(חששתי בתחילה לשתף בגלל אאוטינג, אך נראה לי שכבר הספקתי לעשות לעצמי מספיק אאוטינג גם ככה... אם בכל זאת מישהי מזהה אותי עקב הסיפור - אשמח שתיידע אותי).

יום שלישי – היום של ירידת המים:

4:30 בבוקר, שבוע 33+6.

אני מתעוררת ומרגישה פתאום שפריץ של מים מלמטה. כמו כל התסריטים שדמיינתי – אני מבינה די מהר שזו ירידת מים.

קמה אחרי כמה דקות לשירותים, לבדוק אם זו כמות גדולה. כן, הכול רטוב, וגם קצת מסביב. מחליפה לפיג'מה אחרת, וחוזרת לשכב – מעט נרגשת, מעט לחוצה.

בשעה 5:00, כששוב אני רטובה בכל החלק התחתון, מחליטה להתקשר למוקד האחיות של כללית. אחרי המתנה עונה אחות ואומרת שכדאי למהר להגיע לבית-החולים, ואם אגיע עד 7:00 גם לא יחייבו אותי בתשלום.

ב-5:30 בערך מעירה את בעלי. אנחנו קצת מבולבלים. צריך ממש לרוץ לבית-החולים, או שאפשר קצת לחכות? בעיקר לחוצים בגלל סידור לשני הילדים, שעדיין ישנים, וגם כי בעלי צריך להתפלל שחרית. מתקשרים שוב למוקד, שואלים אם אפשר לחכות עד 8:00. לדעת האחות – לא.

שולחת הודעה לשכנה מלמטה (ששני הגדולים שלה בגיל של הילדים שלי), שואלת אם נוכל להשתמש בעזרתם. ב-6:00 מנסה גם להתקשר אליה, וכשהיא עונה ומבינה מה העניין, אומרת שתבוא מיד לאחר שתתלבש. מקסימה שכמותה.

בינתיים מזמינים מונית. אני כבר לבושה, עם שקית שעוטפת את האזור התחתון.

כשהשכנה מגיעה היא מחבקת אותי בהתרגשות ומאחלת הצלחה, ואז נשארת עם הילדים הישנים, ואני יורדת לבעלי, שכבר מסדר במונית שקיות ניילון כדי שארטיב את המושב.

נוסעים נסיעה קצרה.  אני יוצאת מהמונית ומרגישה שלא אוכל ללכת ברגל כשאני נוטפת כך, אז בעלי מביא כיסא גלגלים. בדרך, במעליות, מעדכנים את הרופאה (הפרטית, שלקחתי במיוחד ללידת תאומים זו), והיא אומרת שתגיע בשעה הקרובה.

במיון יולדות פותחים לי תיק, ואז מקבלות אותי מיילדות נחמדות של סוף-משמרת.

כשמתפנה מיטה, אני נשכבת ומחוברת למוניטור.

משמרת חדשה מגיעה, ואותי מקבלת המיילדת אסתר המקסימה. היא אומרת שצריך לעשות בדיקת דם.  פותחת לי וריד כמה פעמים – תוך התנצלות על הכאב – כי לא מצליחה להוציא דם (אחר-כך הסתבר שהייתה בעיה במשאבה). גם המוניטור עושה בעיות – לא בטוחים אם כל אחד מהמוניטורים על עובר אחר או ששניהם על עובד אחד.

מנסים גם בעזרת אולטראסאונד לראות. בינתיים הרופאה מגיעה, עוזרת עם פתיחת הווריד ועם האולטראסאונד.

אחר-כך אני מופנית לשתן ולתרבית בנרתיק בשירותים. הרופאה בודקת אותי בחדרון האולטראסאונד, ורואה מי שפיר נקיים ופתיחה של 2.5 ס"מ. אבל על הפד שאיתו הגעתי היה צבע ירוק. בינתיים אני מקבלת זריקה להבשלת ריאות.

הרופאה אומרת להשאיר אותי להמשך השגחה ושולחת גם לאולטראסאונד, ואז הולכת תוך בקשה מהרופא התורן לעדכן אותה בצבע המים בפד הבא ובתוצאות האולטראסאונד.

בינתיים חמותי מגיעה (הם הגיעו באותו בוקר לבית-החולים כי לחמי הייתה בדיקה), וגם בעלי נכנס למיון. המוניטור רושם צירים לא סדירים, שכואבים כמו הצירונים במהלך החודש האחרון.

אני רוצה שבעלי יחזור הביתה כדי לאכול ולשתות (לא הספקנו כלום בבוקר), ובזמן ההמתנה ליד חדרי האולטראסאונד הוא נוסע באוטו של אביו וחמותי נשארת איתי. הטכנאית נחמדה, אני מתבדחת איתה (אולי עובר B  ישאיל מים לעובר A?), ואחר-כך חוזרת למיון. אחרי שהרופא מדבר עם הרופאה שלי בטלפון, אני מופנית לחדרי הלידה להשגחה. חמותי הלכה בינתיים להביא לי אוכל ואחר-כך גם לחמי (שמחכה עדיין לבדיקה שלו).

בעלי חוזר לבית-החולים, ואני הולכת עם המיילדת לחדר הלידה והוא מסביב.

כל הזמן הזה עדכנתי את אמא שלי כדי לראות מתי היא תבוא (בשתי הלידות הקודמות היא הייתה איתי). כעת החלטנו שלא להתקשר עדיין, כדי לא להלחיץ במילים "חדר לידה".

אני מגיעה למעין חדר ביניים. שוכבת בו גם אישה לאחר לידה. מקבלת אותי מיילדת אחרת, טיפה עצבנית בהתחלה (אולי כי היא חולקת על דעתה של הרופאה שלי, שביקשה להמתין ולא להתחיל התערבות כלשהי). בעלי יושב לידי, ואנחנו מפטפטים. מדי פעם באה המיילדת, שכעת דווקא נחמדה אליי, לבדוק מה קורה. אני מבקשת לעשות, ומקבלת סיר מיוחד למיטה.

אחרי כמה זמן היא רואה שהפד יבש – הפסיקה הזרימה של המים.

הרופאה מתקשרת אליי לקבל עדכון, ואני שואלת אותה אם עלול להתפתח משהו בשעות הקרובות, כי אני רוצה לשחרר את בעלי, שילך הביתה, יאכל נורמלי (מקודם הוא לא כל-כך הספיק), קצת ינוח, ושאחר-כך יהיה עם הילדים שכבר שבו מהגן (אף-על-פי ששכנינו המקסימים אמרו שהם יוכלו להישאר אצלם גם לישון). הרופאה אומרת שכן, הוא יכול ללכת, לא צפוי משהו בשעות הקרובות, עד שהיא תגיע שוב ותראה מה קורה.

בעלי הולך ואני נשארת לבד (עם עובריי, ועם ה'!), ובינתיים שוב החלפת משמרות.

מקבלת שוב אנטיביוטיקה בווריד, ובינתיים אני נחה. אולי אצליח לישון? אולי לא.

בכל הזמן הזה הרגשת שלווה מוזרה, כמעט ולא לחוצה, רק דואגת שהכול יהיה בסדר עם הקטנים (גם כעוברים וגם כתינוקות) ומבקשת מה' על כך. מצליחה גם להתפלל קצת על נשים אחרות (בדיוק אתמול חברה אמרה לי שני שמות). גם על גבעת אסף וגבעת האולפנה, עמונה ומגרון משתדלת להתפלל.

***

השעה 18:30 כעת, ואני במחלקת נשים, היריון בסיכון. החליטו לפנות את המיטה בחדרי לידה ולאשפז אותי כאן להשגחה. לידה בתוך 48-24 שעות, תלוי בצבע המים.

