קודם כל :כל הכבוד לך את נשמעת האיש הנכון במקום הנכון

מה עושים?

יש כזה הרבה וכזה מעט 

הילד נמצא במסגרת רק חלק מהיום הוא מביא איתו  כל מיני תפיסות והתנהגויות 

חוץ מזה יכול להיות שיש לו אימפלסביות שהוא מתחרט עליה אחר כך 

אם זה היה בתחילת שנה אולי היתם יכולים לבנות לו תוכנית יחד עם מטפל רגשי או משהו בסגנון

אבל עכשיו זה כבר סוף שנה נראה לי הכי צריך להתמקד איתו על פרידה 

ובטח יהיה לו קשה להיפרד ממך 

אני חושבת שהוא אוהב הוא לא יודע איך להביע תמיד וגם איך לנתב את הדחפים שלו 

אולי את יכולה להבהיר לו מה נעים לך ומה לא 

מה מתאים לך ומה לא 

איזו הצנהגות מכבדת אותו וההיפך 

אולי להציג לו איך זה נראה ואז להגיד לו אני כבר מתבלבלת אני לא יודעת איזה יוסי זה 

לא נעים לי להתקרב אליך כשאתה מרביץ אני מפחדת ככה לשקף לו 

זה שיקול שלך גם אם הוא ככה מתנהג אליך את לא חיבת לתת לו את זה 

בלשון המעטה

ובלשון הלא עדינה 

מה זה הדבר הזה ההתנהגות הקיצונית הזו של ילד בגן ונשמע שאף אחד לא בא לעזרתך 

ומונע מראש 

בקיצור חתיכת נושא מורכב שצריך לחשוב עליו להעמיד גבולות ולשתף כל מי שיכול 

איך סחבת ככה שנה שלמה??

סיפקת לו צורך והרעפת עליו אהבה 

לא זה לא מוזר אנחנו אנשים מורכבים ואת בכלל נשמעת אדם עמוק אז את לומדת מכל קושי

וכן זה מוזר כי זה עומק של נפש שלא תמיד יצא לנו לפגוש ביום יום

ועוד כזה בתלות עליך זה מוזר וזה מפחיד 

מבינה אותך

את נשארת איתו שנה הבאה?

יש אפשרות להתיעץ בטלפון עם הגננת?

בכל אופןאולי  חכי לחכמות כאן שיגיבו

אם כי אין לך איזה שאלה ממוקדת נשמע שאת צריכה הדרכה מקצועית איתו

מכירה את ההתנהגות הזו מקרוב, אצל ילד עם הפרעת התנהגות.

אם זה המקרה, או התקפות זעם וכדו', בעיות רגשיות או אפילו הפרעה דו-קוטבית (שזו הפרעה נפשית שקיימת גם בגיל כזה), תדעי שזה ממש לא אישי כלפייך, כי הוא לא כ"כ שולט בזה. ואם הוא לא מאובחן כדאי שזה יקרה בהקדם, ושהוא יטופל.. חבל על כל יום של סבל, לו ולסביבה.

בהצלחה יקרה

אני מבינה אותך מאוד.

וזה יפה שאת רואה את ההתנהלות בגן כמקום לעבודת המידות שלך.

דרך אגב הערה מלב אל לב. ילדים יכולים לתת המון אהבה הם מראים שהם אוהבים וזה מחמם לנו את הלב ולפעמים רק בא לנו שהם היו ליידנו .

אני מדברת על מה שכתב שהוא ישב עליך. אם הוא לא בכה או הרגיש לא טוב הוא לא צריך לשבת עליך. לפעמים הם עצמם מאוד רוצים. אז אפשר לומר לו "אתה יכול לשבת פה ליידי" כי כשהילד יושב עליך ויש קירבה הוא אומנם מספק לעצמו צורך רגשי של קירבה וצומי . אבל זה יוצר תלות. וגם כשהילד צמוד אליך הוא לא משחק. וידוע שמשחק זה חלק מההתפתחות.

ושלא תביני אותי לא נכון אני מבינה אותך מאוד ולא שופטת לרגע. היו לי שני ילדים כאלה בגן שהיו כמו זנב שלי ולי אישית היה קשה לשחרר אותם 

מאניה דיפרסיה: איך מתמודדים עם הפרעה דו־קוטבית?

ולהיטיב עמו למרות הקושי הרגשי שהוא מביא אותך.

בכל זאת הפריע לי דבר אחד.

למה, למען ה', אחרי שהוא זורק עלייך ככה הוא "מבכים" שתספרי לו סיפור ותשבי לידו.

