רק?

מספיק עם הדברים הללו..

אף אחד לא מזלזל בגדולי תורה.

אבל ברור שהאמירה "תעשו את מה שאתם חושבים ומאמינים ותעזבו את מי שלא חושב כמותכם בשקט"... - כאשר מדובר על סיכון חיים להצלת עם ישראל, זה לא כמו עשיה פרטית של מישהו, "תעשה מה שאתה חושב".

מובן מאד, אם אנשים שהם ומשפחותיהם מתגייסים, טוענים כלפי מי שסומכים על אחרים שיסתכנו עבורם. והתשובה, "תעשו מה שאתם חושבים ותעזבו.." אינה קשורה. הרי אם הם לא יעשו, איש לא יעשה זאת, והסכנה תהיה לכולם. הטענה צודקת ואי אפשר להיפטר ממנה ע"י "תעשו..ותעזבו".

אפשר עניינית לומר שיש מול זה ערך של לימוד תורה. אפשר עניינית לומר שיש אוירה שלא מאפשרת, לפחות במקומות מסויימים.

אבל אי אפשר להתייחס כאילו זה ענין פרטי של כל אחד בפני עצמו.

אם הם לא היו חושבים שזה הדבר הנכון נקודה הם לא היו מתנהגים ככה (אידאלית לפחות)

יש מסירות נפש בפרסנה, בזוגיות, במאמצים נפשיים 

בהמון מישורים

דיון שפתחתי למטה, התמודדות כלכלית, בהחלט מתחיל מכך שבעלי ואני בחרנו בלימוד תורה (אנחנו לא חרדים, אבל תורה זו תורה), בשנים ללא פרנסה מסודרת ויציבה שהבעל מביא אלא צמצום במודע ובידיעה מראש שאנו הולכים על מהלך של מסירות נפש.

יש מקרים שזה הולך חלק ופשוט יותר, יש מצבים שזה מסתבך - כמו שקורה לנו כעת עם ההריון המורכב הזה - אבל בשורה תחתונה כל זה נעשה בשביל לימוד תורה של בעלי שנים ארוכות. שנים שבהם הוא לומד תורה, וזוכה ללמד הרבה תורה

הרבה אנשים למדו הרבה תורה ממנו בשנים האילו (ועוד ממשיכים וימשיכו ) 

הוא זכה ללמוד הרבה תורה בשנים אילו

וכל השנים הללו - זה מתוך צמצום ומסירות נפש, בלי שום גוזמה.

(רק כדי להוציא מספק, אחרי 10 או 11 שנים הוא גם התגייס ועד היום גם יוצא למילואים כל שנה.)

מלבד מה שאכן יש פוסקים חשובים שסבורים שמי שבאמת לומד, פטור ממצוות מלחמה.

וגם מי שלא חושבים כך - לא מסכימים עם זה שהצבא יתערב לישיבות בסדרי הלימוד ויחליט מתי תלמיד מתגייס (זה נכון לישיבות "ציוניות" גם כן), אלא בהתייעצות בין צרכי הצבא לבין ההתגדלות בתורה של כל אחד.

וגם מי שחושש מאוירה שאינה מתאימה, זה לא דבר ריק. צריך לברר מי האדם ובאיזה מקום.

אבל הדבר הבסיסי שנצרך, הוא ההכרה הגדולה, הן בערך של לימוד התורה, והן בערך של הצבא. והכרת הטובה העמוקה כלפי הצבא על חיייליו ומפקדיו.

וממילא, כשיש הכרה אמיתית כזו, ולא כדי "לצאת ידי חובה", אז יש גם השתדלות שיהיו תנאים מתאימים בצבא לאנשים יראי ה' שרוצים אוירה קדושה גם בהיותם שם, כדי שמי שאינו יושב ולומד, יוכל להיות שותף במצוה הגדולה הזו. לא פחות ממה שמשתדלים שתהיינה ישיבות מתאימות לכל מיני סוגי בחורים, מתוך הכרה בערך למוד התורה.

ולא שבמקום להשתדל על דברים כאלה, פוטרים את המצפון באמירות על "הצבא"...

ראי בתגובה עליה הגבת.

מי שלומד תורה באמת, כי כך הורוהו רבותיו, שתלמידי חכמים פטורים ממצוות מלחמה - בוודאי שאינו "מושחת" ח"ו. ההיפך - תורם לעם ישראל תרומה גדולה בלימודו, ומחלוקת האחרונים האם חייב למרות זה להשתתף במלחמה או לא (כשהמצב אינו ממש פיקוח נפש שאי אפשר בלי זה להילחם, שאז בפשטות יודו גם הסוברים שאינו חייב בזמן רגיל. לפחות חלק חשוב מהם).

לגבי "הם" מכירים תודה עמוקה - תלוי מי.

כיום כבר הגיעו סגנונות מטורפים (יתכן שאכן גם בגלל ה"מלחמה" שכפה בג"ץ עם נושא הגיוס, והאש שלפיד הבעיר אח"כ), שמדברים על הצבא בצורות מזעזעות. כבר נכתב גם כאן לחרפתנו.

אבל גם מי שמכירים תודה עמוקה - כבר אמרתי: אם אלו לומדי תורה מובהקים, ענין אחד. וגם להם צריך להכיר תודה.

אם אלו כאלו שאינם כך, אז לא מספיק ש"יכירו תודה", הם צריכים להשתתף במערכה על נפשנו וארצנו.

ואם חשים אישית שהמקום שאליו יגיעו עלול לקלקל אותם, אז צריכים לומר את זה בשברון לב, לא ב"גאוה של שנאה", כמו כל אדם שאנוס להפסיד מצוה עצומה, וגם שלא יכול להשתתף בהגנה על עצמו ומשפחתו.

וזה גם אמור לגרום, שתהיה השתדלות גדולה מצידם שתהיינה מסגרות מתאימות. מתוך רצון לקחת חלק בזכות והחובה הגדולה הזאת.  דומני שאי אפשר לומר שזה בדיוק מה שקורה היום.

