אבל אם זה יותר מדי בשבילך (הפותחת) זה לא נראה לי גיוס חובה... ולא נראה לי צעד הכרחי להפחתת התחרותיות (וגם בכלל לא בטוח שמכאן היא נובעת). לדעתי פעם בכמה ימים, כשמתאפשר, בזרימה, זה גם יופי.

ולגבי התחרותיות, אני הייתי מנסה לשחרר. קצת מבאס, אבל היחסים בין שניהם הם בעיקר עניין שלהם, ולא כל-כך שייך בעיניי לנסות לשלוט בזה. מן הסתם הם קצת זקוקים כרגע לשלב כזה בקשר שלהם, וכשימצו אותו יעברו הלאה מעצמם.

אלא אם הם מעצמם פונים אלייך לעזרה, נגיד אחד מגיע אלייך עם דמעות בעיניים או שאת ממש רואה שהוא במצוקה מזה. אז כן כדאי לדעתי לנסות לעזור להם, לתווך, להרגיע את הרוחות. אבל אם הם שניהם נלהבים להשוות זה לזה - יאללה, זכותם. מתישהו כבר יימאס להם.

ואם הם מפנים את התחרותיות הזאת אלייך, זכותך המלאה לנפנף את זה. *להם* חשוב להשוות, *לך* לא חשוב להשוות, ולא בא לך להישאב פנימה. אני למשל הרבה פעמים אומרת לילדים שלי (ברוגע ובהומור) - כן, כנראה שחילקתי לא שווה. אני לא רובוט ולא יודעת לחלק מדויק במאה אחוז. זה גם מסר מרגיע בשבילם, כי לפעמים אני מבקשת מאחד מהם לחלק (נגיד את הביצה המקושקשת מהמחבת לצלחות) והם נלחצים שהם לא יודעים איך, אז אני אומרת, וזה כבר הפך לסיסמה אצלנו עם השנים - אנחנו לא רובוטים, לא מצפים מאף אחד לעשות חלוקה מדויקת. תעשה איך שנראה לך הגיוני. זה מאוד משחרר... ממליצה.

אבל אני הייתי רוצה לתת לילדים שלי יותר זמן פרטי מאשר ללקוח בדואר.. אני לא כותבת את זה כדי להחליש אותך אלא כדי שתביני שלא תמיד מה שקל יותר נכון יותר. אז אם אין לך חצי שעה ביום, יש לך אולי חצי שעה ביומיים? פעמיים בשבוע? את מבינה שזה לא הגיוני שדווקא הילדים שלנו יקבלו מאתנו "פרוסה" כל כך קטנה. אני כותבת את זה לא כביקורת כלפיך, אלא מזכירה את זה לעצמי. כי אני אמרתי ביום שיש לבעלי קח את הילדים ותנו לי חופש שבוע.. לא יכולה כל הזמן עם כל הלחץ הזה. ישבנו וחשבנו והגענו למסקנה שצריך לשנות סדרי עדיפויות. איך? אנחנו עדיין חושבים על זה.

אבל לא הייתי רוצה להחליף את עצמי בגרגירי חומוס

אבל אני חושבת שהפרוסה שלהם גדולה הרבה יותר מהזמן ה'אחד על אחד'. לא נכון בעיניי למחוק את כל זמן הביחד וזמן העיסוקים האחרים במקביל, כאילו כל זה לא נספר, וההורות האמיתית היא רק כשפנויים לילד בלי הסחות דעת. אני נבניתי המון מזמני הורות בילדותי, שלגמרי לא התאימו למסגרת המוגבלת הזאת... מטיולים משפחתיים וממשחקי שולחן ומסעודות שבת ומהאזנה שקטה לדיון בין ההורים ומלגשת רגע לשאול שאלה שסקרנה אותי ואבא מרים ראש מהעיתון ועונה וממעקב אחרי הכיפה שאמא סורגת ועוד... ועוד... ועוד...

לקוח בדואר לא מקבל מהפקיד עשירית מזה

היית חושבת שבעלך יכול להסתפק בזמן הבילוי המשותף המשפחתי? ברור שלא.

ובעלך אדם בוגר ופעיל.

 הילדים קטנים והם זקוקים לנו.

אנחנו היום לא במצב של האמהות שלנו שהיה להם זמן לסרוג ולענות על שאלות. וגם האבות לא בדיוק יושבים בנחת וקוראים עיתון.

