http://www.yeshiva.org.il/ask/17861

כן מוכרים חמץ גמור.

כדי להראות שהם סומכים על המכירה ב100%

(חבדניקים, תקנו אותי אם אני טועה..)

ולא באתי לעורר מהומה |באמת!|

אנחנו צריכים כמויות בפסח....

יחסוך יותר עבודה, ויכאב פחות..

לשרשורים הקבועים..

מיתה יפה זו פריבילגיה של חברים. 

השאלה היותר נכונה היא אם יש מקור להיתר.

באופן בסיסי יש את האיסור להחזיק חמץ בפסח - 'בל יראה' ו'בל ימצא', כך שאם מוכרים לגוי את החמץ ממילא הוא כבר לא שלך ולא עוברים עליו באיסור בל יראה ובל ימצא.

השאלה לגבי המכירה היא לא לגבי מכירה רגילה בה החמץ נשאר אצל הגוי, אלא לגבי מכירה כזאת שידוע מראש שהיא לזמן מסוים ולאחריו החמץ חוזר לבעלות היהודי. כך שזו בעצם מכירה פיקטיבית, ובלשון חז"ל - הערמה. השאלה היא אם מותר להערים באיסור תורה של בל יראה ובל ימצא.

המקור להיתר של מכירת חמץ הוא בתוספתא "ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה. רשאי ישראל שיאמר לנכרי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח". יש הרבה מחלוקות סביב התוספתא הזאת: אם זה מותר רק בשעת הדחק ופיקוח נפש (כמו מסע בספינה) או בכל מצב, אם מדובר במכירה אמיתית או פיקטיבית, אם מותר לעשות את זה על בסיס שנתי או רק בצורה ארעית וכו'.

לכן הכלל הוא - "ספק דאורייתא לחומרא, ספק דרבנן לקולא". הווי אומר: באיסור תורה של חמץ גמור מחמירים, ובאיסור דרבנן כמו חמץ נוקשה מקלים.

אבל זה תלוי בפסיקה, יש גם דעות שמתירות לגמרי ויש דעות שאוסרות לגמרי.

אני הסברתי את השיטה ששאלת עליה - איסור מכירת חמץ גמור בלבד והיתר מכירת חמץ דרבנן.

לשיטה שרואה בכל השאלות והמחלוקות האלו ספיקות - אסור למכור חמץ גמור וראוי גם להחמיר לא למכור בכלל אפילו חמץ שאיסורו מדרבנן.

לכן יש הרבה שמקפידים לקנות מוצרים שכתוב עליהם 'נתחן לאחר הפסח' או 'נאפה לאחר פסח'.

זה פחות רלוונטי לגבי תערובות חמץ וחמץ נוקשה שבהם אין גזירה של 'חמץ שעבר עליו הפסח', ולכן לחם, שימורים ובעצם רוב הדברים מותר לקנות גם אם נמכרו (למרות שיש המחמירים גם בהם).

המכירה שנעשית כיום דרך הרבנות היא פיקטיבית והיא הערמה אבל מי שרוצה לסמוך עליה יש לו על מי לסמוך.

[אני אישית לא סומך על המכירה כלל אבל לא מקפיד שלא לקנות חמץ שנמכר לגוי כי הטעם של הגזירה (קנס על שעבר על 'בל יראה ובל ימצא') לא שייך לגבי מי שהשאיר את החמץ בהיתר מרבותיו כי זה לא שהוא עשה את זה במזיד או מהתרשלות אלא בכוונה ובהיתר]

אינה "פיקטיבית", היא מכירה כפי שנוהגים רבנים בכל אתר לקבל הרשאה ולמכור לגוי.

והמוכר אכן צריך להתכווין שהוא מוכר באופן גמור, כי אם הוא יחשוב שזה פיקטיבי ולא רציני, קרוב לעבור על שני איסורים בכל רגע.

היא מכירה שמראש ידוע שלא גומרים אותה וחוזרים ממנה (הגוי לא באמת נותן את הכסף אלא 'חוזר בו' מהמכירה אחרי החג), אם זה לא פיקטיבי אז מה כן?