לידי אישה שכנראה מאושפזת כבר זמן מה, בעלה וילדיה באו לביקור. היא מתעניינת בהם, מחבקת את הילדים, אפילו קצת קוראת איתם מלימודיהם.

"איך את יושנת כאן?"  שואל אחד הילדים.

"מכבים את האור ומשכיבים את המיטה," עונה האם. "אבל האמת שאני לא מצליחה כל-כך להירדם, כי אני מתגעגעת אליכם." עצוב. צביטה בלב.

גם אני דיברתי עם הילדים שלי בטלפון. הגדולה נרגשת לקראת הולדת התינוק, והקטן (בינתיים) לא כל-כך מצליח לדבר, בעצם.

בינתיים מגיעה ארוחת ערב, ואחרי שאכלתי היום רק קרקרים,  קורנפלקס ועוגת שוקולד – אני טורפת את הארוחה הזו. שמחה שלא מחוברת עכשיו לניטור, ויכולה לקום לבד לשירותים.

יום רביעי: היום של הלידה

23:00 – לפני כמה זמן התקשרה הרופאה, ואמרה, שמכיוון שאין התקדמות ממשית בצירים, והמים ממשיכים להיות מקוניאליים, יכול להיות שיהיה צורך בניתוח בכל-זאת, כי אין טעם (ואולי אף מסוכן) לתת זירוז.

בכל אופן, היא תבוא עוד מעט לבדוק אותי, ואז נראה.

אני לחוצה קצת, אבל הרבה פחות מאשר לפני שבועיים, כשהם היו עכוז, ואז התחלנו לראשונה לדבר על ניתוח. לפחות כברתי כבר את ההכנה הנפשית לניתוח (גם לפי הדרכותיהן של הרופאה ושל אורנה-אורניקי- הדולה).

עכשיו אני צריכה הכנה לפגייה – מה זה אומר, וכמה זמן, ואיך בכלל אוכל לטפל בהם אם אהיה אחרי ניתוח. אבל כמו שאמרה הרופאה – שבוע 34 זה טוב משבוע 26.

כשהרופאה מגיעה היא נותנת לי לבחור – אם ללכת מיד לניתוח, או לנסות זירוז במינון נמוך. אני בוחרת בזירוז, אף-על-פי שיש לי ספקות – אולי בכל-זאת עדיף ניתוח וזהו? אולי יהיה לי קשה לשרוד עוד הרבה שעות, לאחר שלא ישנתי כל היום, עד ללידה, שמתחילה כעת רק בפתיחה של 3.5 ס"מ וצוואר רחם שמחוק רק בחמישים אחוז?

בכל-אופן, אני מוּרדת לחדרי לידה. בעלי מגיע מהבית קצת אחריי, וצריך לאסוף את כל הדברים שלי ממחלקת נשים. האחות שלוקחת אותי לקומת הלידה קצת עצבנית – עוד מישהי במחלקה מחכה לעזרתה, לחוצה.

בחדרי הלידה אני פוגשת את הרופאה שלי, וגם, שוב, את המיילדת אסתר המקסימה, שחזרה למשמרת נוספת לאחר הפסקה של משמרת אחת. שתיהן יהיו איתי בחדר הלידה.

ושוב חיבור למוניטור, ועד שמוצאים את הדפקים של שניהם ולא רק של אחד מהם. נעזרים באולטראסאונד נייד ומצליחים סופו-של-דבר לדייק. מחברים לפיטוצין, שלאט לאט מתחיל לייצר צירים, והם מתחילים להתחזק. מדברים עם אמא, ומסכמים שניתן לה עוד קצת לנוח (אף-על-פי שהיא לא מצליחה להירדם, וגם בלילה הקודם, בלי קשר, היא לא ישנה).

בינתיים מפטפטים קצת בינינו.

הצירים מתחזקים, ואני מתלבטת עם בעלי, הרופאה והמיילדת האם לקחת כבר אפידוראל. נראה לי מוזר לקבל כבר עכשיו (אף-על-פי שאחר-כך, לקראת הסוף, בטוח אצטרך. בלידת תאומים יש סיכוי גדול להתערבות פנימית להוצאת העובר השני) – הרי את הלידות הקודמות עברתי בלי אפידוראל בכלל, גם כשהיו צירים חזקים. בסוף מחליטה לא לעשות חישובים שכאלה, ולאחר המתנה מגיעה המרדימה החמודה. מנתקים אותי מהמוניטור, ואסתר עוזרת לי, ומלמדת אותי להתיישב על המיטה כשהגב מקומר. היא מחבקת אותי, וגם כרית על ברכיי כדי שאחזיק בה, ועוזרת לי לנשום עמוק ולא להתכווץ בזמן שהזריקה מוחדרת. עכשיו באמת מבינה איך יוצאים ידי חובת "בעצב תלדי בנים" באפידוראל (כמאמר הרב מנחם בורשטיין).

אחרי האפידוראל אני נשכבת שוב כדי להתחבר למוניטור, והרופאה מבקשת מהמרדימה להישאר עוד רגע בחדר, כי נראה לה שיש בעיות.

הרופאה ואסתר המיילדת עומדות מעליי, וכבר לא עוזרות לי בצירים כמו קודם. הן לחוצות בגלל הדופק.

ופתאום קוראת הרופאה: "תקראי לצוות, מהר!" בבת אחת מתמלא החדר באנשים (גם בגברים – ואני רציתי שמלכתחילה יהיו איתי בלידה רק נשים), "יש ירידה בדופק, לחדר ניתוח!"

בקושי מספיקה לזרוק לבעלי: "תתפלל!" והוא, לא מספיק לראות אותי בכלל (בזמן האפידוראל חיכה מאחורי הווילון), קורא: "בהצלחה!"

ובשתי דקות בערך המיטה מובלת לחדר ניתוח, ושם כולם מתחילים ללבוש מסכות, מעבירים אותי למיטה של חדר ניתוח. האפידוראל כבר משפיע לגמרי (אולי המרדימה מגבירה את עוצמתו). אני מופשטת בחלקי, שמים לי מסך לפני העיניים.

אני לא מרגישה כלום – לא פיזית, אפילו לידיים הקשורות אני לא שמה לב, ולא רגשית, מבולבלת ולחוצה, רק בקושי שמה לב לעובדה הלא רצויה מבחינתי שיש הרבה גברים מסביב.

אני מרגישה את אזור האגן והרגליים כאילו מכוסה בשמיכה (מה שאולי טוב), ואז מעין התעסקות כזו שם. "תוך שתי דקות הם בחוץ," אומרת הרופאה, ואכן כך (או פחות או יותר כך):

ב- 3:20 נשמעות שתי פעיות בכי בזו אחר זו, ופתאום אני מתמלאת התרגשות – ודמעות עולות לי בעיניים. התינוקות שלי! שמונה חודשים וחצי סחבתי אותם, והנה הם! הכול שווה (גם סיטואציית הניתוח הזו) בשביל לשמוע אותם!

המיילדות לוקחות אותם לצד ומטפלות בהם. "יש לך שני בנים מתוקים!" אומרת המיילדת השנייה, את מה שכבר ידעתי. בינתיים קוראים לרופאי ילדים מהפגייה.

כאשר תופרים אותי אני מרשה לעצמי קצת לנמנם, עדיין מבולבלת, מטושטשת, מאושרת.

מראים לי אותם מרחוק לפני שלוקחים אותם – לא כל-כך עוזר לי, כי אני בלי משקפיים – אבל מצליחה לראות שהם בהירים יחסית. מבקשת מאסתר המיילדת אם יוכלו לעדכן את בעלי.

