזו הערכה בסיסית שאישה רוצה לקבל, יש משהו בעבודה הפשוטה והיומיומית של קילוף-קיצוץ-בישול למען בני הבית, שרוצים שייענה באהבה.
מקסים שהוא יודע להעריך את האוכל של אמא שלו, אבל כששלך מונח בהשוואה לשלה (גם אם היא מבשלת הכי טובה בארץ!) יש כאן משהו פוגע.
דברים לא יודעים כמה מילה שלהם יכולה להשפיע עלינו. כמה הערכה ופירגון אמיתי יכולים להרים אותנו (בנוסף לביטחון העצמי שלנו הנשים. אנחנו ככה בנויות, שמושפעות מהם).
באופן פרקטי, אם הוא היה מסכים "ללמוד" מאמא שלו כמה מתכונים ולהתחיל לבשל בבית אני חושבת שהוא היה מעריך יותר את הבישולים שלך.
מי שלא עושה בעצמו לא מבין. לפחות אצלנו ככה היה עם הכביסה. כשבעלי התחיל לכבס- הוא הבין איזו עבודה מטורפת יומיומית אני עושה
לעומת השנים הראשונות הוא הרבה יותר פעיל במטבח. זה נראה לי גם מה שגורם לו יותר להרגיש בנוח להעיר..
כשאמא שלי או מישהו אחר מעיר על האוכל שלי לא אקח את זה קשה כל כך ואקשיב ואקח לתשומת ליבי, אצלו זה פשוט מביא לי עצבים.
דרך אגב גם אוכל שהוא מכין ופחות מוצלח הוא יכריז על זה בקול ובלי שום בעיה
ונא להפסיק לדבר כך על האוכל ולהתחיל להחמיא?
וגם אני ממש נעלבת מהערות של הילדים שלי על האוכל
יש פה המון דברים מעורבבים..
זה ממש הגיוני שיאהב את האוכל של אמא שלו, הוא גדל על האוכל הזה וזה מה שהחך שלו התרגל. יש בדיחה כזאת על גבר שהתחתן וכל ארוחה אמר לאשתו "יצא לך טעים, אבל לא כמו של אמא שלי" ככה כל יום. יום אחד נשרף לה האוכל, התלבטה אם להכין מחדש, אמרה מה זה משנה גם ככה יש לו ביקורת.. נתנה לו לאכול את השרוף, אמר לה "סוף סוף הכנת כמו אמא שלי!" 😅 אז באמת מה שאנחנו רגילים זה הגיוני שהכי נאהב. נורמלי. הזאלה היא אחרת, האם זה פוגע בך בגלל הצורה שזה נאמר, או בגלל שאת שומעת שם משהו אחר. כשהוא אומר לך "אולי תבקשי מאמא שלי את המתכון" את שומעת "את לא מספיק טובה"? הבישול הוא נקודה רגישה אצלך? כשרק התחתנו שרפתי עוגיות ופשוט התמוטטתי לערב שלם, כי בראש שלי אישה טובה זה אישה שמבשלת ואופה טעים. אמא שלי אופה מדהים. ולא הרגשתי ששרפתי עוגיות, הרגשתי שנכשלתי כאישה.
ונראה לי שאולי כדאי לפתוח את זה, בנעימות ובצורה מכבדת. הוא לא התחתן עם אמא שלו. הוא התחתן איתך. זה ממש סבבה לאהוב את האוכל של אמא שלו אבל אי אפשר לשכפל אותו אצלך. וזה לגיטימי.. אם בא לך לפנק אותו פעם ב, קחי ממנה מתכון ותכיני לו. אבל ביום יום עם כל הכבוד האוכל שלך הוא שלך, ואולי כשהוא ייפתח להבנה הזאת הוא יוכל גם להרגיש את הטעמים של מה שבישלת ולא רק להשוות.
לגבי החלות למדתי שאין דבר כזה אובייקטיבי מספיק שאחד מכם אוהב חלות אוויריריות והשני אוהב דחוסות, וכבר לא תאהבו את אותה החלה. אולי אפשר סעודה עם החלות האלה וסעודה עם האחרות, או שבת ככה שבת ככה?
ולילדים הייתי אומרת חד משמעית לא לדרג. זה לא מכבד, זה לא מנומס וזה יכול גם ממש להעליב. וכן, גם לך מותר להעלב את בנאדם וזה ממש לא אשמתך, וזה נורמלי.
אלא עצם זה שעושים כזה עניין מהאוכל וההשוואה הזאת פוגעת ומעליבה.
בינתיים עם החלות אמי ממשיכה לעשות קצת כל פעם ובעיקר אני אוכלת. אבל יש בבעלי משהו שמשווק טוב לילדים, ואם הוא אוכל משהו ומתלהב ממנו גם הילדים יסכימו לטעום. אז כן קצת מבאסת שהוא לא שם לב להשקעה ומנסה שוב.. אבל בעומק של העניין אני לא חושבת שאני רוצה שהוא יאכל משהו רק בשבילי אלא שיעשה מה שטוב לו וטעים לו, לא?
לילדים אני באמת חייבת להסביר שזה לא מנומס
אני חושבת שאם הוא יבין כמה זה מנמיך אותך היחס וכמה הוא לא שם לב להשקעה אז הוא גם יאכל כדי באמת לנסות מאכלים אחרים, של אשתו. ולא בשבילך בהכרח.
מה שטוב לו וטעים לו זה להיות בררן שמחפש בכל מאכל את האוכל של אמא שלו. אבל בגלל שהוא עבר את גיל 10, ואפילו התחתן, אולי כדאי רגע להבין שיש עוד אנשים בעולם שמבשלים, בצורה שונה, ולכבד אותם.
הייתי אומרת לו בפירוש - זה מעליב אותי. זה פוגע. אתה הכי אוהב את האוכל של אמא שלך? זה מצוין, כי אני לא בתחרות איתה. היא מכינה אוכל אחד ואני אוכל אחר. כשאתה אצלה תתתענג על מטעמי הילדות ופה תאכל מה שיש או תבשל בעצמך.
גם על האוכל של אמא שלך הוא מדבר ככה? אני מאמינה שלא, כי שם ברור לו שזה בית אחר, אוכל אחר. אבל משום מה אצלכם יש לו את הציפיה להעתקת מטבח ילדותו, כי מבחינתו הוא גדל בבית שלו עם אוכל מסוים, ועכשיו הוא גם בבית שלו ורוצה את אותו האוכל. אבל הבית שלו מהילדות זה בית אחד, והבית שלו מהבגרות זה בית אחר. והאוכל הוא שונה.
וגם הייתי מסבירה לו כמה זה מעליב שהילדים מסתכלים על האוכל שלך ככה רק כי הם מחקים אותו.
אני חושבת שאת מסתכלת על זה כאילו הדבר הכי הגיוני ומתבקש זה שאת "תתבטלי" כי בסהכ את כאן כדי שלהם יהיה טעים ונעים, אבל שהם יעשו את הצעד האחד של להיות מנומסים זה כבר נשמע לך (ואולי גם להם?) הגזמה. וזה משהו לעבוד עליו.
אז למה פה זה שונה? זה שהם צריכים להיות מנומסים זה עניין אחד אבל אולי צריך להסתכל על זה בלי כל המטען הנוסף..רוצים תאכלו לא רוצים הכל טוב
זה נקרא להתבטל. עזבי את כל ההתפלספות.
יש נושאים שלא רגישים, וזה מצוין. אבל כשיש נושא רגיש אז אם אחד צריך "לוותר" וזה קורה מתוך הידברות או הבנה ותחושה נעימה של הסכמה והדדיות זה סבבה. אם את מרגישה שאת לא בסדר וזו חובתך להרגיש בסדר שם הבעיה.
הביקורת שאת מקבלת לא מגיעה כהערה עניינית. הרי בסוף זה לא שהכנת משהו שהוא לא הכיר והחיך שלו אהב או לא אהב. העניין הוא הרצון שלו לעשות העתק הדבק מטעמי ילדותו לביתו הפרטי ואת אמורה להיות המבצעת. אין פה מקום גם לטעם שלך, לרצון שלך אולי להסתכלות שלך על גיוון ובחירה שלך איזה טעמים להביא לבית.
בסוף, אוכל זה משהו מאוד מהותי בהגדרה של בית. לא בהכרח אוכל מבושל, אלא אוכל שאוכלים בבית. אפילו אם נלך על משהו פשוט כמו-שבכל ר''ח מקבלים סנדביץ' עם שוקולד, הרי שסנדביץ' עם שוקולד ישאיר טעם וזכרון של ר''ח.
זה נראה שהמקום שלך כאמא של הבית נדחק בתחום הזה- של עיצוב טעם הבית.
את צריכה בבית *שלך* לבצע את הטעם/ הבחירה/ דרך הבישול/ ההעדפות הקולינריות של..חמותך.
ועוד לקבל ביקורת כשזה לא יוצא דומה למקור.
לא הגיוני.