לא כתבתי שאינה נחשבת מכירה מבחינה הלכתית - זה נתון למחלוקת, רק כתבתי שהיא פיקטיבית ויש המתירים מכירה כזאת.

בעניין הכוונה - נכון שצריך לכוון שהמכירה הפיקטיבית תהיה אמיתית לפחות ברמה הזאת, דהיינו שלפחות זמנית החמץ יהיה של הגוי. אבל לכוון שזאת תהיה מכירה גמורה זה כמו לקחת ביצה עם הלולב ולכוון שזה אתרוג.

לא כתבתי שהחמץ לא שייך לגוי או שהמכירה לא תקפה הלכתית / חוקית - זה נתון למחלוקת כאמור.

כתבתי שהיא פיקטיבית = לא ע"מ להתקיים. הדגשתי שיש מתירים הערמה כזאת כמפורסם.

לגבי מכירה שאינה גמורה:

זו שאלה שלא נכנסתי אליה כדי לא להלאות אבל אם כבר נכנסנו לזה אוסיף שזו עוד שאלה - האם מכירה שהיא תקפה הלכתית אבל אינה גמורה מצילה מבל יראה ובל ימצא. כמו שמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ועדיין אינה מצילה מאיסור בל יראה ובל ימצא וכמו שמכירה על תנאי שמה מכירה ועדיין אינה מצילה מבל יראה ובל ימצא. באיסור חמץ יש איסור גם איסור זיקה ולא רק בעלות ואכמ"ל.

אנשים קונים ככה - נכון, המכירה תקיפה - נכון. האם היא מכירה גמורה? לא. האם היא מצילה מאיסור למרות שהיא תקיפה - מחלוקת. תדייק. להרחבה ראה כאן - כנראה הייתי לא ברור...

ולשאלתך - היעלה על דעתך שהגוי באמת ירצה לקחת את החמץ ולממש את הקנייה? האם יש לו שמץ אפשרות כלכלית לעמוד בתשלום ובקנסות על כך?

ולכן שאלתי: אם זה לא מכירה פיקטיבית מה כן?

חבל לחזור על זה שוב ושוב, ולעשות את כל הרבנים יושבי על מדין במדינה, ואת כל היהודים הכשרים שמוכרים חמץ, כאילו הם "שקרנים" בעצם.

המכירה לזמן הפסח אינה "בכאילו". היא מנתקת לגמרי את המוכרים מהחמץ, שאינו שלהם אז. סידור אמצעים שאח"כ הגוי יחזור וימכור, או שבעלותו תפקע אחרי הפסח, בגלל אי  עמידה בסכום הגדול (שתיאורטית יכול לשלמו), אינה משנה את המציאות שבה רצתה התורה, שאין בבעלות היהודי חמץ בפסח.

אם רצון התורה היה שחמץ יעבור לעולם לגוי ללא אפשרות חזרה, אז זה לא היה תופס. לא זה רצונה.

אז כל הדיון הוא על ה"לכתחילאיות", שבדבר כזה. כמו כן, בגלל שהחמץ בד"כ אינו יוא מהבית של היהודי, יש שאלה על ה"אחריות" במקרה שייגנב למשל. אשר על כן, כשאפשר יש המעדיפים לא למכור חמץ גמור. וחלק, גם מעבר לכך. במקום הפסד מרובה, כמפעלים וכד', מוכרים. וכך עשו גם בגלות לגבי מבשלות שיכר ועוד.

מכירה שאין כל רצון או יכולת לממש אותה - היא בכאילו,

מכירה שעושים אותה כל שנה וכל פעם 'במקרה' מחזירים אותה - היא בכאילו,

מכירה שמוכרים בה דברים שא"א לראות אותם (כמו פירורים וחמץ בלוע) - היא בכאילו.

עם זאת, הדגשתי (כמדומני שלפחות 5 פעמים) שהיא כן תקיפה חוקית והלכתית, לפחות לרב הדעות. כל הדיון הוא אחרי שכבר הבנו שהיא תקיפה, האם זה מציל מהאיסור מחמת זיקה והאם זה מותר מדרבנן (או שהותר רק בשעת הדחק).