הניתוח מסתיים, אני מועברת למיטת אלונקה ומובלת לכיוון חדר התאוששות. בדרך בעלי מצטרף אלינו – אני בקושי מצליחה לראותו בין כל אלה שמקיפים את המיטה – ואומר לי שכבר הודיע להורים שלנו. (אחר-כך הסתבר לי שהודיע להם גם כאשר לקחו אותי לניתוח. אמא המסכנה, שלא כהרגלה, נלחצה מאוד).

בחדר ההתאוששות מקבלת אותי הרופאה שם, ובעלי נשאר איתי לדבר קצת.

אני רועדת מהתרגשות, לא מצליחה לעכל מה שקרה, הרגליים והאגן לאט לאט חוזרים לתחושה, אך עדיין לא מרגישה כל כאב.

הרואפה הראשית של הפגייה מגיעה ומסבירה לנו מה קורה – אחד מהם, תאום שתיים, זקוק לעזרה בחמצן. הוא יצא ירוק כולו. מסתבר שהמים המקוניאליים שיצאו היו מהשק שלו, והמים שבשק של תאום אחד היו אכן נקיים. בעלי שואל את כל מיני שאלות, שניכר ברופאה שכבר נשאלו פעמים רבות והן מעצבנות אותה. בכל אופן, ברית – אנחנו מבינים – לא תהיה בקרוב.

אנחנו מדברים, מנסים לעכל, להתאושש מכל המירוץ המהיר של העניינים, מהעובדה שהנה – אנו הורים לארבעה.

הרופאה האחראית מגיעה ומבקשת שנהיה בשקט – זו עדיין שעת לילה, ואנשים רוצים לישון. אנו מתנצלים, ובעלי הולך לתפילה. אני נשארת, מנסה לנמנם קצת.

עוד לפני שהוא מספיק לחזור מגיעים כדי להעביר אותי למחלקת יולדות. אני לחוצה קצת – משתדלת לוודא שכל החפצים שלי, שבעלי הביא מחדר לידה – נלקחים איתי.

מגיעה למחלקת יולדות ומוכנסת לחדר של אחרי קיסרי. שעת בוקר, והאישה הנוספת שבחדר מתעוררת ומבקשת מיד מהאחות משכך כאבים (אז עוד לא הבנתי שגם היא אחרי קיסרי), ואחר-כך הולכת לתינוקייה. מגיעה אחות כדי להעביר אותי למיטת המחלקה. אני מפחדת קצת לעבור, ואז מגלה גם שהפלאפון, שהיה לידי על המיטה קודם, נעלם. מתביישת להציק לאחות, ובכל זאת אומרת לה. כשהיא מוציאה את הסדינים ממיטת ההתאוששות אני מבקשת ממנה לחפש אותו ביניהם. ברוך ה', הוא נמצא. (לא לפני שכבר עלו לי תסריטים בראש: איך אודיע לבעלי היכן אני – הספקתי רק לומר לו שאני בדרך למחלקה – ואיך מעבירים אישפוז שלם בלי פלאפון...)

שולחת לבעלי הודעה, ונחכה שיגיע.

כשהוא מגיע אנחנו מדברים שוב, בעלי מראה לי תמונות של הקטנים שצילם בפלאפון. התמונות לא מספיק ברורות לי. אחר-כך מבקשת ממנו שיחזור הביתה וינסה לישון (ויודיע לשכנים ששומרים על הילדים את הבשורות), וכשנשארת לבד, מנסה להירדם בעצמי. לא כל-כך מצליחה – כבר שעת בוקר, המחלקה ערה. הרמקול מודיע: "יולדות יקרות, נא לגשת לחדר תינוקות לקחת את התינוק להנקה..." וחם לי, ומגרד לי – מה, הגוף עוד לא קלט שנגמר ההיריון ואין מקום לגרד היריון זה?

העייפות מוסיפה לבלבול שאני חשה. האחיות מגיעות לעשות דברים שגרתיים של מדידת לחץ דם וחום, חיבור לאינפוזיה...

בשעה 7:00 מחליטה לשלוח הודעת מזל טוב לחברות, ומבקשת גם שיתפללו לרפואתם. במהלך השעות הקרובות אני מקבלת הודעות מזל-טוב (וגם הצעות לעזרה) בחזרה.

למרות העייפות לא מצליחה להירדם. הבטן התחתונה מתחילה קצת לכאוב, ואני מחליטה לא לעשות חשבון, להישמע לכול ההמלצות – ומבקשת אופטלגין. (פעם ראשונה בחיי שאני לוקחת משכך כאבים כלשהו).

כל שעות הבוקר עוברות עליי בנמנום לא מוצלח. מדברת גם עם אבא ועם אמא ועם חמותי (שמבטיחה לבוא בצהריים ולהביא לי מאוורר, נגד החום).

בצהריים אכן מגיעים חמי וחמותי, מרכיבים את המאוורר החדש, שואלים לשלומי. אני מבקשת מהם ללכת לפגייה, לראות מה שלום הקטנים.

באות אחיות כדי להראות לי איך לקום מהמיטה, ועוזרות לי לעבור לכורסה. חמותי חוזרת מהפגייה נלהבת – "דומים לאבא שלהם!" לפי דעתה הם די זהים.

כשהם הולכים אני מצליחה להירדם קצת למשך שעה.

בעלי מתקשר. אומר שלא כל-כך הצליח להירדם, מלבד רבע שעה של שינה עמוקה. מתארגנים להמשך היום. אחי יבוא לשמור על הילדים. בעלי יבוא אליי בשלוש (הרופאה של הפגייה ביקשה לדבר עם שנינו באותה שעה).

כשהוא מגיע, אני באמצע שיחה עם העובדת הסוציאלית של הפגייה. בינתיים אין לי כל-כך שאלות אליה – עוד לא מספיק נכנסתי לעניין.

בעלי מברר (הלכתית ורפואית) אם יכול לקחת אותי בכיסא גלגלים, ולאחר שאני עוברת בעזרת האחות לכיסא הגלגלים (ואיתי גם העירוי), אנו הולכים ומתגלגלים לפגייה.

בכניסה מסדרון עם הרבה תמונות של פגים לשעבר. התאומים שוכבים בחדר של שלב מספר 2, לא זה לצד זה. ליד כל אחד מהם שידה עם מדבקה, שעליה השם שלי, מספר התאום וחיוך.

מאוד נחמדים ואנושיים שם.

האחות שמטפלת בתאום 1 מסבירה לנו שהוא עובר מעריסת חימום (שבה מונח התינוק בהתחלה, כדי לאפשר טיפול מהיר ומיידי) לאינקובטור, ומציעה לי להחזיק אותו בינתיים, כאשר היא מכינה את האינקובטור. אני מהססת קצת – בכל זאת, אחרי קיסרי, והוא כזה קטן (וגם מלחיץ, עם כל המכשירים שעליו), אבל מצד שני מאוד רוצה. בסופו-של-דבר הוא מועבר לידיים שלי, ואני מתבוננת בו, מקשיבה לקול בכיו הדק, מלטפת קצת את לחיו. עד שהאינקובטור מוכן, ואני מסכימה להשיב אותו לאחות. את התאום השני קצת קשה לי לראות – הוא באינקובטור, הגבוה מעט, ואני בכיסא הגלגלים הנמוך. בעלי מצלם אותו בפלאפון שלי, ואחר-כך גם את הראשון, כדי שיהיו לי אחר-כך תמונותיהם להתבונן בהם.

חוזרים לחדר במחלקת יולדות, לאחר  שאני מבטלת רעיון לטיול לקומות אחרות, שמהן אפשר לראות נוף.

בעלי נשאר איתי עד שהולך להתפלל מנחה ושב הביתה לילדים.