והעיר שנאמר "למלחמת מצוה הכל יוצאים" ולא נאמר, "אבל ת"ח לא".

וכן הכריע מרן הרצי"ה זצ"ל. 

ומחה במלחמת השחרור באלה שעשו שימוש במה פרסם הרב קוק זצ"ל בזמן מלחמת העולם הראשונה בבריטניה, שמטרתו היתה לפטור אותם מלהשתתף במלחמה ההיא, שלא נגעה להם ולא היתה בה כל מצוה.

וכבר הזכרתי שהמלאך מחה עפ"י הסבר חז"ל ביהושע, על שביטלו תורה בלילה, "עתה באתי", אך לא על היום, שבו היו עסוקים במלחמת מצוה.

ומכל מקום, אי אפשר להכחיש, שיהיה הטעם אשר יהיה, היו ת"ח גדולים אחרונים, שכן אמרו שפטורים.

[שמעתי בזמנו, שפעם הגיע ראש ישיבה מסוים אצל הרצי"ה זצ"ל, ודנו בענין. אמר  לו הרצי"ה, אם כן אתם מודים שמכאן אין ראיה ומכאן אין ראיה וכו'. אמר לו: אנחנו מפחדים שהבחורים יתקלקלו.. אמר לו הרצי"ה, אנחנו לא מפחדים מזה.  מכיוון שזה היה בזמנו מפי השמועה, איני יכול לקחת אחריות מדוייקת על הסיפור, אבל רגליים לדבר]

ותלמידיהם שסומכים עליהם, הולכים לפי רבותיהם. אי אפשר לבוא אליהם בטענות. וגם אי אפשר להכחיש, שאכן האוירה בצבא, לפחות בחלק מהמקומות, אינה פשוטה. ובוודאי שכיום יש דברים שצריכים תיקון חריף, ולא יעלה על הדעת שתהיינה מדסיו"ת וכד'. והיה ראוי מאד להתאמץ על כך שאדם שמתגדל בסביבה טהורה שמנותקת מכל מיני השפעות "רחוביות", יוכל בדיוק כך להיות בצבא (וכבר כתבתי, שלדעתי מי שהיו צריכים להתאמץ על כך, הם דווקא אלו שנמנעים בגלל זה. שהרי זו מצוה עצומה. ומכל מקום גם הם מודים שכך זה לפחות למי שאינו עוסק בקביעות בתורה).

וגם אין להכחיש הערך הגדול, כמובן, של לימוד התורה ותועלתו גם למלחמה. "בזכות מי היו רגלינו עומדות במלחמה, בזכות שערי ירושלים שהיו מצויינים בתורה". והרב הנזיר זצ"ל אמר שהיה ראוי לסדר בשעת מלחמה תורנויות למידה, כדי שלא ייפסק קול התורה. אבל בוודאי לא דיבר גם הוא על מציאות שכלל לא יוצאים למלחמה.

ומסתבר, שאם הצבא אינו צריך את כל כח האדם, אז עדיף שיהיו כאלה העוסקים בתורה אז. שהרי המצוה היא לפי הצורך. ובוודאי שליחידי סגולה, יש מקום להיפטר כשלא ממש צריכים כל אחד. וכך נהג הרב משה בלייכר שליט"א. הרב ליאור שליט"א, המתמיד העצום, אכן שירת אישית תקופה קצרה מאד.

הרצי"ה זצ"ל סבר שעקרונית מלחמת מצוה גם על ת"ח, והפרטים של כמה ומתי - ע"י ראשי הישיבות, בהתחשב בצרכי הצבא ההכרחיים. היו כאלה שבירכם כשהודיעו שהולכים לתקופה תוך כדי הלימוד (במרכז הרב היו יוצאים לחצי שנה, חוזרים לישיבה, ואח"כ ממשיכים במילואים), היו כאלה שדרש מהם לא לצאת - כי ראה שעתידים להתגדל בתורה, ועדיין לא הגיע זמנם לכך.

הרב צבי טאו שליט"א, כשניגש אליו פעם מישהו להתייעץ אם כבר לצאת לתקופה של הצבא, אמר לו "בעיניים נוצצות": מי שלא מרגיש חשק ללכת לצבא, זה חיסרון בתורה שלו..  זה לא סתר את התיאום המעשי מתי מתאים. אבל ה"חשק" העקרוני, כך צריך להיות. מי שלומד תורה מתוך "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", שכל התורה עניינה הופעת סגולתם הפנימית של ישראל.

וכן הרב גוסטמן זצ"ל, שהיה גאון אדיר וישב עוד עם ר' חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, והיה נותן שיעורים בגמרא של ארבע שעות בעיון עמוק, אמר למישהו שבא להתייעץ איתו על כך: האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?...

ואני ראיתי ת"ח, שיצאו ישר מהסטנדר לבקו"ם - כשהתגייסו לפז"מ של כמה חודשים לתותחנים אגב הלימוד בישיבה - וחזרו לא פחות טובים, ועוד יותר, לתלמודם. והתגדלו למרביצי תורה.

אני גם מעריך, שככלל, לא יתגייסו בקרוב - הן מטעמים של סברא שכך צריך לנהוג, והן מחשש של "האוירה" (כנ"ל, לצערנו לא חשש מבוטל), ואני לא חושב שהדרך לשנות היא בכח. אלא ע"י יצירת מסגרות ראויות לחלוטין, והפחתת החשד שבאים "לשנות" מישהו.

[פרק הזמן של שלש שנים כבר פחת...]

עם זה, אני אומר לך.. אין דעתי נוחה מה"ימשיכו לשרוף פחים, לזרוק טיטולים" וכו'.

מי שעושים את זה הם מיעוט שבמיעוט, עם התנהגויות פראיות, ששרשן כנראה אינו בנושא הגיוס, אלא בחינוך בסיסי למידות. חלקם, כאלה שלציבור שם בעצמו יש בעיה איתם.

יש הרבה אנשים המכנים עצמם "חרדים", שהם אנשי מעלה, עדיני נפש, תורתם ניכרת עליהם, ויש הרבה מה ללמוד מהם.