בעיני שיחה דחופה עם הבעל. לא מתוך מסכנות "אני נפגעת.. יודעת שלא מבשלת טעים.." אלא ממקום משתף ומגדיר- "שמה לב שמתרחש פה בלבול. אנחנו לא העתק הדבק של בית ההורים שלך. לא מתאים לי א', ב'.. שים לב גם איך זה פוגע בחינוך של הילדים.. ופירוט" בסוף, הוא צריך שיקוף של המצב. מניחה שהאוכל הכי טעים בעולם לא יהיה לו שווה אישה שמרגישה ככה וילדים בוטים..
פשוט לשקף. ולהגיע יחד להחלטות. אפשר שבין ההחלטות תהיה גם החלטה שיהיה לשבת תבשיל אחד מבית הוריו. אבל: א. שבעלך יכין (ויתמודד. אם יצא טעים-מעולה. הוא יקהל פתאום ערך להשקעה בבישול. אם לא-לא את הבעיה שזה לא דומה למקור) ב. לסכם מראש שיש *אפס* שיווק שלו דווקא למאכל הזה...
ולך הייתי מציעה להתמקצע במאכלים שיוצאים לך טעים וטוב ונותנים לך ביטחון.
בהצלחה גדולה ממש!
1.קודם כל: " הילדים שלי בררנים וזה באשמתי" מה זה השטויות האלה? הילדים שלי בררנים ואני בשום אופן לא חושבת שזה באשמתי. למה שזה יהיה באשמתך? בהערכה גסה שלי לפחות חצי מהילדים הם בררנים, ככה זה.
2. "מבינה" שהבעיה היא בי" וואט?! איך כל הדבר הזה קשור לבעיה בך? אל תקחי על עצמך מה שלא שלך. יש כאן בעיה מאוד מעצבנת ולא קטנונית בכלל. אין לך במה להתבייש.
3. מודה שאני במקרה כזה הייתי אומרת אם אתה לא אוהב את האוכל שלי אתה מוזמן להתחיל לבשל בעצמך כמו אמא שלך. אני לא אמא שלך נעים להכיר.
אני חושבת שאין לך מה להכנס למקום של התנצלות וריצוי. תכיני מה שבא לך וטעים לך ואל תשקיעי בדברים שהוא לא מעריך וסתם תהיה לך עוגמת נפש. תגידי לו שאם יש משהו שהוא אוהב ורוצה שתכיני אז באהבה, אני הכי בעד לפנק באוכל, אבל רק אם זה לא בא בהשוואה לאמא שלו.
לגבי הילדים הייתי מעלה את זה בפניו לא כביקורת ישירה עליו אלא משתפת אותו בסגנון דיבור של הילדים ולמה זה מפריע לך ואיך לדעתו כדאי לחנך בנושא הזה...
2. "הבעיה" בי, זה לא באמת בעיה, אבל במחשבה בוגרת כל אחד צריך לאכול מה שהוא אוהב וטעים לו, אני לא צריכה להכריח אותו להחמיא לאוכל אם הוא פחות אוהב.. כן יכולה אולי להגיד לו שלא נעים לי לשמוע את ההשוואה.. אבל כן הייתי רוצה שמרגיש חופשי להנות או להנות מהאוכל בהתאם לטעם שלו.
"שירגיש חופשי". כמובן אם יש מאכל ספציפי שהוא פחות אוהב אז אין בעיה לומר, אבל כשזה הופעות להיות משהו קבוע של השוואות אז בעיניי זה לא סבבה.
וכן, אני הייתי אומרת לו לקחת אחריות ולהתחיל לבשל
ויחמיאו לי על האוכל גם אם הם לא אוהבים. לפחות מאחד בבית אני מצפה את זה- וזה בעלי.
הילדים-לאט לאט...יגדלו ויפרגנו.
אני אישית חושבת שאם כל כך חשוב לו האוכל והוא רוצה אוכל כמו אמא שלו,
אז למה שלא ייקח על עצמו את כל ענייני הבישול בבית?
שייקח מתכונים מאמא שלו ויבשל בשמחה ובהנאה לכל המשפחה.
את במילא אומרת שלא כזה אוהבת אוכל מבושל.
וזה לא אמור להיות שאת כל היום עומדת בהשוואה לאמא שלו.
ואומרת שזה ממש לא נעים לך לשמוע הערות והשוואות על האוכל שאת מבשלת, ואת מבקשת להפסיק עם זה. זה שלא סבבה להגיד מה לא טעים במה שהוא בישל לא אומר שגם לך זה ככה.
ולא הייתי מזכירה את אמא שלו בכלל, רק הקושי שלך עם לשמוע השוואות להערות כל הזמן...
גם אם האוכל של אמא שלו הכי טעים בעולם, הוא לא אמור לומר את זה או לגרום לך להרגיש קטנה יותר. אותי בכלל מצחיק שהאמא עדיין שולחת אוכל אבל נו, אם זה עושה טוב לרוב הצדדים, שיהיה ..
הבררנות של הילדים לא קשורה, יותר מזה, ילדים מעדיפים פסטה לבנה ושניצל תירס מאשר קציצות קובה מדהימות ככל שיהיו..
גם עניין החלות לא הוגן, אני מכינה חלול לעיתים רחוקות כי זה דורש ממני הרבה כוחות וזמן, ואני מניחה שבהרגשה שאת טורחת ובכל אופן קונים מוכן , לא מחמיאה בכלל, ואני שומעת מדבריך שאת לגמרי מודעת, ואם את אומרת שהחלות טעימות, אני לא רואה סיבה שיקנה המאפיה, ניסית לשאול אותו? אולי פוחד שיתפקשש משהו, אולי קונה כי זה לא מספיק? הייתי מנסה לדבר איתו על זה, להסביר לו שזה קצת לא נעים לך כל העניין של האוכל, להקביל את זה , למשל אם היית קוראת לאבא שלך לכל תיקון בבית ומפארת אותו איך הוא מתקן יפה, ואיזה גימורים יש לו, למרות שבעלך היה גם עושה, למרות שרגישות של גבר היא לא כמו של אישה מול חמותה , אבל עדיין..
והוא אמור לעזוב את אביו ואמו כבר...ולשחרר מהסינר של אמא.
אבל סליחה שלא עזרתי...
גדלתי בצורה דומה לילדים שלך. האוכל של סבתא היה מבחינתנו פסגת הטעם. ואמא שלי זרמה עם זה ועודדה את זה. מה היה ההבדל?
1. סבתא בישלה מאכלים עדתיים שגם ככה אמא שלי לא בישלה. אז זה לא השוואה בין עוף בתנור לעוף בתנור, אלא מאכלים שונים לגמרי.
2. אבא שלי הילל גם את האוכל של אמא. בחיים לא הקטין מהבישולים שלה בגלל השוואה לאוכל של אמא שלו.
הגיוני שהיא גם אובייקטיבית מכינה יותר טעים (יותר שנות ניסיון, וסובייקטיבית-טעם שגדל עליו). אבל זה לא אמור להוריד מהאוכל שלך.
אמרת שזה פוגע?
ביקשת לא לקנות חלות, כשאת מכינה?
ובנוסף, תאמרי לו שאם הוא רוצה אוכל כמו של אמא שלו הוא מוזמן לבקש מתכונים ולהכין. אולי ברגע שיתנסה יבין שזה לא פשוט.
בעלי גם עושה לפעמים השוואות
לא דווקא באוכל כי את זה אני מכינה לו כמו של אמא שלו
אבל בדברים אחרים שאני משתגעת
וכשאני מרגישה שהוא מגזים אני אומרת לו
מאמי אתה התחתנת איתי
לא עם אמא שלך
ואני מאוד מעריכה אותה והיא מדהימה
אבל אני אשתך וככה אני פועלת
אם אתה רוצה XY כמו שלה לך אליה ואל תגיד לי
זאת סיטואציה קשה,
תורידי מעצמך את תחושת האשמה.
מותר לך שזה יפגע בך ויעסיק אותך
ואין מה להתבייש בזה לא בימים אלו ולא אף פעם.
מודה שגם לי הבישול הוא נקודה רגישה,
לא אוהבת לבשל ופחדתי מאוד עד כדי כך שלפני החתונה הודעתי לבעלי שלא יהיו לו ציפיות בנושא, אני לא אהיה כמו אמא שלו המרוקאית...
עם הזמן הבנתי שזה יושב על תפיסה שלי שהאוכל הוא חלק מהתפקיד שלי כאישה ואמא, ואם אני לא מצליחה בו זה כישלון שלי, לא במאכל הספציפי או הארוחה הזאת, אלא במילוי תפקידי באופן מהותי.
לכן ברור שזה נושא רגיש מאוד מול הבעל דווקא, ואנחנו עברנו את הדרך שלנו בנושא, ועד היום אני כמעט תמיד שואלת אותו איך יצא וחשוב לי לראות שהוא אוכל ונהנה ושבע, וקשה לי כשהוא מביא אוכל מאמא שלו בלי לתאם איתי.
אין לי עצות יותר טובות ממה שכתבו אחרות,
רק רוצה לחזק אותך שממש מובן למה את מרגישה ככה,
ואל תבזבזי כוחות על לכעוס על עצמך.
הלוואי שתמצאי דרך לשקף לו מה הוא גורם ותמצאו את הדרך שלכם ואת הביטחון שלך.
חיבוק!
זה מאוד מעליב.
