רק?

מספיק עם הדברים הללו..

אף אחד לא מזלזל בגדולי תורה.

אבל ברור שהאמירה "תעשו את מה שאתם חושבים ומאמינים ותעזבו את מי שלא חושב כמותכם בשקט"... - כאשר מדובר על סיכון חיים להצלת עם ישראל, זה לא כמו עשיה פרטית של מישהו, "תעשה מה שאתה חושב".

מובן מאד, אם אנשים שהם ומשפחותיהם מתגייסים, טוענים כלפי מי שסומכים על אחרים שיסתכנו עבורם. והתשובה, "תעשו מה שאתם חושבים ותעזבו.." אינה קשורה. הרי אם הם לא יעשו, איש לא יעשה זאת, והסכנה תהיה לכולם. הטענה צודקת ואי אפשר להיפטר ממנה ע"י "תעשו..ותעזבו".

אפשר עניינית לומר שיש מול זה ערך של לימוד תורה. אפשר עניינית לומר שיש אוירה שלא מאפשרת, לפחות במקומות מסויימים.

אבל אי אפשר להתייחס כאילו זה ענין פרטי של כל אחד בפני עצמו.

אם הם לא היו חושבים שזה הדבר הנכון נקודה הם לא היו מתנהגים ככה (אידאלית לפחות)

יש מסירות נפש בפרסנה, בזוגיות, במאמצים נפשיים 

בהמון מישורים

דיון שפתחתי למטה, התמודדות כלכלית, בהחלט מתחיל מכך שבעלי ואני בחרנו בלימוד תורה (אנחנו לא חרדים, אבל תורה זו תורה), בשנים ללא פרנסה מסודרת ויציבה שהבעל מביא אלא צמצום במודע ובידיעה מראש שאנו הולכים על מהלך של מסירות נפש.

יש מקרים שזה הולך חלק ופשוט יותר, יש מצבים שזה מסתבך - כמו שקורה לנו כעת עם ההריון המורכב הזה - אבל בשורה תחתונה כל זה נעשה בשביל לימוד תורה של בעלי שנים ארוכות. שנים שבהם הוא לומד תורה, וזוכה ללמד הרבה תורה

הרבה אנשים למדו הרבה תורה ממנו בשנים האילו (ועוד ממשיכים וימשיכו ) 

הוא זכה ללמוד הרבה תורה בשנים אילו

וכל השנים הללו - זה מתוך צמצום ומסירות נפש, בלי שום גוזמה.

(רק כדי להוציא מספק, אחרי 10 או 11 שנים הוא גם התגייס ועד היום גם יוצא למילואים כל שנה.)

מלבד מה שאכן יש פוסקים חשובים שסבורים שמי שבאמת לומד, פטור ממצוות מלחמה.

וגם מי שלא חושבים כך - לא מסכימים עם זה שהצבא יתערב לישיבות בסדרי הלימוד ויחליט מתי תלמיד מתגייס (זה נכון לישיבות "ציוניות" גם כן), אלא בהתייעצות בין צרכי הצבא לבין ההתגדלות בתורה של כל אחד.

וגם מי שחושש מאוירה שאינה מתאימה, זה לא דבר ריק. צריך לברר מי האדם ובאיזה מקום.

אבל הדבר הבסיסי שנצרך, הוא ההכרה הגדולה, הן בערך של לימוד התורה, והן בערך של הצבא. והכרת הטובה העמוקה כלפי הצבא על חיייליו ומפקדיו.

וממילא, כשיש הכרה אמיתית כזו, ולא כדי "לצאת ידי חובה", אז יש גם השתדלות שיהיו תנאים מתאימים בצבא לאנשים יראי ה' שרוצים אוירה קדושה גם בהיותם שם, כדי שמי שאינו יושב ולומד, יוכל להיות שותף במצוה הגדולה הזו. לא פחות ממה שמשתדלים שתהיינה ישיבות מתאימות לכל מיני סוגי בחורים, מתוך הכרה בערך למוד התורה.

ולא שבמקום להשתדל על דברים כאלה, פוטרים את המצפון באמירות על "הצבא"...

ראי בתגובה עליה הגבת.