בס"ד

באופן כללי

קשה לצאת גדול בתורה אם במקביל משרתים בצבא.  קשה ונדיר.  

כדי שיצאו מספר גדולים בתורה, צריכים לשבת הרבה הרבה אנשים ללמוד תורה,  הרבה שנים. 

מחלקם הקטן יצאו גדולי הדור.

עם ישראל צריך לומדי תורה, צריך גדולים בתורה, 

וגם צריך חיילים, מפקדים

בגדול אדם שממוקד בתורה - לא יכול לשרת שירות מה שקרוי "משמעותי" בצבא.

כמובן שכאשר מגייסים מישהו בגיל 30 או 32 כמו בעלי, זה לא שירות קרבי. שירות קצר ומינימלי. 

כמובן כאשר מישהו משרת שירות ארוך ומשמעותי בצבא, הוא לא יוצא גדול הדור. 

חייבים חיילים קרביים

וחייבים לומדי תורה קרביים.

חייבים אנשים שמוסרים את הנפש בשני התחומים

אסור שאילו יכעסו על אילו

ולא אילו יכעסו על אילו

כולם צריכים להבין את התפקיד החשוב של השני.

בס"ד

גם בעלי רב.

למד הרבה שנים, עד שבגלל צורך פרנסה נאלץ לצאת מעולם הלימוד

הוא התגייס (בשמחה, מתוך אמונה שזו מצווה גדולה)

והיום הוא עובד

אבל אין לי ספק שעמ"י הפסיד גדול תורה של ממש  -

עם היכולות שלו, היה יכול להיות אחד מגדולי התורה של הדור.

אבל לא הייתה אפשרות כלכלית.

אז הוא רב, ויודע המון, והרבה אנשים שואלים אותו ולומדים ממנו.  הוא מעביר שיעורים. 

והוא עדיין מתאמץ למצוא זמן ללמוד.  בזמנו החופשי - בסוף יום עבודה. 

אבל היה לו הרבה לאן לצמוח עוד בתורה אם היה לומד עוד שנים

(וכנ"ל עוד כמה חברים שלו)

וזה לא קרה  - גם בגלל המציאות, גם בגלל הגיוס שהוציא החוצה מהלימוד. 

הנקודה שלי -

אפשר ללמוד תורה וגם להתגייס

אפשר אפילו להגיע להיות רב - ולהיות בצבא בשלב מסוים.

זה נכון לגבי רוב עמ"י.

ככה הרוב צריכים לעשות.

אבל צריך אחוז מסוים מעמ"י 

(ולא, זה לא צריך להיות כל הציבור החרדי, אבל צריך שזה יהיה אחוז לא זעיר מעמ"י, אלא אחוז ניכר ) 

צריכה להיות קבוצה מעמ"י שילמדו תורה - באינטנסיביות, שנים רבות (ללא גיוס קרבי-משמעותי באמצע)

ממנה יצאו המנהיגים הרוחנייים של עמ"י.

זה יכול לבוא מציבור דת"ל, חרד"ל, חרדי... לא משנה.

כי התורה היא אותה תורה.

אבל צריכים לומדי תורה בעמ"י - גם כאילו שלא מתגייסים או שכמעט לא מתגייסים. 

כדי שיצאו גדולי התורה של הדור הבא.

בס"ד

שכל עמ"י צריך לזכות ללמוד תורה שנים בודדות - כי כולם מצווים ללמוד, וחשוב שכולם יתחזקו ויבנו את הבנין הפנימי שלהם.

וחוץ מזה צריך שחלק מעמ"י ישב ללמוד שנים ארוכות (עם מלגות וכל מה שצריך כדי לאפשר את הלימוד)

אבל שזה לא יהיה דוקא ציבור חרדי, או דוקא ציבור כזה או אחר.

אלא מי שמתאים

מסוגל ורוצה לשבת ללמוד הרבה שנים - ימשיך.

מכל הציבורים 

מכל שומרי המצוות

כואב לי על הציבור החרדי ששבוי בתפיסות החברתיות שלא מאפשרות לאנשים לחרוג החוצה מהסטנדרט

ואני מסכימה עם הציבור החרדי שצריך הרבה לומדי תורה רציניים

אני גם מסכימה אתם שיש בעיה לא פשוטה בצבא - ולא קל לבן תורה להתגייס

ומצד שלישי- הלוואי שכמה שיותר מהחרדים יגייסו והצבא ישתפר

מסכימה שזה נורא שבציבור החרדי יש מענה רק למי שבחר להמשיך להיות אברך.

ובעצם מי שלא מצא את עצמו בעולם התורה, סוג של הופך להיות סוג ב'. או "שבבניק"

יש מענה, אומנם, לעולם התורה ככלל שזה מדהים, ומשגשג היום בארץ (שזה זכות בפני עצמה, שהתורה פורחת בארץ ישראל. מדפיסים כמויות של ספרים, מלא ישיבות וכוללים נפתחים או קיימים)..

מצד שני, צריך לעשות חלוקה כמו שרעיה ואם בישראל כתבה , לצורך של לומדי תורה שזה לצערי חסר בציבור הדתי לאומי. כן , לומדי תורה, שלא הופכים עכשיו להיות הפוסק הבא של הדור, כאלה שפשוט לומדים שנים על גבי שנים. אולי הם יהיו רבנים, מחברי ספרים, דורשים בציבור, וכו' , אבל לא בהכרח "ענקיים". וצריך את זה. אפילו צריך רק אם הם פשוט יישבו ויילמדו. "אברכים".

מצד שני, צריך מלגות יותר רציניות לאנשים שלומדים על מנת להתגדל בתורה, ולהיות ענקיים , שכאלו אנחנו צריכים.. וכואב לי לשמוע שבאמת יש כאלה שמסוגלים לכך , אבל לא התאפשר להם.