אם חשבת שהתכוונתי שאמא צריכה ל"ראיין" כל ילד כל יום ולתת לו תשומת לב לבד כשהיא מתעלמת משאר המשפחה אז טעית מאד בהבנת דברי. ממש עצוב בעיני, שאת חושבת שלתת יותר תשומת לב מללקוח מזדמן בדואר זה הישג. 

אמא זקוקה לזמן נורמלי להיות אחד על אחד עם כל ילד שלה, וחצי שעה זה ממש מעט בעיני. בחצי שעה אני כוללת שיחה מזדמנת, משחק עם תשומת לב שמה שהילד עושה, זמן השכבה שיושבים ליד מיטת ילד, פטפוט בזמן האמבטיה, באוכל - אבל כשכל הראש שלי נתון לילד/ה החמוד/ה שלי, לכל ילד וילדה, ולא רק התייחסות קבוצתית. 

 לא כמו אם בית בפנימיה

להעניק לילדייך את הזמן הזה.

לצערי, אני וכמוני עוד הרבה אימהות, לא נמצאות בבית מספיק שעות על מנת לעשות כך.

ובשעות שאנחנו נמצאות- יש עוד ילדים לטפל בהם, ויש עוד כביסות וכלים ונקיונות וארוחות שצריך להכין

תאמיני לי, הלו"ז מלא בכל טוב

והלואי שהיה לי את היכולת, אבל אין.

אני דווקא חושבת ש @אדרת7 צודקת עם הגישה שלה, כי יש המון חשיבות גם לזמן המשחק המשותף, ולטיול משותף, ולחוויות משותפות.

וגם להרגיש את אמא בהתנהלות שהיא לאו דווקא סביבך.

מה לעשות, אלו אילוצי החיים. ולומר את האמת- לא בטוחה שזה כזה גרוע

כי גם האחים תורמים סה"כ המון אחד לשני. רואה את ילדיי, עם כל התחרותיות שבהם, מול ילדים אחרים שגדלים יחסית לבד. ושמחה במה שנתתי להם, ובע"ה עוד אתן.

ישר כח על ההשקעה והזמן. תביני גם את מי שלא מתאפשר לה..

שמתאמצות ועושות מעל ומעבר.

גם אצלינו יש תחרותיות אבל היא לא נראית לי משהו מדאיג לפתוח עליו שרשור היא נראית לי משהו נורמלי,

ולא על התחרויות כתבתי אלא על החיים, שמביאים אמהות אל הקצה (שזה לא טוב לדעתי)

אין ספק שאחים תורמים המון לשני, אני חושבת שזה מוסכם על כולם. 

אני נגד שיטת שפר אם את עוד לא יודעת

וברור שזה איסוף של זמן אישי ולא חצי שעה לילד כמו בקופת חולים  

מזכיר לי את הספר "גנבי הזמן". 

אנחנו כבר מכירים את 'רפואת מחקר סודית' או איך שלא קוראים לה, ואת שלל שיטותיה לגרום למי שהיא מתכתבת איתה להרגיש מושפלת. לפעמים היא כותבת בידידותיות ולפעמים היא כותבת דברי טעם, אבל כשרואים שהיא בהתקף עצבנות - פשוט עדיף להתעלם ממנה. זה הכול. זה לא את ולא קשור לשום דבר שכתבת או שעשית. זו היא, ומשהו שהיא סובלת ממנו למרבה הצער, ובע"ה שיישלח לה סעד שלם מן השמים, עם או בלי מחקר, עם או בלי סודות. אל תיקחי ללב.

ועוד נקודה- לפעמים, על הזמן המועט שיש לי עם הילדים, אני עדיין מרשה לעצמי לפרוש ולעשות משהו כייפי לעצמי

לדוגמה- אם יש שחיית נשים ברביעי אז בעלי עם הילדים ואני הולכת. למרות שזה על הזמן איתם.

למה? כי בשביל שאמא תוכל לתת אמא גם צריכה לקבל

ואני לא חושבת שאנחנו צריכות להתנצל על זה.

גם לנו מגיע, ולו רק כדי שנוכל להמשיך ולהעניק בשמחה ובנחת.

מזדהה מאוד עם מה שכתבת.

שהאבא עם הילדים - זה לא פחות טוב מאשר האמא.

אדרבה, אם מתאפשר מצד המשפחה, ראוי להכניס את זה בחשבון.

העיקר שיש לילדים גם זמן עם ההורים.