מי שלומד תורה באמת, כי כך הורוהו רבותיו, שתלמידי חכמים פטורים ממצוות מלחמה - בוודאי שאינו "מושחת" ח"ו. ההיפך - תורם לעם ישראל תרומה גדולה בלימודו, ומחלוקת האחרונים האם חייב למרות זה להשתתף במלחמה או לא (כשהמצב אינו ממש פיקוח נפש שאי אפשר בלי זה להילחם, שאז בפשטות יודו גם הסוברים שאינו חייב בזמן רגיל. לפחות חלק חשוב מהם).

לגבי "הם" מכירים תודה עמוקה - תלוי מי.

כיום כבר הגיעו סגנונות מטורפים (יתכן שאכן גם בגלל ה"מלחמה" שכפה בג"ץ עם נושא הגיוס, והאש שלפיד הבעיר אח"כ), שמדברים על הצבא בצורות מזעזעות. כבר נכתב גם כאן לחרפתנו.

אבל גם מי שמכירים תודה עמוקה - כבר אמרתי: אם אלו לומדי תורה מובהקים, ענין אחד. וגם להם צריך להכיר תודה.

אם אלו כאלו שאינם כך, אז לא מספיק ש"יכירו תודה", הם צריכים להשתתף במערכה על נפשנו וארצנו.

ואם חשים אישית שהמקום שאליו יגיעו עלול לקלקל אותם, אז צריכים לומר את זה בשברון לב, לא ב"גאוה של שנאה", כמו כל אדם שאנוס להפסיד מצוה עצומה, וגם שלא יכול להשתתף בהגנה על עצמו ומשפחתו.

וזה גם אמור לגרום, שתהיה השתדלות גדולה מצידם שתהיינה מסגרות מתאימות. מתוך רצון לקחת חלק בזכות והחובה הגדולה הזאת.  דומני שאי אפשר לומר שזה בדיוק מה שקורה היום.

והעיר שנאמר "למלחמת מצוה הכל יוצאים" ולא נאמר, "אבל ת"ח לא".

וכן הכריע מרן הרצי"ה זצ"ל. 

ומחה במלחמת השחרור באלה שעשו שימוש במה פרסם הרב קוק זצ"ל בזמן מלחמת העולם הראשונה בבריטניה, שמטרתו היתה לפטור אותם מלהשתתף במלחמה ההיא, שלא נגעה להם ולא היתה בה כל מצוה.

וכבר הזכרתי שהמלאך מחה עפ"י הסבר חז"ל ביהושע, על שביטלו תורה בלילה, "עתה באתי", אך לא על היום, שבו היו עסוקים במלחמת מצוה.

ומכל מקום, אי אפשר להכחיש, שיהיה הטעם אשר יהיה, היו ת"ח גדולים אחרונים, שכן אמרו שפטורים.

[שמעתי בזמנו, שפעם הגיע ראש ישיבה מסוים אצל הרצי"ה זצ"ל, ודנו בענין. אמר  לו הרצי"ה, אם כן אתם מודים שמכאן אין ראיה ומכאן אין ראיה וכו'. אמר לו: אנחנו מפחדים שהבחורים יתקלקלו.. אמר לו הרצי"ה, אנחנו לא מפחדים מזה.  מכיוון שזה היה בזמנו מפי השמועה, איני יכול לקחת אחריות מדוייקת על הסיפור, אבל רגליים לדבר]

ותלמידיהם שסומכים עליהם, הולכים לפי רבותיהם. אי אפשר לבוא אליהם בטענות. וגם אי אפשר להכחיש, שאכן האוירה בצבא, לפחות בחלק מהמקומות, אינה פשוטה. ובוודאי שכיום יש דברים שצריכים תיקון חריף, ולא יעלה על הדעת שתהיינה מדסיו"ת וכד'. והיה ראוי מאד להתאמץ על כך שאדם שמתגדל בסביבה טהורה שמנותקת מכל מיני השפעות "רחוביות", יוכל בדיוק כך להיות בצבא (וכבר כתבתי, שלדעתי מי שהיו צריכים להתאמץ על כך, הם דווקא אלו שנמנעים בגלל זה. שהרי זו מצוה עצומה. ומכל מקום גם הם מודים שכך זה לפחות למי שאינו עוסק בקביעות בתורה).