לא הייתי מפסיקה לתת מלגות לאברכים "פשוטים", כן צריך לעשות הבחנה בגודל המילגה, או בכמות האברכים לפי איכות הלמידה שלהם. (ולא סתם כאלה שמשחקים אותה לומדים כי ככה החברה קבעה.. שהאמת זה יפה בעיניי שחברה הגיעה לדרגה כזאת שאנשים מתביישים בזה שהם לא לומדים תורה. זה בעיניי גם סוג של "הישג".. אם כי הוא קצת הוקצן.. אבל ככה חברה נבנית מהקצנה למיתון.. )

ממש עזרת לי לעשות הבחנה לגבי דברים שחשובים לי. תודה!! 

למלוא הזמן.

ההגדרה הבסיסית היא, שבזמן מלחמה, יוכלו להשתתף (אמנם נכון שמבחינה מסויימת כל הזמן אנחנו ב"מלחמה", אבל הצורך של כח האדם אינו כל הזמן אותו דבר).

ואני מעריך שבעלך לא הפסיק לגדול בגלל כמה חודשים של שירות בצבא. גם תלמידי חכמים גדולים עשו את זה, וחזרו ללימוד. זה לא שהצבא בהכרח "מוציא החוצה מהלימוד". הולכים לכמה חודשים, וחוזרים ביתר מרץ.

ובאמת יש כאלה, שממש צומחים לגדולים, שיסתדרו בלעדיהם.. 

אלא אצלו זה היה כנראה בגלל הצורך לצאת לעבוד ולפרנס.

זה באמת מאד מתסכל, שיודעים על מישהו שהיה יכול לגדול עוד יותר ויותר - ונאלץ במידה מסויימת לא להמשיך כך.

א. הנקודה הייתה להכיר במסירות העצומה הנדרשת בשביל שנים ארוכות של לימוד תורה.  מסירות יומיומית משך שנים. 

ב. תלוי למה הכוונה "שילוב"  - רוב המתגייסים בגיל 30-32 ומעלה הם כאילו שמתגייסים לרבנות צבאית או מסגרת צבאית דומה, שבה אין נשים. זה ודאי לא שירות קרבי. 
האם כשכתבת :"בעלך מראה שאפשר לשלב בצורה כזאת או אחרת" זו הכוונה ? שילוב כזה?   אם כן - אז זה אפשרי אכן.

ג. אצלינו הגיוס היה עקרוני, מתוך ההבנה שזו מצווה קדושה. לא מתוך מחשבה שבהכרח זו התועלת הכי גדולה לצבא או לעם. יכול  להיות שהיה מועיל לעם ישראל שבעלי ישב ללמוד עוד כמה שנים ברצף. אבל המצב הכלכלי לא אפשר להמשיך ללמוד, וראינו מצווה חשובה ביציאה לצבא. 

ילדים לא בנויים לשבת וללמוד כל כך הרבה שעות.

ואני יודעת על מה אני מדברת.

(ילדים עוד אין לי, אבל שכנים ואחים גם לי יש )

ואם לא נעים לדבר איתו,

אז פשוט תתרגלי לרעש...

אז מן הסתם הוא עושה את זה לגמרי בחוסר מודעות, והוא ישמח שיאמרו לו אם מפריע.

פשוט לגשת אליו, לומר לו בחיוך שאתם נהנים לשמוע לפעמים את מה שהוא שומע, אבל לפעמים העוצמה קצת מפריעה לכם, ואוחי אם אפשר לשמוע באוזניות - זה יהיה מבורך.

קצת לא נעים ברגע הראשון, אבל הבעיה תיפתר בסוף.

וכמובן, תמשיכו לשמור איתו על יחסי שכנות חביבים ופתוחים גם אחר כך, כדי להראותלו שאין לכם בעיה איתו, אלא שמדובר רק במשהו נקודתי שרציתם לפתור.

אולי יש לו ירידה השמיעה ולכן לא שם לב שזה כ''כ חזק

😅 50/60 או יותר 80/90?

אם הוא מאד מבוגר אז לא הייתי פותחת את זה מולו גם אם הוא מאד סימפטי..

לנו יש רעש של סקסופון מהשכן..רוצה להתחלף?😜

בתחלה חשבנו שהיא שמה שירים, אבל הכל אותו קול. יש פלייליסט קבוע שכולל שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, let it go, רק תפילה אשא, הלוליה hello silence my old friend, ועוד כמה קלאסיקות מלפני 15 שנה מינימום.

בעיקר בימי שישי או בערבים. אנחנו לא יכולים לצפות את זה. אם אלו היו שירי מסיבות אולי היה לנו יותר אומץ, אבל כרגע אנחנו לגמרי מתפדחים לדבר איתה על זה.

גם מה נעשה? בזמן שהיא שרה היא בטח לא תשמע דפיקות בדלת, ובזמן אחר זה לא קשור.

מצטרפת לשאלה.

אני משערת שיש לו ירידה בשמיעה ולכן הוא לא שם לב אפילו שזה כל כך גבוה. אם זה מאד מציק שווה לדפוק להתעניין בשלומו ליצור קשר נעים ואז בעדינות לעלות מודעות שלו לעניין. אולי יש לו מכשירי שמיעה ואיתם הוא יכול לשמוע בפחות ווליום? אולי לשמוע באוזניות? אולי בשעות שיותר נוחות?

זה שיח שצריך קודם להגיע ממקום חברי ומתעניין וממקום מכבד לנסות למצוא פתרון

תודה על התזכורת החשובה. במרחב הווירטואלי לא תמיד אפשר לדעת מי עומד מאחורי הניק ומהן כוונותיו, ולכן חשוב לשמור על גבולות ולא לשתף פרטים אישיים, תמונות או מידע רגיש עם אנשים שלא מכירים באמת. אם מישהו מטריד או גורם לאי־נוחות, כדאי לתעד, לחסום ולדווח למנהלי הפורום. אפשר להיות פתוחים ולעזור לאחרים, ובו בזמן לשמור על עצמנו. 🙏

אז הוא ממש גרוע בזה.