למה את מסכימה?? למה??

את יודעת, שילדים לומדים ממעשים, לא ממילים.

אם את נפגעת? תראי שנפגעת!!

את עצובה? שיראו את זה על הפנים שלך.

אם הוא היה מרביץ לילד אחר או זורק עליו משהו, איך הילד היה מגיב?

 היה יושב ומספר לו סיפור????

אם הוא יראה שלמעשים שלו יש תגובה פגועה, תגובה שיש לה מחיר- הוא לא ירצה לעשות את זה שוב!

רק ככה!

ואגב, במקרה הזה ה לא משנה אם יש לו קושי שפתי או לא.

נכון שיתכן שהוא מתקשה להביע את עצמו, אבל עובדה שעם החברים הוא לא מתנהג ככה, אולי אוהב יותר מידי חזר, כמו שציינת.

אבל אצלך- אולי הוא למד, שאם הוא זורק עליך טושים- את יושבת אחר כך ומספרת לו סיפורים.

יכול מאוד להיות שלא קראתי נכון את התמונה כולה אבל כך נראה לי.

אשמח לתגובתך

חיבוק גדול!!

לבודד כן.

לשבת איתו ב"בידוד"- ברור. לא להשאיר אותו לבד.

אבל- לומר לו- בטון נעלב/ בוכה/ עצוב- בהתאם לסוג הפגיעה: קשה לי עכשיו לדבר איתך, כי אני פגועה.

אני- דברי על עצמך. הוא חייב להבין שלפגיעות שלו יש מחיר. והמחיר הוא שאת נפגעת, והוא אוהב אותך- לכן יהיה לו קשה לראות אותך כך.

אני חושבת שזה יכול לעזור ולהמעיט.

כמובן שלעודד ולשבח מאוד על כל פעם שהוא התגבר ואמר לך לפני שהוא מתפרץ, זה באמת גדלות נפש לאור המצב שלו והעבר שלו.

הבן שלי קיבל שנה אחת גננת שיח (גננת שילוב לא בסל אישי)

היה צריך קצת חיזוק לקראת כיתה א, לא היה צורך בגן שפתי/התפתחותי, גננת שיח בנוסף לריפוי בעיסוק וקלינאית תקשורת שקיבל בהתפתחות הילד בקופת חולים, הספיקו לו. (בבית הספר כבר היה בלי שילוב).

ילד שצריך גן שפתי/התפתחותי זה ילד עם קשיים יותר מקיפים ולא נקודתיים, צריך גם לעבור ועדת זכאות ואפיון (לגננת שיח מספיקה ועדת שילוב).

גם במקרה כזה אפשר לבחור להשאיר בגן רגיל ולקבל שם את העזרה, אך בדרך כלל העזרה תהיה פחות מקיפה ויהיו שם יותר ילדים.

כדאי לבדוק את הצרכים של הילד, לבדוק איזה גנים יש בסביבה (רגילים ומיוחדים), לקחת בחשבון את השיקול החברתי.

במקביל נאמר לנו לתת לו טיפולים ולרשום לגן רגיל כי הוא יכול להשתפר.

ב"ה הוא השתפר מאוד ולכן בסוף החלטנו גן רגיל

יש לו בסל 5.5 ש"ש. איך ממשים אותן?

ממה שהבנתי אחת הבעיות בגן רגיל עם סל אישי היא איך מממשים את השעות.

מקווה שיש פה מישהי עם יותר ניסיון וידע שתדע להגיד לך איך.

אני חושבת שאמורה להיות ועדה בין מקצועית (מתי"א וצוות הגן) שממליצה איך לממש אותם.

ממה שאני מכירה (יותר מכירה בבי"ס על יסודי אז לא יודעת אם רלוונטי לגן), חשוב מאוד שההורים יהיו מעורבים ויראו שהילד באמת מקבל את מה שמגיע לו.

מהבחינה הזו גן מיוחד עדיף כי שם יש מערכת יותר גדולה שאמורה להיות מותאמת לילדים שצריכים עזרה.

בדרך כלל זו בחירה מועדפת.

אם הצוות מקצועי, ואם הילדים האחרים לא בפער מהילד שלך, אז בשיקול ארוך טווח, עדיף לתת לילד שזכאי לעזרה הזו, שנה או כמה שנים במסגרת כזו. ההשתלבות אחר כך במסגרת רגילה, תהיה הרבה יותר טובה בעזרת השם. כי הוא יגיע לרמה גבוהה יותר ולמסוגלות אישית, בטחון בעצמו, ויכולת רגשית טובה יותר.

