עד כמה בעלי יכול לסייע לי פיזית בלידה?אנונימי (פותח)
שלום לכולן.
אתן יודעות אולי מבחינה הלכתית עד איזה שלב בעלי יכול לגעת בי כשמתחילה לידה/צירים? שמעתי שעד שיש פתיחה של שתי אצבעות אבל זה נשמע לי לא כל כך הגיוני. אני רוצה לפנות לרב אבל אני מעדיפה לרב שיחסית מקל (לא יודעת אם זה קשור להקלה או החמרה בהלכה) כי מאוד חשוב לי שדוקא הוא יעזור לי , הוא יכול להיות דולה מצויינת, הוא קורא את הספרים שיש לי ישר והפוך, ועוזר לי עם כל התרגולים והנשימות. (אני תמיד אומרת לו שעדיף שהוא יילד, נראה לי הוא יסתדר מצויין..)
תודה
בעל בלידהירוק זית

לדעתי כל זוג צריך לנהג איך שהוא מרגיש בעניין הזה.
בגלל שיש כאן עניין של פיקוח נפש  ועובדה זו מתבטאת בכל ההיבט שקשור ללידה,לדוגמא -אם לידה מתחילה בשבת אין עניין לנסוע לביה"ח   הקרוב אלא להיכן שהיולדת רוצה כדי להניח את דעתה.
אני לא פוסקת ,וכן ,גם אני יודעת שלפי ההלכה היבשה מותר לבעל לגעת באשתו עד פתיחה של 2 אצבעות או עד שמופיע דם אבל,
כל זוג ואיך שהוא רוצה לעבור את הלידה,
יש בהחלט זוגות שאף על פי שהם שומרים על הלכות נגיעה וכו' הבעל יותר פעיל בלידה ,אין לי אסמכתה הלכתית ,אני חושבת שכדאי לכם לחשוב ביחד ןאם מתאים לכם לשאול רב אז בהחלט לפרוס בפניו את הרצון לכך שבעלך יהיה פעיל.

הלו!!! פורום דתייהודיה מא"י
וצדקת שאת לא פוסקת ודעתך במקרה הזה מתאימה רק למי שההלכה פשוט לא מעניינת אותו. ואפשר לנפנף בטיעון של פיקוח נפש מכאן ועד להודעה חדשה, אבל לתשומת ליבך איסורי נידה משתייך לאיסורי עריות ואיסור עריות כידוע לכל (אני לפחות מקווה) שייך לאחת מהמצוות של יהרג ובל יעבור. ועוד לא שמתי על היולדת שמתה בגלל שאימא שלה והחזיקה לה את היד במקום בעלה.
ואני מצטערת על התגובה החריפה פשוט זאת לא פעם ראשונה שמתעלמים בפורום הזה בצורה כ"כ בוטה מההלכה, ותסלחו לי אבל זה לא לענין בפורום דתי.

ולאחת עם בטן: צדקת כשאמרת שמותר עד פתיחה של 2 אצבעות, שזה פתיחה של 4 ס"מ, ובדר"כ זה לא המון זמן לפני צירי הלחץ. אני יודעת שיש מי שאומר שאפשר להקל בחלק מההרחקות, אבל אני לא יודעת באיזה ובאיזה תנאים. אם יש לכם רב קבוע שאותו אתם בדר"כ שואלים שאלות הלכתיות צריך לשאול אותו, אם אין לכם רב שאתם שואלים באופן קבוע, הכתובת המתאימה ביותר לשאלה מסוג כזה זה מכון פוע"ה. הם מבינים יותר מכל מקום אחר בנושאים האלו, ויש להם גם הבנה טובה של צרכים אנושיים. כך שהם בשום מקרה לא מחמירים סתם.
אבל אל דאגה גם אחרי שנאסרים בעלך יכול להשתתף באופן פעיל בלידה. הוא יכול לעזור לך לעבור את הצירים עם ספירה, והוא יכול לעודד אותך, להסיח את דעתך מהכאב, לקרוא לאחות/מיילדת כשצריך. וכן הלאה. עוד תפקיד מאוד (אבל מאוד) חשוב לבעל בזמן הלידה - לדאוג לצרכים שלך מול בית החולים. ותאמיני לי צריך את זה. למרות שכל בית חולים מצהיר שהם מתחשבים ברצון היולדת, בפועל צריך המון אסרטיביות כדי לקבל את מה שאת באמת רוצה. וזה אומר שאם את רוצה שתבדוק אותך דווקא רופאה, שלא יפתחו לך וריד סתם, שלא ישאירו אותך מחוברת למוניטור יותר מדי זמן, שלא יקחו לך את התינוק  מיד אחרי הלידה, שלא יכנסו כל רגע כל מיני אנשים קשורים או לא קשורים, או לחילופין - שלא יעכבו לך יותר מדי זמן את האפידורל וכן הלאה, מי שהולך לעמוד על שלך מול צוות בית החולים יהיה בעלך, את תהיי עסוקה בללדת ותתקשי לעמוד על שלך.
שתהיה לידה קלה ומהירה והמון בהצלחה
מצטרפת ליהודיהנעמונונונה

כולי המומה! אין קשר בין פיקוח נפש לבין היתר בהלכות נידה!

לא להגזיםשירק

אין בכלל מה להיות בהלם
זה מובן מאד

זה ניסיון גדול. באיזשהו מקום חבלריבק

שלפי ההלכה האשה נאסרת בלידה.

זה בעצם הזמן שהאשה צריכה את בעלה ממש באמת.

וגם התקופה שאחרי הלידה בפרט בלידות ראשונות מאוד קשה . וזה ניסיון גדול ולא מובן לי. סליחה אם מישהו נפגע מדברי.

כמובן אני משומרי ההלכה לחומרה. אבל כאן אני מרימה גבה .למה??

זה באמת אחד הדברים הקשיםבלה

למרות שגם הרבה נשים שלא שומרות מצוות יבחרו בתמיכה של דולה או אמא על פני הבעל.

זה קשה מאוד אבל,צריך לשים את הגדר איפשהו.אז איפה ישימו את הגדר כשהתינוק בחוץ? כשהשלייה בחוץ? הרי הרבה לפני כבר יכולים להיות דימומים וכו'.

נכון שמאוד צריך את התמיכה הפיזית אבל התמיכה הנפשית היא הרבה יותר משמעותית בעיני מאשר היד שלי בתוך היד של בעלי.  

מסכימה שזה קשה אבל...אנונימי (פותח)

בטוח לי שאם זה היה אחרת הפורום היה מלא בקיטורים על שהבעל לא מבין "אותי" אחרי הלידה ושיעזוב אותי כי אני מפורקת.אז יופי שאת רוצה חיבוק אבל מי אמר שהבעל הכי טוב יסתפק בזה?..

קראתי בספר הכנה ללידה שהסיבה לטומאה אחרי הלידה היא כיח בלידה היית ממש עם ה' ובגמר הלידה ירדת חזרה למדרגה הקודמת אז יש חסר ולכן יש טומאה ומימלא ריחוק. ומעבר לסיבות קודם כל אסור ולא יעזרו תירוצים.וצריך להבין שזה טוב לנו.גם אם קשה..

אני מאחלת לכולכן שלעולם לא תתמודדו עם הדילמה הזו.נחשונית
זה לא חוכמה לצאת בהכרזות בומבסטיות. לפעמים ברגע האמת כל ההצהרות היפות קורסות. ולפעמים זה בסדר, כי כנראה היולדת היתה במצב קשה. ולפעמים פשוט דברים קריטיים קורים כ"כ מהר שאפילו אין זמן לחשוב, לשאול, להתייעץ או לתכנן. צריך להחליט ולפעול. כמובן שצריך ללמוד מראש, אבל החיים חזקים יותר מהכל. חכמים היזהרו בדבריכם.
נחשוניתירוק זית
הרגע ראיתי את אשר כתבת.
בדיוק כתבתי גם אני תגובה (תראי למטה).
שמעתי תשובות שונות לשאלה הזו מאנשים שוניםיוקטנה
אולי זה אחד מהמקרים שרב יפסוק לגופו של מקרה ואדם?

לדעתי ניתן פשוט לסרב לבצע בדיקת פתיחה, אבל זה בטח פתרון שלא מתאים לכל אחת

לא שומעים על הרבה בעלים כמו שלך... מעורר קנאה זכית!
יש לי רעיוןיוקטנה
חברה שלי עושה עכשיו קורס במכון פוע"ה. אני אבקש ממנה לברר עבורנו את הסוגיה הזו אחת ולתמיד ולחזור ולדווח לנו ;)
לא מבינה למה ההלם.ירוק זית
לא מבינה?נעמונונונה

"יש בהחלט זוגות שאף על פי שהם שומרים על הלכות נגיעה וכו' הבעל יותר פעיל בלידה ,אין לי אסמכתה הלכתית ,אני חושבת שכדאי לכם לחשוב ביחד ןאם מתאים לכם לשאול רב אז בהחלט לפרוס בפניו את הרצון לכך שבעלך יהיה פעיל." (ציטוט).

מה זה נקרא הבעל פעיל בלידה? מרגע שאסור, אז אסור! (לא נכנסת ל-ממתי בדיוק אסור, זה כל אחת לפי הרב שלה).

אז אם להיות פעיל זה לעזור נפשית ע"י הגשת שתיה, מילים מעודדות וכו', בכיף! אבל אם יותר מזה, והמבין יבין, אז אני בהלם שתגטבה כזו מופיעה בפורום דתי, כי יש לנו הלכה, והלכה ודעת תורה מעל הכל. לא?

לדעתי יש מקום להרבה סוגי תגובהירוק זית

גם בפורום הזה.
כן, כל זוג יחליט לפי איזו דעה הוא פוסק ואיך הוא מנהל את  עצמו במצב של  צירים וכו.
אם זה  על ידי מלים מעודדות ,והגשת עזרה בשתיה וכו' ועד לילד ממש במו ידיו.
השואלת שאלה שאלה שכל אחת ואחד שואל את עצמו לפני לידה.
במיוחד בחברה שלנו   שההלכה כן קובעת אבל כידוע  במצב של לידה יש דברים שחושבים עליהם ולא סתם העליתי את הנושא של פיקוח נפש  ולידה בשבת,כי ההלכה כן לוקחת  לתשומת ליבה גם דברים כאלה ויש כאלה  שכן רוצים להיות פתןחים לצורות חשיבה שונות במצבים שונים.ובגלל שבחברה הדתית הדברים כן נידונים ונפתחים לדיון  .
אתן לך דוגמה.
יצא לי ללוות לידה של אשה שילדה תינוק גדול.
הזוג עשה הכל כדי ללדת בלידה רגילה ,לעומת זאת הצוות של ביה"ח  לא תרם יותר מדי ואיימו לאורך כל הדרך  על הצורך שהיא תיכנס לניתוח אלא אם כן היא תלד תוך כך וכך זמן  .דבר שלא הוסיף רוגע  לאשה היולדת.
עד שהגיע רופא  אמיץ.

הוא לקח פיקוד על הנעשה ובשיתוף פעולה מלא עם היולדת הכניס אותה לתנוחה שיעזור לתינוק להיוולד  (כזכור היה תינוק גדול מעל ל 4 ק"ג)  ותוך כדי הלידה הרופא קרא לבעל שיעזור להחזיק את אשתו בצורה מסויימת  ,דבר שרק הקל ועזר לתינוק לצאת כמה שיותר בקלות.
ברור לכל שהיתה פתיחה מלאה ולפי ההלכה היבשה הנגיעה אסורה ,אבל ,לעזור במצב כזה...
אז כאן כל זוג לוקח את ההחלטה על פי שיקוליו.
אני אישית חושבת שיש מקום לזוג להגיע להחלטה זוגית לגבי  תפקידו של הבעל בלידה,תהיה החלטתם אשר תהיה. והעיקר לצאת מחווית הלידה מחוזקים כזוג ועם הרבה כוחות   ושמחה כזוג הורים חדשים  לתינוק חדש .

מסכימה עם ירוק זיתאנונימי (פותח)
הפורום הוא דתי ויש סוגים שונים של אנשים דתיים לא נאמרו כאן דברים כ"כ מזעזעים מכירה מקרים רבים של אנשים ששומרים נידה על פי ההלכה בשעת הלידה לא הצליחו לעמוד בזה..האם קרה אסון? לא! האם אנחנו בודקות שכל משתתפות הפורום בודקות 7 נקיים פעמיים ביום? בואו נקבל גם אנשים שחושבים לא ממש כמונו. זה פורום פתוח ברוח ההלכה.
סוגי תגובהנעמונונונה

ברור שההלכה קובעת, אבל כשעונים תגובות, את מצפה שיהיה יחס להלכה... קצת.

כמו שאני לא אומר מראש שאני רוצה אפידורל, אלא לפי הענין והזמן בלידה, כך גם כאן- א"א לומר מראש אני אעבור על ההלכה... כמו שסיפרת- במקרים מיוחדים, אבל שוב, במקרים מיוחדים!

מה זה הלכה יבשה? הלכה זו הלכה, ולכן אני לא מבינה באמת למה ריבק מרימה גבה. לא מבינה.

אני גם שמעתי על רופא שאמר לבעל להחזיק את העירוי או משהו לאשתו, והוא סרב. הבעל נורמלי לחלוטין, ויותר מזה. הוא פשוט שומר הלכה! אז הרופא לא הבין וחשב שהוא לא אוהב את אשתו או משהו... אז מה?

ברור שזה הזמן שהאישה הכי זקוקה לבעלה, ובמיוחד אחרי הלידה, אבל כך אמרה התורה, וזה סוף פסוק מבחינתי. אם מישהו לא חושב כך, שיערב לו. כמו שבשומרי נגיעה לפני החתונה יש כמה רמות(...) אז כנראה גם כאן. זהו.

ונכון שכל אחד יכול לומר בפורור מה שרוצה, ויכול לעשות מה שחפץ ליבו, אבל כדאי שבפורום של ערוץ 7 נרגיש שזה ערוץ 7 ולא נענע או YNET.

כחילוניה לא בדיוק יש לך אפשרות לענות לשאלות הילכתייהודיה מא"י
כאחת שמלבינה פני אדם ברבים... לא בדיוק יש לך אפש..בילי

דווקא יוקטנה נראית די מעודכנת בעינייני הלכה.

לאף אחת מאיתנו אין יכולת לפסוק הלכה. רק לרב. נראה לי שזה ממש לא קשור לחילוניה.

לא ידעתי שזאת בושה להיות חילוניהיהודיה מא"י
או שיוקטנה מנסה להסתיר את זה שהיא חילוניה. יוקטנה אם התכוונת להסתיר את זה שאת חילוניה, אני מתנצלת.