התורה לפעמים מתירה לכתחילה לעשות 'כאילו' וקוראת לזה 'הערמה'. אבל צריך לדעת שזאת הערמה, אין מצווה להיתמם ולחשוב שזאת מכירה רגילה ככל מכירה אחרת.

אז שוב אבהיר - כשאני אומר שהמכירה פיקטיבית ושהיא 'בכאילו' זה לא במובן ההלכתי אלא במובן הענייני (ויש דעות שמהסיבה הזאת אוסרות לקיים אותה הלכתית.

ולימי הפסח אינה ב"כאילו". אם המגמה של המכירה היתה נדל"ן, היא היתה "בכאילו". מצד מגמתה, אין כאן כל "היתממות". לא מחזירים "במקרה", יודעים מה יהיה אח"כ. ובאמת דברים "בלועים", זה לא מה שאמורים למכור. מי שעושים זאת, זה אגב מה שיש עוד.

והם הרוב המכריע, למיטב ידיעתי.

והסיבה אינה "היתר הערמה", אלא המכירה עצמה (כפי שהסביר דומני, גם "אי" זה קשה"), אלא הקושי הוא בגלל הצד של ה"הערמה" שיש כאן במינוח ההלכתי, וכמו כן נושא ה"אחריות" כאשר זה בביתו.

"גם לגבי הפסח והמתירים לכתחילה". שהם הרוב, לידיעתי, במובן שסוברים שזה תופס. ולשיטתם, סיבת היתר-המכירה אינה "היתר הערמה", אלא מכירה גמורה. וה"קושי" המסויים שקיים, שגורם לחלק להחמיר כשאפשר, הוא ההערמה ונושא האחריות, כפי שציינתי.

אם אי תשלום מבטל את החוזה, הרי שלמפרע מתברר שהחמץ היה בבעלות היהודי בפסח.

כלומר: מה שהתורה רוצה זה שלא היה חמץ ברשות האדם.

היחס שלו עם החמץ, זה האיסור.

המכירה, מנתקת את היחס הזה. הוא מעביר את זה לגמרי לבעלות הגוי, וגם הגוי קונה לבעלותו.

וזה, גם אם יודעים שאחרי החג יחזור החמץ לרשות הישראל (אני פעם הייתי באיזה מקום שממש העבירו לחדר שהשכירו לגוי; והוא הראה שהוא "מבין" טוב מאד שזה שלו... אחרי החג היה חסר חלק ממה שקנה...)

לכן אין לכך כל קשר לביצה עם הלולב. המכירה היא גמורה לכל הזמן שזה בבעלות הגוי, וזה מה שהתורה רצתה. ומי שידגיש שזה "פיקטיבי" כביכול, במקום שזה לגמרי מכירה לזמן זה, עלול להכשיל.

קיימת שאלה מצד ההערמה, ואולי מצד גמירות הדעת, אבל אין שלב של חזרה מהמכירה, או של מכירה לא מושלמת.

הגוי משלם מקדמה, והשאר זה חוב שלו, בלי קשר לחלות המכירה.

מאחר שיש לו חוב גדול שהוא צריך לפרוע, ובא הרב לאחר החג ומציע לו הצעה עסקית מפתה, לקנות את החמץ מחדש, במחיר קצת יותר גבוה, הוא מסכים למכור מחדש.

כבר הדגשתי כמה פעמים שלא כתבתי שהמכירה לא תקפה חוקית / הלכתית.

כתבתי שהגוי לא נותן את כל הכסף ו'חוזר בו' מהמכירה אחרי החג (כמו שאתה קונה משהו בחנות ואז חוזר בך ומחזיר - זה לא אומר שהמכירה לא הייתה תקפה ולא שהחזרה היא המבטלת את המכירה). מה שבאתי להגיד בזה הוא שכל התהליך ידוע מראש ויש על הגוי קנס עצום של מליונים רבים במידה שירצה לממש את המכירה, כך שברור שאין כוונה לקיים אותה.

