כתבתי פה כבר כמה פעמים
אנחנו בטיפול זוגי כבר זמן מה. יש עליות ויש ירידות סהכ יש שינויים לטובה ב"ה.
בעלי מתחיל להבין אותי יותר ועושה בשבילי המון מאמצים להשתנות.
(גם אני מבינה אותו, אבל הרבה פעמים כשהייתי רגישה לדברים כמו למשל לאיפה נגור- הוא היה מתרגז ולא מבין למה אני לא רוצה לגור איפה שהוא רוצה. היום הוא כבר מבין שיש לי מקום להביע את עצמי גם אם זה לא מה שהוא חושב שנכון).
אני עדיין מרגישה שיש בי חוסר הערכה בסיסי אליו ולתכונות אופי שלו שלא מספיק "מלוטשות" בעיניי. ותחושה של חוסר בקשר . כאילו אני לא ממצה את עצמי בתוך מערכת היחסים הזוגית הזו. כאילו משהו תקוע רגשית כבר המון זמן.
משהו בתקשורת בינינו, לא מספיק עמוק, לא מספיק מחובר. כל הזמן צריכים להסביר אחד את השניה, ההומור שלנו לא מספיק מסונכרן וזה משהו שבשבילי הוא חמצן . הומור בריא עד רמה שנקרעים מצחוק ביחד- הופך כל אינטרקציה למשהו אחר, חיובי יותר , נעים ומחבר יותר בין אנשים.
אם צריך להסביר את עצמך כשאתה מתבדח זה מבחינתי גרוע.
אבל שלוש וחצי שנות נישואים וזה המצב -פחות או יותר ככה.
אני מרגישה שאני אוהבת אותו אבל לא מספיק, לא מעומק ליבי, לא מספיק מעריכה אותו ולא מספיק מחוברת אליו.
לא מצליחה להתעלם מהפאקים שלו והם מול הפרצוף שלי רוב הזמן.
אני תוהה לעצמי אם יש טעם להמשיך ולהשקיע במערכת היחסים כשמראש זו תחושתי?
שנינו נשארים, שנינו מעדיפים להשקיע בנו מאשר לחפש זוגיות חדשה.
שנינו מבינים שלקח זמן למצוא זוגיות (הכרנו בגיל 29 וקצת) ושיש פה הרבה דברים יפים, אהבה ענקית מצידו, אהבה מסוימת מצידי, יש לנו ערכים משותפים, אמנם הדת לא בדיוק, אבל גם בנושא הדת הגענו להבנות כלשהן.. וזה לא פשוט לי.
יש התחשבות הדדית, ניסיון להשתפר אחד עבור השני.
הוא אוהב אותי מאוד מאוד, אני קצת תקועה ברגש אליו.
האם חושבים שחבל על הזמן שלנו? שעדיף להיפרד כשמשהו מבפנים אצלי כל כך חסר? או שעם הזמן יש סיכוי שנצליח לגשר על הפערים הללו עם עבודה קשה והמון התמדה? שאצליח לשנות את ההסתכלות שלי?
אשמח לעזרתכם ממרום שנות נישואיכם והכרות עם עולם הזוגיות.
בשורות טובות
ב"ה