וקראתי שוב את התשובה של יוקטנה.יהודיה מא"י
יוקטנה קבלי התנצלות, אתמול  כשקראתי את התשובה, הייתי עייפה ולא קראתי טוב.
קפצו לי השורות והיה נראה לי שאת אומרת שכל אחת תחליט לעצמה מה לעשות, ועכשיו קראתי שוב את התגובה שלך, וראיתי שזה לגמרי לא מה שכתבת, אם כך קבלי בבקשה את התנצלותי הכנה.
חוץ מהצד ההלכתי...אופה.
קחי בחשבון שברגע האמת אולי תשני דעתך בקשר למעורבות שלו. אני מניחה שזו לידה ראשונה.
בלידה ראשונה היה לי מאוד חשוב שהוא יהיה אתי. מלכתחילה, הענין הלחיץ אותו, אבל בביה''ח הוא דווקא נשאר בכיף ובלי לחץ, רק ש..... גיליתי שבצירים הכי כואבים רק רציתי שקט ולהתמודד בעצמי עם הצירים אחד-אחד, וחוץ מלומר לו שיקרא למיילדת כשהרגשתי צורך לדחוף, לא הרגשתי שהיה לי מאוד חשוב שהוא ישאר..... למעשה, 45 דקות של דחיפות לא נראו לי הרבה זמן, והוא שאל אולי 3 שאלות באמצע, את המיילדת ולא אותי, וזה מאוד מאוד הפריע לי......... חשוב לי שיהיה משהו שידבר בשבילי וכדומה, וכמובן שאני מצפה שהוא יהיה בסביבה, אבל חוץ מזה........
בלידה השניה כבר אמרתי לו שלא יכנס מהתחלת הצירים הקשים. המיילדת שליוותה אותי בהריון נשארה אתי וזה בהחלט הספיק לי.
שלא תביני לא נכון- זאת לא החלטה שקשורה ליחסים בנינו, כי אנחנו לא כאלה שנופשים בנפרד. זאת החלטה שנובעת מהתהליכים שעוברים עלי במהלך הלידה והצורך בשקט ורכוז.
ובקשר לנשימות- לא תרגלתי נשימות ללידה כמו בקורסים מסוימים, אבל מצאתי שנשימות כמו במדיטציה עובדות מעולה. שאיפה עמוקה ואיטית דרך האף, שממלאת את הבטן ואז את הריאות, בערך 4 שניות, ונשיפה מאוד מאוד איטית דרך הפה תוך הכנסת הבטן בערך 8 שניות.

תשובה מאתר מורשתשירק

אני ב"ה בחודש שמיני והתחלנו להתכונן ללידה במובנים הפיזיים הרוחניים והנפשיים. הפחד הכי גדול שלי (יותר מהכאב הצפוי...) הוא הריחוק מבעלי בשעת הלידה. מבחינתי אין אפשרות שאמא/דולה/אחות יהיו איתי בלידה וברור לי ולבעלי שהוא יהיה זה שיצטרך לתמוך בי פיזית ונפשית. ולכן המחשבה על כך שהוא לא יוכל לגעת בי ממש ממש קשה לי!!! אני מודעת לזה שלהיות יהודיה שומרת תורה ומצוות זה לא פשוט ושיש מצוות/איסורים שהם קשים אבל כאן זה מעבר לקושי הרגיל זה ממש מלחיץ אותי וגם מעורר בי תהיות לגבי הרגישות וההבנה שהיתה לפוסקים בקשר למצבה של יולדת והצורך שלה באדם קרוב שיחזיק את היד,ואני אסביר-
כפי שידוע לי, בשביל יולדת מותר לחלל שבת,ולא רק בשביל להגיע לבי"ח אלא כל דבר שיכול לעזור לה בלידה. יש איזה סיפור (בגמרא אולי?) על יולדת עיוורת שהדליקו בשבילה עוד נר בשבת רק בשביל שהיא תרגיש יותר בטוחה. אז אני לא מבינה.... למה שמירת שבת פחות חשובה משמירת נידה?! הרי זה ברור (לי לפחות) שהדבר שהכי יקל לי בלידה זאת תמיכתו של בעלי שיעמוד לצידי בחדר לידה, ועם כל החשיבות שיש לתמיכה בדיבורים ומילים, מה שבדר"כ עוזר ליולדת להתמודד עם הכאב זה מגע. שלא נדבר על האפשרות שרוצים לרדת מהמיטה/להתיישב וחייבים תמיכה פיזית.

אז מה עושים?... אי אפשר לבנות על זה שכל הזמן תהיה לידי מיילדת שתוכל לעזור בתמיכה פיזית וגם אני ארגיש הרבה יותר בטוחה אם בעלי יהיה זה שיחזיק לי את היד או יעשה לי עיסוי.

אז השאלה שלי בעצם מתפצלת לשתייים-
1. מאיזה שלב בלידה אני אחשב נידה? אשמח לשמוע אם יש דעות שמקלות בעניין הזה. (אני בדר"כ לא מחפשת דווקא את הדיעה המקלה אבל בעניין הזה נראה לי שלא תהיה לי בררה כי אני פשוט לא יעמוד בזה.) והאם יש הבדל בין מגע של חיבה (נגיד ליטוף) לעזרה פיזית בלבד?

2. אשמח להסבר על השאלה שהעלתי למעלה- למה לא מקלים עם יולדת בעניין הרחקות כמו שמקלים במקרה של יולדת בשבת?

סליחה על האורך, פשוט הנושא הזה בוער בי ומטריד את מנוחתי...

 

 

שלום וברכה
א. ישנה מחלוקת בין הרבנים על עצם הנגיעה לאורך הלידה כולה. כדאי לקרוא את המאמר של הרב דייכובסקי הי"ו בתחומין באחד הכרכים האחרונים ולראות את עמדתו. עמדתי יותר מחמירה, והיא טוענת כי ניתן ליגוע בפשטות עד לפתיחה של כ 3 אצבעות או עד שיש דימום. לאחר מכן הדבר תלוי בנסיבות ורק אם יש ממש היסטריה מותר הכל. בכל מקרה, שתהיה לכם לידה קלה ונעימה.

המשךשירק

הרב דייכובסקי:

 

...מקור הלכתי נוסף לחשיבות הרגעת היולדת, הוא במשנה במסכת שבת (פרק יז, ג): "וקורין לה חכמה ממקום למקום". מדובר באשה הכורעת ללדת, שניתן לקרוא לה מילדת בשבת ממקום למקום. ה"תפארת ישראל" במשניות כתב: "ונראה לי, דנקט חכמה, לאשמועינן דאפילו יש מילדת כאן, ורק דזו חכמה ביותר, אפילו הכי שרי". משמעות דבריו, לכאורה, שמותר לחלל שבת עבור הבאת מילדת חכמה ביותר, גם אם יש כאן מילדת חכמה שכישוריה מספיקים לטפל ביולדת.

הייתי מוסיף, שגם אם המילדת הנמצאת בריחוק מקום אינה חכמה יותר, אולם היולדת חשה בטחון ורגיעה עמה, והיא עומדת על כך שתטפל בה, ניתן להביא את המילדת הזו בשבת. וזאת, משום שלא מן הכל זוכה אדם להתרפא, ולב יודע מרת נפשו. ואכן כך הסיק כבוד הגר"י זילברשטיין שליט"א (בספר "תורת היולדת" פרק ז, ג), בשם חמיו מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א. אולם ציין, שאם בבית החולים הקרוב נמצאים רופאים בקיאים, אלא שברחוק נמצא רופא שידבר עמה בנחת ובפינוק, אך גם בקרוב אין לה פחד להיות מטופלת, צריך עיון גדול אם מותר לנסוע לשם בשבת.

לאמור לעיל, נראה לי. שאם היולדת עומדת על כך שתטופל ע"י הרופא הרחוק, ואין לה רגיעה נפשית בטיפול ע"י הרופא הקרוב, אזי ניתן להביא זאת בחשבון בהכרעה ההלכתית לנסוע לרופא או לבית החולים הרחוק. ואם התירו חז"ל הדלקת נר ליולדת סומא, בכדי להרגיעה, אע"פ שאינה רואה כלל את הנר, כל שכן שיש להתיר בכגון זה. כידוע, ברפואה, יש חשיבות רבה להרגשה הסובייקטיבית של החולה ולרגיעתו הנפשית. אי שקט או מתח, עלולים לפגוע באם או בעובר, ועל כן יש להתחשב בגורם זה, גם אם אין עדיפות לרופא הרחוק על פני הקרוב.

מאותו טעם נראה לי (בתשובה לשאלתו של ד"ר דניאל מלאך הי"ו), שאם האשה הכורעת ללדת, דורשת בתוקף שבעלה יחזיק בידה בעת הלידה – בעיה בהלכות נדה – ונראה לעין שהיא זקוקה לכך, לצורך רגיעתה הנפשית, אזי יש מקום להתיר לו ולה. הדברים אמורים במקום שנראה בעליל, שלא מדובר בפינוק יתר, אלא בחרדה אמיתית ובחשש לשלומה. עצה חכמה בנושא זה, ניתנה בכנס של "מכון פועה", והיא חבישת כפפה רפואית דקה על ידו של הבעל, בדרך זו, הבעיה ההלכתית קלה בהרבה. מובן, שאין להתיר מגע מסוג זה, שלא לצורך רפואי, כאמור לעיל.

אדגיש במפורש, שהדברים אמורים רק כאשר קיימת בעיה אמיתית, שלא ניתן לפותרה בדרך אחרית. ברור, שאם אמה או אחותה נמצאות במקום וניתן להסתייע בהן, אזי אין מקום להתיר. אבל, כאשר אין אפשרות כזו, או שהיולדת מתעקשת ולא ניתן להרגיעה בדרך אחרת, יש מקום להיתר.

יהיה נחמד אם תכתבי מי הרב העונה... חילזון 123
יהיה נחמד אם תקראי שובשירק
ותראי שכתבתי
בשות ממורשת שהבאת לא כתבת מי הרב העונה...חילזון 123
וקראתי שוב
שירקירוק זית
אוהבת את המקור שהבאת.
אני למדתי לגבי הנושא הזה ביחס למגע שיולדת לפעמים זקוקה למגע חזק כמו  ללחוץ את ידו של בעלה בכל הכוח או שיחזיקו אותה חזקה כמעין תמיכה.
אך גם ראיתי מקרה של יולדת שבכל ציר ביקשה מבעלה  שיעביר את הידיים שלו מעל  לגב הידיים של בעדינות בעדינות,והיא אמרה שזה מאד מרגיע אותה ולא ידעה להסביר מה בדיוק היא מקבלת מזה חוץ מזה שזה הרגיעה אותה בזמן הציר,וכך כל פעם שהיא הרגישה ציר היא אמרה לבעלה והוא  העביר את ידיו כך מעל ידיה.
אח"כ  הייתי בקורס ושם למדנו שיש שם מרידיאניים  וכשניתחנו את המקרה הזה,הבנו שהמגע במרידיאנים האלה פשוט הרגיע  את העצמה של הצירים  פיסית.
אבל,צריך לזכור ,כל לידה והצרכים שלה,
אני יכולה להעיד שגם נשים שילדו מספר לידות ,שבהחלט היה שוני בין לידה אחד למשנהו לגבי התמיכה והעזרה שלהם  היא היתה זקוקה,אפילו בסולם של בלידה אחת  היתה חייבת סיוע צמוד  ומגע כזה או אחר  ולידה אחרת רצתה ומצאה דרכים  לעבור את הציר לבד דרך נשימה ודמיון מודרך. ובואו לא נשכח את האמבטיה שמאד מרגיעה בזמן הצירים.
אני שמעתי תשובה מהרבנית ימימה מזרחי בענייןאנונימי (פותח)

באחד השיעורים שלה שצפיתי באתר אשירה - (מומלץ!!!) היא מדברת על העניין שבעצם הגברים לא ניחנו ביכולת דיבור מרשימה

10 קבין של דיבור ירדו לעולם 9 לקחה האישה... מה נותר לגבר?

עניין הנידה בכלל והלידה בפרט הוא נסיון לגבר לדעת לשוחח ולעודד את אשתו בדיבור כי בעצם מילה טובה מהבעלים שלנו חשובה בעניינו יותר מכל מעשה אצילי בעולם שיעשה.

אישה נקרעת בלידה ויש מספיק מי שיעזור לה בדקות/שעות קשות אלה. הלו! כל הצוות הרפואי נמצא שם! את לא לבד!

תפקיד הגבר בלידה (אם הוא נוכח - לא מומלץ מנסיון שלי) או אחרי הלידה הוא לדבר, ולעודד במילים חמות טובות ואוהבות במקום להנהן וללטף - ולהתפטר בעצם מעניין השיחה.  סופסוף לא תהייה לו ברירה והוא יאלץ לדבר, לשוחח, להקשיב, ולתמוך בך נפשית כי אסור לגעת. והמילים שלו יהיו כאלה נפלאות שלא תבינו מהיכן הן צצו והיכן הן הסתתרו כל השנים.

כמובן שכל זה לא ציטוט מימיה כיוון שקטונתי, ניסתי בגדול להסביר אותה במילים שלי מקווה שלא נפלה טעות בדברי.

בהצלחה!

 

דבר שאני רוצה להוסיף מנסיוני הדל בעלי רצה להיות בשתי לידותי ואני לא ממש התלהבתי מהרעיון, אך הוא דיי התעקש וגם בלידה לא אהבתי את הרעיון שהוא רואה אותי בשיא! אבל בשיא כאבי, צערי וכיעורי - פשוט כך, אי אפשר לדעת איזו לידה תהיה לך, למרות שהוא קרה ויודע בשעת מעשה וכשמדובר באשתו זה יכול להביא ליידי כך שהוא יגעל ממך בעתיד או להיפך ואני מכירה את זה מספיק מקרוב.

תפסיקו להיות מודרניות כאלה בעניין הלידה הלידה היא תפקיד האישה, שהבעל ישב בצד ויקרא תהילים, זה הרבה יותר יעיל מלצפות בך בסיטואציה כזאת!

זה תלוי בכל אחתאנונימי (פותח)

בעלי מאוד (!!!) עזר לי בלידה.

אז מה אם הוא ראה אותי בכאב הכי גדול שלי?? הוא הרגיש שותף מלא בחווית הלידה.

חברה שלי עוד לא בררה בפוע"היוקטנה
אבל מה שהיא יודעת:
"כמו שכתבו שם, יש פסיקות שונות, מהרב אליהו שאוסר בפתיחה של ארבעה ס"מ ועד לרבנים שמתירים עד שיש דימום או עד צירי לחץ.

מה שמוסכם על כל הרבנים זה לגבי זמן פרישה,
כלומר שבזמן שיש צירים, ירידת מים, פתיחה משמעותית וכד' אסור לקיים יחסי מין מלאים (אבל, כמובן, לא זאת היתה השאלה שם),
ושכשיש דימום ממש אסורים במגע.
(וגם זה, במקרים מסויימים מאוד מאוד לפעמים מתירים, אבל לא נשמע לי שזה המקרה)

התשובה צריכה להתחלק לשני חלקים:
א. שתשאל את הרב שלה (או רב אחר).
ב. שתיקח בחשבון שברוב הלידות יש דימום הרבה זמן לפני צירי לחץ, ככה שלא כדאי לסמוך בלעדית על עיסויים של הבעל."

חברתי מצטרפת לרעיון של לא לבדוק פתיחה במהלך הלידה, עבור כל אישה שהפתרון מתאים לה

(ובשבוע הבא היא תברר לנו גם בפוע"ה)
אני ממליצה לך לשאול את הרב שמואל אריאלפצקרשת
מישיבת עותניאל. פסיקתו בנושא הזה שונה מהפסיקות שצוטטו כאן. אם אני לא טועה, גם הרב אלישיב קנוהל, במהדורה השנייה של ספרו על הלכות נידה, שינה את הפסיקה לגבי טומאת יולדת והתאים אותה לדעתו של הרב אריאל (כך שמעתי, אבל לא ראיתי את הספר, אז אולי אני טועה).
בנות יקרותnechama
בנות יקרות,nechama

ההלכה לא נגדינו. היא לא נוצרה כדי להקשות ולהכאיב. כשמסתכלים על הלכות נידה באופן כללי, כמה שהן לפעמים ק-ש-ו-ת באותו הרגע, אבל כשמסתכלים בטווח רחוק אי אפשר לתאר את השמחה, הטהרה, האצילות שהן מביאים איתם. כמישהי שהיתה גם שם וגם כאן, אני מרגישה בכל ליבי ההלכה לא נלחמת באהבה וברומנטיקה! ההלכה היא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לזוגיות.

ולגבי לידה- אני לא באה להצדיק את ההלכה אלא לתת את ההסתכלות שלי מתוך הלידות שלי ולידות שליוויתי.