הענין הוא שבגן התפתחותי הוא בפוקוס לאורך כל היום, וגם בשעות 'הרגילות' הוא מקבל התיחסות מגננת מיומנת יותר, עם כלים טובים הרבה יותר מאשר גננת במסגרת הרגילה.

כלומר, לב הענין הוא לא השעות של העזרה שהוא מקבל בגן ההתפתחותי, אלא היחס לאורך היום כולו.

הרבה סיעתא דשמיא שתהיה לכם!

יש את סאונדינג בורד וטאצ'אט (השניה יותר משוכללת, ויקרה...).

וחבל

למשל ילדה עם קושי מוטורי אצלינו לא מקבלת הקלה

וצריכה לקבל הקלה לכתוב במחשב

בחנ"מ יש בנות שלומדות את הנושא הטכנולוגי מכירה מישהי שבזה היא עובדת

אולי זה גם תלוי בסוג בית הספר ובמגזר?

לא בכל המקומות יש את הטכנולוגיה הזו

ועדיין לא ישבנו על הזכאויות זה תהליך

כי למשל בכיתה של הבן שלי יש תלמיד עם לקות ראיה, ויש לו עזרה טכנולוגית

זה לא המצב אצלינו ברוך ה’

את היית בסדר מהמקום שלך.

יש הרבה מאד הורים בהכחשה (וגם מורים) לגבי מצב הילד שלהם.

ממליצה לדבר בשיחה רגועה כשאתן נפגשות (אולי גם כשבעלה נוכח) על האחיין.

להראות שיש דפוסי התנהגות שחוזרים על עצמם ושאת באה לטובתם.

לא לדבר על איבחון, כן לדבר אפמטית "אני ממש רואה שלא פשוט לך/לכם להתמודד עם הבריחה של X"

"מתי הוא משתולל במיוחד" , "האם שמתם לב שיש לו בעית יצירת קשר עין"... וכן על זה הדרך.

זה מסוג הדברים שצריכים לחלחל.

ובמוסד הלימודים, כל עוד הילד "שקט" , לא רוצים שום ענייני איבחונים ותוספות מצידו. יש להם מספיק התמודדות.

לק"י

כשאת מניחה שמשהו איתו "לא בסדר", וההורים לא מוכנים לשמוע.

אבל כנראה שאת לא צריכה להתערב באמת. זה נשמע שאת קצת לוחצת ומתערבת מידי.

אמרת מה שיש לך לומר, ותני להורים לעשות את שלהם.

בגדול לא באמת יודעים.

כנראה גם כי עכשיו יודעים יותר לאבחן ופעם היו פשוט "אנשים מוזרים".

אבל זה לא מסביר הכל, יש כאלה שטוענים על קשר למסכים, יש כאלה שקושרים לעניינים אחרים.

אבל המחקר להבנתי עדיין לא ממש מבין את ההצפה של המאובחנים על הרצף ברמות השונות.

עשיתי על זה עבודת גמר בקורס באנגלית לפני עשור.

(בלי לזרוק עליי עגבניות, תשאירו אותם לשקשוקה)

מחקרים מורים על עליה באיבחוני אוטיזם בעקבות אורח החיים שלנו שבו אנחנו מוקפים וצורכים מיקרו-פלסטיקים, אוכל מתועש שבו דוחפים לנו מתכות כבדות ושאר דברים...

זה משפיע על קשב וריכוז, על תקשורת .

על הגוף והנפש.

(המחקרים באנגלית, לא מצאתי הרבה חומר בעברית)

לכן נברתי שנה שלמה וקראתי.

כשיהיה לי יותר מדקה על המחשב אצרף מקורות אם תרצו

ברור שרוצה מקורות

אם אפשר שיהיה מתורגם אפילו בגוגל זה טוב

בטוחים שזה לא מחיסונים?

@משה תוכל להעלות לראשי ת’שאלה?

אשמח לתשובות בפורום

למרות שהשאלה עצמה, או יותר נכון, כמה הנחות יסוד שיש לך בשאלה הזו, לא נכונות ומעצבנות.

אבל אני אכתוב על זה בזמן אחר.

וכן. זה בטוח לא מחיסונים.

(אם משה יגיע לכאן מהתיוג הוא דווקא יגיד שכן)

ואם פתחת את השרשור רק כדי שיגידו לך שזה כן - אז בשביל מה? רק כדי שתוכלי להפיץ קונספירציות ילדותיות?