וגם אין להכחיש הערך הגדול, כמובן, של לימוד התורה ותועלתו גם למלחמה. "בזכות מי היו רגלינו עומדות במלחמה, בזכות שערי ירושלים שהיו מצויינים בתורה". והרב הנזיר זצ"ל אמר שהיה ראוי לסדר בשעת מלחמה תורנויות למידה, כדי שלא ייפסק קול התורה. אבל בוודאי לא דיבר גם הוא על מציאות שכלל לא יוצאים למלחמה.

ומסתבר, שאם הצבא אינו צריך את כל כח האדם, אז עדיף שיהיו כאלה העוסקים בתורה אז. שהרי המצוה היא לפי הצורך. ובוודאי שליחידי סגולה, יש מקום להיפטר כשלא ממש צריכים כל אחד. וכך נהג הרב משה בלייכר שליט"א. הרב ליאור שליט"א, המתמיד העצום, אכן שירת אישית תקופה קצרה מאד.

הרצי"ה זצ"ל סבר שעקרונית מלחמת מצוה גם על ת"ח, והפרטים של כמה ומתי - ע"י ראשי הישיבות, בהתחשב בצרכי הצבא ההכרחיים. היו כאלה שבירכם כשהודיעו שהולכים לתקופה תוך כדי הלימוד (במרכז הרב היו יוצאים לחצי שנה, חוזרים לישיבה, ואח"כ ממשיכים במילואים), היו כאלה שדרש מהם לא לצאת - כי ראה שעתידים להתגדל בתורה, ועדיין לא הגיע זמנם לכך.

הרב צבי טאו שליט"א, כשניגש אליו פעם מישהו להתייעץ אם כבר לצאת לתקופה של הצבא, אמר לו "בעיניים נוצצות": מי שלא מרגיש חשק ללכת לצבא, זה חיסרון בתורה שלו..  זה לא סתר את התיאום המעשי מתי מתאים. אבל ה"חשק" העקרוני, כך צריך להיות. מי שלומד תורה מתוך "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", שכל התורה עניינה הופעת סגולתם הפנימית של ישראל.

וכן הרב גוסטמן זצ"ל, שהיה גאון אדיר וישב עוד עם ר' חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, והיה נותן שיעורים בגמרא של ארבע שעות בעיון עמוק, אמר למישהו שבא להתייעץ איתו על כך: האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?...

ואני ראיתי ת"ח, שיצאו ישר מהסטנדר לבקו"ם - כשהתגייסו לפז"מ של כמה חודשים לתותחנים אגב הלימוד בישיבה - וחזרו לא פחות טובים, ועוד יותר, לתלמודם. והתגדלו למרביצי תורה.

אני גם מעריך, שככלל, לא יתגייסו בקרוב - הן מטעמים של סברא שכך צריך לנהוג, והן מחשש של "האוירה" (כנ"ל, לצערנו לא חשש מבוטל), ואני לא חושב שהדרך לשנות היא בכח. אלא ע"י יצירת מסגרות ראויות לחלוטין, והפחתת החשד שבאים "לשנות" מישהו.

[פרק הזמן של שלש שנים כבר פחת...]

עם זה, אני אומר לך.. אין דעתי נוחה מה"ימשיכו לשרוף פחים, לזרוק טיטולים" וכו'.

מי שעושים את זה הם מיעוט שבמיעוט, עם התנהגויות פראיות, ששרשן כנראה אינו בנושא הגיוס, אלא בחינוך בסיסי למידות. חלקם, כאלה שלציבור שם בעצמו יש בעיה איתם.

יש הרבה אנשים המכנים עצמם "חרדים", שהם אנשי מעלה, עדיני נפש, תורתם ניכרת עליהם, ויש הרבה מה ללמוד מהם.

בס"ד

באופן כללי

קשה לצאת גדול בתורה אם במקביל משרתים בצבא.  קשה ונדיר.  

כדי שיצאו מספר גדולים בתורה, צריכים לשבת הרבה הרבה אנשים ללמוד תורה,  הרבה שנים. 

מחלקם הקטן יצאו גדולי הדור.