 מניסיון בלידות שליוויתי כשראיתי מהצד, ההגדרה של פתיחה של 4 אצבעות היא מאד נכונה. בד"כ זה השלב שהיולדת "מפסיקה להיות עצמה" במובן הרגיל, זהו בד"כ שלב שהכאבים מתגברים.

אני לא יודעת אם אתן מודעות לקושי של בעלים רבים שלא שמרו על ההלכה להיות אחר כך עם נשותיהן. זו בעיה מוכרת מאד, שאחרי שראו את הלידה, מרגישים קושי להמשך אל האשה. כמו כן יש מצבים טבעיים לגמרי של יציאת צואה בזמן הלחיצות שזה דבר טבעי לחלוטין, אבל יכול מאד להביך את היולדת כשהבעל שם.

עוד בעיה שנתקלתי בה היא שזוגות שלא שמרו על ההלכה אחרי ובמהלך לידה הגיעו למצב שהבעל רצה ביחסי אישות הרבה לפני שהאישה היתה מוכנה.

קשה מאד ברגעים האלה לא לגעת. אבל אפשר לנצל זאת להפתח למשהו חדש וגדול ביניכם. בהצלחה

 

רגע רגע רגע...יוקטנה
אז את אומרת ש: "קושי של בעלים רבים שלא שמרו על ההלכה להיות אחר כך עם נשותיהן" או שאת אומרת ש: "שזוגות שלא שמרו על ההלכה אחרי ובמהלך לידה הגיעו למצב שהבעל רצה ביחסי אישות הרבה לפני שהאישה היתה מוכנה."???
D-:
אכן דברים סותרים...ירוק זית

אכן נתקלתי גם וגםnechamaאחרונה
נא לא להיתמם! אלו מצבים מוכרים, מפורסמים וידועים שלא קורים לכל אחד אבל קורים וקורים.
הפתרון שאנחנו מצאנו...אנונימי (פותח)

לפני הלידה היו לי רצונות סותרים לגבי נוכחות של בעלי בלידה: מצד אחד לא רציתי שיראה אותה בסיטואציה כל כך "מושכת ומפתה" מצד שני שמעתי מעליזה בן דוד (מנחה סדנא למודעות עצמית) שגברים צריכים לחוות ארוע באופן מוחשי על מנת להתחבר אליו באמת ולכן חשוב שיהיו נוכחים בלידה. אז מה שעשינו זה שבעלי עמד מאחורי וילון בכניסה וראה רק את הסוף של הרגליים שלי אבל גם את התינוק בהיותו מזנק ממני אל המיטה. אני הרגשתי טוב עם זה והוא בהחלט חווה את מה שאב צריך לחוות בלידה...

בלידות שליאודי-ה

בעלי עמד לידי או מאחורי וילון באותו חדר עד שהגיע רגע הלידה עצמה ואז הוא יצא.
אני ממש מעדיפה שהוא ייצא כי זהממש לא נעים שהוא ישמע אותי מתאמצת להוציא את התינוק.
אני בכלל לא מבינה מה כל כך נחמד שהוא נמצא ברגעים האלה.
העיקר שאני יודעת שהוא נמצא איתי בצירים, מוודא שמתייחסים אלי בסדר, מתפלל ודואג לי לדברים שאני צריכה.
זו תחושתי. ואני גם חושבת שההלכה בעניין הזה, כמו בכל דבר, יודעת את נפש האדם ומותאמת למציאות.

מתביישת אפילו לפתוח את הנושא, אבל מחפשת עצותאנונימית בהו"ל

בעלי אוהב את האוכל של אמא שלו, אמא שלו נחשבת לבשלנית, מבשלת אוכל ביתי והרבה, כשאנחנו מגיעים מקבלים מלא אוכל קפוא מוכן לבישול שהיא טרחה והכינה בשבילנו, ואני לא מצליחה לשמוח מזה.


קודם כל נתחיל בזה שאני פחות אוהבת אוכל מבושל, אבל מבינה שהבעיה בי.

מבחינתו האוכל של אמא שלו זה פסגת השלמות, הוא מדבר עליו בערגה בכל הזדמנות. אני לא בשלנית מדופלמת ממש לא, אבל כן אוהבת לנסות, והילדים בררנים ולא מאוד זורמים (זה באשמתי), ובכל זאת כל מה שאני מכינה תמיד עומד בהשוואה לאמא שלו - אולי תשאלי את אמא שלי איך היא מכינה, אמא שלי מוסיפה x, הקציצות של אמא שלי רכות, העוף של אמא שלי הכי טעים שאכלתי.. באמת שזה ככה בעיקר בהכנות לשבת, ובשאר תחומי החיים אין לו כל כך הרבה הערות וביקורות.

אפילו איזה ירק שפעם הם הביאו לנו ורציתי להגיד שהוא שונה ממה שהוא קנה, הוא אומר בטח כי זה מההורים שלי, זה היה חצי בצחוק ובכל זאת..


לרוב אין לי בעיה לשאול על  מתכונים שמישהי הכינה או לבקש טיפים אבל פה וואי זה מביא לי עצבים, לא רוצה לשאול אותה איך היא מכינה כלום. למרות שהיא באמת אישה טובה ומתוקה..


מבינה שזה איזה עניין שלי עם עצמי, ובאמת מבאס אותי שהילדים פחות אוהבים את האוכל שלי..  אבל לפעמים אני מרגישה שזה כבר סתם סטיגמה שמה שהכנתי פחות טעים. לדוגמא, אני אוהבת שיש חלות ביתיות בבית, מבחינתי זה הרגשה של שבת, פעם הייתי פחות טובה בזה, והיום ממש השתפרתי והחלות טעימות באופן אובייקטיבי, ובכל זאת הוא ממשיך להביא חלות מהמאפייה 🤦‍♀️

הילדים גם מתחילים לדרג מאכלים של אחרים באופן שבעיניי הוא לא מנומס, השניצל של סבתא איקס הכי טעים,אח''כ סבתא וואי ובסוף שלך.


בקיצור מבינה שיש לי פה עניין לשחרר עם עצמי ולא יודעת איך

באמת מתביישת שזה מעסיק אותי בימים אלה, אבל מרגישה שלא מצליחה לשחרר וזה טעון מדי. 

נראה לי שגם הייתי מרגישה כך במקומךשיפור

זה באמת מבאס שאת משקיעה ולא אוהבים. גם אצלי יש הרבה דברים שהילדים לא אוהבים ולא כזה מפריע לי, אבל אם בעלי לא אוהב אז זה הכי מבאס.

ואני לא יודעת להסביר אבל יש משהו בנפרדות מהחמות שהוא באמת מורכב. גם אני לא אוהבת שהוא מנסה להפוך דברים בבית שלנו להיות כמו של אמא שלו.

ואם זה היה רק השניצלים אז מילא, אבל כשזה היחס הכללי לאוכל שאת מכינה זה באמת קשה.


ומצטערת, אין לי עצות. רק חיבוק!❤️

זה בדיוק זה תודה על ההזדהותאנונימית בהו"ל
זה לא רק עניין עם עצמךיום שני

אוכל מכיל בתוכו המון רגשות נוסטלגיה וגעגוע.

בטח ובטח בחברה הישראלית.

גם אני במקומך הייתי נעלבת, יש איזו הערכה בסיסית שאישה רוצה לקבל, יש משהו בעבודה הפשוטה והיומיומית של קילוף-קיצוץ-בישול למען בני הבית, שרוצים שייענה באהבה.

מקסים שהוא יודע להעריך את האוכל של אמא שלו, אבל כששלך מונח בהשוואה לשלה (גם אם היא מבשלת הכי טובה בארץ!) יש כאן משהו פוגע.


דברים לא יודעים כמה מילה שלהם יכולה להשפיע עלינו. כמה הערכה ופירגון אמיתי יכולים להרים אותנו (בנוסף לביטחון העצמי שלנו הנשים. אנחנו ככה בנויות, שמושפעות מהם).


באופן פרקטי, אם הוא היה מסכים "ללמוד" מאמא שלו כמה מתכונים ולהתחיל לבשל בבית אני חושבת שהוא היה מעריך יותר את הבישולים שלך.

מי שלא עושה בעצמו לא מבין. לפחות אצלנו ככה היה עם הכביסה. כשבעלי התחיל לכבס- הוא הבין איזו עבודה מטורפת יומיומית אני עושה

אני מנסה להגיע לשורש הענייןאנונימית בהו"ל

לעומת השנים הראשונות הוא הרבה יותר פעיל במטבח.  זה נראה לי גם מה שגורם לו יותר להרגיש בנוח להעיר..

כשאמא שלי או מישהו אחר מעיר על האוכל שלי לא אקח את זה קשה כל כך ואקשיב ואקח לתשומת ליבי, אצלו זה פשוט מביא לי עצבים.  

דרך אגב גם אוכל שהוא מכין ופחות מוצלח הוא יכריז על זה בקול ובלי שום בעיה

מה עם פשוט להגיד לו שזה מעליבמקקה

ונא להפסיק לדבר כך על האוכל ולהתחיל להחמיא?

וגם אני ממש נעלבת מהערות של הילדים שלי על האוכל

וואי מאד מתסכל..כורסא ירוקה

יש פה המון דברים מעורבבים..

זה ממש הגיוני שיאהב את האוכל של אמא שלו, הוא גדל על האוכל הזה וזה מה שהחך שלו התרגל. יש בדיחה כזאת על גבר שהתחתן וכל ארוחה אמר לאשתו "יצא לך טעים, אבל לא כמו של אמא שלי" ככה כל יום. יום אחד נשרף לה האוכל, התלבטה אם להכין מחדש, אמרה מה זה משנה גם ככה יש לו ביקורת.. נתנה לו לאכול את השרוף, אמר לה "סוף סוף הכנת כמו אמא שלי!" 😅 אז באמת מה שאנחנו רגילים זה הגיוני שהכי נאהב. נורמלי. הזאלה היא אחרת, האם זה פוגע בך בגלל הצורה שזה נאמר, או בגלל שאת שומעת שם משהו אחר. כשהוא אומר לך "אולי תבקשי מאמא שלי את המתכון" את שומעת "את לא מספיק טובה"? הבישול הוא נקודה רגישה אצלך? כשרק התחתנו שרפתי עוגיות ופשוט התמוטטתי לערב שלם, כי בראש שלי אישה טובה זה אישה שמבשלת ואופה טעים. אמא שלי אופה מדהים. ולא הרגשתי ששרפתי עוגיות, הרגשתי שנכשלתי כאישה.

ונראה לי שאולי כדאי לפתוח את זה, בנעימות ובצורה מכבדת. הוא לא התחתן עם אמא שלו. הוא התחתן איתך. זה ממש סבבה לאהוב את האוכל של אמא שלו אבל אי אפשר לשכפל אותו אצלך. וזה לגיטימי.. אם בא לך לפנק אותו פעם ב, קחי ממנה מתכון ותכיני לו. אבל ביום יום עם כל הכבוד האוכל שלך הוא שלך, ואולי כשהוא ייפתח להבנה הזאת הוא יוכל גם להרגיש את הטעמים של מה שבישלת ולא רק להשוות.

לגבי החלות למדתי שאין דבר כזה אובייקטיבי מספיק שאחד מכם אוהב חלות אוויריריות והשני אוהב דחוסות, וכבר לא תאהבו את אותה החלה. אולי אפשר סעודה עם החלות האלה וסעודה עם האחרות, או שבת ככה שבת ככה?

ולילדים הייתי אומרת חד משמעית לא לדרג. זה לא מכבד, זה לא מנומס וזה יכול גם ממש להעליב. וכן, גם לך מותר להעלב את בנאדם וזה ממש לא אשמתך, וזה נורמלי. 

לא חושבת שזו הצורהאנונימית בהו"ל

אלא עצם זה שעושים כזה עניין מהאוכל וההשוואה הזאת פוגעת ומעליבה.  

בינתיים עם החלות אמי ממשיכה לעשות קצת כל פעם ובעיקר אני אוכלת. אבל יש בבעלי משהו שמשווק טוב לילדים, ואם הוא אוכל משהו ומתלהב ממנו גם הילדים יסכימו לטעום. אז כן קצת מבאסת שהוא לא שם לב להשקעה ומנסה שוב.. אבל בעומק של העניין אני לא חושבת שאני רוצה שהוא יאכל משהו רק בשבילי אלא שיעשה מה שטוב לו וטעים לו, לא?


לילדים אני באמת חייבת להסביר שזה לא מנומס 

מבינה מה את אומרתכורסא ירוקה

אני חושבת שאם הוא יבין כמה זה מנמיך אותך היחס וכמה הוא לא שם לב להשקעה אז הוא גם יאכל כדי באמת לנסות מאכלים אחרים, של אשתו. ולא בשבילך בהכרח.

מה שטוב לו וטעים לו זה להיות בררן שמחפש בכל מאכל את האוכל של אמא שלו. אבל בגלל שהוא עבר את גיל 10, ואפילו התחתן, אולי כדאי רגע להבין שיש עוד אנשים בעולם שמבשלים, בצורה שונה, ולכבד אותם.


הייתי אומרת לו בפירוש - זה מעליב אותי. זה פוגע. אתה הכי אוהב את האוכל של אמא שלך? זה מצוין, כי אני לא בתחרות איתה. היא מכינה אוכל אחד ואני אוכל אחר. כשאתה אצלה תתתענג על מטעמי הילדות ופה תאכל מה שיש או תבשל בעצמך.

גם על האוכל של אמא שלך הוא מדבר ככה? אני מאמינה שלא, כי שם ברור לו שזה בית אחר, אוכל אחר. אבל משום מה אצלכם יש לו את הציפיה להעתקת מטבח ילדותו, כי מבחינתו הוא גדל בבית שלו עם אוכל מסוים, ועכשיו הוא גם בבית שלו ורוצה את אותו האוכל. אבל הבית שלו מהילדות זה בית אחד, והבית שלו מהבגרות זה בית אחר. והאוכל הוא שונה.


וגם הייתי מסבירה לו כמה זה מעליב שהילדים מסתכלים על האוכל שלך ככה רק כי הם מחקים אותו.


אני חושבת שאת מסתכלת על זה כאילו הדבר הכי הגיוני ומתבקש זה שאת "תתבטלי" כי בסהכ את כאן כדי שלהם יהיה טעים ונעים, אבל שהם יעשו את הצעד האחד של להיות מנומסים זה כבר נשמע לך (ואולי גם להם?) הגזמה. וזה משהו לעבוד עליו. 

אני מנסה להבין אם זה באמת נחשב להתבטל בפניהםאנונימית בהו"ל
הרי יש דברים שאני עושה טוב ולא אכפת לי מה יחשבו על זה וזה פחות מקפיץ אותי כשמבקרים, ברור שאף פעם לא נעים לשמוע ביקורת ובכל זאת זה לא מנהל אותי כי אני יודעת שאני טובה בזה..

אז למה פה זה שונה? זה שהם צריכים להיות מנומסים זה עניין אחד אבל אולי צריך  להסתכל על זה בלי כל המטען הנוסף..רוצים תאכלו לא רוצים הכל טוב

אם את נפגעת ואז מסבירה למה הם בסדרכורסא ירוקה

זה נקרא להתבטל. עזבי את כל ההתפלספות.

יש נושאים שלא רגישים, וזה מצוין. אבל כשיש נושא רגיש אז אם אחד צריך "לוותר" וזה קורה מתוך הידברות או הבנה ותחושה נעימה של הסכמה והדדיות זה סבבה. אם את מרגישה שאת לא בסדר וזו חובתך להרגיש בסדר שם הבעיה. 