לגבי היחס לעצם המכירה - יש מחלוקת אם היא מותרת אפילו אם היא תקפה, בהתבסס על לשון התוספתא שמשמע ממנה שזה הותר רק בשעת הדחק ובאופן ארעי, כמו שכתבתי בתגובה הראשונה.

לגבי מכירה שאין כוונה לקיים אותה ומכירה על תנאי וכדו' אם הן מצילות מהאיסור ומנתקות את הזיקה לחמץ כתבתי כאן (ויש סוגיה סבוכה לגבי מחלוקת רמב"ם-ראב"ד לגבי "ישראל שהרהין חמצו אצל הגוי..." ששם המכירה גמורה לפני הפסח ועדיין עובר עליו לדעת הרמב"ם). 

@ד.

@מ.מ

ואת המשמעות ה'חברתית' שלו.

יש לדון האם הפער בין המשמעויות, הוא בעיה הלכתית [הערמה/חיסרון בגמירות הדעת], ויש מה לדון בזה מהתוספתא שעוסקת בעניין זה עצמו, ומהשוואה לנידונים אחרים.

הרעיון של סמיכה על המכירה, היא שהמשמעות ההלכתית-פורמלית שלה תקפה. 

במשמעות ההלכתית-פורמלית, יש שתי מכירות לא קשורות.

החמץ נמכר לעולם, והוא עכשיו של הגוי בצורה מוחלטת.

הכוונה ההלכתית שהוא יהיה שייך לו לחלוטין, במכירה מוחלטת.

לאחר הפסח מתקיימת עיסקה חדשה לחלוטין, בה קונים את החמץ.

ברמה ה'חברתית' אין כאן מכירה עולמית, כי ברור שזה יחזור וגם המכירה הזמנית היא משהו מעורפל.

לאור הנ"ל, אני חולק על האמירה - "בעניין הכוונה - נכון שצריך לכוון שהמכירה הפיקטיבית תהיה אמיתית לפחות ברמה הזאת, דהיינו שלפחות זמנית החמץ יהיה של הגוי. אבל לכוון שזאת תהיה מכירה גמורה זה כמו לקחת ביצה עם הלולב ולכוון שזה אתרוג.".

כך, שעל פי הבנתי, הכוונה שצריכה להיות היא גמירות דעת עם מה שנעשה מבחינה הלכתית.

[אמנם אין חובה להתפלא כל שנה מחדש שהגוי מסכים למכור אחר הפסח את החמץ..]

צריך לעשות רעש בנושא לדעתי.

כמו שכתבת - הרבה אנשים סומכים על הביטול בצירוף למכירה, ועושים ביטול ואז מוכרים.

זו טעות חמורה!

המכירה מבטלת את הביטול.

כל העניין של הביטול הוא שאתה אומר שהחמץ לא חשוב בעיניך והוא כעפר,

אח"כ אתה מוכר אותו ובעצם מראה בזה שהוא כן חשוב בעיניך והביטול היה מן השפה ולחוץ ומתקיים "מעשה מוציא מידי מחשבה" והביטול בטל.

יוצא שהבנאדם החליף את הביטול שמועיל מדאורייתא להציל מהאיסור במכירה שנתונה במחלוקת והוא עצמו לא סומך אליה אלא בצירוף הביטול שכבר לא קיים.

כיון שמדובר במכירה גמורה והגוי יכול לבוא ולהוציא החמץ ואם תתנגד הוא יתבע אותך בבית דין ואתה תפסיד- זו מכירה גמורה. אין לזה קשר לתוספתא שמדברת על זה שאתה לא רוצה שהוא יכול ויש חשש כזה ממשי ואתה חייב את החמץ ולכן אתה אומר לו שזה הערמה בשביל שלא יקח כי אז לא יהיה לך מה לאכול, לעומת זאת כאן באמת לא מפריע לך שיבואו לקחת את החמץ.