עם ישראל צריך לומדי תורה, צריך גדולים בתורה, 

וגם צריך חיילים, מפקדים

בגדול אדם שממוקד בתורה - לא יכול לשרת שירות מה שקרוי "משמעותי" בצבא.

כמובן שכאשר מגייסים מישהו בגיל 30 או 32 כמו בעלי, זה לא שירות קרבי. שירות קצר ומינימלי. 

כמובן כאשר מישהו משרת שירות ארוך ומשמעותי בצבא, הוא לא יוצא גדול הדור. 

חייבים חיילים קרביים

וחייבים לומדי תורה קרביים.

חייבים אנשים שמוסרים את הנפש בשני התחומים

אסור שאילו יכעסו על אילו

ולא אילו יכעסו על אילו

כולם צריכים להבין את התפקיד החשוב של השני.

בס"ד

גם בעלי רב.

למד הרבה שנים, עד שבגלל צורך פרנסה נאלץ לצאת מעולם הלימוד

הוא התגייס (בשמחה, מתוך אמונה שזו מצווה גדולה)

והיום הוא עובד

אבל אין לי ספק שעמ"י הפסיד גדול תורה של ממש  -

עם היכולות שלו, היה יכול להיות אחד מגדולי התורה של הדור.

אבל לא הייתה אפשרות כלכלית.

אז הוא רב, ויודע המון, והרבה אנשים שואלים אותו ולומדים ממנו.  הוא מעביר שיעורים. 

והוא עדיין מתאמץ למצוא זמן ללמוד.  בזמנו החופשי - בסוף יום עבודה. 

אבל היה לו הרבה לאן לצמוח עוד בתורה אם היה לומד עוד שנים

(וכנ"ל עוד כמה חברים שלו)

וזה לא קרה  - גם בגלל המציאות, גם בגלל הגיוס שהוציא החוצה מהלימוד. 

הנקודה שלי -

אפשר ללמוד תורה וגם להתגייס

אפשר אפילו להגיע להיות רב - ולהיות בצבא בשלב מסוים.

זה נכון לגבי רוב עמ"י.

ככה הרוב צריכים לעשות.

אבל צריך אחוז מסוים מעמ"י 

(ולא, זה לא צריך להיות כל הציבור החרדי, אבל צריך שזה יהיה אחוז לא זעיר מעמ"י, אלא אחוז ניכר ) 

צריכה להיות קבוצה מעמ"י שילמדו תורה - באינטנסיביות, שנים רבות (ללא גיוס קרבי-משמעותי באמצע)

ממנה יצאו המנהיגים הרוחנייים של עמ"י.

זה יכול לבוא מציבור דת"ל, חרד"ל, חרדי... לא משנה.

כי התורה היא אותה תורה.

אבל צריכים לומדי תורה בעמ"י - גם כאילו שלא מתגייסים או שכמעט לא מתגייסים. 

כדי שיצאו גדולי התורה של הדור הבא.

בס"ד

שכל עמ"י צריך לזכות ללמוד תורה שנים בודדות - כי כולם מצווים ללמוד, וחשוב שכולם יתחזקו ויבנו את הבנין הפנימי שלהם.

וחוץ מזה צריך שחלק מעמ"י ישב ללמוד שנים ארוכות (עם מלגות וכל מה שצריך כדי לאפשר את הלימוד)

אבל שזה לא יהיה דוקא ציבור חרדי, או דוקא ציבור כזה או אחר.

אלא מי שמתאים

מסוגל ורוצה לשבת ללמוד הרבה שנים - ימשיך.

מכל הציבורים 

מכל שומרי המצוות

כואב לי על הציבור החרדי ששבוי בתפיסות החברתיות שלא מאפשרות לאנשים לחרוג החוצה מהסטנדרט

ואני מסכימה עם הציבור החרדי שצריך הרבה לומדי תורה רציניים

אני גם מסכימה אתם שיש בעיה לא פשוטה בצבא - ולא קל לבן תורה להתגייס

ומצד שלישי- הלוואי שכמה שיותר מהחרדים יגייסו והצבא ישתפר

מסכימה שזה נורא שבציבור החרדי יש מענה רק למי שבחר להמשיך להיות אברך.