וגם במקרים הרבה יותר מורכבים / מבלבלים / לא ברורים / שכוללים בתוכם ניסיונות יותר עדינים או הדרגתיים במסווה כזה או אחר של עזרה / רצון טוב / הבעת מצוקה / שיתוף / התייעצות / פנייה כאישה ובאמת עוד אינסוף אפשרויות. הכל מהכל ובכל דרך שהיא.

אז המעט שנוכל לעשות זה לשמור על עצמינו, לנקוט משנה זהירות מול כולם, ולהזכיר ולרענן לעצמנו את החשיבות.

הקב"ה נתן לבני האדם כ"כ הרבה כוח ויכולת וזה באמת כ"כ מצער שיש שבוחרים להשתמש בזה לרע. הלוואי שכל אדם יתחבר לטוב שבו, לחלק אלו-ה ממעל שבו, וישתמש בכל כוחותיו אך ורק לטוב.

ב"ה שנזכה כולנו להשתמש רק לטוב בפלטפורמה הזו ובכלל 🙏

ובכלל יש שלל ניקים.

יש כאלה שזה ממש שיטה אצלם - כל גולשת באשר היא לשלוח לה הודעה ולנסות את "מזלם".

וכאמור זה יכול להיות כל אחד/ת. על שלל הניקים השונים.

לפחות שיהיה מקורי

אם הוא הצליח להתחיל עם מישהי

לפעמים יש אנשים בעולם (מסתפק?) שכנראה מאחסנים את המוח שלהם בצנצנת ועובדים בלעדיו.

לק"י

אבל באמת שחשוב להיות עירניים.

ובכללי מי שפונה באישי לאשה נשואה, לגבי דברים שהיא כתבה בפורום, זה לא לעניין.

(לא מדברת על אלה שפותחים בשיחה חברית, כאילו שהם חברים... שזה ברור שזה חשוד).

הייתי נרשם פה עם ניק של אישה, מגיב קצת בפורום, מחכה להם שיבואו ומגיב להם עם פרסומת.

ומזה אפשר להסיק את היקף התופעה הנוראית והמצערת.

שהרבה מהגברים (מבין אלה שבאמת לא רוצים את הטינופת הזו, אך מתפתים בכל זאת, כלומר רובם הגדול של הדוסים, ולא רק), היו מעדיפים יותר מעורבות, שותפות ותמיכה מצד האשה שלהם עם היא מגיעה עם הרבה מאד הבנה, הכלה, אמפתיה, אמון, סבלנות, רצון אמיתי לעזור, ואהבה בלתי מעורערת.

אך בפועל הרבה מהנשים לא מסוגלות לכך או לא מעוניינות בכך. בהחלט אפשר להבין זאת, לדעתי זה חבל, אבל מה לעשות.

זה כואב, מאד. גם לאיש, גם לאשה - השאלה מה עושים אחרי שנותנים זמן לכאוב את הכאב, ומתפנים לחשוב מה הלאה?

"אש בבית עמרם", ולא לחינם אמרו שאין אפוטרופוס לעריות. זה לא אומר עלייך שום דבר, זה הדבר הראשון הכי חשוב בסיטואציה הזו.

עכשיו צריך למצוא תהליך שדרכו עובדים על פיתוח הרגלים חדשים וחיזוק האיפוק והשליטה העצמית. יש מי שזה אצלו עם אוכל, יש מי שזה אצלה עם שופינג, ויש מי שזה קורה להם בנושאים הרגישים האלה.

הכאב מובן, והכאב גם מותר. את זה בכל מקרה אין טעם להכחיש.

איך אפשר לתת כותרת לנושא כל כך עמוק, כואב ומורכב??

אי אפשר.

למעשה:

-אין דבר יותר כואב בעולם מאשר שתי השורות שכתבת. אפשר לבכות על זה שנים. זה הדבר הכי עצוב וקשה שיכול לקרא לך..

-תדעי לך שלעולם נשים לא יבינו את תפיסת העולם של גברים באמת על הנושא הזה. וגם אם יבינו לעולם לא יכילו.. אולי רק אם תלמדי פסיכולוגיה מינית...

הגבר שלך לא ממש בוגד בך. הוא אוהב אותך הכי בעולם.. הוא רק מתמודד עם גירויים שחזקים יותר מכל הרגשות שלו ועובדים רק על הביולוגיה שלו. תקראי שוב את המשפט האחרון. הכוונה היא שאת לא -לא מספיקה לו. הוא לא חושב שאת לא יפה או לא חלילה לא -לא אוהב אתך מספיק. כשגבר צופה בדברים מיניים זה הרבה פעמים מנגן לו רק על הביולוגיה, על התאווה והגוף. זה נטול כל רגש. זה מלא ומוצף תאווה, אבל לא רגש. הרגש שלו תמיד יהיה שמור רק לך. כשהוא נפל הביולוגיה שלו גברה. זה הסיפור.. (מקווה שאני מספיק ברור)

חשוב שתביני אותו! -עד כמה שאת מסוגלת... העולם פיתויים וגירויים שמציבה המדיה היום בפני גברים היא לא נתפסת בעוצמתה. ותדעי לך שאם הוא -כמו שכתבת, נופל רק פעם בהרבה זמן (בתקווה שזה אכן כך ולא בעוד מקומות) זה אומר שהוא ממש עובד על עצמו ומשתדל שזה לא יקרה וכנראה שברגע חולשה נפשית או פיזית, עייפות, הוא לא מצליח ונופל.

אני חושב שזו תעודת גיבור במובן מסויים.. אם הוא נופל רק פעם מכמה חודשים הוא גיבור! שלא תחשבי. אני כלל לא מנרמל את המעשים שלו. זה בעייתי ונוראי לחלוטין. ממש! אבל אם את עושה זום אאוט רגע; תביני, בעלך לא הכי צדיק כמו שרצית או דימיינת. יש לו יצרים והוא נופל. אבל שימי לב! הוא לא "שה תמים", ודווקא בגלל זה: עם זאת שהוא חשוף לעולם הגירויים והתאוות שמציעה המדיה, הוא משתדל וכל כך נלחם לא ליפול, ורק פעם ב.. נכשל. דעי לך שאנשים שחשופים לעולם הזה שמציעה המדיה בדרך כלל מכורים ונמצאים עמוק עמוק בלופ בתוך התוכן הזה. שוב, אני לא מצדיק אותו כלל. אבל רק חשוב שתביני שהוא בתוך מלחמה. הוא לא אוהב את המקום בו הוא נמצא.

