כתבתי כבר על הכל. על הכאב. על הבדידות על הביחד. על הלב הקטן. על הזכרונות. על הדם והסיוטים בלילות. כתבתי כבר הרבה. על העצב. על הצחוק המזויף על השתיקה התמידית והדיבור שכולו מסתיר את כולי. כתבתי על האמת על השקר על המשפחה שבתוכי ועל תוכי ללא משפחה. כתבתי על אבא ואמא. ועל אמא ואבא. על רחמים ואכזריות . על השאלות והבלבול. על הבלאגן והרעש שמתוכו יוצא כל השקט, על חוסר הסדר ועל החוסר בכלל. על הצעקות והצרחות על הבכי והפחדים. על החושך הכבד הזה והאור שלא אראה יותר. על הגעגוע האכזרי והדמעות על זכרונות ורגשות. על הצלקות והמכות. על ההכחשה והכעס, על הדיבור דרך ההציור, על הכתיבה. על הנפש והנשמה. על הצבעים והגוונים על השחור והלבן. על החיים ועל המוות ועל החיים שלאחר המוות. על אמא אדמה ומלאך המוות והשטן. על אנשים יפים עם חיוך שלא יחייכו יותר לעולם. על דרך אל חזור ועל ה. על החץ שנורה לי ישר אל הלב שכמעט והרג אותי ועל השיקום שיימשך כל חיי. על חרטות ואשמות. על ההתנפצות והרסיסים. על היופי והחורבן על שני העולמות. על הפריחה והשממה. על מחשבות מרחפות ודיבורים באוויר. על חיבוקים אינסופיים. על חברות. וחברות. ןהביחד של הלבד והלבד של הביחד. על האהבה והשנאה. האדישות הריק ואי הרגשה. על הרצון וחוסר היכולת על הידיים הכבולות. על הבור המפחיד והשחור שבאמצע הלב. על החיים על העולם על השמים והים. על אלוקים ועלי.
כתבתי את עצמי. חיבקתי את עצמי. והכאבתי לעצמי. שלוש שנים נגמרו וזה נראה שהולך להיות רק קשה יותר. אני פה תמיד, אומרים לי אנשים. אבל זה גם מה שאני אומרת לעצמי, ואני מעדיפה את עצמי בדרך כלל

כל זה קורה בפנים. ועל כל זה כבר כתבתי הרבה. ועכשיו אין בי יותר עוד מה לכתוב. אני רק צועקת


אלוהים


השארת אותי לבד

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם

הא?