כעת מגיע לי חלק קצת קשה: אני לבדי, ויש אחות לא כל-כך נחמדה, שבאה לבדוק מה קורה עם העירוי, ומדוע לא נוזל החומר, ונוזפת בי שהיד שלי לא נשארת רפויה למטה, ולמה לבשתי את החלוק הנוסף מעל, כי זה הרי מפריע לעירוי. גם הקטטר לא מוצא חן בעיניה – איך ייתכן שעברו כבר כמעט חמש שעות והשקית עדיין לא התמלאה? אני מסבירה לה שמרגישה לחץ להוציא, אבל מעדיפה בשירותים. לא, אי-אפשר להוציא את הקטטר עד שאמלא את השקית.

לקראת ערב אבא ואמא שלי מגיעים. כעת רגוע לי יותר. טוב לי שאמא שלי נמצאת איתי, מבינה אותי ומעודדת אותי. ארוחת ערב של מאכלים רכים מובאת אליי, ואני סוף-סוף אוכלת. האחות מגיעה לתת לי זריקת אנטי-די (בגלל הדם שלי, שמסוג A-), אז הוריי הולכים לפגייה בינתיים. שוב היא שואלת מה עם הקטטר, ובסוף מחליטה כן להוציא לי אותו, ברוך ה'.

כשאמא שלי שבה היא מסבירה לי שדיברה עם האחיות בפגייה לגבי שאיבת חלב, ומעודדת אותי לנסות להוציא טיפות ראשונות (וחשובות לקטנים) לתוך מזרק. יוצאות ממש קצת טיפות, ואני, שכבר עייפה בצורה שהראש וגם הגוף כבר לא מסוגלים לחשוב, מתייאשת בינתיים.

כשאבא ואמא שלי הולכים אני מקבלת אישור להתרחץ. העירוי מנותק ממני זמנית כדי שאוכל להתקלח ("כדי שיהיה לה נחמד," מסבירה האחות, זאת שפחות נחמדה, לשנייה). אני נכנסת לאמבטיה, מתרוקנת בשירותים (זה באמת יותר קל לי), ונכנסת להתקלח.

כאשר שבה לחדר, באה רופאה, צעירה וחמודה, לחבר לי שוב את העירוי – הפעם ביד השנייה, כי העירוי בצד ימין נפתח. בהחלט הקלה שיד ימין חופשיה. סוף-כל-סוף אני הולכת לישון.

יום חמישי: היום של השאיבה

ברוך ה', עברה עליי שנת לילה טובה יחסית, עם פעמיים קימה לשירותים, שעברו בהצלחה, וכעת אני רעננה יותר.

קשה לי עם ההודעות: "יולדות יקרות, בוקר טוב. נא לגשת לחדר התינוקות ולקחת את התינוק להנקה. מי שזקוקה לעזרה בהנקה, מוזמנת להתייעץ עם האחיות."

הבה נספור: כמה טעויות יש לגביי במשפט הזה? אני בקושי מסוגלת לקום וללכת, יש לי שני תינוקות ולא אחד, הם לא נמצאים כלל בחדר התינוקות – ובשביל עזרה בהנקה (בהנחה שהם יכולים לינוק) אני זקוקה ליותר מסתם אחות.

אך אני משתדלת לראות את הטוב. זו הדרך הטובה וזה הזמן הטוב בשבילם לצאת. בעלי הבטיח לבוא הבוקר ולעשות איתי אימוני הליכה (לאחר שהאחות אתמול אמרה לי - ,אני לא רוצה לראות אותך יושבת כל הזמן, אני רוצה לראות אותך הולכת!"), ושנלך לפגייה.

וכמו שאמא שלי ייעצה לי, אנסה גם לדבר עם יועצת הנקה שתלמד אותי לשאוב, וזהו, אתחיל עם זה כבר. זה הדבר הטוב ביותר בעבור התינוקות שלי, וגם בעבורי.

  לפני הצהריים אנו מגיעים לפגייה. אני מבקרת גם בחדר השאיבה. אחות נחמדה מדריכה אותי כיצד להשתמש במכונה ואיך לשמור על הסטריליות שלה ושל הבקבוקים. אני מצליחה לשאוב 4 גרם! אני יודעת, זה נשמע כלום, אך זו ההתחלה. "הנה, אני כבר שמה לו את זה," אומרת האחות, ומכניסה למזרק הזונדה של תאום 1 את החלב.

שלוש שעות אחר-כך אני מגיעה שוב כדי לנסות עוד פעם לשאוב. זו עבודה קשה, אבל אני מעודדת את עצמי: חלב אם הכי טוב בשביל פגים! אני שמחה שיש לי אפשרות לעשות משהו בשביל הקטנים שלי, שלא נראים כעת כל-כך שלי, ולא רק בגלל צבע השיער השונה מילדיי האחרים והשחרחרים. כל המכשירים האלה, הגודל הקטן, ושאני לא יכולה להניק אותם... ואם במשך ההיריון כבר נמאס לי לסחוב אותם ולא לעשות כלום – אז הנה, עכשיו יש לי ההזדמנות!

עד הלילה אני מספיקה להיות ארבע פעמים בחדר השאיבה. אני ממש פעילה, משתלבת יפה בסדר היום הלחוץ הזה. גם אבא ואמא, שהגיעו בערב לבקר, אומרים שאני נראית טוב יותר.

כל-כך הפוך מההיריון, שבו שכבתי כל הזמן, הייתי עצבנית, ולא עשיתי כלום. וכעת אני קמה, אף-על-פי שכואב לי, הולכת, שואבת כמו אמא גדולה. מה יש בקטנים הללו, שברגע שהם נולדים, הופכים אותנו לאחרות?

יום שישי: היום של השבירה

בחדר שאיבה. פתאום חושבת על התהליך הארוך שמצפה לי/לנו. קשה לשבת ולשאוב, גם מבחינת התנוחה, וגם מבחינת התחושה – שאין תינוק צמוד אליי.

ואיך אסתדר בשבת? ובשבת הבאה? ובכלל – לבוא כל יום מהבית כדי לשאוב? ואני עדיין לא ניידת לחלוטין...

ובתוך הפגייה: תאום 1 נעלם לי (הזהירו אותנו שמשנים מקומות), ואני הולכת לתאום 2. הוא נראה טוב (כבר בלי הנשמה9, בפיו מעין מוצץ מפטמת בקבוק, והוא מוצץ יפה. אבל – הוא לא איתי. כל שאני יכולה לעשות זה לגעת בו וללטף אותו. אני לא יכולה להחזיק אותו קרוב אליי, לטפל בו, להניק אותו.

קצת אחרי שהתחילו הדמעות לעלות בעיניים, אומרת לי אחות: "סליחה, את אמא? את לא יכולה להיות פה עכשיו, כי עושים פה ניתוח." ואז, כדי לרכך את ההוראה, מוסיפה: "הוא בסדר, אכל עכשיו, והכל בסדר איתו. תחזרי בעוד חצי שעה, בסדר?"

בסדר. אז אני חוזרת לחדר, עדיין עם דמעות בעיניים. הרופאה שלי, שמגיעה בדיוק לביקור, זוכה להתפרצות הדמעות של התסכול. אבל היא רופאה, רופאת נשים, מעודדת אותי שצריך לקחת הכול בפרופורציות, ותוך כמה ימים הכול יהיה בסדר. אז היא בוחנת את צלקת הניתוח, ואומרת כיצד להמשיך לטפל בה. (ואני, בכלל אין לי כוח לדאוג לעצמי כעת, וגם האמבטיה פה – בניגוד לכל הפנטזיות שלי – לא כל-כך נוחה לי).

כך יוצא שאני תובעת את המושג: "אימהוּת עשוקה" – אמא שלא יכולה לממש את אימהותה (בזה הרגע), כי ילדהּ נמצא בפגייה.