ואין לזה שום קשר לספק. זה היתר הלכתי ברור. הנקודה היא שיש מנהג לבער את החמץ בכל זאת ולא למכור במיוחד אם מדובר בחמץ גמור. ולכן אם  מדובר בחמץ מועט נהגו לבערו אבל אם יש בכך הפסד משמעותי ניתן למכרו ללא כל חשש ופקפוק. מעטים היו מי שערערו על מכירת חמץ והם קיבלו תשובות מספקות על טענותיהם.

אפשר פשוט לפתוח ספר ולראות. רוב השאלות ההלכתיות שראיתי שנשאלו פה התשובות היו מגומגמות עם המון ויכוחים ודעות סותרות וגם המון פעמים אנשים פשוט בלבלו את המוח.

אפשר פניני הלכה, ילקוט יוסף.

http://ph.yhb.org.il/04-06-03/

היום פשוט וקל לדעת הלכה. יש גם אפליקציה של פניני הלכה.

פוסק הלכה, אתה מניח שלא עשיתי את זה

בכל אופן - לא שאלתי כאן כדי לפסוק, רציתי שיתפתח דיון וזה באמת קרה, אז תודה לכולם!

חג שמח!

הזאת פה בפורומים אז יצאתי תקיף אבל העיקרון נכון.

שפתחתי והנה הוא כבר שרשורפלצת

יש להם מעסיק, והוא האחראי הבלעדי על השכר שלהם. 

כמו כן אני לא נותן טיפים לרופא, לקופאית, למוסכניק, לרואה החשבון, לחשמלאי... מה שהם אומרים לי שאני צריך לשלם על השירות/מוצר, זה מה שאני משלם.

כמובן שבתור מלצר הכי נחמד זזה לקבל טיפ.

אבל אם נחשוב בהיגיון, לא מספיק שאני משלם על האירוע\מסעדה שגם ככה כיום לא מאוד זולים, אני עוד צריך להוסיף כסף לבחור הנחמד שזו העבודה שלו? 

לא בקטע מזלזל ש"העבודה שלו זה לשרת אותי" אלא אשכרה, זו העבודה, לבוא-לקחת-להביא, על מה להוסיף כסף? שהוא גם מחייך? מצידי שלא יחייך חחח

אז כן

בשליחים לא יצא לי להיעזר אז לא בדקתי 

זה בפירוש לא המצב הרגיל, בטח לא במקומות גדולים ומסודרים. לפני הרבה שנים זה היה המצב, אבל מאז עברו חוקים שהסדירו את הנושא. 

רק אם יכפו עלי, או יגרמו לסיטואציה שבה אעדיף לרחם על האומללים ולתת להם קבצנות טיפים.

רק כי זה עניין של מקובלות, לא שבאמת בא לי לשלם מעבר לעלות הגבוהה גם ככה באופן יחסי

מפרגנת להם

עבודה קשה

אבל זה לא קורה אצלי הרבה מסעדות/ שליחויות של אוכל 

כשזה מתאים

למטפלת פרטית הייתי מוסיפה לפני חגים

מעדיפה לקנות בחנות קרובה לבית גם אם זה יותר יקר

כדי לפרנס מקומיים

מפרגנת לנהגי מוניות את הסכום בלי מיקוח (לא קורה הרבה מוניות)

אפילו תוך גדי

 הספונג'ה.......וכי קלות כל אלו בעיניך?!

לולאי השיעור שלו הקשבתי היום, לא הייתי עושה כל זאת. או שהייתי עושה

זאת באיטיות, בחוסר חשק, בלשוטט מחשבתית בכל מיני מקומות , העיקר לא

כאן, ליד הכיור, השיש....

השיעורים שלו עוזרים לי לעשות מה (מה לעשות, אני מודה ומתוודה) - שאיני

אוהבת... זה לא נשמע מכובד כל כך,  לערבב צלחות ותרסיס לניקוי חלונות

עם דעת  וחכמה כל כך נפלאות, אבל זמני לא כל כך פנוי,  Young man.......