דעי לך שזו התמודדות קשה ביותר. "ה"התמודדות של הדור שלנו!!

-אם זה ממש ממש מפריע לך, ונשמע שזה כן, תתייעצי עם רב או יועץ זוגי העוסקים בתחום. חשוב שזה יהיה מישהו עם הבנה עמוקה בנפש האדם ובעל רחבות אופקים. ולאחר מכן אני חושב שאת צריכה לפתוח את הנושא אתו. כן, עם בעלך. אבל לבוא עם מאסה פסיכית של הכלה, הבנה, קבלה. אפס שיפוטיות!!! אפס!!!

אני חושב שרק אם תיגשי איליו ככה, את תצליחי בעז"ה, ואת הולכת לתת לו את המתנה הכי גדולה שנתת לו בחיים.

תגידי לו שאת מבינה אותו ואת ההתמודדות שלו. יודעת שזה קשה. יודעת שזה לא אתה ולא קשור לכל הטוב שביניכם.. אבל את רוצה שביחד הוא ייצא מהג'ורא הזו...

-הכול בהשגחה פרטית! לא סתם את נשואה לגבר הזה, עם ההתמודדות הזו. ולא סתם גילית את זה; כנראה שיש לך שליחות מטורפת שרק את יכולה לעשות. ואת בעז"ה תעשי את זה, ובגדול!

אני לא מכיר את המכלול והמבנה, לכן אני שוב מדגיש: חייבים להתייעץ לפני עם רב וכדומה. מה שכתבתי זו דעתי הענייה. אני לא יועץ ולא רב, ולא עם ניסיון בתחום. רק אדם שחושב קצת ושעבר הרבה. כך שייתכן ואני טועה לגמרי...

אבל מה שבטוח את חייבת לשים בצד את כל החששות, הפחדים הבושה. להיות לביאה. לקחת את החיים שלך והזוגיות והבית שלך בשני הידיים, ולהגיד לעצמך ולאלוקים: "אני מנקה לך ומטהרת לך את המשכן לשכינה שבביתי". "אנא ה' עזור לי!"

מאחל לכם את כל ההצלחה שרק אפשר.

זכרי: ירידה צורך עלייה!

הייתי חוזרת מטבילה והיה נוגע פעם אחת ואז לא מתקרב אליי שבועיים. זאת אומרת שהיה השלכות למעשים שלוִ . ולא הייתי מבינה למה לא מתקרב אליי.

את באמת חייבת להתייעץ עם מישהו..

היום אפשר למצוא -ובוודאי שמגזר שלנו, רבנים כל כך אנושיים. כל כך חדי מחשבה ויחד עם זאת בעלי רגישות.. אני בטוח שאם תרצי תמצאי מישהו כזה.

את חייבת. כמה שזה יהיה לא נעים והכל...

והעיקר להיות חזקה. לקחת נשימה לפני כל צעד ולדעת שה' שם אותך בתוך הסיטואציה ויש לך את הכוחות לעמוד בזה.

את רוצה טוב, אז זה מה שיהיה בסוף.

בטוח!!!

לא לדאוג, לא לדאוג...

בשורות טובות והצלחה רבה..

מה הוא אמר לגבי זה?

ולא מבין ממה אני כל כך פגועה. ולמה לא ממשיכה הלאה ושוכחת מזה כי מבחינתו הוא השתנה ולא יעשה את זה שוב. חייבת לציין שלפני 3 חודשים נפל. הבטיח שלא יקרה שוב. ושבועיים אחרי שוב נפל. ועדיין לא מבין למה אני פגועה .

אני מנסה להבין האם כל אחת הייתה מרגישה פגועה ונבגדת או שאני דרמטית ?

ואני מתעלמת מההשלכות ושמה אותן בצד ושואלת רק לעניין עצם המעשה. שלמרות שנשוי מחפש יזום תמונות. זה מרגיש לי זלזול וחוסר כבוד אליי.

ניסה לעצור ולא הצליח, הבטיח ושוב נפל - קוראים לזה התמכרות. הדרך החוצה מצריכה עזרה מקצועית.

אם כלל החיים שלכם הם טובים, אז זה לא שהוא מחפש אישה אחרת אלא הוא מחפש את ה"סם" שלו. אם הקשר ביניכם הוא תקין מצד עצמו אז באטתה מידה הוא יכל להתחיל לעשן. זה לא בגללך וזה ממש לא שייך לחוסר כבוד כלפייך. כשאדם מכור אז זה פשוט לא בשליטתו גם אם הוא חושב שזה תועבה.

אדם שמבטיח לעצמו שלא יאכל עוד מתוקים ואז אוכל עוגייה אחרי שבועיים שלא אכל, מכור למתוק? או פשוט יש פה פיתוי שלא הצליח לעמוד בו?

בעיניי הנקודה הבעייתית פה היא שלא נוגע בה אחר כך.

כלומר אם נשים לרגע בצד את מה הוא עושה, ונתמקד במה זה משפיע עליה, שם יש עבודה וזה בעיניי הפן החשוב, הפגיעה בזוגיות.

כי עצם המעשה הוא התמודדות שלו מול עצמו. ואם פותחת השרשור הייתה אומרת שזה לא משפיע עליה בשום צורה אבל היא נגעלת או מרגישה נבגדת וכו' הייתי אומרת לה לעשות עבודה פנימית מול עצמה, לעשות הפרדה בין המעשים שלו אל היחס שלו אליה.

אבל ההשלכה המיידית היא פגיעה בזוגיות ולכן זה בעייתי.

זו שאלה מה קרה לפני שקיבל על עצמו לא לאכול יותר מתוקים. ואנחנו יודעים שמיניות היא כוח קצת אחר מתשוקה למתוק.