הייתי פותחת איתו ואומרת שזה פוגע בך.
זה שהיא מבשלת מעולה מצוין, אבל ההערות זה כאילו מוריד מהנשיות שלך, ברור שזה שטויות, אבל עם רגשות אי אפשר להיאבק... שימעיט בהערות.
את השאר הוא מכין...לדעתי בעלך.נוגע בעצב החשוף של "אשתי הכי טובה" ועושה השוואות מול אמא שלו ומשנמך את המקום שלך בבית מולה בדבר חשוב. וכן, זה מעצבן כי זה ביקורתי.
אני לא כותבת את זה כדי שתפתחי מולו חזית חלילה אלא כדי לנרמל לך את התחושות ושלא תרגישי שמשו בך לא בסדר.
בניתם בית, זה את והוא ולא הוא והאוכל של אמא שלו ואת. ואת זה כולל כל מה שמגיע עם החבילה..
אחן בעיה שיאהב את האוכל שלה, טעמים של בית ילדותנו זו נוסטלגיה, זה מקום מוכר, זה המקום להרגיש קצת ילד שןב, אבל בניתם בית משלכם כבר, ואני הייתי אומרת לו שיפסיק להיות על תקן מבקר מזון. כל מתכון ששני אנשים יכינו יכול לצאת קצת שונה וככה זה. אבל העיקר - אתה גורם לי להרגיש פחות טובה וזה לא נעים וזה פוגע. אני רוצה מסורת אוכל משלנו בבית ולא העתק הדבק של מה שאתה חווית בלבד.
חיבוק♥️
נראה לי שיש מקום להגיד שהדיונים האלו פוגעים
ושהוא מוזמן לתת הערות חיוביות וענייניות
כמו: תודה לאמא שטרחה על האוכל/ראיתי שהשקעת זמן בהכנות/איך המטבח נקי/תודה שעשית קניות
בקיצור לא יודעת, דברים על מה שכן טוב ולא על מה שלא....
היה לי ברור שתגידו לי לקחת את העניינים הפרופורציות המתאימות ולתת לו לאכול מה שרוצה.
אנסה לראות איך אני מעלה את הנושא בעדינות
שוב תודה ❤️
אותו מתכון יכול לצאת ל2 אנשים אחרת לגמרי.
ואין מה לעשות. ככה זה.
האוכל של אמא שלו זה האוכל שלה.
האוכל שלך זה האוכל שלך.
ובאופן אישי לא הייתי מנסה להכין כמו של..
כי אף פעם זה לא יצא בדיוק.
אני מחזקת אותך להיות בטוחה בעצמך ובאוכל שאת מכינה.
גם אם הם לא נחמדים.
יש אנשים שאוהבים להתלונן. שלהם.
אנחנו נעזרים המון באוכל של אמא שלו כי גרים קרוב,
אבל בעיקר כי אני לא אוהבת לבשל.... מעדיפה לקבל של אחרים ולא לעמוד במטבח. מקבלים גם מאמא שלי. אמא שלי מבחינתי היא בשלנית על ואני כ"כ שונה ממנה ומעולם לא היו לי יומרות או שאיפות להכנס למטבח לפני שהיה צורך כזה.
היום התיעדוף זמן שלי יקר ולעמוד במטבח בצורה יצרנית או כי "חייב" או כי "שבת" זה לא אני. יכולה להתחבר יותר לנסות להכין דברים כשבא לי ומתוך רצון אבל לרוב אין זמן
לאחרונה התחלתי לגלות עצמאות והוא דווקא נותן לי המון בטחון לגבי מה שאני מנסה ומכינה אבל עדיין-לקבל אוכל עוזר לי אז אני מעריכה ואומרת תודה.
הילדים כן רגילים לאוכל של חמותי וזה מעצבן שמה שעזר לי בהתחלה יכול להפריע כשהרגלתי אותם לאוכל שלה ואת שלי הם פחות אוכלים אבל לפעמים, כשמרגישה שבא לי שיהיה רק אוכל שלי בבית שלנו, המחשבה חולפת מהר כי אני לא אעמוד ביצור
הכי מצחיק כשכל אחד מאיתנו טועם ואוהב את האוכל של האמא של השני (הוא של אמא שלי ואני של חמותי) או להפך, כשכל אחד נצמד למה שאמא שלו מכינה.
האמת שזה לא כזה "קליל", לפעמים הייתי רוצה שיהיו לי יכולות נשיות לייצר אוכל תמיד, וגם שיצא טוב וגם שאני אוכל לפתח "עצמאות" ו"לעמוד על הרגליים" כמו חברות אחרות ונשים בכללי בענייני בישול, זה גם מתקשר לי עם טעמים של בית וחמימות ולפעמים מרגישה חוסר בטחון רציני או רצון להיות מישהי אחרת בזה. כזו שגם אוהבת לבשל, גם יוצא לה טוב וגם מארחת אחרים. זה רחוק ממני שנות אור וגם מפנטזת שהיה לי זמן להתנסות בבישולים במקום לעבוד. אבל צריך לעבוד והעבודה שלי היא גם אחר הצהריים
עבר כמעט חודש מפסח ולא דיברנו
היא התקשרה אליי פעם אחת ולא עניתי כי אין בי כוחות לדבר איתה
התקשרה לבעלי ביום חמישי ואמרה לו שכואב לה והיא רוצה להתנצל על מה שהיה,
שלא הרגישה טוב בגלל מה שעשתה...
אני ממש רוצה לנסות לסלוח אבל לא מצליחה
יש בי משהו פנימי חסום כלפיה וחזק ממש
לא מצליחה ולא רוצה לדבר איתה!!!!!
פתאום עלו וצפו מלא מלא דברים שכואבים לי ונמאס לי פשוט נמאס
מרגישה צורך לנתק קשר תקופה,בלי לדבר איתה,בלי להיפגש
אני ממש תשושה מהסיפור הזה
כי בעלי התחיל להתחנן אליי תוך כדי שהוא מדבר איתה (בשפת הסימנים מדבר איתי) ומבקש שאסלח לה כי מסכנה וכו'...ומה איתי??????? מה עם הרגשות שלי????
וגם עשיתי חשבון שמשום מה רק הילדים שלי הם השעיר לעזאזאל בבית שלהם 😡😡
וזו לא פעם ראשונה מצד עוד אנשים במשפחה וזה קורה לי את הלב
מה דעתכן?
אשמח לתגובות אמפתיות ובעד כלות אם אפשר
מבינה שזה לא רק סיפור הענישה, אלא הרבה מעבר, ותחושות רבות שיש לך בנוסף.
זה נראה שהיא רוצה לתקן, להשתנות
למה שלא תדברי איתה בשיחה בארבע עיניים עלל התחושה שלך כלפי ילדייך מצידה בעדינות? זו היא שרוצה לפתוח ולדבר ולהתנצל, אז אולי שווה לך לנסות להיפתח אליה?
ויפה שהיא רוצה להתנצצל.
להעזר בבעל מקצוע. כמו שנעזרים בטיפול כשצריך בין בני זוג. לבעל מקצוע יש את הכלים לעזור לעבד את המצב, לתת התוויה להתנהלות נכונה בסיטואציה וגם לגשר את זה בינך לבין בעלך. זה יכול להיות הבדל משמעותי מאוד מאוד בניהול המצב הזה..
וחיבוק.
אנחנו גם הרבה בקונפליקט מול אחד האבות שלנו וממש קשה עם זה אבל לא מוצאים פתרון.
עניין של אופי ותפיסת עולם
הרי בסוף תיפגשו זו בזו באיזשהו מתכונת.
בסוף היא האמא של בעלך ,וזה ישאר כך לעד.
החובה שלנו ככלות היא לכל הפחות לכבד ולא להתעלם אם היא מתקשרת, אני חושבת שבכך גם בעלך אולי מעט נפגע .
זה הכלים שיש לה להתמודד עם מה שקרה במפגש אז.
האם זה היה נכון? לא
האם את יכולה לשנות אותה? לא
אבל את צורת ההסתכלות שלך עליה ? כן
לא חייב לשבור את הכלים ולא משחקים. מניסיון לא יוצא מזה שים תועלת. להפך זה עלול לפגוע רק בך בהמשך.
הם אנשים מבוגרים וכך כנראה הם חינכו את בעלך והגיסים שלך.
תנסי לזכור את הדברים הטובים שהיא כן עשתה ל ענך, ולהאחז בהם .ולשחרר. לחמול...
בהצלחה
היא פתחה לך פתח, תדברו איתה על זה ועל מה שמפריע, תתני לה הזדמנות לתקן.
מעניין אותי אם הבת שלך חוותה את זה כטראומה כמוך? כי מניסיוני, אני לוקחת מקרים עם חמותי כקשים והילדים שלי לא, ולי אין כוחות ללכת בגלל מקרים כאלה ואחרים והם רק מחכים לנסוע.. ילדים סלחנים הרבה יותר מאיתנו.
ברור שמה שנעשה לא בסדר, אבל יש לך כאן הזדמנות לפתוח כל מה שמציק.
