המשך מ- ... - נסיונות פעילים

אחרי הדרך המזעזעת הזו, נכנסתי לזאל.

מי שהתברר אחר כך כמדריך שלי, ניגש אלי, לקח על עצמו את התיק תוך שהוא אומר בחביבות: "הי. אני יוסי. אתה נצח, נכון? בוא, אני אראה לך את החדר שלך, אחרי זה תיכנס לשיעור אה?"

המהמתי משהו לא נהיר ודידיתי אחריו. מותש מכל מה שהיה. דווקא נראה נחמד הבחור הזה. יוסי. לפי הזקן שלו הערכתי שהוא בן 30, לפי מה שאני יודע הוא לא אמור לעבור את ה24.

הוא הכניס אותי אחרי צעידה קלה לחדר אפרורי עם כמה מיטות מסריחות. טוב כבר ראיתי בחיים שלי מקומות הרבה יותר גרועים. בצד עמדה מיטה מוכה מיותמת. הוא הניח עליה את התיק, הסתובב והצביע אל אחד הארונות. "פינינו לך את המדף הזה, מקווה שזה בסדר.." המדף הכי נמוך בארון. טוב, מה כבר אני יכול לצפות. "הי, נצח." הוא התקדם. "תתארגן פה כמה דק ותבוא לזאל. נדבר." הוא התנדף משם.

התיישבתי על המיטה. לעזאזל מה אני עושה פה. אבל החלטתי שאם נותנים לי עוד צ'אנס, אני באמת אעשה הכל כדי להיות בסדר. אפילו להיות מצוין, אבל אני לא מפנטז עד כדי כך. גם בסדר זה טוב בשבילי כרגע.

דחפתי לארון כמה ספרים, בגדים, אוכל שאימא שמה לי לתיק. השארתי את התיק ליד המיטה מכניס לכיס את הארנק. אין לדעת מה טיב החבר'ה פה. כבר קרה לי שגנבו לי כסף בישיבה. יצאתי. חושש קצת. אבל מקווה שבעז"ה יזרום הפעם.

*

ערכתי שיחת הכרות חגיגית עם הר"מ. היה נראה כאילו אף אחד לא עידכן אותו מי זה נצח באמת. נו שוין. "תראה" הוא פתח ישירות. "אני יודע שהרמה הלימודית שלך כרגע, ואני מדגיש, כרגע, לא משהו" תקעתי חצי חיוך נבוך. "ביקשתי ממשה שיהיה חברותא איתך עד סוף הזמן. ואנחנו גם נלמד יחד, באופן פרטי אם יהיה צריך, תוכל לבוא אלי הבייתה או שנקבע בכל מקום שתרצה. בסדר?" הוא חייך אלי. אהבתי אותו כבר מהרגע הראשון. הוא קרא למשה. בחור גבוה שהיה נראה תוסס מאוד שם, עם עיניים פקחיות כאלה. פחדתי מהעיניים שלו, הוא היה נראה חכם מידי. באיזה שהוא מקום אפילו תחמן כזה. אבל דחקתי את המחשבות לפינה. הצגתי את עצמי. מסתבר שאח שלו היה המפקד שלי ומכאן... "אני רואה שאתם כבר מסתדרים. מצוין. אני זז." הר"מ חייך שוב את החיוך שלו והלך. המשכנו לעמוד שם ולדבר. משם עברנו לארוחת צהריים יחד. גיליתי שהוא בחור פיקח, כמו שחשבתי, מכיר את כל הישיבה בעל פה, וראיתי גם שכולם קצת קצת פוחדים ממנו. באיזשהו מקום.

אני יודע לזהות אנשים מקילומטר.