אבל אני מקבל את הזהירות שלך.

לא כל מי שלא מצליח לעמוד במילה שלו, הוא מכור.

במיוחד אם הוא הבטיח רק בגלל הכעס שלה בלי רצון אמיתי ויצא מנק הנחה שהיא לא תגלה.

ואפשר לבדוק אותם בשאלון די פשוט של 12 צעדים.

למשל בהתמכרות תמיד תהיה הידרדרות מדברים קלים לדברים חמורים יותר.

למשל כפייתיות, למשל שלא בהכרח יש לה קשר לסיפוק המיני בזוגיות (כלומר יכול להיות מצב שהיחסים מעולים ועדיין יש התמכרות)

שלמשל תסמיני גמילה מסוימים למי שמנסה להתנקות.

היד באמת קלה על המילה, מצד שני יש הרבה מכורים שלא מודעים לעצמם.

תרגישי בנוח עם הרגשת הנבגדות.

זה אמנם לא בגידה. ובאמת כמו שכבר כתבו זה נפוץ מאד.

אבל זה לא מצדיק או מכשיר או אומר שזה פחות פוגע ומשפעל.

מבינה אותך ממש.

וכמו אלה שהגיעו - ממליצה ממש להתייעץ. ובאמת נשמע שהוא מכור ולא מצליח להפסיק ואז כדאי לבדוק תהליכי גמילה.

בהצלחה ממש!!

עד כמה זה פוגע באשה

קודם כל זה שאת מרגישה שזה כמו בגידה עבורך, זה בסדר, ככה את רואה את הדברים ואת יודעת מה את רוצה בזוגיות שלך.

זה משהו שגילית רק עכשיו ויכול להיות שהוא לא רואה את זה בתור משהו גדול במימדים שאת רואה את זה, אז פשוט תדבררי את עצמך מולו ותגידי לו בלי לתקוף(כי הוא לא מודע לרמת התסכול והאכזבה שאת חווה כרגע), שגילית את זה לאחרונה, שזה מאוד מפריע לך, תסבירי לו גם למה זה מפריע לך ותשאלי מה גרם לו לעשות את זה?

תפתחי איתו את השיחה בצורה כזו שתיתן לו את האפשרות להגיב לך כדי שתייצרו שיח אמיתי ולא שיח עמדות, כי יכול מאוד להיות שיש בעיה יותר עמוקה שמפריעה לו(לא שזה מצדיק את המעשה) והיא זו שגרמה לו לעשות את זה. - ככה גם תעמדי על מה שמפריע לך וגם תשתמשי בזה בשביל לשפר את הזוגיות שלך.

לפני זמן מה נתן מאיר פרסם כתבה במקור ראשון על כך שהיה מכור לתכניים מיניים והיום הוא מטפל בתחום. ממליץ לפנות אליו או לכל מישהו שהוא בר סמכא בתחום.

קודם כל חיבוק.

כתבת מדהים.

אתה כותב עם המון מודעות.

היית בטיפול?

אתה יודע מה עומד מאחורי זה?

לדברר את זה, את הכאב

לשומן ופחמימות,

להימורים,

לצפייה בתכנים מיניים...

לאו דווקא מניסיון אישי או מקצועי אלא מקריאה על חוויות של אנשים אחרים...

התחושה שבזמן אמת אתה לא יכול לעצור את עצמך, ורגע אחר כך מגיע הכעס ו''למה עשיתי את זה'' והייאוש, וההבנה שלא באמת קיבלת את מה שרצית...

כתבת בעבר שגם אשתך לא יודעת. אולי כדאי לספר לה? אולי כאשר מגיע הייצר, אם תשתך תדע על כך אז היא תוכל לעזור לך לנתב את זה למקום חיובי במקום למקום שפוגע בך?

נשמע קשה.

חיבוק.

זה דיי סיוט. מה זה נותן?

ובכלל צריך הפניה למיון, לא?

הוא כתב על זה בעבר, אפשר לראות בכרטיס שלו.

ומה הבעיה לקבל הפניה למיון אם מתלוננים על כאב בטן חזק?

תקרקע את עצמך מחדש, ותמשיך קדימה.

שנים שלמות לא נעלמות רק בגלל פעם אחת. שנים של מוח לומד, שנים של חיזוק עצמי, שנים של הצלחה - זה מדהים!

של 12 צעדים, היא נחשבת עם יעילות גבוהה.

תקבלי שם גם הזדהות וגם עזרה.

להתחיל מזה שלגלוש ולצפות

זה לא דבר נורא

ובכלל ספק אם זה כזה גרוע

ואז חמלה וקבלה עצמית

כבר משפר את איכות החיים

וזה בסדר שיש סודות

לא על כל דבר שעושים

מישהו צריך לדעת

ואז להמשיך עם הבנה איזה שינוי רוצים לעשות

ולחפש דרך עם יעדים ראליים

מישהי יודעת איך אני מגיעה למשתמשת פה?

איך מתייגים?

למשל "@ סיר לחץ" אבל בלי רווח בין השטרודל לשם המשתמש שאת מקלידה, ואז בוחרת מתוך הרשימה הנפתחת.

@סיר לחץ

לאתר של מאור קפלן. מניחה תמצאי מענה, כי עוסקת גם בנושא הזה.

מאור קפלן – עמוד 2 – להאיר מיניות בריאה

לחפש איזה חלל היא באה למלא.

ומתי את נתפסת לזה. כלומר, מתי יש לך צורך לברוח.

והכי חשוב אהבה וקבלה עצמית. גם במצב הקיים.

הרבה מאד מאד גברים

והרבה נשים

גם הם בצרה הזו.

אך הידיעה הזו טובה רק אם היא מחזקת, ולא להיפך חלילה.

ממליץ לך לא להתפתות מדברי מי שמטילה ספק עד כמה זה נורא. זה בפירוש נורא. אך יש תקווה, ומנסיון אישי - החיים הרבה יותר יפים אחרי שנגמלים.

מצויין שאת רוצה עזרה.