ואני מתפללת שהאופטימיות תשוב אליי.

עוברות כמה שעות, ובאחת הפעמים שאני מגיעה לפגייה אני מתבשרת שאפשר להניק את תאום 1! וברוך ה', הוא מסתדר עם זה יפה מאוד.

בעלי גם מגיע לבקר, ונשאר קצת יותר מהמתוכנן כדי לעודדני. אנו הולכים ביחד לראות אותם, מדברים על ספסל מול חדרי הלידה (שהשהייה מולם וההליכה במסדרון מהמחלקה לפגייה, לא עושה לי טוב, משום מה).

ברוך ה', קצת התעודדתי.

שבת: היום של ההנקה

באה שבת, באה מנוחה. אני מחליטה לעבור פאזה, ולהיכנס לשלוות נפש. אני מצליחה להתרחץ כמו שצריך, לובשת מטפחת לבנה, מדליקה נרות ואפילו מתפללת קבלת שבת. הספקתי עוד קודם, לפני הדלקת נרות, לשאוב, כדי שלא אסתבך יותר מדי עם שאיבה בשבת.

שומעת קידוש מהאיש המתנדב כמו כל היולדות, ואוכלת סעודה נינוחה יחסית, תוך הקשבה לסיפוריהן ולפטפוטיהן של היולדות האחרות. אחרי הסעודה שבה לפגייה להניק ולתת בקבוק, והולכת לישון מוקדם יחסית.

באמצע הלילה, מעירים את היולדות להנקה. אני מתכוונת להתהפך לצד השני (באופן מטאפורי כמובן – אני לא ממש מסוגלת להתהפך) ולהמשיך לישון. אני הרי לא חייבת לקום להניק. אבל אני לא מצליחה להירדם, רק שוכבת מתוסכלת במיטה. גם אני רוצה את התינוקות שלי! גם אני רוצה להניק! אבל האם נהוג ללכת לפגייה באמצע הלילה?

בסוף אני קמה. אני עושה מה שלִבּי מרגיש. אני מגיעה לפגייה, ושם מתקבלת בטבעיות.

כבר לא זוכרת אם יצא לי להניק/להאכיל, אבל הרגשתי טוב עם עצמי.

שבה לחדר לישון, במטרה לקום בשמונה כדי להניק שוב. ב-7:30 מעירים את היולדות לארוחת בוקר, ואני קמה בזינוק (שוב – באופן יחסי), וממהרת לעשות קידוש ולבלוע שתי לחמניות עם קצת גבינה וירקות בדר האוכל, כדי להספיק להגיע לפני שיתנו לתאום 1 בקבוק. ברוך ה', אני מספיקה, ומניקה אותו.

ב-11:00 אני מגיעה שוב, ואז אומרים לי שאני יכולה לנסות להניק את תאום 2. קצת קשה לו לתפוס, אבל בסופו-של-דבר הוא לומד.

בעלי בא לבקרני (הלך ברגל מהבית) בדיוק כשאני חוזרת, ושוב אנו מדברים ומספרים זה לזה את קורות היום, ואחר-כך הולכים קצת להסתובב ולחפש מקום שממנו אפשר לראות נוף (אהבתו של בעלי).

קצת אחרי שבעלי הולך אני שבה לחדר (בכוונה מפספסת את אחת הארוחות של התאומים) – וחברתי, שגרה במרחק 10 דקות הליכה מבית-החולים, מגיעה לבקר. מקסימה, הביאה לי קופסה מלאה בפירות (וגם שוקולד וגם שלוק), ומאיצה בי לאכול.

אחר-כך היא מלווה אותי לפגייה והולכת. שם אני מגלה שיש לי עוד חצי שעה עד להאכלתם, ומחליטה לחזור למחלקה כדי לחפש לחמניות לסעודה שלישית (את ארוחת הצהריים פספסתי). שואלת את האחיות והן אומרות שלא נשאר. "חבל שלא לקחת בבוקר, אז היו הרבה," אומרת אחת מהן, ואני, עיניי מתחילות לדמוע, מה אעשה עכשיו? "אולי תנסי בחדרי האוכל האחרים," מציע השומר שבכניסה, ואני אומרת תודה ויוצאת מהמחלקה.

בסוף מחליטה ללכת קודם לפגייה, לשאוב ואז להאכיל/להניק. בפעם הזאת לא הצלחתי לעשות כמו שבעלי אמר לי שעדיף: להצמיד את המגן, ורק אחר-כך שהכתבנית (=הגויה של שבת) תפעיל את המכונה.

אחרי ההנקה וההאכלה (-להחליף טיטול, להביא פרגוד שיסתיר אותי, להרים את התינוק, להתיישב על כיסא, לנסות להעיר את הקטן ולגרות אותו לאכול, לשים לב שהוא אכן יונק, לעשות לו גרעפס, לתת לו בקבוק, שוב גרעפס, לקום, להחזיר לעריסה, להחזיר את הפרגוד – וללכת לעשות את אותן פעולות עם התאום השני) – אני חוזרת לחדר, לוקחת אוכל של ארוחת ערב מחדר האוכל (במקום לחמניות שתי פרוסות), אוכלת בחדר והולכת לישון.

יום ראשון: היום של הסיפורים

מתעוררת כבר במוצאי שבת. מתבאסת שלא קמתי להאכלה האחרונה. לא יודעת מה לעשות עם הבדלה. בעלי מתקשר ואני שחה לו את בעייתי. הוא מציע להתקשר לאחיות שיביאו לי למיטה את מוצרי ההבדלה. ברוך ה', כך קורה. אני עושה הבדלה לעצמי והולכת לפגייה.

כשאני עומדת לצאת מהמחלקה, שואלת אותי השומרת: "למה את יוצאת?"

מה ז'תומרת? "אני הולכת לפגייה," אני אומרת.

"אבל נועלים פה בלילה!" היא אומרת.

"מה? למה??" אני המומה.

"מה, את רוצה שיגנבו לנו תינוקות?" אומרת השומרת.

"אבל איך אכנס בחזרה?"

"עד אחת עשרה ועשרים אני פה," אומרת השומרת בנדיבות, "ותדברי עם האחיות."

שוב יוצאת מהמחלקה עם דמעות בעיניים.

בחדר שאיבה (סוף-סוף אפשר לשאוב רגיל!) אני שואלת "שואבת" אחרת איך זה אצלה במחלקה. האחיות בפגייה אומרות לי ש"מה פתאום, אין כזה דבר!" ואומרות שיתקשרו למחלקה כשאצטרך לחזור.

בסופו-של-דבר המחלקה פתוחה כשאני חוזרת, והאחות מבטיחה שכך זה יישאר כל הזמן.

***

בבוקר כבר אפשר לראות את האור בקצה המנהרה: התאומים מועברים לחדר האחרון בפגייה, החדר שלפני השחרור. (במהלך השבת הם הועברו לחדר מספר שלוש, החדר שלפני).

גם מצב הרוח שלי טוב: אני מפטפטת בארוחת הבוקר עם יולדות אחרות, ביניהן כאלה שילדו אחריי ומשתחררות היום.

בניגוד לתחושה במחלקה, שם אני מוערכת בגלל שתאומיי בפגייה, בשיחות הפטפוט בחדר השאיבה, דווקא הקיסרי הוא זה שמושך תשומת לב. שם אני לומדת כמה עליי להודות על הפגות של התינוקות שלי.

אלו סיפורים אני שומעת שם:

אותה אישה שלידה שכבתי במחלקת נשים ילדה יום אחריי, בשבוע 31, גם בקיסרי. ומבחינתה זה הישג גדול: את הבכור שלה ילדה בשבוע 28, ושהתה איתו בפגייה שלושה חודשים. גם שני ההריונות של ילדיה הנוספים לא היו פשוטים.