*

התחלתי ללמוד עם משה. ישבתי לידו בכל השיעורים ובכל הסדרים. גיליתי שאני די מחבב את הבחור הזה בסה"כ. הוא קלט אותי מהר ועזר לי בלימוד בלי לתת הרגשה שאני נעזר בו. הוא מאוד הקל עלי בהכל, תמיד דחק בי לשאול ולא להתבייש ממנו, כי באמת היה לי במה- לא ידעתי כלום כמעט ממה שלומדים. כשלמדנו יחד הוא ידע איפה נקודות השבירה שלי והיה שולח אותי להתאוורר. בשיעורים היה מסביר לי מושגים בסיסיים בשקט, גם בלי שאני אשאל. לומד איתי למבחנים, נותן לי עצות להצליח יותר.. ובאמת התחלתי להרגיש פתאום את הטעם של להצליח. התחלתי להצליח. כשאני מדבר על הצלחה מבחינתי 50 ומעלה במבחן זה להצליח. זה אומר שידעתי חצי מהחומר. הייתי מאושר, והכי חשוב ההורים שלי. העיניים שלהם נצצו כמו עור של ערפד בשמש כשהייתי חוזר הבייתה. הם בחיים לא היו מאושרים כל כך כשאני חוזר. עד עכשיו אם הייתי חוזר הבייתה משמע השעו אותי מהישיבה או במקרה היותר גרוע העיפו לצמיתות. פתאום אני חוזר ביום שישי והם מחייכים. זה עשה לי משהו. הרגשתי שווה יותר. ובעיקר הרגשתי חייב למשה. הוא הפך לחבר הכי טוב שלי בישיבה. סיפרתי לו הכל. על כל הישיבות שעברתי, התלמוד תורה המסוייט, העימותים עם ההורים.. לא החסרתי ממנו כלום. והוא תמיד ידע להקשיב לי, וקיבל אותי יפה כל כך.

לאט לאט הרגשתי שזה נהיה לי חונק מידי. אני כל הזמן איתו. מתפלל לידו, לומד רק איתו, יוצא למבצעים איתו, אוכל לידו.. נמאס לי. פתאום שמתי לב שהוא נהיה אובססיבי על כל דבר. "אתמול כשהיית ליד הקולר דיברת עם מנדי, נכון? מה דיברתם?" או "מי זה הבחור הזה שישבת לידו כשיצאתי מהמקווה?" או "נכון שמואל שאיתך בחדר? אתה בקשר איתו?" עניתי לו תמיד על השאלות שלו, וזה הרגיש לי מוזר משהו. כל העניין איתו מאוד העיק עלי. נכון, הוא עוזר לי והכל אבל.. יש עוד אנשים חוץ ממנו. אני לא חייב לו. הוא אשכרה פיתח אלי אובססיה. הוא תמיד הצהיר באוזני שרק הוא באמת מכיר אותי ויכול לעזור לי, והוא באמת אוהב אותי, הרבה יותר מההורים שלי ומכל החברים הזבל שהיו לי.

מה שהכי הציק לי זה, שהוא הרשה לעצמו לדבר עם כל העולם ולהיות הבחור הכי חברותי כמעט בישיבה ואני תמיד צריך להישאר מאחורי הצללים שלו. זה שיגע אותי.

הגעתי למסקנה שמשהו ממש לא בסדר איתו. ונזכרתי שבהתחלה כשרק ראיתי אותו הוא כבר לא הכי מצא חן בעיני. אבל לא מצאתי את האומץ להגיד לו שהמציאות הזו לא נעימה לי. פחדתי מהתגובה שלו. יותר נכון, פחדתי ממנו. וגם.. כן, אהבתי אותו, למרות הכל.

*

"נצח, מה איתך?" אחותי. ליל שבת. המרפסת בבית.