א

אני לא טיפוס שלומד ללא הרף, הלוואי. אבל, כשלא נמצאים

במסגרת תורנית איזושהי,  אז בלי לשמוע משהו תורני, אני

מרגישה שהופכת יותר ויותר לבורה ועמת הארץ. 

הלוואי והייתי מקשיבה לרב לוי

ודומיו - יותר.  הרבה יותר. וחוצמזה...זה כיף!!

ברור עם זאת, שיש אנשים הרבה יותר עסוקים

ממני. עובדים המון שעות, לומדים, פעילים....

אגב, השיעורים של הרב לוי נמסרים

לציבור של בעלי תשובה, או אנשים

שמתעניינים....ובכל זאת, הם עמוקים,

מלאי מחשבה, משהו!!

א גיט ווך!

לילמנוחה!

הייתי שומע הרבה, מתישהו הגעתי למחסום השיעורים בתשלום... 

אין לי את האפשרות.   אבל נהנתי מאד 

גם את הצד המוזיקלי של הרב, בנוסף לכל שיעורי התורה המדהימים שלו ופרשה ב4 שהפכה מזמן ל10, 20 ויותר חחח

למי שלא מכיר, אני מדבר על זה: קישור

שלא אכשיל מישהו חס ושלום

בהחלט היתה משכיחה לי את האבל. 

אני מתארת לעצמי שהכל זה שירי אמונה וכד'. נכון?

זה כל כך לא הולך עם הרב לוי השכלתן כל כך....

הוא ממש נפלא. וגם צדיק אני חושבת. לפי התשובות שלו כששואלים אותו.

שאלתי אותו על משהו מזעזע שהזכיר בשיעוריו על הכוזרי, והוא ענה:

אנחנו לא שופטים אף אחד.

מדהים. תודה!

תודה!!!

אבל השיעורים הארוכים שלו (הכוזרי, הרמח"ל ) - זה לא "נחמד", כלומר, זה לא

מוגש כסיפור, כדיאלוג בינו לבין מישהו שמתנגד או לא מבין, זה על טהרת הקודש

ממש. כך זה מרגיש לי. כל כך בהיר, מסודר, חכם, עמוק, לא "עממי" בשום אופן!

לא יודעת אם הצלחתי להסביר את הכוונה שלי.

את מרגישה את הכובד של האחריות שיש בתוכן הזה. זה באמת מרגיש לפעמים כמו "קומה שנייה" של אמונה - כזו שלא מסתפקת רק ברגש, אלא דורשת מאיתנו מבנה שכלי ורוחני מאוד חזק כדי לעמוד מול סערות העולם. הסברת את עצמך מצוין! (בתקוה שהבנתי ;)

באמת קומה שניה, כי השיעורים

הארוכים והעמוקים האלה, פחות קלילים, יש להם (אני חושבת)

פחות מגמה להשפיע. ומבחינה אינטלקטואלית, הם באמת

מלאכת מחשבת. מעניקים סיפוק שכלי . הרגשה של איזה

מופלא, כמה עמוק.....

מבחינת להרגיש את כובד האחריות....הלוואי.

אולי מבחינה זו, דווקא השיעורים הקצרים

המחדדים נקודה מסויימת, יכולים (זמנית?)

להשפיע יותר.

עולים בזכרוני הסיפורים מזמן גירוש ספרד למשל, שדווקא

פשוטי העם, שעבדו את השם בתמימות ופשטות, החזיקו

מעמד מבחינה יהודית, יותר מהמשכילים למינהם (שגם

שמרו מצוות).

ואולי אני טועה.

זה כן משפיע. או מוטב לאמר, זה עוזר לאהוב את השם, לעשות אולי פחות מלומדה, יותר ברצינות, אולי...

מזכיר את זה כבדרך אגב. מאוד ממליצה להקשיב לו. 

הרב אורי שרקי

הרב מיכאל אברהם

הרב אליהו זיני

הרב שמואל אליהו

הרב גיא אלאלוף

יש הרבה על מי להמליץ אך מה שהלב חושק הזמן עושק.

