תמיד היינו צועדים,
יחד באותם השבילים;
לאור ירח דק,
או פירורי שמש מחממים
לאט, לאט,
כל לילה הפך יותר ארוך מהיום
והיום יותר רחוק מאתמול,
ואת מתרחקת
עם הרבה אתמולים שלנו.
מביט בצלליך השחורים
תחת רקיע זרוע כוכבים,
מתרחקת אל תוך ההרים
סביבך ערפל סמיך,
אבקת קסמים
וכשהלב שבור
אז פורחות המילים
נעלמו העקבות,
נותרו ממך רק הצלילים
והתווים מסתחררים,
במחול עדין, חסר מילים
ולחן רך ונוגה
מזדחל מבין הטללים
אז התיישבתי על סלע קשה
בין עמקים, חרוש צללים
להאזין בחרש
לרחשי הצלילים
הם קראו לי, הצלילים,
למצוא את המילים
ולאסוף שברי אותיות
בשכרון חושים,
לעטוף לצרור ורדים .
אותיות ושברי אותיות
מונחים בכבוד מלכות,
לשלוח לך עם אחרון הכוכבים,
שכבה בדממת אלחוט.
וכשהלך והסתלק לו האופל
השחר הפציע באופק
שולח אל הפסגות גווני כתום,
הזריחה הולידה יום.
אני שומע עכשיו שריקת רוח חדה;
מקיצה סוס אציל לדהור
אני מרגיש,
כמו הד בתוכי ששר באלפי קולות,
אני יודע, את קיבלת את המילים,
את חוזרת עם האור.
שלום לך נסיכה,
לבושה בשחור.