יהי ה' בעזרך.

אל נא תשנאי את עצמך, אך בהחלט כן תשתדלי לשנוא כמה שיותר את הטינופת. השנאה הזאת היא חשובה, ונובעת מאהבה גדולה לטוב.

בהצלחה אחות יקרה.

את שופטת את עצמך מאד לחומרה.

אמא לא טוב. אישה שהוא לא רצה.

זה לא.

זה נושא כאוב ועצוב ואת בעז''ה תצאי מיזה, אבל זה לא את. את אישה טובה.

בעיני לכל התמכרות יש גמילה. אומנם זה קשה להגיד ולעשות אבל נותן תקווה שזה אפשרי.

אנשים נגמרו מסמים קשים מאד, ממצבים חמורים מאד מאד.

בטוחה שאת גם יכולה. ואם היה לך מספיק כח לכתוב פה, תוכלי לאגור עוד כח ולטפל ולהיגמל ולסיים.

מאחלת לך טוב בעז''ה ♥️

קודם כל חיבוק ענק ענק.

ההתמודדות קשה מאוד ולא פשוטה

היא שקופה כי את מסתירה- אבל היא שם.

וכשאת מסתירה משהו- הקושי הוא גם על ההתמודדות וגם על ההסתרה, מנסיון...(רצית הזדהות 😉)

אני לא מחלקת ציונים כמה זה נורא וכמה לא. זה גם לא משנה

את עושה את מישהי אחרת עושה ב'.

זה לא בית משפט.

זה מספיק שזה משהו שלילי ואת מרגישה את ההשלכות ורוצה להיגמל.

כמה דברים

1. הכותרת. תחזקי את עצמך. תמצאי נקודות אור ויש המון. זה דבר אחד שלילי, משמעותי אבל אחד. אני בטוחה שיש המון, ועצם הרצון שלך מוכיח את זה. ממש תרשמי רשימה מפורטת של דברים שאובים בך.

2.חמלה. גם שעושים דבר שהוא נורא מותר לחנות ולחבק ולהכיל את עצמנו. הלקאה עצמית לא מקדמת אלא רק מובילה למעגל קסמים שבסופו נופלים שוב.

3.לזהות דפוס- את שמה לב אם הנפילה קוראים בזמן מסויים? לחץ, חרדה? או חשק מיני לא מסופק? את רוצה את מה ששם טכנית או מה שזה מספק לך?

לכל מה שתעשי פה יש התקדמות בנתיב שונה.

אם זה לחץ וחרדה- לטפל במקור.

אם זה חשק מיני טכני אמיתית רוב הבעלים רק מחכים שהאשה תרצה לשדרג את החיים הסודיים באספקט הזה, לאפשר בעדינות וחכמה להביא לידי כך.

חשוב לי לומר שאם אכן מתגלה דפוס התמכרותי שהוא התמכרות ממש, כדאי לחשוב על עזרה מקצועית.

דבר נוסף שחשוב לי לומר- זה לא צובע את כולך. למה את פוסלת את כולם- זו לא האשה שבעלי רצה זו לא האמא שמגיעה לילדים שלי. אם את נופלת בזה, אז את גם לא מקשיבה להם, מגדלת, מאכילה, מכבסת וכו'? את חברת יכולות הכישורים של אמא כי נפלת? זו עצת היצר הרע שרוצה לדרדר אותנו לתהום נצחית ולא מאפשר לנו לקום ולהמשיך. וזה בטוח לא נכון, טכנית.

העולם שלנו לא שחור ולבן. הטוב והרע משמשים בערבוביא.

ברכת ה' עלייך ומליון חיבוקים!

הוא צריך לדייק את עצמו באופן כללי מול אנשים ולהציב גבולות. ספויילר: לא תמיד זה יהיה נחמד לך.

שכן יעזור הכוונה של איש מקצוע. להרגיש שיש גב של איש מקצוע מול מניפולציות וסחיטות רגשיות חוזרות ונשנות, אל מול הצרכים הזוגיים והמשפחתיים שלנו.

פשוט, הוא לבד. לא מצב שבו הוא מנהל קונפליקט לחץ משני כיוונים.

אם תגיעו להסכמה ביניכם. תוכלו להציב את הגבול. ומותר עד ניתוק מוחלט.

על יעל זק''ש, מנהלת הפורום @נגמרו לי השמות

ממש לא מובן מאליו, משמח ומחמם את הלב, תודה רבה 🙏

אולי כדאי לבדוק גם את כרמי צור, נגוהות, מעלה מכמש ויישובים באזור בנימין. שווה לברר בכל מקום על חיי הקהילה, האופי התורני ורמת הביטחון בפועל. מאחלת לכם למצוא מקום שתרגישו בו באמת בבית ❤️

מכיר כמה מהם

ואני בטוח שיש רמות שונות של דוסיות וכיפיות

יש התיישבות צעירה, זה יותר סגנון צעיר ואחיד, קראוונים הרבה פעמים...

ויש יישובים 'ותיקים' יותר...

זה בא על חשבון נוחות וקרבה לערים, באיזורים 'מסוכנים' אם זה משהו שמטריד אתכם...

ממליצה לבדוק גם את כרמי צור וגוש עציון, יש שם יישובים עם קהילה תורנית ואווירה משפחתית ❤️

זהו יישוב "תורני פתוח" - חם ומשפחתי, עם גבעה סמוכה ובה 14 משפחות של חלוצים.

גיאוגרפית הוא "חור במרכז הארץ" - 40 דקות מירושלים, אריאל, פתח תקווה ולוד. 30 דקות ממודיעין. 15 דקות מעפרה.

המצב הבטחוני די רגוע בשלוש השנים האחרונות מאז פרוץ המלחמה. אין הרבה אירועים באזור. [מה שקרה בעין רייא, ליד נווה צוף, בערב יום הכיפורים הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, והמטיילים חזרו למעיינות בהמוניהם].

מוזמנים להתייעץ בפרטי. אני כמעט לא כאן.

אם ככה כל הישובים ביו"ש נחשבים בסדר.