ומגדלים את הילדים כשאנחנו בעצמנו מכורים למסכים ופחות "מתקשרים" עם הילדים

לא בדקתי אבל זו התחושה שלי. גם לי יש מאובחנים...

מעבר לזה גם שינו את ההגדרות כך שכל מה שנכנס תחת בעיות תקשורת זה בעצם על הספקטרום....

האם יש מתאם בין כמות המסכים בבית, זמן המסך שמביאים לילדים, האם בכלל יש מכשירים חכמים בבית וכו', 

לכמות המאובחנים?

לק"י

הזאת.

דברים שפעם אולי לא הגדירו כאוטיזם.

אבל גם בלי קשר, זה נראה שיש פשוט עליה בכמות.

בעיסוקי משיקה למעגלי האבחון, לטעמי יש הרבה תמריצים 

(כמו הכרה של ביטוח לאומי ומערכת חינוכית משקיעה ו"שווה") לטייטל של בעיות תקשורת או "על הרצף" 

הרף היום מאוד רגיש וילד , אפילו פעוט, שאינו מספיק מפותח ברובד הבין אישי כבר נחשב לבלתי תקין עם חותמת. 

להורים שקבלו אבחון אני מייעצת להנות מההקלה שיש עם הידיעה שמילד זה יש להנמיך ציפיות. מערכות היחסים בבית ממש נרגעות

אבל לשקול בזהירות אם ואיך לשתף את הצוות החינוכי,

לעניות דעתי שם עדיף שלא יוכר כבעל מגבלה אלא בבית לתמוך ובמסגרת למצוא את הכוחות להיות אחד מכולם, ובסבלנות הסימפטומים מטשטשים עם הגיל.

א. אין דבר כזה לקבל חותמת של אוטיסט רק בגלל ''לא מספיק מפותח''. יש קריטריונים מאוד מאוד ברורים להכרה באוטיזם, כאשר הם מחולקים לשני חלקים:

בתחום הפרעות התקשורת חייבים לעמוד בכל הקריטריונים, ובתחום החזרתיות, דפוסי התנהגות, תחומי עניין, תגובתיות יתר וכו' חייבים לעמוד לפחות בשניים מהקריטריונים, כאשר יש להוכיח שהבעיות היו קיימים כבר בתקופת ההתפתחות המוקדמת.

מצורף מתוך סיכום האבחון של בני:

כלומר אפילו אם יש בעיות תקשורת קשות אבל הילד לא מנופף בידיים ולא מראה חזרתיות קיצונית ולא סובל מתחושתיות יתר או חוסר תחושתיות וכו', הילד לא יוכר כאוטיסט.

ב. אני כמובן לא טוען שאין מאבחנים גרועים או מושחתים שמאבחנים יותר מדי. אבל מי שמקצועי ולא מחפף, לא ייתן כותרת של אוטיסט רק בגלל עיכוב.

ג. לרגע אחד לא הנמכתי ציפיות אחרי האבחון, רק שיניתי אותן. הוא כנראה לא יוכל להיות פסיכולוג קליני, אבל הוא יכול להיות כ''כ מוצלח באלף ואחד תחומים אחרים כך שאין שום סיבה שנוותר לו או נוריד ממנו ציפיות. יש דברים שבהם כן למדנו לשחרר בעקבות האבחון, כמובן, פתאום הבנו למה יש לו קשיים מסוימים וזה פשוט דרבן אותנו למצוא את הדרך שתתאים לו בכל דבר אבל ממש לא להנמיך ציפיות.

למשל הוא לא מסוגל להיות במקום רועש - אז מביאים אזניות. ואם יש תפילה רועשת כמו בשמחת תורה או פורים, אז מתפללים ותיקין או שמזמינים כמה שכנים לקריאת מגילה אצלנו בבית, וכן על זו הדרך.

זה לא להנמיך ציפיות אלא פשוט להתאים אותן.

ד. התלבטנו המון אם לשתף את הצוות בבית הספר. בסוף החלטנו לשתף רק את המחנכת, כדי שתבין את הקשיים שלו (ולא תכעס עליו כאשר הוא מתחצף, למשל, וזה אחרי שזמן רב הוא אמר לנו שהוא לא מבין מה נחשב חוצפה ואנחנו חשבנו שהוא סתם מתחכם, ולכן הוא לא הבין למה לפעמים כועסים עליו ולפעמים לא).

אחר כך היו עוד ועוד תקלים עם מורים, עד שהבנו שאין ברירה אלא לספר לכולם.