בהצלחה רבה
הבת שלי בסדר עכשיו
אני כועסת על עוד דברים הרבה יותר קשוחים ..זה רק הצטרף
אבל מרגישה צורך מעט להתנתק...בגלל עוד דברים שקרו
זה הקש ששבר את גב הגמל
לקשר עדין.
לא לשים אצלה את הילדים, לא לפטפט עד כלות הערב....
שלום ומה נשמע ותודה וביי.
ש0ככה יתנהגו אליי?
שאם עשית טעות ינתקו קשר ולא יתנו לך לתקן?
בסדר, היא טעתה. ביקשה סליחה. מה עוד את רוצה?
כתבתי שרוצה להתרחק מעט
לא לנצח
תגובה חריפה ולא נעימה!
קצת קשה לי עם מה שכתבת
נראה שאת מחפשת קולות שיצדיקו את התחושות שלך ,שאת לא רוצה לסלוח ולהתנתק..
תחפשי את הקול הפנימי שלך וזאת תהיה לך לתשובה.
תחשבי שגם את בעתיד הלא הרחוק תהיי חמות ,ולא תרצי שחלילה יתייחסו או לא יתייחסו אלייך כך.
מאשר בשבילה. לדעתי ככל שעובר זמן מהאירוע יותר קשה לסלוח כי "הנה לא חייב להיות בקשר" ולא צריך להתמודד
אני חושבת שיפה שהתקשרה לבן, ויפה שהבינה תעצמה ולדעתי מגיעה לה עוד הזדמנות. אבל! אם את מרגישה שאת צריכה עוד רגע תקחי אותו, מודה שגם לא בטוח הייתי מתייצבת שם לאירוח עם לינה פתאום, אבל קחי בחשבון שתצטרכי להתמודד איתה איכשהו כי זו אמא של בעלך. ותבקשי מבעלך שלא ילחץ. שאת צריכה ממנו לגיטימציה לרגש, למרות שזו אמא שלו. סיטואציה לא קלה..
חיבוק♥️
ברור שזה יקרה ויחלוף
אני גם טיפוס הכי סלחן שקיים אבל קרו עוד דברים שגורמים לי לרצות להתרחק רגע
ומצד אחד לא רוצה שזה יתגלגל עוד ועוד
מצד שני. זו התחושה שלי עכשיו.
כדי שיוריד לחץ
מספיק שהוא מדבר איתה כרגע וקחי את הזמן להירגע. והוא יכול גם להגיד לה שאת צריכה את הזמן (או שאת יכולה לכתוב לה הודעה נניח,מה שזורם לך)
שהילדים שלך 'חוטפים' ממנה,
יכול להיות שזה קשור לכמות הקשר שלכם.
אני למשל רואה שסבתות, כמה שהן יותר בקשר עם הילדים, יותר נפגשים, יותר שומרים עליהם, כך הסבתא לוקחת יותר מקום של ההורים.
זה לא משהו טוב או משהו רע, אלא עניין עובדתי.
עכשיו, ברור שגם הורה לא צריך למשוך את הילד לחדר אבל תסכימי איתי שטעות של הורה יותר נסלחת ומתקבלת על הדעת....
אני יודעת שזה פורום הריון ולידה
לא פורום נערות מתבגרות
אבל אחרי עשור נישואין + חמישה ילדים
ועדיין יש לי חצ'קונים!!!!
אני כבר יוצאת מדעתי
יש ימים טובים יותר ופחות,
מנסה כבר תקופה לעקוב אחרי האכילה שלי ולא ממש מוצאת מה גורם לזה
נראלי שחוץ מרקוטן - ניסיתי בנערותי את כללללל המשחות, טבעיות ורפואיות, כדורים ומה לא.
וכלום לא עזר
אז קצת איבדתי אמון...
(רקוטן - לא רציתי לנסות אפילו, מרוב יאוש שבטח אני אהיה מהאחוז הזה שזה לא עוזר להן...)
אז עבר כבר מעל עשור מאז והרפואה בטח התפתחה
אבל אני עדיין חסרת אמון כלפי כל המשחות שמבטיחות הרים וגבעות
אז אשמח ממש לכלללל מידע שיש לכן
הלוואי שאצליח להרגיש כבר אישה ולא נערה מתבגרת...
לפני כשלושה וחצי חודשים היינו באבחון קלינאית תקשורת בקופה עם הקטנה (כיום בת שנה ושבעה חודשים), ואמרו לנו שיכניסו אותנו להמתנה לטיפול.
בינתיים עוד לא התקשרו לומר משהו בקשר לזה, והתחלתי לברר אצל קלינאית פרטית אפשרות של טיפול אצלה (גם אצלה לא הייתה זמינות מיידית).
האם יש טעם להתקשר לקופה לשאול מה קורה עם זה, או שנתחיל כבר פרטי וזהו?
ואם אנחנו מתחילים פרטי - יש טעם לעבןר באמצע לקופה אם יתפנה שם, או שחבל לבלבל את הילדה? (שהיא די ביישנית וקשה לה עם זרים, יש לציין)
אני עם דמעות כבר שעה
הבת שלי אצל גננת מהממת
באמת מהממת, אחראית אני סומכת עליה ממש
ובכל זאת קרה פשלה
היא יצאה עם הילדים לגינה
הבת שלי היחידה שעוד לא הולכת
וכשהם חזרו היא לא ראתה אותה כי ישבה מוסתרת מאחורי משהו
היא ספרה את כולם לוודא שכולם חזרו
אבל בגלל שהיום הבת שלי הגיעה מאוחר היא לא זכרה שהיא הגיעה
ואחרי כמה דקות בעלי עבר שם במקרה ומצא אותה בוכה לבד
אוף
אני בוכה פה
היא הייתה שם לבד איזה 10 דקות
הוא מיד לקח אותה הרגיע אותה והחזיר אותה לגן
הגננת נבהלה מאוד והתנצלה ממש ממש
ואמרה לי שאחר כך היא ישבה איתה ופינקה אותה
היא חזרה מהגן שמחה ורגועה
אבל אני בטראומה
אני לא יודעת מה היא זוכרת מתוך זה ומה היא הבינה
אמאל'ה נראה לי זה הסיוט שלנו כהורים
נראה לי אני גם הייתי בטראומה אם זה היה קורה.
ואיזה נס שבעלך עבר שם בדיוק. ממש סיעתא דישמיא.
אולי כדאי להתמקד בזה. אנחנו עושים את מקסימום ההשתדלות שלנו והקב"ה משלים את השאר.
ב''ה שבעלך עבר שם ומצא אותה
מלחיץ ממש ממש
הגיוני שלוקח לך זמן להרגע❤️
מצד שני אני בטוחה שלך קשה ממש...
אני רק חושבת אם חלילה הוא לא היה עובר...
טעטע! רק תשמור לנו עליהם 😭
ממש מלאך משמיים... היה לי גם כמה ניסים עם הבן שלי בעבר שכמעט ו... ה ישמור... ואני אומרת, אין , מלאכים שומרים עליו! חיבוק גדול! חוויה מטלטלת מאוד לך כאמא (מאמינה שלילדה זה לא ממש נורא)
הגינה נמצאת מחוץ לבית כנסת שבעלי לומד כל בוקר
ככה שהוא שומע אותה מהגינה הרבה פעמים (בדרך כלל שומע אותה משחקת ושרה)
והפעם הוא שמע שהיא בוכה ויצא כי היה נשמע לו מוזר
אני מנסה להבין אם אני אמורה לדבר איתה על זה
אמרתי לה כשלקחתי אותה מהגן
"היית בגינה ולא היה אף אחד ואז אבא הגיע וחיבק אותך"
אבל אין לי מושג כמה היא מבינה וכמה היא זוכרת
היא מבינה המון בעיקרון
אבל לא מדברת אז קשה להבין כמה
בניגוד למה שמקובל לחשוב
גם תינוקות זוכרים דברים ובמיוחד חוויות טראומתיות,
גם אם זה זכרון שנצרב בגוף והנפש בלי יכולת לתמלל או לתת לו משמעות קוגניטיבית כמו מבוגרים .
לכן חשוב מאוד
לעשות איתה עיבוד..
לדברר לה במילים פשוטות את מה שהיה
ואת כך שבטח הרגישה מבוהלת ועצובה ומפוחדת
ולשקף ולתקף מאוד את החלק שאבא מצא אותה ושעכשיו היא מוגנת ושהכל בסדר!!
וכך שאתם שומרים עליה ושאתם דואגים לה תמיד
לתת הרבה מגע ועטיפה בימים הקרובים
ולחזור ולדבר אליה בצורה פשוטה ומחזקת
לחזור על הסיפור בצורה מסודרת עם דגש על הסיום הטוב ועל זה שהיא שמורה ומוגנת עכשיו
מעבר לכך
הייתי מחדדת נהלים בהקדם עם הגננת
האמת לי זה נשמע מדאיג ולא תקין שכך נשכחה
והאמת שזה דבר בעייתי לקחת מספר ילדים לגינה במסגרת של גן זה המון אחריות ויכולות להיות כאלה תקלות שהשם ישמור יכולות להגמר רע מאוד
לא אומרת כדי להלחיץ אלא כדי להאיר שזה משהו שצריך לחשוב איך לא קורה שוב
חיבוק לך! בהחלט מטלטל
זה מה שחשבתי אז אמרתי לה את זה
היא בת שנה ו8
בעיקרון היא מבינה המון אבל אני לא בטוחה כמה היא נבהלה
את הגינה היא מכירה ממש טוב
ובכל האזור היא מוגנת בעיקרון
זה צמוד לבית של הגננת ויש רק שביל חצץ באמצע
ובצד השני הבית כנסת שבעלי היה
וכל האזור מוקף באנשים שמכירים אותה ויודעים של מי היא
ולא מסתובבים שם אנשים זרים
אם כן מיד רואים אותם מהבית כנסת...