מאוד מתחברת למה שכורסא ירוקה כתבה.קנמון

הביקורת שאת מקבלת לא מגיעה כהערה עניינית. הרי בסוף זה לא שהכנת משהו שהוא לא הכיר והחיך שלו אהב או לא אהב. העניין הוא הרצון שלו לעשות העתק הדבק מטעמי ילדותו לביתו הפרטי ואת אמורה להיות המבצעת. אין פה מקום גם לטעם שלך, לרצון שלך אולי להסתכלות שלך על גיוון ובחירה שלך איזה טעמים להביא לבית.

בסוף, אוכל זה משהו מאוד מהותי בהגדרה של בית. לא בהכרח אוכל מבושל, אלא אוכל שאוכלים בבית. אפילו אם נלך על משהו פשוט כמו-שבכל ר''ח מקבלים סנדביץ' עם שוקולד, הרי שסנדביץ' עם שוקולד ישאיר טעם וזכרון של ר''ח.

זה נראה שהמקום שלך כאמא של הבית נדחק בתחום הזה- של עיצוב טעם הבית.

את צריכה בבית *שלך* לבצע את הטעם/ הבחירה/ דרך הבישול/ ההעדפות הקולינריות של..חמותך.

ועוד לקבל ביקורת כשזה לא יוצא דומה למקור.

לא הגיוני.

בעיני שיחה דחופה עם הבעל. לא מתוך מסכנות "אני נפגעת.. יודעת שלא מבשלת טעים.." אלא ממקום משתף ומגדיר- "שמה לב שמתרחש פה בלבול. אנחנו לא העתק הדבק של בית ההורים שלך. לא מתאים לי א', ב'.. שים לב גם איך זה פוגע בחינוך של הילדים.. ופירוט" בסוף, הוא צריך שיקוף של המצב. מניחה שהאוכל הכי טעים בעולם לא יהיה לו שווה אישה שמרגישה ככה וילדים בוטים..

פשוט לשקף. ולהגיע יחד להחלטות. אפשר שבין ההחלטות תהיה גם החלטה שיהיה לשבת תבשיל אחד מבית הוריו. אבל: א. שבעלך יכין (ויתמודד. אם יצא טעים-מעולה. הוא יקהל פתאום ערך להשקעה בבישול. אם לא-לא את הבעיה שזה לא דומה למקור) ב. לסכם מראש שיש *אפס* שיווק שלו דווקא למאכל הזה...


ולך הייתי מציעה להתמקצע במאכלים שיוצאים לך טעים וטוב ונותנים לך ביטחון.

בהצלחה גדולה ממש!

כמה דברים שנתפסתי עליהםשלומית.

1.קודם כל: " הילדים שלי בררנים וזה באשמתי" מה זה השטויות האלה? הילדים שלי בררנים ואני בשום אופן לא חושבת שזה באשמתי. למה שזה יהיה באשמתך? בהערכה גסה שלי לפחות חצי מהילדים הם בררנים, ככה זה.

2. "מבינה" שהבעיה היא בי" וואט?! איך כל הדבר הזה קשור לבעיה בך? אל תקחי על עצמך מה שלא שלך. יש כאן בעיה מאוד מעצבנת ולא קטנונית בכלל. אין לך במה להתבייש.

3. מודה שאני במקרה כזה הייתי אומרת אם אתה לא אוהב את האוכל שלי אתה מוזמן להתחיל לבשל בעצמך כמו אמא שלך. אני לא אמא שלך נעים להכיר.

אני חושבת שאין לך מה להכנס למקום של התנצלות וריצוי. תכיני מה שבא לך וטעים לך ואל תשקיעי בדברים שהוא לא מעריך וסתם תהיה לך עוגמת נפש. תגידי לו שאם יש משהו שהוא אוהב ורוצה שתכיני אז באהבה, אני הכי בעד לפנק באוכל, אבל רק אם זה לא בא בהשוואה לאמא שלו.

לגבי הילדים הייתי מעלה את זה בפניו לא כביקורת ישירה עליו אלא משתפת אותו בסגנון דיבור של הילדים ולמה זה מפריע לך ואיך לדעתו כדאי לחנך בנושא הזה...

1. הילדים שלי בררנים כי אני בררניתאנונימית בהו"ל
יש הרבה מאוד סוגים של חומרי גלם שאני לא אוהבת ולא מכינה, הרגלתי אותם לאוכל מאוד ספציפי והיום רובם לא מסכימים לנסות דברים חדשים..

2. "הבעיה" בי, זה לא באמת בעיה, אבל במחשבה בוגרת כל אחד צריך לאכול מה שהוא אוהב וטעים לו, אני לא צריכה להכריח אותו להחמיא לאוכל אם הוא פחות אוהב.. כן יכולה אולי להגיד לו שלא נעים לי לשמוע את ההשוואה.. אבל כן הייתי רוצה שמרגיש חופשי להנות או להנות מהאוכל בהתאם לטעם שלו.

מסתבר שגם אבא שלהם בררן 😂רוני 1234
חחח לצערי ממש לא, הוא אוהב כמעט הכלאנונימית בהו"ל
אבל בשנים הראשונות הוא לא היה נכנס למטבח אז פחות היה לו דרך להשפיע 
אוהב הכל בתנאי שאמא שלו הכינה 😂רוני 1234
אני לא לגמרי מסכימה עם זהשלומית.

"שירגיש חופשי". כמובן אם יש מאכל ספציפי שהוא פחות אוהב אז אין בעיה לומר, אבל כשזה הופעות להיות משהו קבוע של השוואות אז בעיניי זה לא סבבה.

וכן, אני הייתי אומרת לו לקחת אחריות ולהתחיל לבשל 

דווקא הייתי כן מצפה שיפרגנובתאל1

ויחמיאו לי על האוכל גם אם הם לא אוהבים. לפחות מאחד בבית אני מצפה את זה- וזה בעלי.

הילדים-לאט לאט...יגדלו ויפרגנו. 

לגמריכורסא ירוקה
גם לא חייבים להגיד משהו שלא חושבים. אפשר לפרגן על ההשקעה, על המסירות, המחשבה, הגיוון... ואני בטוחה שאם הוא ירצה הוא יכול למצוא מאכל או שניים שהוא אוהב, לא בעקך, בלי אבל, פשוט אוהב ויכול להגיד - טעים לי. תודה.
אני הייתי אומרת לורוני 1234
אולי בעצבים, אולי בהומור אבל שיבין שזה מבאס שמשווים אותך כל הזמן.
זה לא עניין שלך עם עצמך זה עניין שלודיאן ד.

אני אישית חושבת שאם כל כך חשוב לו האוכל והוא רוצה אוכל כמו אמא שלו,

אז למה שלא ייקח על עצמו את כל ענייני הבישול בבית?

שייקח מתכונים מאמא שלו ויבשל בשמחה ובהנאה לכל המשפחה.

 

את במילא אומרת שלא כזה אוהבת אוכל מבושל.

וזה לא אמור להיות שאת כל היום עומדת בהשוואה לאמא שלו.

הייתי פותחת את זה יפהאיזמרגד1

ואומרת שזה ממש לא נעים לך לשמוע הערות והשוואות על האוכל שאת מבשלת, ואת מבקשת להפסיק עם זה. זה שלא סבבה להגיד מה לא טעים במה שהוא בישל לא אומר שגם לך זה ככה.

ולא הייתי מזכירה את אמא שלו בכלל, רק הקושי שלך עם לשמוע השוואות להערות כל הזמן... 

אני חושבת שבעלך טועה בגישה שלועדינה אבל בשטח

גם אם האוכל של אמא שלו הכי טעים בעולם, הוא לא אמור לומר את זה או לגרום לך להרגיש קטנה יותר. אותי בכלל מצחיק שהאמא עדיין שולחת אוכל אבל נו, אם זה עושה טוב לרוב הצדדים, שיהיה ..

הבררנות של הילדים לא קשורה, יותר מזה, ילדים מעדיפים פסטה לבנה ושניצל תירס מאשר קציצות קובה מדהימות ככל שיהיו..

גם עניין החלות לא הוגן, אני מכינה חלול לעיתים רחוקות כי זה דורש ממני הרבה כוחות וזמן, ואני מניחה שבהרגשה שאת טורחת ובכל אופן קונים מוכן , לא מחמיאה בכלל, ואני שומעת מדבריך שאת לגמרי מודעת, ואם את אומרת שהחלות טעימות, אני לא רואה סיבה שיקנה המאפיה, ניסית לשאול אותו? אולי פוחד שיתפקשש משהו, אולי קונה כי זה לא מספיק? הייתי מנסה לדבר איתו על זה, להסביר לו שזה קצת לא נעים לך כל העניין של האוכל, להקביל את זה , למשל אם היית קוראת לאבא שלך לכל תיקון בבית ומפארת אותו איך הוא מתקן יפה, ואיזה גימורים יש לו, למרות שבעלך היה גם עושה, למרות שרגישות של גבר היא לא כמו של אישה מול חמותה , אבל עדיין..

לגבי הילדים רק1112
אני חושבת שאפשר לדבר איתו על כמה שזה נהדר שהוא משפיע עליהם ולטובת הילדים שילהיב אותם על האוכל שלך. 
האמת זה לא יפה מה שהם עושיםבתאל1

והוא אמור לעזוב את אביו ואמו כבר...ולשחרר מהסינר של אמא.

אבל סליחה שלא עזרתי...

הבעיה לדעתי היא יותר היחס שלו לאוכל שלךמרגול

גדלתי בצורה דומה לילדים שלך. האוכל של סבתא היה מבחינתנו פסגת הטעם. ואמא שלי זרמה עם זה ועודדה את זה. מה היה ההבדל?


1. סבתא בישלה מאכלים עדתיים שגם ככה אמא שלי לא בישלה. אז זה לא השוואה בין עוף בתנור לעוף בתנור, אלא מאכלים שונים לגמרי.

2. אבא שלי הילל גם את האוכל של אמא. בחיים לא הקטין מהבישולים שלה בגלל השוואה לאוכל של אמא שלו.


הגיוני שהיא גם אובייקטיבית מכינה יותר טעים (יותר שנות ניסיון, וסובייקטיבית-טעם שגדל עליו). אבל זה לא אמור להוריד מהאוכל שלך. 

דיברת איתו על זה?הבוקר יעלה

אמרת שזה פוגע?

ביקשת לא לקנות חלות, כשאת מכינה?

ובנוסף, תאמרי לו שאם הוא רוצה אוכל כמו של אמא שלו הוא מוזמן לבקש מתכונים ולהכין. אולי ברגע שיתנסה יבין שזה לא פשוט. 

מבינה אותך ממשרקאני

בעלי גם עושה לפעמים השוואות

לא דווקא באוכל כי את זה אני מכינה לו כמו של אמא שלו

אבל בדברים אחרים שאני משתגעת

וכשאני מרגישה שהוא מגזים אני אומרת לו

מאמי אתה התחתנת איתי

לא עם אמא שלך

ואני מאוד מעריכה אותה והיא מדהימה

אבל אני אשתך וככה אני פועלת

אם אתה רוצה XY כמו שלה לך אליה ואל תגיד לי

אני רק חיבוקואני שר

זאת סיטואציה קשה,

תורידי מעצמך את תחושת האשמה.

מותר לך שזה יפגע בך ויעסיק אותך

ואין מה להתבייש בזה לא בימים אלו ולא אף פעם.


מודה שגם לי הבישול הוא נקודה רגישה,

לא אוהבת לבשל ופחדתי מאוד עד כדי כך שלפני החתונה הודעתי לבעלי שלא יהיו לו ציפיות בנושא, אני לא אהיה כמו אמא שלו המרוקאית...

עם הזמן הבנתי שזה יושב על תפיסה שלי שהאוכל הוא חלק מהתפקיד שלי כאישה ואמא, ואם אני לא מצליחה בו זה כישלון שלי, לא במאכל הספציפי או הארוחה הזאת, אלא במילוי תפקידי באופן מהותי.

לכן ברור שזה נושא רגיש מאוד מול הבעל דווקא, ואנחנו עברנו את הדרך שלנו בנושא, ועד היום אני כמעט תמיד שואלת אותו איך יצא וחשוב לי לראות שהוא אוכל ונהנה ושבע, וקשה לי כשהוא מביא אוכל מאמא שלו בלי לתאם איתי.


אין לי עצות יותר טובות ממה שכתבו אחרות,

רק רוצה לחזק אותך שממש מובן למה את מרגישה ככה,

ואל תבזבזי כוחות על לכעוס על עצמך.


הלוואי שתמצאי דרך לשקף לו מה הוא גורם ותמצאו את הדרך שלכם ואת הביטחון שלך.

חיבוק!

את ממש צודקת.באתי מפעם

זה מאוד מעליב.

הייתי פותחת איתו ואומרת שזה פוגע בך.

זה שהיא מבשלת מעולה מצוין, אבל ההערות זה כאילו מוריד מהנשיות שלך, ברור שזה שטויות, אבל עם רגשות אי אפשר להיאבק... שימעיט בהערות.

מזדהה לגמריקדם
ממש הרגשתי כמוך והרגשתי שזה יותר מדי משפיע עלי, התחלתי להכין רק דברים שאמא שלו לא מכינה את השאר הוא מכין...
זה לא בעיה בך בכללהמקורית

לדעתי בעלך.נוגע בעצב החשוף של "אשתי הכי טובה" ועושה השוואות מול אמא שלו ומשנמך את המקום שלך בבית מולה בדבר חשוב. וכן, זה מעצבן כי זה ביקורתי.

אני לא כותבת את זה כדי שתפתחי מולו חזית חלילה אלא כדי לנרמל לך את התחושות ושלא תרגישי שמשו בך לא בסדר.

בניתם בית, זה את והוא ולא הוא והאוכל של אמא שלו ואת. ואת זה כולל כל מה שמגיע עם החבילה..

אחן בעיה שיאהב את האוכל שלה, טעמים של בית ילדותנו זו נוסטלגיה, זה מקום מוכר, זה המקום להרגיש קצת ילד שןב, אבל בניתם בית משלכם כבר,  ואני הייתי אומרת לו שיפסיק להיות על תקן מבקר מזון. כל מתכון ששני אנשים יכינו יכול לצאת קצת שונה וככה זה. אבל העיקר - אתה גורם לי להרגיש פחות טובה וזה לא נעים וזה פוגע. אני רוצה מסורת אוכל משלנו בבית ולא העתק הדבק של מה שאתה חווית בלבד.

חיבוק♥️

וואי נשמע מעצבןןןן. מבינה אותךחילזון 123

נראה לי שיש מקום להגיד שהדיונים האלו פוגעים 

ושהוא מוזמן לתת הערות חיוביות וענייניות

כמו: תודה לאמא שטרחה על האוכל/ראיתי שהשקעת זמן בהכנות/איך המטבח נקי/תודה שעשית קניות

בקיצור לא יודעת, דברים על מה שכן טוב ולא על מה שלא.... 

הפותחת - תודה למי שינתה, האמת אני די בהלםאנונימית בהו"ל

היה לי ברור שתגידו לי לקחת את העניינים הפרופורציות המתאימות ולתת לו לאכול מה שרוצה.


אנסה לראות איך אני מעלה את הנושא בעדינות

שוב תודה ❤️

אני רק אומר ש..מוריה

אותו מתכון יכול לצאת ל2 אנשים אחרת לגמרי.

ואין מה לעשות. ככה זה.

האוכל של אמא שלו זה האוכל שלה.

האוכל שלך זה האוכל שלך.


ובאופן אישי לא הייתי מנסה להכין כמו של..

כי אף פעם זה לא יצא בדיוק.


אני מחזקת אותך להיות בטוחה בעצמך ובאוכל שאת מכינה.

גם אם הם לא נחמדים.

יש אנשים שאוהבים להתלונן. שלהם.