ובעצם מי שלא מצא את עצמו בעולם התורה, סוג של הופך להיות סוג ב'. או "שבבניק"

יש מענה, אומנם, לעולם התורה ככלל שזה מדהים, ומשגשג היום בארץ (שזה זכות בפני עצמה, שהתורה פורחת בארץ ישראל. מדפיסים כמויות של ספרים, מלא ישיבות וכוללים נפתחים או קיימים)..

מצד שני, צריך לעשות חלוקה כמו שרעיה ואם בישראל כתבה , לצורך של לומדי תורה שזה לצערי חסר בציבור הדתי לאומי. כן , לומדי תורה, שלא הופכים עכשיו להיות הפוסק הבא של הדור, כאלה שפשוט לומדים שנים על גבי שנים. אולי הם יהיו רבנים, מחברי ספרים, דורשים בציבור, וכו' , אבל לא בהכרח "ענקיים". וצריך את זה. אפילו צריך רק אם הם פשוט יישבו ויילמדו. "אברכים".

מצד שני, צריך מלגות יותר רציניות לאנשים שלומדים על מנת להתגדל בתורה, ולהיות ענקיים , שכאלו אנחנו צריכים.. וכואב לי לשמוע שבאמת יש כאלה שמסוגלים לכך , אבל לא התאפשר להם.

לא הייתי מפסיקה לתת מלגות לאברכים "פשוטים", כן צריך לעשות הבחנה בגודל המילגה, או בכמות האברכים לפי איכות הלמידה שלהם. (ולא סתם כאלה שמשחקים אותה לומדים כי ככה החברה קבעה.. שהאמת זה יפה בעיניי שחברה הגיעה לדרגה כזאת שאנשים מתביישים בזה שהם לא לומדים תורה. זה בעיניי גם סוג של "הישג".. אם כי הוא קצת הוקצן.. אבל ככה חברה נבנית מהקצנה למיתון.. )

ממש עזרת לי לעשות הבחנה לגבי דברים שחשובים לי. תודה!! 

למלוא הזמן.

ההגדרה הבסיסית היא, שבזמן מלחמה, יוכלו להשתתף (אמנם נכון שמבחינה מסויימת כל הזמן אנחנו ב"מלחמה", אבל הצורך של כח האדם אינו כל הזמן אותו דבר).

ואני מעריך שבעלך לא הפסיק לגדול בגלל כמה חודשים של שירות בצבא. גם תלמידי חכמים גדולים עשו את זה, וחזרו ללימוד. זה לא שהצבא בהכרח "מוציא החוצה מהלימוד". הולכים לכמה חודשים, וחוזרים ביתר מרץ.

ובאמת יש כאלה, שממש צומחים לגדולים, שיסתדרו בלעדיהם.. 

אלא אצלו זה היה כנראה בגלל הצורך לצאת לעבוד ולפרנס.

זה באמת מאד מתסכל, שיודעים על מישהו שהיה יכול לגדול עוד יותר ויותר - ונאלץ במידה מסויימת לא להמשיך כך.

א. הנקודה הייתה להכיר במסירות העצומה הנדרשת בשביל שנים ארוכות של לימוד תורה.  מסירות יומיומית משך שנים. 

ב. תלוי למה הכוונה "שילוב"  - רוב המתגייסים בגיל 30-32 ומעלה הם כאילו שמתגייסים לרבנות צבאית או מסגרת צבאית דומה, שבה אין נשים. זה ודאי לא שירות קרבי. 
האם כשכתבת :"בעלך מראה שאפשר לשלב בצורה כזאת או אחרת" זו הכוונה ? שילוב כזה?   אם כן - אז זה אפשרי אכן.

ג. אצלינו הגיוס היה עקרוני, מתוך ההבנה שזו מצווה קדושה. לא מתוך מחשבה שבהכרח זו התועלת הכי גדולה לצבא או לעם. יכול  להיות שהיה מועיל לעם ישראל שבעלי ישב ללמוד עוד כמה שנים ברצף. אבל המצב הכלכלי לא אפשר להמשיך ללמוד, וראינו מצווה חשובה ביציאה לצבא. 

ילדים לא בנויים לשבת וללמוד כל כך הרבה שעות.

ואני יודעת על מה אני מדברת.

(ילדים עוד אין לי, אבל שכנים ואחים גם לי יש )

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.