דיברתי כמובן עם הגננת
היא לגמרי התנצלה ולקחה אחריות
היא חברה טובה שלי
אני באמת סומכת עליה
היא עצמה הייתה מזועזעת שקרה לה כזה דבר
ואמרה לי שהיא חיבקה אותה אחר כך וישבה איתה
ותכלס היא כן חזרה שמחה ורגועה
(באתי לקחת אותה ב2 וזה קרה קצת אחרי 1)
אבל כן חשוב לי להגיד שמצד הגננת זה מאוד מאוד לא אחראי.
זה לא משנה מתי הילדה מגיעה, היא חייבת לנהל את זה אחרת ולא לפי הזיכרון מהראש שלה.
אני לא אומרת שצריך להחליף אותה, אבל היא חייבת לעדכן אתכם איזה בדק בית היא עשתה עם עצמה ומה היא תעשה כדי שדבר כזה לא יקרה שוב.
לא עם הילדים שלכם ולא עם ילדים בכלל.
בסוף, עם כל האהבה והביטחון בה- שזה סופר חשוב- הילדה נשכחה.
היא יכולה הייתה להכניס משהו מסוכן לפה;
קקי של כלב, פרי מעוך, קליפה של פיסטוק, שאריות אוכל,
עובר אורח (טוב או לא טוב) היה אוסף אותה,
הייתה נשארת רעבה או עייפה או מיובשת מהשמש,
מגיעה לכביש.
אילולא בעלך היה עובר שם, מי יודע מתי הייתה נזכרת.
אולי בארבע כשהייתם מגיעים לאסוף בחזרה?
ומי יודע אם באמת נשארה שם רק 10 דקות?
רק בגלל שאני מכירה אותה מקרוב אני יודעת שזה ממש חריג אצלה
אין כביש ליד רק שביל חצץ
ברור שזה לא בטיחותי להשאיר אותה לבד
במיוחד שהיא עוד לא הולכת
אבל זה לא מסוכן כמו במקומות גדולים כי זה גינה פיצית במקום קטן שמוקפת באנשים שמכירים אחד את השני
בכל מקרה בעלי היה בבית כנסת ליד הוא אמר שאם היא הייתה בוכה הרבה זמן הוא היה שומע
הוא שמע אותה בוכה ויצא אז בטוח היא לא בכתה הרבה זמן
קיצור אני מקווה שהיא בסדר
ואני צריכה קצת להירגע
והגננת בעצמה בטראומה והיא דיברה איתי ואין מצב שקורה שוב כזה דבר
בשבילך, לא נראה לי שבשבילה😅
נראה לי שכדאי לדבר עם הגננת ולתכנן איתה מה היא עושה, כמו רישום וכזה שזה לא יקרה שוב...
זו לא שאלה, לא התלבטות, עובדה מוגמרת.
שהוא לא מוכן לקבל בשום פנים ואופן.
לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
אי אפשר להציע לו שום טיפול. מבחינתו הכל בסדר גמור (חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח לקום בבוקר, לא עובד כבר חודשיים, כל משימה הכי קטנה נראית לו כמו הר).
בשבת שכב חצי מהשבת במיטה, עם שמיכה מעל הראש. לא מוכן לדבר איתי.
כשכן מוכן להוציא מילה- אסור לי להגיב. לא משנה מה אומר/אשאל, התשובה תהיה- ידעתי שאין מה לדבר איתך.
ברור לי שזה דכאון.
ברור לי ששלושה שבועות של ציפרלקס ואני אקבל אותו חזרה.
אבל אין עם מי לדבר.
ואני נשארת חסרת אונים.
אנילא יודעת מה לייעץ לך.
לא פירטת בכלל מה מצבו בחיים ואם יש משהו שהוביל אותו לזה.
רק, אולי אם את חושבת שרק 3 שבוועת של ציפרלקס והוא יחזור אלייך, אולי לכן הוא כל כך רגיש לכל תגובה שלך? אולי הוא מרגיש שמבחינתך זה חיצוני אליו ואין אירוע פנימי כואב מאד שהוא עובר, רק משהו שציפרלקס יפתור?
יכול להיות שזה לא הכיוון, ויש ממש מצב שגם ככה לדבר איתו זה ללכת בין הטיפות ותמיד לדרוך על מכשולים.
סיפור מול העבודה.
הוא עבד בעבודה מאוד מאוד תובענית, שבמשך כמה שנים טובות הוא עף עליה ואז באיזשהו שלב הוא הגיע למיצוי. והא סחב וסחב עד שקצת לפני פורים התפטר.
אבל אני לא יודעת אם העבודה היתה בלתי נסבלת ולכן הוא ככה, או שהוא ככה ולכן העבודה הפכה לבלתי נסבלת (כי, כאמור, תקופה ארוכה הוא אהב את העבודה שלו מאוד, וכלפי חוץ שום דבר לא השתנה).
אני לא יודעת על אירוע מסוים שהיה יכול להיות טריגר, וזה גם לא משהו שהתפרץ, אלא מין חוסר כוחות מול העולם שהולך וגדל וגדל וגדל (נגיד ברגע זה זה מתבטא בזה שהוא לא לקחת את הילד לרופא שיניים, כי לא היה לו כח. ועכשיו הוא כועס על עצמו שלא עשה את זה. אז זה כבר הפך למין גלגל כזה, שאין לו כח לכלום ואז הוא כועס על עצמו אז עוד יותר אין לו כח לכלום. ואולי זה גם הסיפור מול העבודה- שלא היה לו כח אליה, והוא התפטר, ועכשיו הוא מתבאס על עצמו שהוא לא עובד).
כדי לטפל נכון כנראה שכדאי שתהיה אבחנה מדוייקת.
אם הוא היה מוכן לדבר עם איזשהו איש מקצוע, ברור לי שזה היה האבחון.
אולי אני מגזימה? לא יודעת.
אבל כן יודעת שאני לא יכולה לשאת את זה יותר לבד.
לק"י
אלא יותר.
ובהתחלה יש החמרה בדיכאון, ואז הטבה.
אלי באמת תבקשי ממישהו אחר לדבר איתו, שיתחיל עם רופא משפחה.
חיבוק.
לק"י
אולי תשחררי אותו כרגע.
תגידי לו, שתשמחי לעזור לו כשירצה.
עם אנשים אחרים הוא מדבר?
לפעמים קל יותר לקבל עיצות מאנשים פחות קרובים.
אבל די, אני לא יכולה יותר.
כואב לי לראות אותו ככה.
מתגעגעת אליו.
והעול של הבית והילדים לבד גומר עלי.
ממש בשבילך.
אני מבינה שאתה לא חושב ומבחינתך אני חיה בסרט,
אבל תעשה לי טובה רק בשביל שאני יהיה רגועה כיא ני לא מצליחה לנשום מיזה,
תלך לאבחנה פשוטה של רופא משפחה, שרק אני ידע שה לא זה ואני משחררת אותך לגמרי ולא חופרת יותר.
משו כזה.
כי אם זה באמת כזה חמור אז כל רופא ישר יגיד לו שאת צודקת ושיתחיל איזה טיפול או משו.
חיבוק ענק. איך קשה אבאלה.
אלופה שאת ככה מנסה לעזור.
כנראה שיהיה קשה לשכנע אותו כרגע.
רק לשים לב לנקודה שבה הוא מבקש עזרה.
בנתיים, ממליצה למצוא לך תמיכה. מטפלת. או מישהי שתחזק אותך. ותיתן לך את המקום שלך.
ופשוט תפקדתי לבד.
דמיינתי שאני אם חד הורית, או שבעלי בנסיעה לחול.
העיקר הוא לא להילחם בזה. לא לבזבז את משאבי הנפש שלך על שכנוע שלו.
אם כרגע את המבוגר היחידי שמתפקד- תדאגי כמה שיותר לרפד לך את התקופה הזאת. לא לחשוב עליו, לחשוב על עצמך. כרגע את הקיר שעליו הבית נשען- את חייבת להיות קיר חזק.
ובאשר אליו- אני פשוט הנחתי לו. זה היה לפני כמה שנים טובות, אבל אני זוכרת שמה שהנחה אותי היה האמונה בכוח שלו- יש לו כוח ויכולת לקום. הוא זה שצריך למצוא בתוכו את הסיבות לקום ולאסוף את השברים ולהתעורר. שום דבר שכלי שאני אגיד לא יעזור. בטח לא אמירה שהוא "חייב להתעורר על עצמו"...
האמונה שזה משהו חולף. אני ידעתי בבטן שזה חולף, שזה חיצוני לאישיות שלו, ולכן ידעתי בתוך תוכי שזה לא יתלבש עליו, לפחות לא לאורך זמן.