הסתכלתי עליה במבט עייף, "הכל טוב.." רק שלא תתחיל לחפור. "אוף, נצח. נראלי שמשהו לא טוב עובר עליך." ידעתי שאם אני לא אענה לה בתוקפנות אני אתחיל לבכות. "תשמעי, אמרו לך שהכל בסדר, נכון? אז סעי. הכל בסדר." היא הסתכלה עלי במבט הכי מעצבן שאחיות יכולות להפיק. "אין לך מה לנסות נצח. אתה לא יכול להסתיר ממני כלום. דבר." אעעע איזה חופרת הילדה הזאתי. כמה לחיצות מצידה ו.. נשברתי בסוף. סיפרתי לה הכל. על משה. על ההצלחה. על שאני לא רוצה לאכזב את אבא. על שאני מרגיש חנוק ואינלי טיפת פרטיות יותר. "נצח.." "הי. שלא תעיזי לחבק אותי. די עם זה" העפתי אותה. אין.. הבנות האלה.. "תשמע, אתה צריך לדבר איתו ולהסביר לו שזה לא מתאים לך, באמת שכל הכבוד לו שככה הוא עוזר לך, אבל לכל דבר יש גבול. מבין?" המהמתי. "תקשיב. אל תפחד, באמת. גם לי הייתה חברה כזו.. וגם, פחדתי לומר לה. בסוף אמרתי. היא אמנם מאוד נעלבה ולא רצתה לדבר איתי כמה חודשים, אבל אני נהייתי חופשיה פתאום.. מבין?" אחותי. באמת נשמה טהורה. בכל מה שעברתי בחיים שלי היא תמיד הייתה איתי והבינה. אני בחיים לא אשכח לה את זה. "אני באמת יעשה את זה, כמו שאמרת" הבטחתי לה. יש מצב שזה לא יהיה כזה גרוע להגיד לו. בסך הכל אם הוא כל כך אוהב אותי כמו שהוא אומר הוא חייב ללמוד לשחרר אותי גם.

חזרתי לישיבה נחוש בדעתי. אני אדבר איתו והכל יהיה בסדר.

*

"משה?" פניתי אליו באמצע ההסבר שלו על רש"י. "תשמע.. אני לא יכול יותר בצורה הזו, אתה חונק אותי. תבין, אני באמת אוהב אותך כמו אח שלי, אבל אתה לא נותן לי ספייס." הוא הסתכל עלי מוזר. "אני מבקש ממך, בוא נתרחק קצת. בבקשה. נמשיך ללמוד יחד אבל..." העיניים שלו הפכו להיות קטנות באופן משמעותי. הוא הסתכל עלי כאילו רצחתי הרגע את הבן שלו או לפחות שברתי לו יד. הוא קם מהמקום שלו בצעדים חפוזים כאלה וכועסים, חוטף את הכובע והחליפה ויצא מהזאל. עקבתי אחריו במבטי. מה שאמרתי היה עד כדי כך גרוע? כאילו.. מה זה? סה"כ ביקשתי שירפה קצת. החלטתי לנסות להמשיך ללמוד, אח"כ אני אנסה לברר איתו מה המצב.

"נצח... מה קורה?" טפיחה על השכם. הסתובבתי. "תמיד אתה זה שמשוטט בחוץ ומשה בפנים מחכה לך. מה קרה הפעם?.." לא חייכתי. "עזוב שמואל".

*

ניגשתי אליו בזהירות בחדר אוכל. "משה.." הוא הסתובב מעם הצלחת והתחיל לצחוק בקול. "סע, סע ממני יא חתיכת דיסלקט.. תיזהר לא ליפול במדרגות, אה?" הוא לא אמר את זה. הוא צעק את זה. הרגשתי את האזניים שלי מקבלות גוון של אבטיח. הוא המשיך להמטיר עוד כל מיני גידופים מגוונים בהם הוא צוחק עלי ומזלזל בי. חטפתי שוק, התחלתי לפסוע אחורה בשקט והתקדמתי מהר אל היציאה בראש מורכן. אם אני לא אלך אני לא אצליח לעצור את עצמי מלהחטיף לו.

מה יש לו לעזאזל?, סך הכל ביקשתי שירפה קצת. למה הוא משתמש נגדי במה שסיפרתי לו? שטפתי פנים ומיהרתי אל החדר שלי. לא נותן לעצמי לבכות. אני ילד גדול. אני אתמודד עם זה. אבל הצורה שהוא הגיב הייתה הצורה הכי מוזרה שפגשתי אבר. ידעתי כבר מההתחלה שמשהו דפוק איתו לגמרי.

חשבתי אבל שזה ייגמר כאן, הוא יקלל קצת יעליב קצת, יקח לו כמה ימים להתאושש, וזהו..

להמשך ממש לא ציפיתי כבר. ומכאן המצב רק הידרדר למקומות הכי פרועים שרק יכלתי לתאר.

למה תמיד אני מסתבך עם דברים כאלה?





ההמשך לא בטוח יבוא.

מוזמנים להגיב.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם

הא?