ואל תתחילו, הכותבות השונות, להרגיש צורך "להתנצל" כמה זמן אתן עם הילדים - לבד או לא לבד...

בכללי, חשוב זמן עם הילדים, חשובה שימת לב אישית, חושב גם הזמן שלהם ביחד (שזה תופס יותר מקום עם הגיל). איך וכמה - לכל משפחה והורים את האופי והדרכים שלהם. אין צורך להלחיץ או להילחץ..

תחליפי כבר את הניק

לא חושבת שאת מכולן דווקא הכי מסכנה. לא ראיתי איפה בשרשור הפכתי אותך למסכנה, או שלא טוב לך עם הילדות שלך.

חושבת על המצב באופן כללי, זה עצובאם אין לנו חצי שעה ביום ליקרים לנו 

אני עושה מה שביכולתי כדי לנסות להשיג יותר זמן למשפחה שלי 

היום חשבנו שיטה נחמדה, אנחנו ננסה אותה במהלך השבוע.

השרשור הועיל  לי בעצמי

להקדיש לילדים, חוץ מהעבודה והתפקידים הנוספים.

והבעל...

אם היו לנו פיליפיניות צמודות אולי זה היה אפשרי.

אבל אין...\לרובינו.

ותודה לקל על כך.\כי חלק מההוי של בית זה אמא שמדברת עם הילד תוך כדי כביסה/כלים / גיהוץ, אצלי זה אחד מזמני האיכות הטובים ביותר!!

חוץ מזה? פעם בחודש אני מקדישה לילד לפעמים בוקר או חצי בוקר, אם יש לי חופשי.

אוקי?

והילדים שלי די מאושרים, קשורים אלי מאוד מאוד, מספרים לנו הכל, טוב להם עם עצמם, בשלל הגילים.

בהצלחה לכולם.

הכי הכי חשוב, אפרופו שיטת שפר 

,

זה שתרגישי טוב עם עצמך, שלמה עם עצמך, שאת עושה מה שאת יכולה, כי הילד לא יגדל טוב אם את תהיי מרוטה, ו"תקדישי" לו ברוב טובך חצי שעה... על חשבון דברים אחרים שנראים לך, כן, לך, עם שיקול הדעת הבריא שלך, נצרכים יותר כרגע.

ביום, אבל מייעצות כאן לאחרות

לקחתי

בע"ה הרביעי בדרך

הגדול בן חמש

ותודה

כל אחד על כל היתר? או שעל אחת?

תסבירי להם פעם, בלשון פשוטה, שלכל ילד בעולם יש תכונות מיוחדות שלו. אחד זריז ואחד מדייק. אחד שמח ואחד עסוק בקריאה, ויכולות להיות גם כמה תכונות לילד. אבל לכל אחד יש את הטוב המיוחד שיש בו.

אז במקום להסתכל כל הזמן מה השני עשה, ואם עשיתי כמותו - יותר טוב שכל אחד יחשוב מה הכי טוב בשבילו לעשות, מה הכי מתאים לו, מה הוא הכי רוצה כעת - ויעשה לפי זה. לא לפי אח שלו. וכמובן, גם לעזור אחד לשני, אחים, שזה בוודאי משהו טוב.

שיהיה להם בראש "רציונאל", פעם יגיעו לכך.

אכן, תשתדלו ההורים להקדיש זמן בפני עצמו לכל אחד, שתהיה להם פינה כזו, ירגישו יותר שלוים עם עצמם.

בוודאי שטוב שמלבד המשחקים המשותפים, יהיו לכל ילד גם דברים משלו. לא שזה דווקא מה שישנה את הענין - אבל נכון שלכל ילד יהיו גם דברים "שלו", זה צורך טבעי.

אפשר גם ליזום לפעמים משחק משותף. לומר להם: ילדים, זוכרים שאמרנו שלכל ילד יש דברים טובים משלו (תסבירי. שלא יחשבו שמדברים על חפצים), ושלא כדאי כל הזמן לבדוק מי יותר חזק מהשני, יותר מהיר וכו'?

אז בואו כעת תבנו משהו מלגו (לדוגמה) ביחד; ותראו שכשעושים משהו ביחד, במקטום תחרות, יוצא משהו יותר יפה וגדול.

אבל תזכרו, ברגע שמתחילים להגיד, "אני יותר" - אני מפסיקה את המשחק...

אפשר לנסות. אם יחוו את הנחמד שבשותפות, יש סיכוי שזה יעודד לרצות את זה מידי פעם - בצד התחרות שגם לה יש תפקיד מסוים בשלב הזה..