בהצלחה יקירה!!! זאת פעם ראשונה שיש לו את זה?
דבר ראשון תבדקו גם מונו.
רק כדי לשלול.
ודיכאון זה בדיוק ככה, כל משימה קטנה נראית הר, העולם נצבע באפור.
זאת באמת תהיה תקופה שתצטרכי לא לבנות עליו שיהיה שותף, לא בבית ולא רגשי, ולקחת המון עזרה מבחוץ.
הדבר הכי חשוב שאת יכולה לעשות זה לא לשפוט, לא לריב על זה, להבין שהוא חולה, וכמו שאצל מישהו עם מחלה גופנית לא היית דורשת ומתאכזבת, ככה גם כאן.
זה סופר קשוח, תחזקי את עצמך כמה שאת יכולה, ואפילו תקחי מטפלת בשבילך.
עם כל הכבוד.. זה מה שהייתי רוצה שיעשו עבורי
אם המצב שלי קשה ואני לא רואה את עצמי ולא מסוגלת לקום (תרתי משמע) אז הייתי רוצה שיעזרו לי.
להבדיל אלף הבדלות וח"ו למישהו יש שבץ לא יזמינו אמבולנס?? יזמינו. אז אם גורם מוסמך בא הביתה ומשוחח ומסביר, זה רק לטובתו קודם כל ולטובת המשפחה.
אני פשוט שומעת שאת בדאגה נוראית ואני כותבת מה שאני מרגישה ומה שאני הייתי עושה בשביל להוריד את מפלס הדאגה ומהר. חיבוק על ההתמודדות !!
קודם כל ליבי איתך ,זה נשמע ממש לא קל, לא לך ובטח שלא לבעלך.
אני הייתי מנסה ללכת לכיוון יותר טבעי
פחות פסיכיאטרים /פסיכולוגים. מכירה מקרה במשפחה שזה עשה נזק נפשי מאוד גדול כי אבחנו ונתנו טיפול שרק החמיר והקצין את הבעיה ובאופן כללי לעניות דעתי אלו חומרים שמשתיקים את הבעיה ולא באמת פותרים את הגורם לדיכאון.
אפשר לחשוב על כיוון של הומאופתיה בתוספת טיפול רגשי .
רק גורם מוסמך יכול להגדיר את הבעיה והטיפול
וכדאי לטפל כדי שלא יחמיר חלילה.
וכדאי גם שהילדים לא יראו את אבא ככה (אולי תנסי לשכנע מהכיוון הזה )..
צריך למצוא משהו שיגרום לו להבין שככה הוא לא ממשיך
וזה חייב לבוא ממנו אחרת באמת יהיה קשה
חיבוק ובהצלחה בע"ה סיעתא דשמיא
לא הייתה כוונה לצער מחילה אם נפגעת.
כל מקרה לגופו ואני אישית מאמינה ברפואה טבעית
בשורות טובות
"רק גורם מוסמך יכול להגדיר את הבעיה והטיפול". פסיכיאטר הוא בדיוק הגורם המוסמך. הוא למד את התחום במשך שנים, פגש המון מקרים ויכול להבדיל בין דיכאון למחלות דומות אחרות. בשונה מהומאופטיה למשל.
אני לא חושבת שלפסיכיאטר של יכולות להיות טעויות (גם להומאופט אגב), ואני מאד מצטערת לשמוע על המקרה מאצלך במשפחה! אבל כן חשוב לומר שלרוב פסיכיאטר ידע לזהות את הנקודה ובסיעתא דישמיא לתת מענה.
אני יודעת ומסכימה עפ כל מה שאת כותבת ולכן אני אומרת כל מקרה לגופו.
יש לנו מישהי במשפחה שזה גרם לה זעזוע נפשי מאוד עמוק בעקבות הכדורים
ולכן יש דעות לכל דבר
שכל אחת תעשה כראות עיניה ובסיעתא דשמיא שכל המחלות נפש וגוף יעלמו מהעולם
אנחנו בתקופה של המון המון פוסט טראומה.
אני מאוד בעד רפואה משלימה, אבל כמעט כל מטפל אלטרנטיבי יאמר לך שרפואה משלימה היא נהדרת למניעה ולפתרונות לטווח הארוך .
בשעת חירום יש מקום חשוב מאוד לרפואה קונבנציונליות.
תרופות מצילות חיים. פשוט ככה.
במצבים כאלה... וגם לא רק כמובן
הפתרון הכי טוב זה להתפלל. ככה בפשטות מהלב, לה'.
לספר לו שכבר אין לך כח
שזה מתיש ושוחק וגומר
ובאלך כבר בעל. אמיתי חי ומוביל.
ומה קורה כבר....
ויאללה שיעשה לכם נס. מה זה בשבילו.
שבעלך יראה את היופי של החיים ויתעורר בו החשק לחיות.
ופשוט תספרי לו כמה זה קשה ונורא וסיוט. ותבכי את החיים.... וגם תבקשי ממנו כל מה שבאלך.
יד ה' לא תקצר.
שיתפתי פה לפני כמה זמן על קושי מאוד גדול שהיה חי עם בעלי ואני הייתי בטוחה שהוא ואני בדיכאון כל אחד מהכיוון שלו. בטוחה! ואני בנאדם כל כך לא דכאוני... אבל לא הפסקתי לבכות. והוא לא הפסיק להיות עצבני ומעצבן... וה' שלח לי באופן הכיייי לא צפוי מישהו שדיבר איצו ונתן לו איזה ספר לקרוא שעשה לו ולי טוב... אז יש עוד עבודה ברור. אבל ה' נתן לי ולו חתיכת חבל הצלה..
יד ה' לא תקצר!
קשה מאד ככה! מבינה את תחושת החוסר אונים, והדאגה לו, והעול לבד, והגעגוע...
אני כשהייתי במצב שלך פניתי לקבל עזרה בשביל עצמי וזה מה שהזיז אותו בסוף להעיז או להניע לקבל עזרה בעצמו. (נראה לי שעשיתי את זה כשכבר הייתי בסף הדיכאון בעצמי. אמיתי.)
מציעה לך ממש לפנות לעזרה. דרך המרפאה שלך או טיפול פרטי, הלוואי שזה יעזור גם בשבילו, בשבילך זה בטוח יכול לעזור.
תספרי את כל מה שאת רואה וחווה.
יש להם הרבה ניסיון, במיוחד בשנתיים האחרונות הרופאים פוגשים כל מיני מצבים נפשיים,
וגם לקופות החולים יש יותר כלים לתמיכה (בטלפון, עם עובדת סוציאלית, עזרה ראשונה נפשית ועוד).
הרופא גם יידע מה לשאול אותך כדי להבין מה צריך לעשות בשלב הראשון.
אני חושבת שלהניח לו ולשחרר זה לא באמת הפיתרון. בסוף בסוף הצורך שלך מובן, ובלי קשר לצורך שלך - הדכאון הוא ענן כבד שצריך סיבה לרצות לצאת ממנו, אחרת הוא שואב
אני ממש חושבת שכדאי לשבת איתו לשיחה בוגרת ולהגיד לו שהוא מאוד מקשה עלייך עם ההתנהלות שלו ולשאול בכנות - לאן אתה עוד רוצה להגיע? איפה אתה רואה את עצמך עוד x זמן ? לבקש שיטפל בעצמו כי יש פה אתכם שזקוקים לו וקשה לך להכיל את המצב
ולא זה לא אגואיסטי.
שתחזיק מעמד. זו כאילו שאלה ל"בריאים".
חושבת שבאמת להכיר בעובדה שאין לה שליטה עליו- זה דווקא יקל עליה. כי באמת אין לנו שליטה על הבעל,ולא יכולות להביא אותו לפסיכולוג, וגם לא לתת לו כדורים.
אני כן חושבת כמוך שלהביע את הקושי שלה- זה סופר לגיטימי ומתבקש.
האם זה אומר שהוא בהכרח ירים עת עצמו? זה תלוי עד כמה הוא מסוגל ורוצה...
ברור שאין לה שליטה עליו ולכן אני בעד להגיד מה היא מרגישה ולא לנסות לפנות לרופא בשבילו למשל.
לדעתי הרבה פעמים העלאת הצורך הזו יכולה לעזור. ויכול להיות שלא.
ולדעתי זו לא שאלה לבריאים בהכרח, זה יכול להיות גם wake up call. מאוד תתוי במי שנתקל בה
ההליכה לרופא שהצעתי היא גם בשבילה.
הפותחת סובלת מהמצב, כנראה גם כל הבית.
רופא משפחה עובר הכשרה למקרים כאלו, יודע לאן לכוון .
בנוסף דיכאון לא מטופל עלול חס וחלילה להיות מסוכן!! היו מספיק מקרים במדינה לאחרונה... אדם חולה צריך לקבל עזרה.
כמובן שאשתו לא יכולה לאבחן אותו, אבל היא מזהה שמשהו לא בסדר - מבררים ומגישים עזרה ראשונית. לא מדובר על להחליט בשבילו, אני לא חושבת שזו הסיטואציה של "שחררי שליטה ותני לו להיות גבר" כי אם הפותחת מזהה נכון, בעלה נמצא במצוקה כרגע.