קטע מצחיקאובדת חצותאחרונה
עבר עריכה על ידי אובדת חצות בתאריך י' באייר תשפ"ו 19:11

 

אנחנו נעזרים המון באוכל של אמא שלו כי גרים קרוב,

אבל בעיקר כי אני לא אוהבת לבשל.... מעדיפה לקבל של אחרים ולא לעמוד במטבח. מקבלים גם מאמא שלי. אמא שלי מבחינתי היא בשלנית על ואני כ"כ שונה ממנה ומעולם לא היו לי יומרות או שאיפות להכנס למטבח לפני שהיה צורך כזה.

 היום התיעדוף זמן שלי יקר ולעמוד במטבח בצורה יצרנית או כי "חייב" או כי "שבת" זה לא אני. יכולה להתחבר יותר לנסות להכין דברים כשבא לי ומתוך רצון אבל לרוב אין זמן

לאחרונה התחלתי לגלות עצמאות והוא דווקא נותן לי המון בטחון לגבי מה שאני מנסה ומכינה אבל עדיין-לקבל אוכל עוזר לי אז אני מעריכה ואומרת תודה. 

הילדים כן רגילים לאוכל של חמותי וזה מעצבן שמה שעזר לי בהתחלה יכול להפריע כשהרגלתי אותם לאוכל שלה ואת שלי הם פחות אוכלים אבל לפעמים, כשמרגישה שבא לי שיהיה רק אוכל שלי בבית שלנו, המחשבה חולפת מהר כי אני לא אעמוד ביצור 

הכי מצחיק כשכל אחד מאיתנו טועם ואוהב את האוכל של האמא של השני (הוא של אמא שלי ואני של חמותי) או להפך, כשכל אחד נצמד למה שאמא שלו מכינה.

 

האמת שזה לא כזה "קליל", לפעמים הייתי רוצה שיהיו לי יכולות נשיות לייצר אוכל תמיד, וגם שיצא טוב וגם שאני אוכל לפתח "עצמאות" ו"לעמוד על הרגליים" כמו חברות אחרות ונשים בכללי בענייני בישול, זה גם מתקשר לי עם טעמים של בית וחמימות ולפעמים מרגישה חוסר בטחון רציני או רצון להיות מישהי אחרת בזה. כזו שגם אוהבת לבשל, גם יוצא לה טוב וגם מארחת אחרים.        זה רחוק ממני שנות אור וגם מפנטזת שהיה לי זמן להתנסות בבישולים במקום לעבוד. אבל צריך לעבוד והעבודה שלי היא גם אחר הצהריים

הסבתא המענישה-זוכרות?אנונימית בהו"ל

עבר כמעט חודש מפסח ולא דיברנו

היא התקשרה אליי פעם אחת ולא עניתי כי אין בי כוחות לדבר איתה

התקשרה לבעלי ביום חמישי ואמרה לו שכואב לה והיא רוצה להתנצל על מה שהיה,

שלא הרגישה טוב בגלל מה שעשתה...

אני ממש רוצה לנסות לסלוח אבל לא מצליחה

יש בי משהו פנימי חסום כלפיה וחזק ממש

לא מצליחה ולא רוצה לדבר איתה!!!!!

פתאום עלו וצפו מלא מלא דברים שכואבים לי ונמאס לי פשוט נמאס

מרגישה צורך לנתק קשר תקופה,בלי לדבר איתה,בלי להיפגש

אני ממש תשושה מהסיפור הזה

כי בעלי התחיל להתחנן אליי תוך כדי שהוא מדבר איתה (בשפת הסימנים מדבר איתי) ומבקש שאסלח לה כי מסכנה וכו'...ומה איתי??????? מה עם הרגשות שלי????

וגם עשיתי חשבון שמשום מה רק הילדים שלי הם השעיר לעזאזאל בבית שלהם 😡😡

וזו לא פעם ראשונה מצד עוד אנשים במשפחה וזה קורה לי את הלב

מה דעתכן?

אשמח לתגובות אמפתיות ובעד כלות אם אפשר

אני זוכרת את הסיפור והכעס שלך ממש מובןממתקית

מבינה שזה לא רק סיפור הענישה, אלא הרבה מעבר, ותחושות רבות שיש לך בנוסף.
זה נראה שהיא רוצה לתקן, להשתנות
למה שלא תדברי איתה בשיחה בארבע עיניים עלל התחושה שלך כלפי ילדייך מצידה בעדינות? זו היא שרוצה לפתוח ולדבר ולהתנצל, אז אולי שווה לך לנסות להיפתח אליה?
ויפה שהיא רוצה להתנצצל.

כתבתי בשרשור הקודם וכותבת שוב-קנמון

להעזר בבעל מקצוע. כמו שנעזרים בטיפול כשצריך בין בני זוג. לבעל מקצוע יש את הכלים לעזור לעבד את המצב, לתת התוויה להתנהלות נכונה בסיטואציה וגם לגשר את זה בינך לבין בעלך. זה יכול להיות הבדל משמעותי מאוד מאוד בניהול המצב הזה..

וחיבוק. 

כרגע לא אפשרי לנו. אבל תודה בכל זאתאנונימית בהו"ל
מנצלשת. איזה סוג של בעל מקצוע?חוזרת בקרוב

אנחנו גם הרבה בקונפליקט מול אחד האבות שלנו וממש קשה עם זה אבל לא מוצאים פתרון.

עניין של אופי ותפיסת עולם

נשמע שייעוץ זוגי או משפחתיכורסא ירוקה
לך יהיה שווה לסלוחעם ישראל חי🇮🇱

הרי בסוף תיפגשו זו בזו באיזשהו מתכונת.

בסוף היא האמא של בעלך ,וזה ישאר כך לעד.

החובה שלנו ככלות היא לכל הפחות לכבד ולא להתעלם אם היא מתקשרת, אני חושבת שבכך גם בעלך אולי מעט נפגע .

זה הכלים שיש לה להתמודד עם מה שקרה במפגש אז.

האם זה היה נכון? לא

האם את יכולה לשנות אותה? לא


אבל את צורת ההסתכלות שלך עליה ? כן

לא חייב לשבור את הכלים ולא משחקים. מניסיון לא יוצא מזה שים תועלת. להפך זה עלול לפגוע רק בך בהמשך.

הם אנשים מבוגרים וכך כנראה הם חינכו את בעלך והגיסים שלך.

תנסי לזכור את הדברים הטובים שהיא כן עשתה ל ענך, ולהאחז בהם .ולשחרר. לחמול...

בהצלחה

מצטרפתהבוקר יעלה

היא פתחה לך פתח, תדברו איתה על זה ועל מה שמפריע, תתני לה הזדמנות לתקן.

מעניין אותי אם הבת שלך חוותה את זה כטראומה כמוך? כי מניסיוני, אני לוקחת מקרים עם חמותי כקשים והילדים שלי לא, ולי אין כוחות ללכת בגלל מקרים כאלה ואחרים והם רק מחכים לנסוע.. ילדים סלחנים הרבה יותר מאיתנו.

ברור שמה שנעשה לא בסדר, אבל יש לך כאן הזדמנות לפתוח כל מה שמציק.

בהצלחה רבה 

בכלל לאאנונימית בהו"ל

הבת שלי בסדר עכשיו

אני כועסת על עוד דברים הרבה יותר קשוחים ..זה רק הצטרף

אני בהחלט אעשה את זהאנונימית בהו"ל

אבל מרגישה צורך מעט להתנתק...בגלל עוד דברים שקרו

זה הקש ששבר את גב הגמל

את יכולה לחזורבאתי מפעם

לקשר עדין.

לא לשים אצלה את הילדים, לא לפטפט עד כלות הערב....

שלום ומה נשמע ותודה וביי. 

מסכימה איתךאנונימית בהו"ל
את היית רוצהמקקה

ש0ככה יתנהגו אליי?

שאם עשית טעות ינתקו קשר ולא יתנו לך לתקן?

בסדר, היא טעתה. ביקשה סליחה. מה עוד את רוצה?

מישהו דיבר על לנתק קשר?אנונימית בהו"ל

כתבתי שרוצה להתרחק מעט

לא לנצח

תגובה חריפה ולא נעימה!

קוראת שוב את השורה האחרונה שלךעם ישראל חי🇮🇱

קצת קשה לי עם מה שכתבת

נראה שאת מחפשת קולות שיצדיקו את התחושות שלך ,שאת לא רוצה לסלוח ולהתנתק..

תחפשי את הקול הפנימי שלך וזאת תהיה לך לתשובה.

תחשבי שגם את בעתיד הלא הרחוק תהיי חמות ,ולא תרצי שחלילה יתייחסו או לא יתייחסו אלייך כך.

אני רוצה לסלוח לא אמרתי שלאאנונימית בהו"ל
אני רוצה רגע לעצמי לא בא לי שיכריחו אותי ויכפו עליי לסלוח.
הסליחה היא יותר בשבילךהמקורית

מאשר בשבילה. לדעתי ככל שעובר זמן מהאירוע יותר קשה לסלוח כי "הנה לא חייב להיות בקשר" ולא צריך להתמודד

אני חושבת שיפה שהתקשרה לבן, ויפה שהבינה תעצמה ולדעתי מגיעה לה עוד הזדמנות. אבל! אם את מרגישה שאת צריכה עוד רגע תקחי אותו, מודה שגם לא בטוח הייתי מתייצבת שם לאירוח עם לינה פתאום, אבל קחי בחשבון שתצטרכי להתמודד איתה איכשהו כי זו אמא של בעלך. ותבקשי מבעלך שלא ילחץ. שאת צריכה ממנו לגיטימציה לרגש, למרות שזו אמא שלו. סיטואציה לא קלה..

חיבוק♥️

לגמרי!אנונימית בהו"ל

ברור שזה יקרה ויחלוף

אני גם טיפוס הכי סלחן שקיים אבל קרו עוד דברים שגורמים לי לרצות להתרחק רגע

ומצד אחד לא רוצה שזה יתגלגל עוד ועוד

מצד שני. זו התחושה שלי עכשיו.

אז הייתי אומרת את זה לבעל פשוטהמקוריתאחרונה

כדי שיוריד לחץ

מספיק שהוא מדבר איתה כרגע וקחי את הזמן להירגע. והוא יכול גם להגיד לה שאת צריכה את הזמן (או שאת יכולה לכתוב לה הודעה נניח,מה שזורם לך)

רק לגבי זהבאתי מפעם

שהילדים שלך 'חוטפים' ממנה,

יכול להיות שזה קשור לכמות הקשר שלכם.

אני למשל רואה שסבתות, כמה שהן יותר בקשר עם הילדים, יותר נפגשים, יותר שומרים עליהם, כך הסבתא לוקחת יותר מקום של ההורים.

זה לא משהו טוב או משהו רע, אלא עניין עובדתי.

עכשיו, ברור שגם הורה לא צריך למשוך את הילד לחדר אבל תסכימי איתי שטעות של הורה יותר נסלחת ומתקבלת על הדעת.... 

בואו נדבר על.... חצ'קוניםשאלה גנים

אני יודעת שזה פורום הריון ולידה

לא פורום נערות מתבגרות

אבל אחרי עשור נישואין + חמישה ילדים

ועדיין יש לי חצ'קונים!!!!

אני כבר יוצאת מדעתי


יש ימים טובים יותר ופחות,

מנסה כבר תקופה לעקוב אחרי האכילה שלי ולא ממש מוצאת מה גורם לזה

נראלי שחוץ מרקוטן - ניסיתי בנערותי את כללללל המשחות, טבעיות ורפואיות, כדורים ומה לא.

וכלום לא עזר

אז קצת איבדתי אמון...

(רקוטן - לא רציתי לנסות אפילו, מרוב יאוש שבטח אני אהיה מהאחוז הזה שזה לא עוזר להן...)


אז עבר כבר מעל עשור מאז והרפואה בטח התפתחה

אבל אני עדיין חסרת אמון כלפי כל המשחות שמבטיחות הרים וגבעות


אז אשמח ממש לכלללל מידע שיש לכן

הלוואי שאצליח להרגיש כבר אישה ולא נערה מתבגרת...

תודה רבה על הפירוט ❤️שאלה גנים
האם ללכת לטיפול קלינאית תקשורת פרטי או לחכות לקופהמתואמת

לפני כשלושה וחצי חודשים היינו באבחון קלינאית תקשורת בקופה עם הקטנה (כיום בת שנה ושבעה חודשים), ואמרו לנו שיכניסו אותנו להמתנה לטיפול.

בינתיים עוד לא התקשרו לומר משהו בקשר לזה, והתחלתי לברר אצל קלינאית פרטית אפשרות של טיפול אצלה (גם אצלה לא הייתה זמינות מיידית).

האם יש טעם להתקשר לקופה לשאול מה קורה עם זה, או שנתחיל כבר פרטי וזהו?

ואם אנחנו מתחילים פרטי - יש טעם לעבןר באמצע לקופה אם יתפנה שם, או שחבל לבלבל את הילדה? (שהיא די ביישנית וקשה לה עם זרים, יש לציין)

מעצבןאורוש3
הבת שלי נשכחה בגינהרקאני

אני עם דמעות כבר שעה

הבת שלי אצל גננת מהממת

באמת מהממת, אחראית אני סומכת עליה ממש

ובכל זאת קרה פשלה

היא יצאה עם הילדים לגינה

הבת שלי היחידה שעוד לא הולכת

וכשהם חזרו היא לא ראתה אותה כי ישבה מוסתרת מאחורי משהו

היא ספרה את כולם לוודא שכולם חזרו

אבל בגלל שהיום הבת שלי הגיעה מאוחר היא לא זכרה שהיא הגיעה

ואחרי כמה דקות בעלי עבר שם במקרה ומצא אותה בוכה לבד

אוף

אני בוכה פה

היא הייתה שם לבד איזה 10 דקות

הוא מיד לקח אותה הרגיע אותה והחזיר אותה לגן

הגננת נבהלה מאוד והתנצלה ממש ממש

ואמרה לי שאחר כך היא ישבה איתה ופינקה אותה 

היא חזרה מהגן שמחה ורגועה

אבל אני בטראומה

אני לא יודעת מה היא זוכרת מתוך זה ומה היא הבינה 

 

וואי וואי וואי וואידיאן ד.

אמאל'ה נראה לי זה הסיוט שלנו כהורים

 

נראה לי אני גם הייתי בטראומה אם זה היה קורה.

 

ואיזה נס שבעלך עבר שם בדיוק. ממש סיעתא דישמיא.

 

אולי כדאי להתמקד בזה. אנחנו עושים את מקסימום ההשתדלות שלנו והקב"ה משלים את השאר.

חיבוק גדולצלולה

ב''ה שבעלך עבר שם ומצא אותה

מלחיץ ממש ממש

הגיוני שלוקח לך זמן להרגע❤️

אם היא ממש קטנה סביר שלא הבינה מה שאת מדמיינתירושלמית במקור
וואי וואי. תראי אני בטחה שב"ה הילדה ממש ממש בסדרקופצת רגע
היא לא בטראומה ובטח כבר עבר לה.

מצד שני אני בטוחה שלך קשה ממש... 

אמאל'ה... איזה מבהיל!!באתי מפעם

אני רק חושבת אם חלילה הוא לא היה עובר...