למשל כאשר מורה אומרת לכל התלמידים לסדר את הכיתה אז נוצר המון רעש, כיסאות זזים, ילדים מתרוצצים וכו', אז הוא מוריד את הראש וסוגר את האוזניים בכוח.

אז המורה בטוחה שהוא עצלן שלא רוצה לעזור כשכולם מסדרים, ולא מבינה שהוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם רעש ובלגן, אז היא כועסת עליו ומענישה אותו.

למה? למה שהוא יסבול ככה? למה שהמורה לא תבין שזו לא עצלנות אלא אוטיזם? למה שלא תדע שהוא צריך סדר ושקט אחרת המוח שלו בכאוס נוראי?

אז הבנו שצריך לספר לכל המורים שלו. עשינו זאת באסיפת הורים, פנים מול פנים עם כל אחד מהמורים. ואיזה תגובות קיבלנו!

''אהההה! עכשיו הכל ברור! באמת לא הבנתי למה ככה וככה!'' או ''וואי עכשיו אני אדע איך להתייחס כשהוא עושה את זה ואת זה...''.

היה מדהים.

יום אחד המורה המחנכת הייתה חולה, והייתה מורה מחליפה אשר לא ידעה את יוסף.

והיא לא הצליחה להשתלט על הכיתה, היה המון רעש. אז הוא הוריד את הראש לשולחן וסתם אוזניים.

המורה נעלבה וחשבה שהוא חוצפן, אז במקום לכעוס על הילדים המרעישים היא כעסה עליו מול כולם ושלחה אותו החוצה למנהל.

הוא לא הבין למה היא כועסת עליו, ובקיצור המקרה הזה נגמר רע מאוד. הוא התחיל להתנהג בצורה מאוד מאוד חזרתית ולא הצליח לצאת מזה, עד שקראו לי לבוא מהעבודה כדי להרגיע אותו.

מאז אמרנו למורה וליועצת שהם חייבים לעדכן כל מורה מחליף, אפילו כזה שמגיע לשעה אחת בלבד.

את יודעת מה זה עושה לילד אם בטוחים שהוא סתם מוזר, או עצלן, או חוצפן, כשהוא בעצם פשוט אוטיסט? איזה עוול נגרם לו? כמה עונשים מיותרים הוא מקבל?

ה. ''להיות אחד מכולם'' זה בדיוק מה שרצינו שהוא יהיה, עד שהבאנו שהוא אוטיסט. למה אתה לא יכול לשבת בבית הכנסת כמו כולם? למה אתה חייב לאכול את החולצות שלך עד שהן נהרסות? למה אתה לא יכול פשוט להפסיק להגיד דברים לא מתאימים?

ברגע שהבנו שהוא לא כמו כולם, שהוא יחיד ומיוחד, ירד מאיתנו המון לחץ וגם עליו זה השפיע לטובה. אין שום סיבה להניח שילד אוטיסט יכול פשוט בלחיצת כפתור ''להיות כמו כולם'', לא בבית ולא בבית הספר. אוטיזם זה לא משהו שאפשר לשים במגירה כשזה לא נוח.

כשאת כותבת ''למצוא את הכוחות להיות אחד מכולם'' את עושה האשמת הקורבן, לא פחות (לא שהוא קורבן אבל לא מצאתי ביטוי מתאים יותר). כאילו הוא פשוט חלש ולכן לא מצליח, אז הוא רק צריך למצוא את הכוחות ו... מה בדיוק? ''להבריא'' 6 שעות ביום מהאוטיזם שלו? איך בדיוק?

ו. הסימפטומים מטשטשים עם הגיל? איך? אם כבר אז להפך, ככל שהרמה החברתית והיכולת לנהל קשרים מורכבים עולה אצל חבריו, כך הוא נשאר יותר מאחור.

כמובן הוא מקבל המון עזרה מקצועית, פסיכולוגית וריפוי בעיסוק וקבוצת מיומנויות חברתיות ועוד כל מיני שמות יפים, וזה באמת עוזר לו ותורם לו, אבל זה לא שבהמשך הוא יהפוך להיות ''כמו כולם'' (ע''ע סעיף ה).

שכוייח וכל טוב.

מקומות שקטים ואםהוא מעניין אותו מדע אז מוזיאון המדע או מוזיאום המוסיקה

תודה!

לק"י

ויש כאלה שממש כן....

וגם תלוי בתחומי העניין שלו.

מוזיאון ישראל בירושלים מארגן שעות שקטות באגף הילדים והנוער. היינו פעם אחת היה מצויין. כדאי לברר על זה