אני מאמינה שהאנשים הקרובים אלינו בסופו של דבר גם שמחים שניתן להם את העזרה הזו. סומכים עלינו שנהיה שם בשבילם.
בוגר פשוט. האופציות ידועות לכולם - שיחות, כדורים, בתים מאזנים, אשפוזים, וכו.. בלי מסוכנות לא עושים כלום בלי שאדם ירצה לעזור לעצמו
אולי בשבילה כן. לדעתי מיותר אבל מקבלת אם זה מה שנראה לך
אני כותבת מתוך כאב
נחשפתי למקרים מצערים, את יכולה לקרוא על הנושא.
אדם קרוב לא מאבחן מסוכנות, הוא הכי הרבה יכול לדווח לפסיכיאטר מחוזי ולא נראה שזה המקרה ממה שהפותחת מתארת אבל היא יכולה לנסות
מי שמאבחן זה בעל מקצוע
בדכאון קליני "רגיל" אדם צריך לרצות לטפל בעצמו. כל פניה של אדם אחר שהוא לא המטופל עצמו במקרה כזה לא תעזור לו
שתדעי שיש כל כך הרבה אנשים מסביבנו שיש להם דיכאון. גם ברמות לא קלות בכלל....
ואף אחד לא יודע דבר וחצי דבר. גם הקרובים ביותר...
ואני אומרת מנסיון.
גיסי מתמודד, ואחותי גיבורת העולם. ורוב האחים שלי לא יודעים כלום. ואנחנו משפחה שנחשבת בקשר טוב...
ממש חיבוק.
איזה יופי שהתחיל טיפול. אני לא חושבת שזה מאוחר מידי למרות שלא מכירה את המקרה... אף פעם לא מאוחר מידי❤️ שוב חיבוק יא גיבורה. מתפללת בשבילך שתעלו על דרך המלך בקלות ומחוזקים יותר מכל השבר הזה❤️
כשאת כותבת תוקפנות מסוימת, את מתכוונת לאמירות פוגעניות, או למשהו יותר פיזי?
חיבוק גדול בכל מצב.
יש לך מישהי שתלווה אותך? רבנית אפילו?
אני חושבת שאין מאוחר מדיי וטוב שהתחיל בטיפול! אם הדינמיקה ממשיכה להיות פוגענית- תתפסי מרחק או תציבי גבול חזק. ובכל מקרה, אל תהיי עם זה לבד. את נושאת על עצמך המון. דיכאון זו מחלה שגורמת לתחושת מחנק עצומה בצד הבריא. מקום לפרוק את כל מה שהצטבר בך, בלי שיפוט ובהבנה מלאה- זה מאסט לדעתי
זה מאוד קשה כששני הצדדים מרגישים כובד נפשי ומתח. כל אחד רוצה שהשני יתפקד על 100 ויהיה המשענת היציבה.
אני חושבת שבגלל הדיכאון את נוטה להעצים את השחור... אל תדאגי, הילדים שלך לא צריכים משפחת אומנה וכו. נשמע שאתם זןג טוב, ועוד נכון לכם עתיד רגוע יותר.
אני חושבת שמה שעוזר בזמנים כאלה זה ממש לעשות לך ציוני דרך במהלך היום. רק הצלחות קטנות.
מה את רוצה לעשות בשעות הקרובות כדי לקדם עניינים קטנים.
הצלחות קטנות נותנות למוח תחושת סיפוק ותחושה של יכולת. לחשוב על בעיה גדולה, כמו שאלת הנישואים שלכם, או השאלה אם הוא אלים או לא, או גורל הילדים- זה כבד מדיי עלייך.
אלו שאלות שלא תמיד יש לנו תשובה עליהן כרגע, כי צריך זמן ופרספקטיבה נכונה.
אז באמת חושבת שתרחיקי מעצמך את השאלה מה הוא ואת השאלה מה עם הילדים, ותתמקדי במה את יכולה לעשות כדי לשפר את מצבך את במסגרת הגבולות שלך.
אני לא יודעת מה את מתכוונת תוקפנות, אבל כן מוציא ממנו תגובות ויחס שממש לא הוא.. לא מה שהכרתי ולא מה שהיה...
בעז"ה אין מאוחר מידי. טיפול יכול לחולל פלאים, למרות שלפעמים יכול להיראות בהתחלה שרק מחמיר.
אני מקווה ומאמינה שטיפול שלו ייטיב איתו ואיתך. מבינה אותך את תחושת הייאוש, אבל באמת תנסי לא ליפול לזה ולהחזיק את התקווה ואת האמונה שישתפר.
יכולה להגיד לך שכבר הרבה זמן בטיפול, וכן, חד משמעית שהטיפול עוזר!
התחלתי לא מזמן בשביל עצמי.
זה לא הפחד שאני לא מסוגלת להניח בצד כמו התחושה שהחיים שלי מתנפצים לרסיסים.
בעז''ה שיעזור כמה שיותר🩷
וגם את זה, לנסות להגיד לעצמך שזאת תקופה שתעבור. שאת יכולה להתמודד עם זה ועוד שנה תסתכלי אחורה ותגידי לעצמך שזה עבר. לזכור שדיכאון משחיר הכל, והמציאות יותר טובה מזה בדרך כלל.
כשאני התחלתי לצאת מהדיכאון שהיה לי הדבר שהכי התבאסתי ממנו זה שלא ידעתי שזאת פשוט תקופה שתעבור. שהרגשתי שזה לכל החיים ואף פעם אני לא יצא מה, כשהמציאות הייתה ב''ה הרבה יותר טובה...
אלופים ממש ממש שהתחלתם שניכם טיפול!!!!
הפחד הגיוני. זאת סיטואציה כל כך מורכבת. אבל חבל להתייאש דווקא עכשיו כששניכם התחלתם לטפל. תנו הזדמנות לתהליך, והלוואי ששניכם תתקדמו ותרגישו שיפור בקרוב!!!
וקחי את מה ששוקולד פרה אמרה על ההצלחות הקטנות, זה ממש חשוב.
אבל בהחלט היה שינוי משמעותי.
חיבוק גדול! נשמע ממש לא פשוט להיות בתוך זה. יש תקווה♡
ןכמו התאור שלך למטה הוא הכי עדין בעולם.
אף פעם אין מאוחר מידי תמיד יש תקווה והדבר הראשון שזה מודעות זה הכי קריטי.
לקח לי לשכנע אותו ללכת לטיפול כמעט 10 שנים ובסוף זה קרה וזה באמת עולם אחר .
והבחירה שלי היא להעצים את הטוב שבו ולהיות שם בשבילו למרות שכשהוא במצב רע הוא לא רואה את זה בכלל.
לראות את ההתקדמות גם היא לא כמעט לא מןרגשת.
זה קשוח ממש ולי הכי קשוח שאני יודעת שאין לי את הפרוולגיה לקרוס להרגיש רע ולהרגיש שאני נשענת על מישהו
אם זה יעזור לך אז אני חוויתי התקפי זעם בעצמי אחרי הלידה השנייה. ולא צריך לשלוח ילדים לאמנה מאמוש, צריך להאמין בו שהוא יכול להירפא. ולהתפלל להשם שיוציא אתכם מהמיצר.
זה סימפטום של מחלה שצריכה טיפול, לא אלימות קלאסית של גבר אלים ממה שאת מתארת.
מאמינה שעוד תקופה תראי את הדברים אחרת ומצבו (וגם שלך) ישתפר.
רק טוב יקרה שלי 
אז בדיוק ישבנו על ההוצאות, הכנסות וכו' קולטים שיש לנו הוצאות מטורפות ובקושי יכולים לחסוך
סתם תוהה, עד כמה אתם מצליחים לחסוך כל חודש ?
אנחנו שנינו במשרה מלאה, בשכירות לא יודעת איך אפשר לצמצם בכלל ...
אבל גם השנה שאני בבית בעיקרון ועובדת באיזה משהו בקטנה מצליחים לחסוך ב"ה.
איך?
א. סיעתא דישמיא. לא יודעת להסביר
ב. לנסות לצמצם הוצאות זה אפשרי אבל די קשה, לפעמים עדיף לנסות להגדיל הכנסות. אני לא יודעת במה אתם עובדים, אבל אולי אפשר לבדוק עלייה בשכר שלכם (במקום העבודה הנוכחי או במעבר לאחר), אפשרות להוסיף עוד עבודה קטנה- למשל בעלי עובד פעם בשבוע בתור מרצה ליהדות בתכנית לסטודנטים לא דתיים. זה מכניס עוד איזה סכום בחודש
ג. אני חושבת שסך הכל חיי היום יופ שלנו מאד פשוטים. הקניות בסופר הם בעיקר של מוצרי בסיס. לא קונה חטיפים, ממתקים, אוכל מוכן קפוא (כמו שניצלים, טבעולים וכאלה)
בגדים לילדים בעיקר מקבלת ממשפחה, חברות וכו ומשלימה מה שצריך
הילדים עוד קטנים אז אין חוגים בינתיים
גרים במקום די יקר אבל מסתפקים בדירת 3 חדרים ובעל בית שב"ה ממש השאיר מחיר הוגן ולא העלה..