טעטע! רק תשמור לנו עליהם 😭

ממש מלאך משמיים... היה לי גם כמה ניסים עם הבן שלי בעבר שכמעט ו... ה ישמור... ואני אומרת, אין , מלאכים שומרים עליו! חיבוק גדול! חוויה מטלטלת מאוד לך כאמא (מאמינה שלילדה זה לא ממש נורא)

תודה לכן על התמיכהרקאני

הגינה נמצאת מחוץ לבית כנסת שבעלי לומד כל בוקר

ככה שהוא שומע אותה מהגינה הרבה פעמים (בדרך כלל שומע אותה משחקת ושרה)

והפעם הוא שמע שהיא בוכה ויצא כי היה נשמע לו מוזר

אני מנסה להבין אם אני אמורה לדבר איתה על זה

אמרתי לה כשלקחתי אותה מהגן

"היית בגינה ולא היה אף אחד ואז אבא הגיע וחיבק אותך"

אבל אין לי מושג כמה היא מבינה וכמה היא זוכרת

היא מבינה המון בעיקרון

אבל לא מדברת אז קשה להבין כמה

בת כמה היא?יערת דבש

בניגוד למה שמקובל לחשוב

גם תינוקות זוכרים דברים ובמיוחד חוויות טראומתיות,

גם אם זה זכרון שנצרב בגוף והנפש בלי יכולת לתמלל או לתת לו משמעות קוגניטיבית כמו מבוגרים .

לכן חשוב מאוד

לעשות איתה עיבוד..

לדברר לה במילים פשוטות את מה שהיה

ואת כך שבטח הרגישה מבוהלת ועצובה ומפוחדת

ולשקף ולתקף מאוד את החלק שאבא מצא אותה ושעכשיו היא מוגנת ושהכל בסדר!!

וכך שאתם שומרים עליה ושאתם דואגים לה תמיד

לתת הרבה מגע ועטיפה בימים הקרובים

ולחזור ולדבר אליה בצורה פשוטה ומחזקת

לחזור על הסיפור בצורה מסודרת עם דגש על הסיום הטוב ועל זה שהיא שמורה ומוגנת עכשיו


מעבר לכך

הייתי מחדדת נהלים בהקדם עם הגננת

האמת לי זה נשמע מדאיג ולא תקין שכך נשכחה

והאמת שזה דבר בעייתי לקחת מספר ילדים לגינה במסגרת של גן זה המון אחריות ויכולות להיות כאלה תקלות שהשם ישמור יכולות להגמר רע מאוד

לא אומרת כדי להלחיץ אלא כדי להאיר שזה משהו שצריך לחשוב איך לא קורה שוב


חיבוק לך! בהחלט מטלטל

תודה לךרקאני

זה מה שחשבתי אז אמרתי לה את זה

היא בת שנה ו8

בעיקרון היא מבינה המון אבל אני לא בטוחה כמה היא נבהלה

את הגינה היא מכירה ממש טוב

ובכל האזור היא מוגנת בעיקרון

זה צמוד לבית של הגננת ויש רק שביל חצץ באמצע

ובצד השני הבית כנסת שבעלי היה

וכל האזור מוקף באנשים שמכירים אותה ויודעים של מי היא 

ולא מסתובבים שם אנשים זרים

אם כן מיד רואים אותם מהבית כנסת...

דיברתי כמובן עם הגננת

היא לגמרי התנצלה ולקחה אחריות

היא חברה טובה שלי

אני באמת סומכת עליה

היא עצמה הייתה מזועזעת שקרה לה כזה דבר

ואמרה לי שהיא חיבקה אותה אחר כך וישבה איתה

ותכלס היא כן חזרה שמחה ורגועה

(באתי לקחת אותה ב2 וזה קרה קצת אחרי 1)

 

 

היא בוודאות לא תזכורדיאט ספרייט

אבל כן חשוב לי להגיד שמצד הגננת זה מאוד מאוד לא אחראי.

זה לא משנה מתי הילדה מגיעה, היא חייבת לנהל את זה אחרת ולא לפי הזיכרון מהראש שלה.

אני לא אומרת שצריך להחליף אותה, אבל היא חייבת לעדכן אתכם איזה בדק בית היא עשתה עם עצמה ומה היא תעשה כדי שדבר כזה לא יקרה שוב.

לא עם הילדים שלכם ולא עם ילדים בכלל.

בסוף, עם כל האהבה והביטחון בה- שזה סופר חשוב- הילדה נשכחה.

היא יכולה הייתה להכניס משהו מסוכן לפה;

קקי של כלב, פרי מעוך, קליפה של פיסטוק, שאריות אוכל,

עובר אורח (טוב או לא טוב) היה אוסף אותה,

הייתה נשארת רעבה או עייפה או מיובשת מהשמש,

מגיעה לכביש.

אילולא בעלך היה עובר שם, מי יודע מתי הייתה נזכרת.

אולי בארבע כשהייתם מגיעים לאסוף בחזרה?

ומי יודע אם באמת נשארה שם רק 10 דקות?


בעיקרון את ממש צודקתרקאני

רק בגלל שאני מכירה אותה מקרוב אני יודעת שזה ממש חריג אצלה

אין כביש ליד רק שביל חצץ

ברור שזה לא בטיחותי להשאיר אותה לבד

במיוחד שהיא עוד לא הולכת

אבל זה לא מסוכן כמו במקומות גדולים כי זה גינה פיצית במקום קטן שמוקפת באנשים שמכירים אחד את השני

בכל מקרה בעלי היה בבית כנסת ליד הוא אמר שאם היא הייתה בוכה הרבה זמן הוא היה שומע

הוא שמע אותה בוכה ויצא אז בטוח היא לא בכתה הרבה זמן

קיצור אני מקווה שהיא בסדר

ואני צריכה קצת להירגע

והגננת בעצמה בטראומה והיא דיברה איתי ואין מצב שקורה שוב כזה דבר

אמאלההבוקר יעלה
לא כ"כ הבנתי. גינה של המשפחתון.? גינה מתוחמת? 
יש עוד מטפלת חוץ מגננת?פילה
אם היא יוצאת לבד לגינה עם כמה פעוטות, זה מסוכן.
חיבוק, איזה טראומה!איזמרגד1

בשבילך, לא נראה לי שבשבילה😅

נראה לי שכדאי לדבר עם הגננת ולתכנן איתה מה היא עושה, כמו רישום וכזה שזה לא יקרה שוב...

אמאל'ה איזה סיפור מלחיץשושנושיאחרונה
יואו נשמה זה לא מגיע לך!!!! אני כל-כך מבינה את התחושות שלך
אז בעלי בדכאוןאנונימית בהו"ל

זו לא שאלה, לא התלבטות, עובדה מוגמרת.

שהוא לא מוכן לקבל בשום פנים ואופן.

 

לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

אי אפשר להציע לו שום טיפול. מבחינתו הכל בסדר גמור (חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח לקום בבוקר, לא עובד כבר חודשיים, כל משימה הכי קטנה נראית לו כמו הר).

בשבת שכב חצי מהשבת במיטה, עם שמיכה מעל הראש. לא מוכן לדבר איתי.

כשכן מוכן להוציא מילה- אסור לי להגיב. לא משנה מה אומר/אשאל, התשובה תהיה- ידעתי שאין מה לדבר איתך.

 

ברור לי שזה דכאון.

ברור לי ששלושה שבועות של ציפרלקס ואני אקבל אותו חזרה.

אבל אין עם מי לדבר. 

ואני נשארת חסרת אונים.

נשמע נורא נורא קשהרקלתשוהנ

אנילא יודעת מה לייעץ לך.

לא פירטת בכלל מה מצבו בחיים ואם יש משהו שהוביל אותו לזה. 

רק, אולי אם את חושבת שרק 3 שבוועת של ציפרלקס והוא יחזור אלייך, אולי לכן הוא כל כך רגיש לכל תגובה שלך? אולי הוא מרגיש שמבחינתך זה חיצוני אליו ואין אירוע פנימי כואב מאד שהוא עובר, רק משהו שציפרלקס יפתור?

יכול להיות שזה לא הכיוון, ויש ממש מצב שגם ככה לדבר איתו זה ללכת בין הטיפות ותמיד לדרוך על מכשולים.

רשמית זהאנונימית בהו"ל

סיפור מול העבודה.

הוא עבד בעבודה מאוד מאוד תובענית, שבמשך כמה שנים טובות הוא עף עליה ואז באיזשהו שלב הוא הגיע למיצוי. והא סחב וסחב עד שקצת לפני פורים התפטר.

אבל אני לא יודעת אם העבודה היתה בלתי נסבלת ולכן הוא ככה, או שהוא ככה ולכן העבודה הפכה לבלתי נסבלת (כי, כאמור, תקופה ארוכה הוא אהב את העבודה שלו מאוד, וכלפי חוץ שום דבר לא השתנה).

אני לא יודעת על אירוע מסוים שהיה יכול להיות טריגר, וזה גם לא משהו שהתפרץ, אלא מין חוסר כוחות מול העולם שהולך וגדל וגדל וגדל (נגיד ברגע זה זה מתבטא בזה שהוא לא לקחת את הילד לרופא שיניים, כי לא היה לו כח. ועכשיו הוא כועס על עצמו שלא עשה את זה. אז זה כבר הפך למין גלגל כזה, שאין לו כח לכלום ואז הוא כועס על עצמו אז עוד יותר אין לו כח לכלום. ואולי זה גם הסיפור מול העבודה- שלא היה לו כח אליה, והוא התפטר, ועכשיו הוא מתבאס על עצמו שהוא לא עובד).

 

לא בטוחה שכדאי שתקבעי עובדות בלי איש מקצועיעל מהדרום
לק"י

כדי לטפל נכון כנראה שכדאי שתהיה אבחנה מדוייקת.

לא יודעת איך עוד אפשר לקרוא לזהאנונימית בהו"ל

אם הוא היה מוכן לדבר עם איזשהו איש מקצוע, ברור לי שזה היה האבחון.

אולי אני מגזימה? לא יודעת.

אבל כן יודעת שאני לא יכולה לשאת את זה יותר לבד.

 

ועוד משהו- ציפרלקס לא עוזר תוך כמה שבועותיעל מהדרום

לק"י


אלא יותר.

ובהתחלה יש החמרה בדיכאון, ואז הטבה.


אלי באמת תבקשי ממישהו אחר לדבר איתו, שיתחיל עם רופא משפחה.

חיבוק.


וזה יכול להיות גם עניין פיזי. חוסר בבי12, ברזל וכדיעל מהדרום
לא בהכרחמקקה
לי התחיל לעזור תוך שבועיים, ולא הייתה שום החמרה
אז תלוי ברמה כנראה. טוב שדייקתיעל מהדרום
וואי. קשוחיעל מהדרום

לק"י


אולי תשחררי אותו כרגע.

תגידי לו, שתשמחי לעזור לו כשירצה.


עם אנשים אחרים הוא מדבר?

לפעמים קל יותר לקבל עיצות מאנשים פחות קרובים.

משחררת כמיטב יכולתיאנונימית בהו"ל

אבל די, אני לא יכולה יותר.

כואב לי לראות אותו ככה.

מתגעגעת אליו.

והעול של הבית והילדים לבד גומר עלי.

אין סיכוי שתוכלי לשכנע אותו לעשות צעד רק בשבילך?אונמר

ממש בשבילך.

אני מבינה שאתה לא חושב ומבחינתך אני חיה בסרט,

אבל תעשה לי טובה רק בשביל שאני יהיה רגועה כיא ני לא מצליחה לנשום מיזה,

תלך לאבחנה פשוטה של רופא משפחה, שרק אני ידע שה לא זה ואני משחררת אותך לגמרי ולא חופרת יותר.

משו כזה.

כי אם זה באמת כזה חמור אז כל רופא ישר יגיד לו שאת צודקת ושיתחיל איזה טיפול או משו.

 

חיבוק ענק. איך קשה אבאלה.

אלופה שאת ככה מנסה לעזור.

ממש קשהמקקה
האמת שהייתי עושה מניפולציות כדי שילך לרופא
מאתגר. 🫂מוריה

כנראה שיהיה קשה לשכנע אותו כרגע.

רק לשים לב לנקודה שבה הוא מבקש עזרה.


בנתיים, ממליצה למצוא לך תמיכה. מטפלת. או מישהי שתחזק אותך. ותיתן לך את המקום שלך.

פעם היינו במצב דומהשוקולד פרה.

ופשוט תפקדתי לבד.

דמיינתי שאני אם חד הורית, או שבעלי בנסיעה לחול.

העיקר הוא לא להילחם בזה. לא לבזבז את משאבי הנפש שלך על שכנוע שלו.

אם כרגע את המבוגר היחידי שמתפקד- תדאגי כמה שיותר לרפד לך את התקופה הזאת. לא לחשוב עליו, לחשוב על עצמך. כרגע את הקיר שעליו הבית נשען- את חייבת להיות קיר חזק.


ובאשר אליו- אני פשוט הנחתי לו. זה היה לפני כמה שנים טובות, אבל אני זוכרת שמה שהנחה אותי היה האמונה בכוח שלו- יש לו כוח ויכולת לקום. הוא זה שצריך למצוא בתוכו את הסיבות לקום ולאסוף את השברים ולהתעורר. שום דבר שכלי שאני אגיד לא יעזור. בטח לא אמירה שהוא "חייב להתעורר על עצמו"...

האמונה שזה משהו חולף. אני ידעתי בבטן שזה חולף, שזה חיצוני לאישיות שלו, ולכן ידעתי בתוך תוכי שזה לא יתלבש עליו, לפחות לא לאורך זמן.


בהצלחה יקירה!!! זאת פעם ראשונה שיש לו את זה?

קשוחנעמי28

דבר ראשון תבדקו גם מונו.

רק כדי לשלול.


ודיכאון זה בדיוק ככה, כל משימה קטנה נראית הר, העולם נצבע באפור.

זאת באמת תהיה תקופה שתצטרכי לא לבנות עליו שיהיה שותף, לא בבית ולא רגשי,  ולקחת המון עזרה מבחוץ.


הדבר הכי חשוב שאת יכולה לעשות זה לא לשפוט, לא לריב על זה, להבין שהוא חולה, וכמו שאצל מישהו עם מחלה גופנית לא היית דורשת ומתאכזבת, ככה גם כאן.


זה סופר קשוח, תחזקי את עצמך כמה שאת יכולה, ואפילו תקחי מטפלת בשבילך.

הייתי מזמינה רופא הביתהאבי גיל

עם כל הכבוד.. זה מה שהייתי רוצה שיעשו עבורי

אם המצב שלי קשה ואני לא רואה את עצמי ולא מסוגלת לקום (תרתי משמע) אז הייתי רוצה שיעזרו לי.

להבדיל אלף הבדלות וח"ו למישהו יש שבץ לא יזמינו אמבולנס?? יזמינו. אז אם גורם מוסמך בא הביתה ומשוחח ומסביר, זה רק לטובתו קודם כל ולטובת המשפחה.


אני פשוט שומעת שאת בדאגה נוראית ואני כותבת מה שאני מרגישה ומה שאני הייתי עושה בשביל להוריד את מפלס הדאגה ומהר. חיבוק על ההתמודדות !!


למה ברור לך שציפרלקס יפתור את הבעיה שלו?עם ישראל חי🇮🇱

קודם כל ליבי איתך ,זה נשמע ממש לא קל, לא לך ובטח שלא לבעלך.

אני הייתי מנסה ללכת לכיוון יותר טבעי

פחות פסיכיאטרים /פסיכולוגים. מכירה מקרה במשפחה שזה עשה נזק נפשי מאוד גדול כי אבחנו ונתנו טיפול שרק החמיר והקצין את הבעיה ובאופן כללי לעניות דעתי אלו חומרים שמשתיקים את הבעיה ולא באמת פותרים את הגורם לדיכאון.

אפשר לחשוב על כיוון של הומאופתיה בתוספת טיפול רגשי .

רק גורם מוסמך יכול להגדיר את הבעיה והטיפול

וכדאי לטפל כדי שלא יחמיר חלילה.

וכדאי גם שהילדים לא יראו את אבא ככה (אולי תנסי לשכנע מהכיוון הזה )..