אישה נוספת ילדה את בתה, לאחר היפרדות שלייה פתאומית, בשבוע 26. היא גרה מחוץ לעיר, משאירה את תשעת ילדיה האחרים בבית, ונוסעת יום יום לפגייה ונמצאת שם עד הצהריים. גם בשבתות היא נמצאת, ובכל פעם מוצאת פתרון לינה אחר: פעם גם ישנה במסדרון במיטה מאולתרת. אין לה הרבה חלב, והיא שואבת בכל רגע כדי לשמור על ייצורו.

עוד אישה שדיברתי איתה ילדה בשבוע 28, וזו הפעם הראשונה (שבוע ויום אחרי לידה) שהיא מגיעה לפגייה מבחוץ. גם היא מחוץ לעיר, ובשבת היא ובעלה מצאו דירה בשכונה הסמוכה.

הסיפורים האלו כמובן נותנים לי פרופורציות, ואני נזכרת להודות על המצב המעולה שלי.

ואני חושבת על סייעתא הדשמיא המיוחדת שבמקרה שלי: אם הייתי יולדת בלידה רגילה, הייתי משתחררת הביתה כבר ביום שישי, אולי במוצאי שבת. ואז, הנסיעות התכופות לבית-החולים ולפגייה היו מתחילות מוקדם יותר, כשאני עדיין מאוד מותשת. ומצד שני – אם הייתי יולדת בקיסרי, אך הם לא היו בפגייה, לא הייתה לי הדרישה לקום כל-כך מהר ולהתאושש מהר, כדי להיות מסוגלת ללכת באופן תכוף לפגייה, ללמוד לשאוב ולהניק. אם כך היה, ודאי הייתי מתרכזת בכאבים של הניתוח כל העת, מבחינה בכל הסימנים להתאוששות קשה שהזהירו אותי מפניהם, מרחמת על עצמי ומבכה את מר גורלי. בצורה כזו לא הייתי יכולה להתאושש מהר.

נמצא, שמצב הקיסרי תורם למצב הפגייה, ומצב הפגייה תורם למצב הקיסרי. ברוך ה'!

יום שני: היום של השחרור

קשה לי. קשה לי עם זה שאני הולכת והם נשארים כאן. השומר שואל אותי ביציאה מהמחלקה – "ואיפה התינוק?"

ובחדר האוכל, כשהתיישבתי קודם לכן לנוח שם, אחרי שכבר ביקשו ממני לפנות את המיטה, החלטתי לקחת מהאוכל שכבר הביאו לארוחת הצהריים, אף-על-פי שהשעה רק אחת-עשרה. אבל אז באה העובדת של המטבח וכעסה: "מה את לוקחת אוכל? סגור עכשיו!"

לא היה לי כוח להסביר לה שאני משתחררת היום, ויש לי זכות לאכול בחדר האוכל כי תינוקותיי בפגייה, וב-12:30, כשייפתח חדר האוכל, אהיה בפגייה כדי להניק. אז הלכתי משם דומעת (וגם רעבה).

בחדר המשפחות של הפגייה נכנסת האֵם ל-10, ורואה אותי בוכה. "משהו קרה עם אחד הילדים?" היא שואלת בבהלת-השתתפות.

"לא," אני עונה, מנסה לדבר בקול יציב, ,רק קשה לי עם זה שאני הולכת והם נשארים כאן."

"גם לי זה היה ככה," היא מספרת לי. "בכיתי הרבה בימים הראשונים כשחזרתי הביתה. כששאלו אותי למה אני בוכה, בקושי הצלחתי לדבר. הילדים הכינו לי  בלונים בכניסה לבית לכבוד שובי, ואני פשוט ברחתי לשירותים, כי לא רציתי לבכות בפניהם."

והיא כבר חודש כאן. לי זה הולך להיות קצר יותר, בעזרת ה'.

כשאנו יוצאים סוף-סוף מבית-החולים השמש מכה בפניי. אור! כבר שבוע כמעט שלא הייתי תחת השמים. עיניי מסתנוורות ומתקשות להתרגל.

בדרך הביתה אנו עוצרים לאכול במסעדת מזון מהיר שאנו אוהבים, בילוי זוגי נחמד (לקראת לימים המלאים שאחר-כך), וגם אוכל טוב שלא אני צריכה להכין.

בבית – נמרצוּת נסוכה באיבריי, ובמקום לשבת ולנוח – אני מסדרת חלק מהדברים מבית-החולים במקום, נותנת לילדים לאכול, מחליפה לבגדים קלים יותר. סוף-סוף אני יכולה ללבוש בגדים ששוב עולים עליי (המ... פחות או יותר).

אני יודעת שמחכה לי עכשיו תקופה לא קלה ומעייפת, אך בעזרת ה' ובעזרת כל מסייעיו (בעלי, ההורים שלנו, האחים, שכנים...) – אעמוד בתקופה הזו (גם במשמעות הפיזית, לעמוד ולא לשכב ברחמים עצמיים כל הזמן!).

ובאמת – אין כמו בבית!

ב"ה שבסופו-של-דבר יש לי חוויה טובה מהצוות, או מרובם...

(העליתי את הסיפור הזה מקובץ ישן במחשב, שכתבתי בערך חודש או חודשיים אחרי הולדתם... באמת עברתי הרבה מאז...)

את מוזמנת לשאול שאלות

גם בתחילה הם היו שניהם במצג עכוז, אז דובר על ניתוח קיסרי אלקטיבי... הרגשתי שהיא ממש ידעה לקחת את האחריות על החלטות קשות, שרופאים אחרים - מומחים פחות ועסוקים יותר - לא היו מעזים לקחת...

במהלך האשפוז - את מתכוונת לפני או אחרי הלידה?

בכל אופן, דווקא זה שהם היו בפגייה נתן לי כוחות חזקים לקום ולזוז ולפעול למענם, למרות הקיסרי...

באמת התאוששתי יחסית מהר לקיסריות אחרות.

אבל המשפחה באה הרבה לבקר, וכן עזרה קצת...

באמת לא כתבתי בסיפור עצמו - הם השתחררו מהפגייה אחרי שבוע (אחד מהם) ואחרי שבוע ויומיים (השני). במושגים של פגייה - זה ממש מעט! ב"ה...

חוץ מעניין השבוע המוקדם - יחסית ללידת תאומים שהיא גם לידה ראשונה - זו ממש לידה חלומית!  

זה קשור למשקל וליכולת לשמור על חום גוף - לפחות כך היה אצלנו.

אצלנו הברית הייתה כשהיו בני שלושה שבועות, כלומר בשבוע 37. בשביל זה כן היה צריך לחכות קצת...

ואיזה יופי שלמרות שהם תאומים - זכיתם בפדיון הבן! (הרי הוא היה יכול להיות השני, והלידה הייתה עלולה להיות קיסרית...)

הרבה נחת לכולכן!

החלטתי לקצר את הסיפור רק ללידה עצמה

אז....

הגענו לערב לפני הלידה להתאשפז במעייני הישועה לפני הניתוח הקיסרי המתוכנן בשבוע 37+4, עשו לי מוניטור ואופס- צירים! איזה יופי.... עשו בדיקת פתיחה, 2 אצבעות....

המיילדת מכניסה את האצבע (פוייי) ואז היא טענה בכל תוקף שהיא מרגישה את הראש!!!!! אבל אני הייתי כ"כ סקפטית... מליוני אולטרסאונדים שעשיתי שראיתי שהיא עכוז... היה קשה לשכנע אותי שיש מצב לשינוי...