לא יודעת, אלו הדברים שעולים לי שעוזרים לנו, לא יודעת אם זה עוזר
על סעייתא דשמייא
גם שבנטו הרווחנו חצי חיינו כמעט כמו עכשיו שזה הזוי
כרגע אין איך להגדיל הכנסות
גם ככה שנינו במשרה מלאה+נסיעות וזה קשוח ממש
אנחנו ב"ה מרוויחים טוב רק שההוצאות גבוהות ממש
אולי יכולים לצמצם קצת אוכל שקונים או עזרה הניקיון אבל בגלל ששנינו עובדים משרה מלאה אני מרגישה שקורסת בלי זה
שכשעובדים יותר מידי מאד קשה לחסוך
כי נמצאים על הקצה, ואין אורך רוח
וגם באמת הצרכים מתרבים (מסגרות - צהרונים, מיקור חוץ לכל מיני דברים).
אין לי איזה פתרון קסם
אצלי אין מצב שעובדת משרה מלאה מחוץ לבית, זה נראה לי טירוף..
וחוץ מזה שבגלל שב"ה יש הכנסה טובה אז לא מקבלים שום הנחות אז עכשיו רק מעונות עולה לי הון וחייבת צהרון חושבים על עוד רכב כי באמת לא מסתדרים.
בתכלס אם אני יעבוד חצי משרה נראה לי ניהיה באותו מקום...( אמן שאמצא משרה ככה, בתחום שלי זה ממש לא מצוי )
כמה המלצות יש לי:
1. הוראות קבע לחיסכון. קבועות. להתחיל בקטן ולהגדיל.
2. שקודם תגיע המשכורת ואח"כ ההוצאות.
כלומר משכורת נכנסת ב- 01 או ב- 10 לחודש. ההוצאות באשראי ירדו ב- 02 לחודש שאח"כ.
זה מאוד קשה אם כרגע המצב הוא משכורת ב01 וב- 02 האשראי. כי זה בעצם לחסוך משכורת שלימה. אבל בתכנית של כמה חודשים קדימה זה אפשרי.
3. להפריש כסף לחיסכון לפני ההוצאות ואז להחליט כמה כסף משאירים להוצאות ולעקוב אחרי זה.
אני פשוט קונה הרבה פחות בגדים ומשקיעה בשוק ההון את מה שלא קניתי בו בגדים.
מה אני צריכה 50 שמלות בארון?!
אנחנו בכללי מצמצמים כמה שאפשר, חוסכים לילדים
חוץ ממה שהמדינה מפרישה לכל ילד עד גיל 18 + השלמנו עוד סכום נראה לי ל100 לכל אחד
לא מצליחים
קשה מאוד עם משפחה גדולה
הוצאות גדולות הכנסות גדולות
באמת צריך לעבוד בזה כמו שכתבו לפניי
לצמצם ככל האפשר על מה שלא חייב
כי צריך לבדוק עוד נתונים של הכנסות הוצאות
גודל משפחה, גילאי הילדים (למרות שילדים גדולים אלו הוצאות אחרות מקטנים לא משנה מה גודל המשפחה..)
הוצאות קבועות שלא ניתן לשחק איתן
אבל באמת השאיפה לבדוק האם ניתן לצמצם או להגדיל הכנסה או שניהם כמובן...
אנחנו ראינו שכשעושים הו"ק ישר אחרי המשכורות של סכום לחיסכון והשקעה
נצליח להתנהל עם מה שנשאר
אם לא, נתנהל עם הכל. אם רואים בחשבון 10, נוציא 10...
בנוסף אנחנו עושים כמעט אך ורק קניות אינטרנטיות ככה שמאוד עוקבים אחרי כמה מוציאים וגם לא מתפתים להוציא יותר וגם- יכולים להגדיר תקציב שלא עוברים אותו ואם חורגים להוריד מה שלא רוצים
ממליצה ממש. חוסך זמן וגם כסף
נראה לי אתן צודקות לגבי ההוראת קבע לחיסכון
כי כדרורים את הכסף יותר קל להפריז
קודם כל זה באמת עניין של תקופות, מתי שאני "על זה" אז מצליחה לחסוך יותר (אני הקניינית הראשית בבית חח אז כמות ההוצאות תלויה בי).
ההכנסה אצלינו מאד תנודתית וגם ההוצאות אז קשה לשים סכום מדוייק כל חודש שאותו רוצים לחסוך.
ב"ה מרוויחים טוב אבל באמת ההוצאות על מעון וצהרונים הם מטורפות כי אין שום הנחה.
לאחרונה בתקופת מילואים אני מתמקדת בשפיות ולא בחיסכון וההוצאות בהתאם.
יש לנו רייזאפ אז אני רואה כל הוצאה ולפעמים אני בשוק בסוף חודש מכמות ההוצאות.
כנראה שלא עזרתי
לא פירטת מה ההוצאות המטורפות, אבל אצלינו ההוצאה הכי גדולה היא מעון (2 ילדים) אח''כ שכ"ד וחשבונות. יש גם הוצאות רכב (ביטוח+דלק+תיקונים).
אחרי כל אלו אין עוד הרבה הוצאות. קניות אוכל ומוצרי צריכה בסיסיים וזהו בערך... לא קונה בגדים כמעט בכלל, בטח לא ברמה שזה נחשב "הוצאות".
אני עובדת משרה חלקית ובעלי משרה מלאה
קיצור באמת נראה לי השאלה היא על מה ההוצאות המטורפות ואם יש דרך לצמצם בהם... זה עניין מאוד אישי
בגדים רק במבצע וקופונים
אוכל לא מפריזים
יכולים לצמצם קצת באוכל קנוי ( כלומר פיצה ודברים כאלה ) אבל הגן/מעון, שכר דירה וכו' החשבונות זה הון
שלי עדיין קטנים.
מרגישה שבאמת צריכ לחסוך גם לדברים האלה בעתיד
רק שבאמת לא רוצה לעבוד משרה מלאה מצד שני מפחיד גם לחשוב שלא אוכל לחסוך בכלל כנראה
מרגולבגדול כדאי לחסוך כמה שיותר מוקדם.
בקטן, אם כמה שעות עזרה בניקיון בתשלום בשבוע עוזר לך להיות אמא יותר שפויה ועם נחת לילדים- זה גם שיקול (סתם דוגמה).
אנחנו לא באמת חוסכים כרגע בשוטף כי ההכנסה אפסית (תחילת החיים, נעזרים בהורים).
מה כן?
אקסל הוצאות מפורט לרמת השקל. הכל אצלנו אשראי אז קל.
אחרי כמה חודשים תוכלי לראות על מה אתם מוציאים וכמה. נניח אוכל בחוץ זה מצטבר. רכב זה יקר מאוד וכו.
אני מאמינה שאפילו רק הידיעה של לכמה מצטברות ההוצאות- עוזרת לחסוך.
בנוסף, אני לא חיה מחודש לחודש. הוצאות והכנסות אצלי זה שנתי. לא בנויה ללחץ אם פתאום הוצאה גדולה בלתי צפויה וכו.
מצד שני- לא מסתכלת על הסכום בעו"ש. הוא לא מעיד על האם אני יכולה לקנות עוד שמלה או לא. זה הכל מסתכם לסה"כ.
וכמו שאמרו- הוראת קבע לחסכון זה מעולה! תתחילו אפילו מכמה מאות שקלים בחודש. תתקדמו משם.
הכנסות גדולות בבת אחת- אם עדיין במאזן שנתי חיובי- מכניסים ישר לחיסכון כלשהו (נניח מלגה, מענק מילואים וכו).
יש לנו חסכונות לטווח ארוך, וגם סכום כלשהו בחסכון יותר נזיל למקרה ו. אבל ממש לא חיים בתודעה של- אם הכנסנו x אז אפשר להוציא x. אנחנו נוציא כמה שצריך, ובכללי בחסכנות.
אבל פלוס גדול בעו"ש לא קורא לי לבזבז. אם כבר להעביר לחיסכון (מנגד, אם העו"ש דל אז בהחלט לקצץ)
ההוצאות שלנו מטורפות
אני כרגע לא עובדת מרגישה שצריכה אוויר מהצפיפות של הילדים
אבל בעזרת ה שההוצאה הזאת תרד נצליח לחסוך יותר
ומה שאנחנו מצליחים ילך כנראה על כמה הוצאות גדולות שיש לנו בקרוב. זה קצת מדאיג אותי.
אבל סכומים כאלו שאם יש פתאום משהו לא צפוי כמו רכב שמת או טיפול שיניים יקר אז לא נאלצנו לקחת עבור זה הלוואות/להיות במינוס
מתי התחלנו לחסוך? כשהמנהל שלי בעבודה אמר שאני חייבת לעבוד יום נוסף (5 ימים במקום 4 בשבוע)
אז ההסכם עם בעלי היה שזה בתנאי שאת העלאה אנחנו שמים בחיסכון.
ועם כל העלאה במשכורת אז החיסכון גם גדל באופן יחסי.
יש לי גם קרן השתלמות שזה סוג של חיסכון