צריך למצוא משהו שיגרום לו להבין שככה הוא לא ממשיך

וזה חייב לבוא ממנו אחרת באמת יהיה קשה

חיבוק ובהצלחה בע"ה סיעתא דשמיא 

האמת התגובה שלך ממש ציערה אותימקקה
כשהתרופןת של הפסיכיאטרים יכולות ממש להציל נפשות ואין שום סיבה לסבול
מסכימהנעומית
מסכימה (מניסיון שלי אחרי המלצה של מישהי פה)דיאט ספרייט
הבאתי מקרה מהמשפחה שלי שאני מכירהעם ישראל חי🇮🇱

לא הייתה כוונה לצער מחילה אם נפגעת.

כל מקרה לגופו ואני אישית מאמינה ברפואה טבעית

בשורות טובות 

חשוב לי גם להתייחס לכמה דברים שכתבת.חשבתי שאני חזקה
א. כתבת על תרופות ש"משתיקים את הבעיה ולא באמת פותרים את הגורם לדיכאון", הרבה פעמים הטיפול התרופתי משמש לפעמים כמו קביים ויכול לפזר קצת את הבור השחור של הדיכאון. יכול לתת לאדם שסובל טיפה יותר יכולת להחזיק את עצמו ולהצליח לטפל גם יותר לעומק.

"רק גורם מוסמך יכול להגדיר את הבעיה והטיפול". פסיכיאטר הוא בדיוק הגורם המוסמך. הוא למד את התחום במשך שנים, פגש המון מקרים ויכול להבדיל בין דיכאון למחלות דומות אחרות. בשונה מהומאופטיה למשל.


אני לא חושבת שלפסיכיאטר של יכולות להיות טעויות (גם להומאופט אגב), ואני מאד מצטערת לשמוע על המקרה מאצלך במשפחה! אבל כן חשוב לומר שלרוב פסיכיאטר ידע לזהות את הנקודה ובסיעתא דישמיא לתת מענה.

גם הומאופתיה לומדים כמה שנים טובותעם ישראל חי🇮🇱

אני יודעת ומסכימה עפ כל מה שאת כותבת ולכן אני אומרת כל מקרה לגופו.

יש לנו מישהי במשפחה שזה גרם לה זעזוע נפשי מאוד עמוק בעקבות הכדורים

ולכן יש דעות לכל דבר

שכל אחת תעשה כראות עיניה ובסיעתא דשמיא שכל המחלות נפש וגוף יעלמו מהעולם 

האמת אם חסרים חומרים כימיים במוח שהכדוראורוש3
בעצם מתקן זה לגמרי לפתור את הבעיה בגוף. כדאי כמובן גם לעבוד על הנפש. כי יש לזה טריגרים רגשיים והשפעות רגשיות. 
זו תגובה מעט מסוכנת אפילויום שני

אנחנו בתקופה של המון המון פוסט טראומה.


אני מאוד בעד רפואה משלימה, אבל כמעט כל מטפל אלטרנטיבי יאמר לך שרפואה משלימה היא נהדרת למניעה ולפתרונות לטווח הארוך .

בשעת חירום יש מקום חשוב מאוד לרפואה קונבנציונליות.


תרופות מצילות חיים. פשוט ככה.


חיבוק אהובהדפני11

במצבים כאלה... וגם לא רק כמובן

הפתרון הכי טוב זה להתפלל. ככה בפשטות מהלב, לה'.

לספר לו שכבר אין לך כח

שזה מתיש ושוחק וגומר

ובאלך כבר בעל. אמיתי חי ומוביל.

ומה קורה כבר....

ויאללה שיעשה לכם נס. מה זה בשבילו.

שבעלך יראה את היופי של החיים ויתעורר בו החשק לחיות.

ופשוט תספרי לו כמה זה קשה ונורא וסיוט. ותבכי את החיים.... וגם תבקשי ממנו כל מה שבאלך.

יד ה' לא תקצר.


שיתפתי פה לפני כמה זמן על קושי מאוד גדול שהיה חי עם בעלי ואני הייתי בטוחה שהוא ואני בדיכאון כל אחד מהכיוון שלו. בטוחה! ואני בנאדם כל כך לא דכאוני... אבל לא הפסקתי לבכות. והוא לא הפסיק להיות עצבני ומעצבן... וה' שלח לי באופן הכיייי לא צפוי מישהו שדיבר איצו ונתן לו איזה ספר לקרוא שעשה לו ולי טוב... אז יש עוד עבודה ברור. אבל ה' נתן לי ולו חתיכת חבל הצלה..

יד ה' לא תקצר!

חיבוק לך!חשבתי שאני חזקה

קשה מאד ככה! מבינה את תחושת החוסר אונים, והדאגה לו, והעול לבד, והגעגוע...


אני כשהייתי במצב שלך פניתי לקבל עזרה בשביל עצמי וזה מה שהזיז אותו בסוף להעיז או להניע לקבל עזרה בעצמו. (נראה לי שעשיתי את זה כשכבר הייתי בסף הדיכאון בעצמי. אמיתי.)

מציעה לך ממש לפנות לעזרה. דרך המרפאה שלך או טיפול פרטי, הלוואי שזה יעזור גם בשבילו, בשבילך זה בטוח יכול לעזור.

תלכי לרופא משפחה סימפטייום שני

תספרי את כל מה שאת רואה וחווה.

יש להם הרבה ניסיון, במיוחד בשנתיים האחרונות הרופאים פוגשים כל מיני מצבים נפשיים,

וגם לקופות החולים יש יותר כלים לתמיכה (בטלפון, עם עובדת סוציאלית, עזרה ראשונה נפשית ועוד).

הרופא גם יידע מה לשאול אותך כדי להבין מה צריך לעשות בשלב הראשון.

חיבוק♥️המקורית

אני חושבת שלהניח לו ולשחרר זה לא באמת הפיתרון. בסוף בסוף הצורך שלך מובן, ובלי קשר לצורך שלך - הדכאון הוא ענן כבד שצריך סיבה לרצות לצאת ממנו, אחרת הוא שואב

אני ממש חושבת שכדאי לשבת איתו לשיחה בוגרת ולהגיד לו שהוא מאוד מקשה עלייך עם ההתנהלות שלו ולשאול בכנות - לאן אתה עוד רוצה להגיע? איפה אתה רואה את עצמך עוד x זמן ? לבקש שיטפל בעצמו כי יש פה אתכם שזקוקים לו וקשה לך להכיל את המצב

ולא זה לא אגואיסטי.

קשה לי להאמין שהוא יענה תשובה מספקתשוקולד פרה.

שתחזיק מעמד. זו כאילו שאלה ל"בריאים".

חושבת שבאמת להכיר בעובדה שאין לה שליטה עליו- זה דווקא יקל עליה. כי באמת אין לנו שליטה על הבעל,ולא יכולות להביא אותו לפסיכולוג, וגם לא לתת לו כדורים.


אני כן חושבת כמוך שלהביע את הקושי שלה- זה סופר לגיטימי ומתבקש.

האם זה אומר שהוא בהכרח ירים עת עצמו? זה תלוי עד כמה הוא מסוגל ורוצה...


אני לא יודעת מאיזה מקום קראת שליטההמקורית

ברור שאין לה שליטה עליו ולכן אני בעד להגיד מה היא מרגישה ולא לנסות לפנות לרופא בשבילו למשל. 

לדעתי הרבה פעמים העלאת הצורך הזו יכולה לעזור. ויכול להיות שלא.

ולדעתי זו לא שאלה לבריאים בהכרח, זה יכול להיות גם wake up call. מאוד תתוי במי שנתקל בה 

רוצה להגיביום שני

ההליכה לרופא שהצעתי היא גם בשבילה.

הפותחת סובלת מהמצב, כנראה גם כל הבית.

רופא משפחה עובר הכשרה למקרים כאלו, יודע לאן לכוון .


 

בנוסף דיכאון לא מטופל עלול חס וחלילה להיות מסוכן!! היו מספיק מקרים במדינה לאחרונה... אדם חולה צריך לקבל עזרה.


 

כמובן שאשתו לא יכולה לאבחן אותו, אבל היא מזהה שמשהו לא בסדר - מבררים ומגישים עזרה ראשונית. לא מדובר על להחליט בשבילו, אני לא חושבת שזו הסיטואציה של "שחררי שליטה ותני לו להיות גבר" כי אם הפותחת מזהה נכון, בעלה נמצא במצוקה כרגע.


 

אני מאמינה שהאנשים הקרובים אלינו בסופו של דבר גם שמחים שניתן להם את העזרה הזו. סומכים עלינו שנהיה שם בשבילם.


 

 

אולי. בעיניי זה לא אפקטיבי עבור מישהו אחרהמקורית

בוגר פשוט. האופציות ידועות לכולם - שיחות, כדורים, בתים מאזנים, אשפוזים, וכו.. בלי מסוכנות לא עושים כלום בלי שאדם ירצה לעזור לעצמו

אולי בשבילה כן. לדעתי מיותר אבל מקבלת אם זה מה שנראה לך 

ואיך אדם פשוט ידע להעריך מסוכנות?יום שניאחרונה

אני כותבת מתוך כאב

נחשפתי למקרים מצערים, את יכולה לקרוא על הנושא.

בבקשה תעודדו אותיאנונימית בהו"ל
יש כאן מישהי שבעלה היה בדיכאון עד כדי רמה של תוקפנות מסוימת, וטיפול עזר לו? אני כל כך מיואשת, וסוף סוף הוא מתחיל טיפול אבל פתאום מפחדת שזה מאוחר מדי
אני רק חיבוק♥️אישהואימא
חיבוקדפני11

שתדעי שיש כל כך הרבה אנשים מסביבנו שיש להם דיכאון. גם ברמות לא קלות בכלל....

ואף אחד לא יודע דבר וחצי דבר. גם הקרובים ביותר...

ואני אומרת מנסיון.


גיסי מתמודד, ואחותי גיבורת העולם. ורוב האחים שלי לא יודעים כלום. ואנחנו משפחה שנחשבת בקשר טוב...


ממש חיבוק.

איזה יופי שהתחיל טיפול. אני לא חושבת שזה מאוחר מידי למרות שלא מכירה את המקרה... אף פעם לא מאוחר מידי❤️ שוב חיבוק יא גיבורה. מתפללת בשבילך שתעלו על דרך המלך בקלות ומחוזקים יותר מכל השבר הזה❤️

תודה לךאנונימית בהו"ל
באמת אף אחד לא יודע. אנשים רואים את ההתנהלות שלו ומרימים גבה או שופטים אבל אין להם מושג מה קורה
מה שלומך את?שוקולד פרה.

כשאת כותבת תוקפנות מסוימת, את מתכוונת לאמירות פוגעניות, או למשהו יותר פיזי?

חיבוק גדול בכל מצב.

יש לך מישהי שתלווה אותך?  רבנית אפילו?

אני חושבת שאין מאוחר מדיי וטוב שהתחיל בטיפול! אם הדינמיקה ממשיכה להיות פוגענית- תתפסי מרחק או תציבי גבול חזק. ובכל מקרה, אל תהיי עם זה לבד. את נושאת על עצמך המון. דיכאון זו מחלה שגורמת לתחושת מחנק עצומה בצד הבריא. מקום לפרוק את כל מה שהצטבר בך, בלי שיפוט ובהבנה מלאה- זה מאסט לדעתי

זה מורכב מאדאנונימית בהו"ל
נתחיל מזה שאני לא הצד הבריא - אני בעצמי בדיכאון אחרי לידה שממשיך דיכאון מההריון התחלתי טיפול לאחרונה אבל הייתי צריכה להתחיל מזמן וזה ניכר.יקח זמן עד שאתייצב. הוא בדיכאון ואולי גם יש שם רכיב של פוסטראומה (לא אובחן), לא מזמן היה לו התקף זעם מטורף, לא אלימות פיזית כלפי מישהו מחוץ למשפחה. מצד שני זה היה כל כך מפתיע שכשזה קרה תפסו אותו כדי להפריד אז לא יודעת אם היה גם מרביץ. פעם ראשונה בחיים, לא היו כאלה בעבר. בדיעבד אני מחברת המון נקודות ומרגישה שזה תואם לכל מיני תיאורים של גבר אלים. הוא לא אלים כלפיי, וגם לא כלפי הילדים. גם לא פוגעני או רעיל. כן לפעמים כשכועס על הילדים לדעתי יוצא מפרופורציה אבל ייחסתי עד היום לדיכאון שלו. הפוך, הוא איש רגוע ועדין אכפתי מתחשב ואמפתי. אני יודעת שמה שכתבתי נשמע סותר. אנחנו נשואים עשור ורק עכשיו אני קולטת את זה. אבל מרגע שקרתה ההסלמה והיה התקף הזעם הזה, ושאני קלטתי שיש לו פרופיל אלים, אני פשוט בייאוש ופחד. לא יודעת מה לעשות עם עצמי. בא לי לשלוח את הילדים למשפחות אומנה, אולי לתת להם חיים טובים יותר. 
ממש מבינה אותךשוקולד פרה.

זה מאוד קשה כששני הצדדים מרגישים כובד נפשי ומתח. כל אחד רוצה שהשני יתפקד על 100 ויהיה המשענת היציבה.

אני חושבת שבגלל הדיכאון את נוטה להעצים את השחור... אל תדאגי, הילדים שלך לא צריכים משפחת אומנה וכו. נשמע שאתם זןג טוב, ועוד נכון לכם עתיד רגוע יותר.

אני חושבת שמה שעוזר בזמנים כאלה זה ממש לעשות לך ציוני דרך במהלך היום. רק הצלחות קטנות.

מה את רוצה לעשות בשעות הקרובות כדי לקדם עניינים קטנים.

הצלחות קטנות נותנות למוח תחושת סיפוק ותחושה של יכולת. לחשוב על בעיה גדולה, כמו שאלת הנישואים שלכם, או השאלה אם הוא אלים או לא, או גורל הילדים- זה כבד מדיי עלייך.

אלו שאלות שלא תמיד יש לנו תשובה עליהן כרגע, כי צריך זמן ופרספקטיבה נכונה.

אז באמת חושבת שתרחיקי מעצמך את השאלה מה הוא ואת השאלה מה עם הילדים, ותתמקדי במה את יכולה לעשות כדי לשפר את מצבך את במסגרת הגבולות שלך. 

חיבוק! התמודדות קשה מאד!חשבתי שאני חזקה

אני לא יודעת מה את מתכוונת תוקפנות, אבל כן מוציא ממנו תגובות ויחס שממש לא הוא.. לא מה שהכרתי ולא מה שהיה...

בעז"ה אין מאוחר מידי. טיפול יכול לחולל פלאים, למרות שלפעמים יכול להיראות בהתחלה שרק מחמיר.

אני מקווה ומאמינה שטיפול שלו ייטיב איתו ואיתך. מבינה אותך את תחושת הייאוש, אבל באמת תנסי לא ליפול לזה ולהחזיק את התקווה ואת האמונה שישתפר.

יכולה להגיד לך שכבר הרבה זמן בטיפול, וכן, חד משמעית שהטיפול עוזר!

תודה. מעודד.אנונימית בהו"ל
אני מקווה שבאמת הטיפול יהיה טוב ומועיל
חיבוק יקרה🫂איזמרגד1
ממש מציעה טיפול לעצמך שיעזור לך להתמודד עם הכל... ולגבי הפחד שמאוחר מדי, אם את מסוגלת לזה תניחי אותו בצד כרגע. תני לזה קצת זמן לראות מה הולך ואיך מתקדם לפני שמתחילים לחשוב על העתיד ולהגיע למסקנות, בינתיים אפשר פשוט לראות מה קורה... זה כנראה לא הזמן הנכון לעשות דברים בלתי הפיכים בחיים בכל מקרה 
תודה לך. אני בטיפולאנונימית בהו"ל

התחלתי לא מזמן בשביל עצמי.