היא היתה נרגשת כ"כ ואני ובעלי מסתכלים זה על זו ומגלגלים עיניים. אין מצב.

הביאה רופא שיעשה לי א"ס...

ואופס... טעות... עכוז.... ממש מוזר איך יכול להיות (מגלגלת עיניים ברגע הכתיבה... חח)

קיצר, עשו לי בדיקה נוספת אחרי שעתיים לראות אם הצירים ממשיכים כי אם כן אצטרך לעשות ניתוח חירום בלילה ולא יוכלו לחכות לבוקר... עשו בדיקה והצירים נרגעו. יופי אפשר לנסות לישון קצת לפני הניתוח...

בעלי הלך הביתה לישון קצת חזר בבוקר אחרי התפילה. בינתיים אבא שלי הגיע ואמא שלי... היא רק במקרה עובדת במעייני (לא אפרט במה בדיוק חח בנסיון קלוש לשמור על האאוטינג).

קיצר היא גם היתה בבי"ח... ואז חיכינו לתורינו לניתוח המתוכנן כמו ילדים טובים. תוכנן שבעלי יכנס לניתוח, מותר מלווה כשזה מתוכנן, אמא שלי כמובן כי היא עובדת שם אז נתנו לה ואבא שלי גם מתחום הרפואה אז נתנו לו. לא תאמינו היינו 3 דורות בחדר הלידה!!!! חחח ב"ה שזכיתי. יש תיעוד מצולם של הכל מדהים...

אז בהמתנה לניתוח באו אלינו פעמיים לבקש סליחה שהתור מתארך כי נכנסו מקרים דחופים... אחרי הפעם השניה אמא שלי משכה בחוטים שלה כדי למצוא לי חדר אחר. ובאמת בזכותה הכניסו אותי אחרי כחצי שעה מהזמן המתוכנן...

ואז.... המרדים עשה לי את זריקת ההרדמה, זה דומה לאפידורל זה 2 חוליות מעל המקום של האפידורל. נורא פחדתי לזוז אבל ראיתי שכמה שרעדתי המרדים לא התלונן מדי... אז נרגעתי.

שמו את הפרגוד, בעלי היה לידי כל הזמן (הרב אמר שמהרגע שחותכים אותי נהייה אסורים) אז חיכינו כמו ילדים טובים לזמן שנהייה חייבים לעזוב. חח

ניסיתי למלמל פרק תהלים אבל הפחיד אותי לאבד את האחיזה מה קורה איתי כבר ככה שמו את הפרגוד... בינינו, לראות איך מתחילים לחתוך אותי זה לא הדבר שהכי רציתי באותה זמן. או בכלל.

ואז הרגשתי שנוגעים בי אבל ידעתי ששמו לי קטטר ובטח חיטאו את המקום... בקיצור מתישהו שהזמן התארך, בעלי ואני בהיכון, מחכים שיתחיל כבר... מחזיקים ידיים (תכף תבינו למה אנ מציינת את זה חח)...

ואז אני כבר שואלת בעצבנות, "נו???? מתי חותכים אותי??" ואז עונה לי האחות בפיזור נפש, "אנחנו כבר עמוק בתוכך!" ואני ובעלי: "מה??????" ומהר עוזבים ידיים ומבואסים שזה היה חייב לקרות... אחרי כמה ימים שאלתי את אמא שלי למה זה היה ככה ולא אמרו לי כשהתחילו... אז ענתה לי כלאחר יד שזה הנוהל, הם מתישהו בודקים שאת לא מרגישה באמת ואז מתחילים. כל הקטע זה לוודא שבאמת ההרדמה עובדת... (ואני נראתי כמו הסמיילי בווצאפ שנותן כאפה לעצמו במצח. "נו ב'מת...")

חזרה לניתוח: אחרי כמה דקות הוציאו את הראשונה, ושמענו את הבכי שלה, היה מרגש בטירוף. מיד עברה למיילדת ולרופא ילדים שהיה בחדר. ואז הוציאו את השניה. אמא שלי מספרת שהחילוץ שלה היה קשה. לי זה היה נראה שאחרי שניה היא יצאה אבל ברור שלא מסתמכים על מה שאני זוכרת חח

אחרי בדיקות ראשוניות ועיטוף הן עברו לבעלי. יש לנו תמונות מהממות....

נזכרת שהידיים שלי היו קשורות, נורא מבאס הקטע הזה (מתאים לשים פה מם של ש.א.הלוי) ולא יכולתי לגעת בהן בידיים. אז שתי אחיות מתוקות הביאו אותן ליד הראש שלי שאנשק אותן ואפילו יש לי תמונה של זה! חח לא שאני צנועה שם מי יודע מה אז זה לא לפירסום חח

המשך הניתוח היה פחות מלבב.... הרגיש לי נצח והרגשתי נורא. רציתי שכבר יפסיקו להתעסק לי בבטן. מרגישה שנוגעים בי, לא כואב אבל התחושה הזאת ממש לא כיפית. המרדים ממש הבין אותי ושם לי חמצן... לא נראה לי שהייתי צריכה פשוט היה משהו טיפונת יסיח את דעתי מזה שהזמן לא זז... כאילו נורא רצית לזוז, לשנות תנוחה.. כמו שאנחנו הולכים לישון ובא לנו פתאום לשנות תנוחה? מה שנקרא - לחלץ את העצמות... ואז את קולטת שאת עם ידיים קשורות ולא מרגישה את כל פלג הגוף התחתון...

זה החלק הכי קשה בכל הלידה כולל ההתאוששות.... אז תבינו כמה זכיתי לחוויה טובה... כי זה לא היה נוראי סיוטי... רק לא נעים וחיכיתי שיגמר... ב"ה אלף פעמים.

מתישהו זה נגמר ולקחו אותי להתאוששות. שמה היה אסור שיהיו איתי אנשים ובאמת הייתי מעורפלת כ"כ שלא היה רלוונטי שיהיה שם מישהו נוסף. רק אז התחילו לי הכאבים. והרגשתי מסוחררת נורא. בין נמנום לנמנום.... כל פעם שהתעוררתי ביקשתי עוד משכך... נראה לי שמתישהו עבדו עלי שהוסיפו עוד כי ביקשתי כל איזה 20 דקות חח

מתישהו שהעבירו אותי למחלקה הייתי מבואסת שעוד לא ראיתי אותן, אבל הייתי כ"כ מעורפלת שמהר נרדמתי שוב... 

רק באיזה 7 בערב הייתי מספיק עירנית ובעלי הסביר לי שבדקו להן סוכר (בטח בדקירה ברגל, איזה מבאס) והסוכר מצוין והן עוד לא חייבות לאכול (ניסה לעודד אותי שעוד לא ניסיתי להניק).

[לגבי ההנקה- היה ברור לשנינו כבר מלפני הלידה שאנחנו לא מתאבדים על זה. מתאמצים ומשתדלים אבל הכי חשוב שאני ארגיש טוב.]

בשעה הזאת לא היה מי שתעזור לי ותדריך אותי איך להניק ונורא התבאסתי שזו הסיבה שבגללה לא אניק... אז אחות תינוקיה מהממת חברה של חמותי באה לתת לי הדרכה קלה. בסוף לא באמת הנקתי אבל ניסיתי והן היו איתי עור לעור שזה נורא היה חמוד ולמדתי מזה כמה זה עושה להן ולי טוב.