הרב יגאל לוינשטיין

הרב שניאור אשכנזי

הרב צבי בן פורת

הרב אליהו מויאל (אם אני לא טועה)

כשיהיה זמן סוף סוף....

שיעורים על מצבי נפש  - הרב ד"ר הררי באתר "התבוננות"

הרב פנגר - על ירידות, נפילות וכו' וכו' בקול חי (מחשבים מסלול מחדש יום חמישי בלילה משעה 12 ועד 2 בלילה

וגם שיעורים קצרים מאוד וטיפים גם בקול חי וביוטיוב.

ממליץ עליהם חח
 

כדאי לשמוע

אם צרכי הילד מסופקים לו, בעיקר רגשית, הוא יהיה מאושר.

אז אני לא חושב שיש סטטיסטיקה קבועה.
 

אם הייתי צריך לנחש בכוח אז הייתי אומר או שזה דינמי ומשתנה כל הזמן בין המגזרים או שזה פחות או יותר אותו יחס של מאושרים/לא מאושרים אצל כל המגזרים (היהודים כמובן...)

השאלה הגדולה היא לאיפה הילד הזה הלך ברגע שהתבגרנו.

האם יש סביבה שמשמרת כמה שיותר את הילד בתוכנו גם כשהתבגרנו?

אבל לדעתי יש 2 מגזרים שעל פניו הרוב נשארים בהם: חילוני וחרדי

החילוני- כי זה לא באמת מגזר, זה פשוט חופש מוחלט אז הכל נכנס בקטגוריה, גם להיות חילוני ולשמור שבת, נניח.

והחרדי- כי זה חינוך נוקשה וקהילתיות חזקה שקשה לצאת ממנו. ולכן יש רוב שנשאר.

כמו תמיד, הדשא של השכן ירוק יותר ונראה לי שמכיוון שהמגזר הדתי תמיד באמצע והמינון של החופש והתורה משתנה מאדם לאדם, ממשפחה למשפחה וממקום למקום, קל לצאת ממנו לכל כיוון..

לילדים, אני חושבת שילדות מאושרת תלויה בהורים ובסביבה האנושית, לא קשור לרמה דתית או למגזר כלשהו. הדרך שההורים והסביבה מתווכים לילד את העולם וגם את המחויבויות שלו, היא זו שמשפיעה הכי הרבה על השמחה הפנימית.

לדוגמה, ילדה בגן משחקים. אפשר להיות הורה קשוח שלא מרשה לעלות על מתקנים גבוהים יותר, ואפשר להיות הורה קשוח שלא מאפשר מבחינת צניעות לנסות כל מיני פעלולים, ואפשר להיות הורה מאפשר שפשוט מוודא שהילדה בטוחה ושטוב לה, ושמתאפשר לה לנסות כל מה שהיא רוצה בגן משחקים. זה הכל

זה תחום אומנותי

אימון/ טיפול זה תחום פסיכולוגי

יש לא מעט תחומים/ משרות שאפשר להתחיל בקטן ולצמוח

ותכלס קריירה נבנת כמעט תמיד ככה

מקטן (בסוג משרה/ כמות השקעה/ ידע/ משכורת) למשהו שיכול לגדול 

עולם האימון והטיפול - מין משהו כזה שלומדים בקטן מהצד.

זוועה.

הלוואי שאחד כזה ייתבע פעם, והפיצויים שהוא יצטרך לשלם ילמדו את כל השרלטנים שיש אחריות למעשים שלהם.

שכמו שאי אפשר ללמוד בזום בקורס של חודשיים איך לבנות בניין כך שהוא לא ייפול ברעידת אדמה, כך אי אפשר ללמוד באיזה קורס קקמייקה איך לטפל בנפשות של בני אדם. 

אבל זה רווח לצערי

א. אדם שבוחר להיות מטופל או מאומן ע"י בוגר קורס ללא ניסיון הרי שהבחירה בידו ועליו לשאת בתוצאות.

ב. אינני רואה בהכרח אינדיקציה לטיב הטיפול ומספר השנים שהמטפל בילה באקדמיה, או במוסד שבו הוא למד.