כמו תמיד, כיף לקרוא את דבריך. השכלתי.

אני יכול להגיד מה נראה לי שגרם לזה:

האח הגדול שלי היה מאוד מגונן. אפשר להרגיל את האח הגדול לרעיון שהוא סוג של "אבא" לאח השני.

היו לנו מטרות משותפות. ההורים שלנו בד"כ הרגילו אותנו לעשות דברים שאף אחד לא מפסיד בהם (נגיד כמעט לא שיחקנו משחקי תחרות אחד נגד השני, והרבה שיחקנו נגד אנשים אחרים). ככה יוצרים מציאות של "שותפות גורל". אפשר נניח לעשות תחרויות ששני הילדים משחקים נגד ההורים ולתת להם לפעמים לנצח שהם ירגישו אחווה.

בכלל היה אצלנו חינוך שנוגד תחרותיות. זאת אומנם תכונה שמאוד נחשבת במציאות בהווה, אבל היא לא תכונה יהודית (גם קנאת סופרים היא לא אידאל, אלא קביים). וזה לא מנע מאיתנו להפוך לשאפתנים חסרי מנוחה

קראתי את הדברים עוד אתמול בערב ולא הספקתי לענות, אבל חשבתי על זה הרבה..

ואז הבוקר הודעתי להם מה עומד לקרות:

החל ממחר אנחנו מתחילים משחק

כל בוקר הם מקבלים עשר נקודות

כל פעם שאני שומעת שהם מתחרים ביניהם על משהו, אני מורידה נקודה

בסוף היום, כל הנקודות שישארו ישולשלו לתוך צנצנת (שנקשט יפה היום בערב) בצורת גרגרי חומוס (מספר הגרגירים כמספר הנקודות).

כשהצנצנת תתמלא- כולם מקבלים הפתעה!

לקח להם קצת זמן הבוקר להבין שאין "נקודות שלי" ו"נקודות של אח שלי". הנקודות הם של *כולם*, הצנצנת של *כולם* וההפתעה תהיה של *כולם*.

תודה לך ול @תפצי על הרעיונות, שילבתי אותם יחד בע"ה מקווה להצליח.

ואומר במאמר מוסגר, שכבר הבוקר הם לא עשו תחרות מי עובר ראשון בשער של הקייטנה

לי יש אחות קטנה קרובה אלי בגיל, כשהיינו ילדים לפני כל חג ההורים לקחנו אותנו לחנות בגדים נהדרת ושם קנו לי שמלות חדשות- זהות.

מתנות חנוכה- דאגו שיהיה "צדק" - גם מבחינת הגודל גם מבחינת הכמות.

עד לבת מצווה שלי, שאז התחרותיות עברה בינינו. שתינו שאפתניות על, אבל לא מפנות את התחרות אחת כלפי השניה.

גם כיום, כשהחיים הובילו אותנו למקומות שונים- יש לי מה לקנא בה, ויש לה מה לקנא בי, - אנחנו מפרגנות אחת לשניה.

חושבת שזה בזכות ההורים, שתמיד הדגישו שיחלקו הכל שווה בשווה בין האחים. כן גם על הירושה דברו איתנו

את הבנים שסמוכים בגיל, גדלנו כמו תאומים עד גיל ההתבגרות. אותם בגדים. קונים משהו לאחד- קונים אותו דבר לשני. מקסימום שונה בצבע. כמה שנים לקטן היו פי 2 בגדים מלגדול. מה ששלו, ומה ש"ירש" מאחיו.

עם הזמן העדיף דווקא את הירושות (אהב להתלכלך במצפון נקי עם בגדים משומשים), ואז התחלנו לקנות לכל אחד מה שצריך - אבל תמיד כל אחד קיבל "שווה ערך"  

גדלו באהבה ואחווה, ב"ה

בת סמוכה לבן וכן להפך בד"כ אין תחרות

אנחנו לפעמים לא שמים לב ומעודדים תחרותיות.

כשאנחנו אומרים: מי רץ ראשון למקלחת?

מי גומר ראשון את האוכל וכו'.

כשנהייתי מודעת לזה, שמתי לב כמה אני פה הגורם המעודד.

וזה מדהים כמה מהר זה נעלם כשהמבוגרים מסביבם יפסיקו עם עידוד התחרות.

בהצלחה

המון עצות מצוינות שאני לוקחת, ושימת לב לדברים בע"ה.

תודה!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....