החל מיום למחרת ועד לשחרור (שזה היה חמישה ימים מלאים כך זה במעייני ישועה אחרי קיסרי) התחלתי סדנאת הנקה בלתי פורמלית  המדריכות שם מהממות ולימדו אותי המווווווווון. בהתחלה החלטנו שאני מניקה רק ביום כל ארוחה תינוקת אחרת. כלומר הן ינקו ארוחה כן ארוחה מטרנה. ובלילה מטרנה. הן היו קטנות כ"כ... נולדו אחת 1.935 והשני 2.190. אז הפרש הארוחות היה לא ארוך... קיצר, אסכם לגבי ההנקה שלמדתי המון הגדלתי את כמויות החלב מהר, התחלתי להניק בלילה ולהיעזר במטרנה.. שאבתי לא מעט, ומתישהו הגעתי להנקה מלאה עד שלב המעון... שנכנסו די מהר בגיל 3 וחצי חודשים.

לגבי הניתוח, היה מבאס אבל בגלל הניתוח לא הצלחתי לתת שתן ולכן שמו לי קטטר ל48 שעות!!! ובגלל זה היתה לי דלקת בדרכי השתן

ולגבי הכאבים לקחתי משככי כאבים נגיד איזה פעמיים ביום ובמעייני היה מין עלון הסבר להתאוששות אחרי קיסרי ממש לפי ימים מהניתוח. כולל מה עלול לכאוב  ואילו תרגילים מומלץ לעשות. איך לקום מהמיטה בצורה לא כואבת... ממש נעזרתי בעלון הזה

בנוסף היתה לי עצירות, עכשיו אני נזכרת, והייתי חייבת לאכול כלכלה רכה איככככככ אוף... עד שנתנו לי גליצרין והכל נפתר

זהו בגדול יש תמיד עוד המון מה לפרט כי מפה רק התחלנו את תהליך הגידול המופלא ונכנסו עמוק לחיי ההורות.

אין יום שאנחנו לא מודים לה'. אין יום שאנחנו לא מסתכלים עליהן ואומרים כמה זכינו. איזה שפע. איזה יופי, ומתפללים שנמשיך לגדל אותן בדרך טובה. וכמו שסבתא רבא של בעלי ז"ל, שזכתה לראותן אותן פעם אחת לפני שנפטרה בשיבה טובה אמרה וברכה אותנו "שיזכו להיות יהודיות טובות. זה מה שחשוב". הלוואי ונמשיך לזכות לקבל מהשפע האלוקי בצורה רוחנית וגשמית.

זוכרת דברים שזרקת פה ושם על ההיריון והלידה בפורומים האחרים, ועכשיו לקרוא את הכול ביחד... וואו!

הרבה נחת ואהבה...

ב"ה כמה ניסים!!!!

הזדהיתי עם הקטע של השארת אחת מהתאומות בביה"ח כשהשנייה משתחררת...

(ומדהים אותי שכנראה אם ההיריון קשה - הלידה קלה. ולהפך...)

כדי להרגיע את עצמי

כי שאר ההיריונות שלי גם היו יחסית קלים, אבל גם רוב הלידות היו יחסית קלות ומהירות ב"ה...

לא רוצה להציף את השרשור, אז תדעו כל מי שכתבה שאני מעריצה ומקווה להידבק מכן בקרוב!

מתייגת לך את @זהות כפולה שעברה את זה, ב"ה עם שני תינוקות בריאים בעיקרון. (זה לא הניק העיקרי שלה, אז מקווה שהיא תראה את התיוג)

אולי היא כתבה את הסיפור שלה בשרשור הנעוץ, תחפשי❤️

לק"י

או לשים שם קישור לשרשור הזה. שם פעיל יותר.

מתייגת בשבילך 2 אמהות לתאומים:

@אמהלה

@מתואמת

אז לא יודעת אם העגלה שקנינו אז עדיין קיימת, ואני גם לא זוכרת את שמה. רק זוכרת שהיא התקפלה גם באמצע (כלומר שני המושבים התקפלו זה על זה), וזה חסך מקום.

מציעה פשוט ללכת לחנות מוצרי תינוקות, ולבקש עגלה לפי הצרכים שלכם... (זה מה שאנחנו עשינו בזמנו)

לוקחים ברזל לפי רמת הצורך, לפי מה שרואים בבדיקת דם. במולטי ויטמין גם ככה אין מספיק ברזל למי שממש חסר...

אם זה מעודד אותך - דווקא בהיריון התאומים היה לי ברזל גבוה בהיריונות אחרים היה לי חסר ברזל, לפעמים הרבה מאוד...

היה להם עיכוב בדיבור, וההמלצה של גורמי המקצוע הייתה חד משמעית להפריד אותם בגן (בגנון הם היו ביחד).

תאומים אחרים שראיתי סביבי היו ביחד בגן, אולי רק בגן חובה הופרדו. לדעתי בגיל קטן התאומות שלהם נותנת להם כוח כשהם ביחד.

בכל אופן, התאומים שלנו כאמור היו בנפרד בגן. בשנה הראשונה שניהם היו בגן שפה - באותו מתחם אבל גנים נפרדים. בשנתיים אח"כ אחד מהם נכנס לגן רגיל ליד הבית והשני נשאר בגן שפה, וכמעט לא היו לו שם חברים מהשכונה. אבל למרות זאת יחסית הוא הסתדר חברתית, וגם כששניהם נכנסו לכיתה א' בבית הספר ליד הבית הוא השתלב מהר מאוד גם מהבחינה החברתית.

אבל מלכתחילה לא הייתי בוחרת לעשות כך ולבחור במודע שאחד מהם יהיה רחוק מהסביבה החברתית הטבעית שלנו...

החלטות טובות!

(וסליחה שרק עכשיו עונה - מזמן לא נכנסתי לפורום הזה...)

נותנת לי הרגשה טובה להשאיר כרגע יחד

שזה מה הלב שלי אומר נכון לעכשיו...

גם אצלנו הם שונים אחד מהשני, תחומי עניין שונים, הגננות גם לא ראו שאחד עולה על השני במשהו וזה לא פוגע בהם הביחד. הם כן נראים זהים אבל ילדי הגן למדו מהר מאד מי זה מי.. הציק לי לפעמים שהצוות התייחס אליהם כאל "התאומים", אבל לא נראה שזה פגע בהם.

את מכירה אותם לדעת אם אחד עולה על השני במשהו, או שאחד מהם חוסה בצל של אחיו באיזה שהוא תחום.

מעבר למרחק מהבית תוסיפי שיקולים של אירועים נפרדים בשני הגנים שצריך לנכוח בהם, פעילויות שונות שעלולות לעורר קנאה בינהם. 

גם אצלי תאומים בנים  מס 6,7 , הם בני עוד מעט 4

הם כרגע בגן שפה ביחד

שונים מאוד אחד מהשני גם באופי גם ביופי.

הגננת לטענתה לא מפריע להתפתחות שלהם שהם ביחד.

שנה הבאה בעז"ה הם אמורים לעבור לתלמוד תורה

אם יהיה 2 כיתות אני אפריד אבל רק בגלל הצוות שמעדיף...

יש לי גם תאומות גדולות יותר, הפרדתי בגן חובה כדי שלא יהיה להם משבר קשה בכיתה א ( אצלנו בבית ספר חד משמעית לא שמים תאומות באותה כיתה) , וצהרון השארתי יחד שיהיה להם בהדרגה זה היה חכם מאוד

הם מאוד שונות אחת מהשניה וכן חושבת שזה טוב שהם לא יחד.

אבל בנות זה מאוד מאוד שונה מבנים...

נכון שבהריון עם תאומים יש hcg גבוה יותר, אבל זה לכשעצמו לא מהווה אינדיקציה להריון עם תאומים.

אגב, ההבדל בין ההריון הקודם לנוכחי הוא בסך הכל של 5 ימים בערך, בהנחת הכפלה כל יומיים. כלומר באותו השבוע שתי התוצאות האלה בכלל לא מהוות גידול...