זה לא הפחד שאני לא מסוגלת להניח בצד כמו התחושה שהחיים שלי מתנפצים לרסיסים.

משמח שאת בטיפולאיזמרגד1

בעז''ה שיעזור כמה שיותר🩷

וגם את זה, לנסות להגיד לעצמך שזאת תקופה שתעבור. שאת יכולה להתמודד עם זה ועוד שנה תסתכלי אחורה ותגידי לעצמך שזה עבר. לזכור שדיכאון משחיר הכל, והמציאות יותר טובה מזה בדרך כלל.

כשאני התחלתי לצאת מהדיכאון שהיה לי הדבר שהכי התבאסתי ממנו זה שלא ידעתי שזאת פשוט תקופה שתעבור. שהרגשתי שזה לכל החיים ואף פעם אני לא יצא מה, כשהמציאות הייתה ב''ה הרבה יותר טובה...

חיבוק ענק!!!! קשה קשה קשה קשה כל כך!!!שיפור

אלופים ממש ממש שהתחלתם שניכם טיפול!!!!

הפחד הגיוני. זאת סיטואציה כל כך מורכבת. אבל חבל להתייאש דווקא עכשיו כששניכם התחלתם לטפל. תנו הזדמנות לתהליך, והלוואי ששניכם תתקדמו ותרגישו שיפור בקרוב!!!

וקחי את מה ששוקולד פרה אמרה על ההצלחות הקטנות, זה ממש חשוב.

כן.. מכירה נקרוב. לא אפרט כי זה פורום רחב ופתוחליני(:

אבל בהחלט היה שינוי משמעותי.

חיבוק גדול! נשמע ממש לא פשוט להיות בתוך זה. יש תקווה♡ 

כן והוא מאובחןעל הנס

ןכמו התאור שלך למטה הוא הכי עדין בעולם.

אף פעם אין מאוחר מידי תמיד יש תקווה והדבר הראשון שזה מודעות זה הכי קריטי.

לקח לי לשכנע אותו ללכת לטיפול כמעט 10 שנים ובסוף זה קרה וזה באמת עולם אחר .

והבחירה שלי היא להעצים את הטוב שבו ולהיות שם בשבילו למרות שכשהוא במצב רע הוא לא רואה את זה בכלל.

לראות את ההתקדמות גם היא לא כמעט לא מןרגשת.

זה קשוח ממש ולי הכי קשוח שאני יודעת שאין לי את הפרוולגיה לקרוס להרגיש רע ולהרגיש שאני נשענת על מישהו

 

חיבוק♥️המקוריתאחרונה

אם זה יעזור לך אז אני חוויתי התקפי זעם בעצמי אחרי הלידה השנייה. ולא צריך לשלוח ילדים לאמנה מאמוש, צריך להאמין בו שהוא יכול להירפא. ולהתפלל להשם שיוציא אתכם מהמיצר.

זה סימפטום של מחלה שצריכה טיפול, לא אלימות קלאסית של גבר אלים ממה שאת מתארת.

מאמינה שעוד תקופה תראי את הדברים אחרת ומצבו (וגם שלך) ישתפר.

רק טוב יקרה שלי

כמה אתם מצליחים לחסוך ?שמ"פ

אז בדיוק ישבנו על ההוצאות, הכנסות וכו' קולטים שיש לנו הוצאות מטורפות ובקושי יכולים לחסוך

סתם תוהה, עד כמה אתם מצליחים לחסוך כל חודש ?

אנחנו שנינו במשרה מלאה, בשכירות לא יודעת איך אפשר לצמצם בכלל ...

בעלי יותר על זההשקט הזה

אבל גם השנה שאני בבית בעיקרון ועובדת באיזה משהו בקטנה מצליחים לחסוך ב"ה.


איך?

א. סיעתא דישמיא. לא יודעת להסביר

ב. לנסות לצמצם הוצאות זה אפשרי אבל די קשה, לפעמים עדיף לנסות להגדיל הכנסות. אני לא יודעת במה אתם עובדים, אבל אולי אפשר לבדוק עלייה בשכר שלכם (במקום העבודה הנוכחי או במעבר לאחר), אפשרות להוסיף עוד עבודה קטנה- למשל בעלי עובד פעם בשבוע בתור מרצה ליהדות בתכנית לסטודנטים לא דתיים. זה מכניס עוד איזה סכום בחודש

ג. אני חושבת שסך הכל חיי היום יופ שלנו מאד פשוטים. הקניות בסופר הם בעיקר של מוצרי בסיס. לא קונה חטיפים, ממתקים, אוכל מוכן קפוא (כמו שניצלים, טבעולים וכאלה)

בגדים לילדים בעיקר מקבלת ממשפחה, חברות וכו ומשלימה מה שצריך

הילדים עוד קטנים אז אין חוגים בינתיים

גרים במקום די יקר אבל מסתפקים בדירת 3 חדרים ובעל בית שב"ה ממש השאיר מחיר הוגן ולא העלה..


לא יודעת, אלו הדברים שעולים לי שעוזרים לנו, לא יודעת אם זה עוזר

ממש התחברתי למה שאמרתשמ"פ

על סעייתא דשמייא

גם שבנטו הרווחנו חצי חיינו כמעט כמו עכשיו שזה הזוי

כרגע אין איך להגדיל הכנסות

גם ככה שנינו במשרה מלאה+נסיעות וזה קשוח ממש

אנחנו ב"ה מרוויחים טוב רק שההוצאות  גבוהות ממש

אולי יכולים לצמצם קצת אוכל שקונים או עזרה הניקיון אבל בגלל ששנינו עובדים משרה מלאה אני מרגישה שקורסת בלי זה 

האמת אני חושבתאפונה

שכשעובדים יותר מידי מאד קשה לחסוך

כי נמצאים על הקצה, ואין אורך רוח

וגם באמת הצרכים מתרבים (מסגרות - צהרונים, מיקור חוץ לכל מיני דברים).

אין לי איזה פתרון קסם

אצלי אין מצב שעובדת משרה מלאה מחוץ לבית, זה נראה לי טירוף..

את ממש צודקתשמ"פ

וחוץ מזה שבגלל שב"ה יש הכנסה טובה אז לא מקבלים שום הנחות אז עכשיו רק מעונות עולה לי הון וחייבת צהרון חושבים על עוד רכב כי באמת לא מסתדרים.

בתכלס אם אני יעבוד חצי משרה נראה לי ניהיה באותו מקום...( אמן שאמצא משרה ככה, בתחום שלי זה ממש לא מצוי )

אנחנו חוסכים הרבה אבל ממש עובדים בזהדיאן ד.

כמה המלצות יש לי:

 

1. הוראות קבע לחיסכון. קבועות. להתחיל בקטן ולהגדיל.

 

2. שקודם תגיע המשכורת ואח"כ ההוצאות.

כלומר משכורת נכנסת ב- 01 או ב- 10 לחודש. ההוצאות באשראי ירדו ב- 02 לחודש שאח"כ.

זה מאוד קשה אם כרגע המצב הוא משכורת ב01 וב- 02 האשראי. כי זה בעצם לחסוך משכורת שלימה. אבל בתכנית של כמה חודשים קדימה זה אפשרי.

 

3. להפריש כסף לחיסכון לפני ההוצאות ואז להחליט כמה כסף משאירים להוצאות ולעקוב אחרי זה.

אנחנו מצליחים לחסוךא.ק.צ

אני פשוט קונה הרבה פחות בגדים ומשקיעה בשוק ההון את מה שלא קניתי בו בגדים.

מה אני צריכה 50 שמלות בארון?!

אנחנו בכללי מצמצמים כמה שאפשר, חוסכים לילדים

לא מצליחים ממשעם ישראל חי🇮🇱

חוץ ממה שהמדינה מפרישה לכל ילד עד גיל 18 + השלמנו עוד סכום נראה לי ל100 לכל אחד

לא מצליחים

קשה מאוד עם משפחה גדולה

הוצאות גדולות הכנסות גדולות

באמת צריך לעבוד בזה כמו שכתבו לפניי

לצמצם ככל האפשר על מה שלא חייב

זהו השאלה כללית מידיזיקוקים

כי צריך לבדוק עוד נתונים של הכנסות הוצאות

גודל משפחה, גילאי הילדים (למרות שילדים גדולים אלו הוצאות אחרות מקטנים לא משנה מה גודל המשפחה..)

הוצאות קבועות שלא ניתן לשחק איתן

אבל באמת השאיפה לבדוק האם ניתן לצמצם או להגדיל הכנסה או שניהם כמובן...

קודם כל, להתפלל על זה, לסיעתא דשמיא.עכבר בלוטוס

אנחנו ראינו שכשעושים הו"ק ישר אחרי המשכורות של סכום לחיסכון והשקעה

נצליח להתנהל עם מה שנשאר

אם לא, נתנהל עם הכל. אם רואים בחשבון 10, נוציא 10... 

 

בנוסף אנחנו עושים כמעט אך ורק קניות אינטרנטיות ככה שמאוד עוקבים אחרי כמה מוציאים וגם לא מתפתים להוציא יותר וגם- יכולים להגדיר תקציב שלא עוברים אותו ואם חורגים להוריד מה שלא רוצים

ממליצה ממש. חוסך זמן וגם כסף

 

 

 

 

 

 

גם לי יוצא כמעט הכל אינטרנטישמ"פ

נראה לי אתן צודקות לגבי ההוראת קבע לחיסכון

כי כדרורים את הכסף יותר קל להפריז 

כן. זה באמת הכלי הכי חזק מבחינתי לחיסכוןעכבר בלוטוס
אצלנו מאד לא קבועשיר הרוח

קודם כל זה באמת עניין של תקופות, מתי שאני "על זה" אז מצליחה לחסוך יותר (אני הקניינית הראשית בבית חח אז כמות ההוצאות תלויה בי).


ההכנסה אצלינו מאד תנודתית וגם ההוצאות אז קשה לשים סכום מדוייק כל חודש שאותו רוצים לחסוך.


ב"ה מרוויחים טוב אבל באמת ההוצאות על מעון וצהרונים הם מטורפות כי אין שום הנחה.


לאחרונה בתקופת מילואים אני מתמקדת בשפיות ולא בחיסכון וההוצאות בהתאם.

יש לנו רייזאפ אז אני רואה כל הוצאה ולפעמים אני בשוק בסוף חודש מכמות ההוצאות.


כנראה שלא עזרתי

רייזאפ שווה ?שמ"פ
ואני איתך שלפעמים צריך להתמקד בשפיות זה לא פחות חשוב לדעתי
אנחנו ב''ה חוסכים די הרבהשלומית.

לא פירטת מה ההוצאות המטורפות, אבל אצלינו ההוצאה הכי גדולה היא מעון (2 ילדים) אח''כ שכ"ד וחשבונות. יש גם הוצאות רכב (ביטוח+דלק+תיקונים).

אחרי כל אלו אין עוד הרבה הוצאות. קניות אוכל ומוצרי צריכה בסיסיים וזהו בערך... לא קונה בגדים כמעט בכלל, בטח לא ברמה שזה נחשב "הוצאות".

אני עובדת משרה חלקית ובעלי משרה מלאה

קיצור באמת נראה לי השאלה היא על מה ההוצאות המטורפות ואם יש דרך לצמצם בהם... זה עניין מאוד אישי 

כנ"ל אצלנושמ"פ

בגדים רק במבצע וקופונים

אוכל לא מפריזים

יכולים לצמצם קצת באוכל קנוי ( כלומר פיצה ודברים כאלה ) אבל הגן/מעון, שכר דירה וכו' החשבונות זה הון 

מאיפה בגדים לילדים?אנונימית בהו"ל
כשיש כבר ילדים גדולים לא כזה פשוט למצוא במחירים זולים 
נכוןשמ"פ

שלי עדיין קטנים.

מרגישה שבאמת צריכ לחסוך גם לדברים האלה בעתיד

רק שבאמת לא רוצה לעבוד משרה מלאה מצד שני מפחיד גם לחשוב שלא אוכל לחסוך בכלל כנראה 

יד2..אפונהאחרונה
תלוי הרכב משפחתי, משכורות, וסיבות לחסוךמרגול

בגדול כדאי לחסוך כמה שיותר מוקדם.

בקטן, אם כמה שעות עזרה בניקיון בתשלום בשבוע עוזר לך להיות אמא יותר שפויה ועם נחת לילדים- זה גם שיקול (סתם דוגמה).


אנחנו לא באמת חוסכים כרגע בשוטף כי ההכנסה אפסית (תחילת החיים, נעזרים בהורים).


מה כן?

אקסל הוצאות מפורט לרמת השקל. הכל אצלנו אשראי אז קל.

אחרי כמה חודשים תוכלי לראות על מה אתם מוציאים וכמה. נניח אוכל בחוץ זה מצטבר. רכב זה יקר מאוד וכו.

אני מאמינה שאפילו רק הידיעה של לכמה מצטברות ההוצאות- עוזרת לחסוך.


בנוסף, אני לא חיה מחודש לחודש. הוצאות והכנסות אצלי זה שנתי. לא בנויה ללחץ אם פתאום הוצאה גדולה בלתי צפויה וכו.

מצד שני- לא מסתכלת על הסכום בעו"ש. הוא לא מעיד על האם אני יכולה לקנות עוד שמלה או לא. זה הכל מסתכם לסה"כ.


וכמו שאמרו- הוראת קבע לחסכון זה מעולה! תתחילו אפילו מכמה מאות שקלים בחודש. תתקדמו משם.

הכנסות גדולות בבת אחת- אם עדיין במאזן שנתי חיובי- מכניסים ישר לחיסכון כלשהו (נניח מלגה, מענק מילואים וכו).


יש לנו חסכונות לטווח ארוך, וגם סכום כלשהו בחסכון יותר נזיל למקרה ו. אבל ממש לא חיים בתודעה של- אם הכנסנו x אז אפשר להוציא x. אנחנו נוציא כמה שצריך, ובכללי בחסכנות.

אבל פלוס גדול בעו"ש לא קורא לי לבזבז. אם כבר להעביר לחיסכון (מנגד, אם העו"ש דל אז בהחלט לקצץ)

כרגע אנחנו עם קטנה בגן פרטי יקר ולא באמת מצליחיםלא מחוברת

ההוצאות שלנו מטורפות

אני כרגע לא עובדת מרגישה שצריכה אוויר מהצפיפות של הילדים

אבל בעזרת ה שההוצאה הזאת תרד נצליח לחסוך יותר 

אנחנו בקושי מצליחים לחסוך כרגע,שיפור

ומה שאנחנו מצליחים ילך כנראה על כמה הוצאות גדולות שיש לנו בקרוב. זה קצת מדאיג אותי.

להתחיל הפוךשמעונה
קודם כל יורד חיסכון , בתחילת החודש אפילו סכום קטן כי אם מנסים לחסוך ממה שנשאר פשוט לא ישאר... 
חוסכים, לא סכומים גבוהיםפרח חדש

אבל סכומים כאלו שאם יש פתאום משהו לא צפוי כמו רכב שמת או טיפול שיניים יקר אז לא נאלצנו לקחת עבור זה הלוואות/להיות במינוס

מתי התחלנו לחסוך? כשהמנהל שלי בעבודה אמר שאני חייבת לעבוד יום נוסף (5 ימים במקום 4 בשבוע)

אז ההסכם עם בעלי היה שזה בתנאי שאת העלאה אנחנו שמים בחיסכון.

ועם כל העלאה במשכורת אז החיסכון גם גדל באופן יחסי.

יש לי גם קרן השתלמות שזה סוג של חיסכון

אולי יעניין אותך