אבל אם זה יותר מדי בשבילך (הפותחת) זה לא נראה לי גיוס חובה... ולא נראה לי צעד הכרחי להפחתת התחרותיות (וגם בכלל לא בטוח שמכאן היא נובעת). לדעתי פעם בכמה ימים, כשמתאפשר, בזרימה, זה גם יופי.

ולגבי התחרותיות, אני הייתי מנסה לשחרר. קצת מבאס, אבל היחסים בין שניהם הם בעיקר עניין שלהם, ולא כל-כך שייך בעיניי לנסות לשלוט בזה. מן הסתם הם קצת זקוקים כרגע לשלב כזה בקשר שלהם, וכשימצו אותו יעברו הלאה מעצמם.

אלא אם הם מעצמם פונים אלייך לעזרה, נגיד אחד מגיע אלייך עם דמעות בעיניים או שאת ממש רואה שהוא במצוקה מזה. אז כן כדאי לדעתי לנסות לעזור להם, לתווך, להרגיע את הרוחות. אבל אם הם שניהם נלהבים להשוות זה לזה - יאללה, זכותם. מתישהו כבר יימאס להם.

ואם הם מפנים את התחרותיות הזאת אלייך, זכותך המלאה לנפנף את זה. *להם* חשוב להשוות, *לך* לא חשוב להשוות, ולא בא לך להישאב פנימה. אני למשל הרבה פעמים אומרת לילדים שלי (ברוגע ובהומור) - כן, כנראה שחילקתי לא שווה. אני לא רובוט ולא יודעת לחלק מדויק במאה אחוז. זה גם מסר מרגיע בשבילם, כי לפעמים אני מבקשת מאחד מהם לחלק (נגיד את הביצה המקושקשת מהמחבת לצלחות) והם נלחצים שהם לא יודעים איך, אז אני אומרת, וזה כבר הפך לסיסמה אצלנו עם השנים - אנחנו לא רובוטים, לא מצפים מאף אחד לעשות חלוקה מדויקת. תעשה איך שנראה לך הגיוני. זה מאוד משחרר... ממליצה.

אבל אני הייתי רוצה לתת לילדים שלי יותר זמן פרטי מאשר ללקוח בדואר.. אני לא כותבת את זה כדי להחליש אותך אלא כדי שתביני שלא תמיד מה שקל יותר נכון יותר. אז אם אין לך חצי שעה ביום, יש לך אולי חצי שעה ביומיים? פעמיים בשבוע? את מבינה שזה לא הגיוני שדווקא הילדים שלנו יקבלו מאתנו "פרוסה" כל כך קטנה. אני כותבת את זה לא כביקורת כלפיך, אלא מזכירה את זה לעצמי. כי אני אמרתי ביום שיש לבעלי קח את הילדים ותנו לי חופש שבוע.. לא יכולה כל הזמן עם כל הלחץ הזה. ישבנו וחשבנו והגענו למסקנה שצריך לשנות סדרי עדיפויות. איך? אנחנו עדיין חושבים על זה.

אבל לא הייתי רוצה להחליף את עצמי בגרגירי חומוס

אבל אני חושבת שהפרוסה שלהם גדולה הרבה יותר מהזמן ה'אחד על אחד'. לא נכון בעיניי למחוק את כל זמן הביחד וזמן העיסוקים האחרים במקביל, כאילו כל זה לא נספר, וההורות האמיתית היא רק כשפנויים לילד בלי הסחות דעת. אני נבניתי המון מזמני הורות בילדותי, שלגמרי לא התאימו למסגרת המוגבלת הזאת... מטיולים משפחתיים וממשחקי שולחן ומסעודות שבת ומהאזנה שקטה לדיון בין ההורים ומלגשת רגע לשאול שאלה שסקרנה אותי ואבא מרים ראש מהעיתון ועונה וממעקב אחרי הכיפה שאמא סורגת ועוד... ועוד... ועוד...

לקוח בדואר לא מקבל מהפקיד עשירית מזה

היית חושבת שבעלך יכול להסתפק בזמן הבילוי המשותף המשפחתי? ברור שלא.

ובעלך אדם בוגר ופעיל.

 הילדים קטנים והם זקוקים לנו.

אנחנו היום לא במצב של האמהות שלנו שהיה להם זמן לסרוג ולענות על שאלות. וגם האבות לא בדיוק יושבים בנחת וקוראים עיתון.

אם חשבת שהתכוונתי שאמא צריכה ל"ראיין" כל ילד כל יום ולתת לו תשומת לב לבד כשהיא מתעלמת משאר המשפחה אז טעית מאד בהבנת דברי. ממש עצוב בעיני, שאת חושבת שלתת יותר תשומת לב מללקוח מזדמן בדואר זה הישג. 

אמא זקוקה לזמן נורמלי להיות אחד על אחד עם כל ילד שלה, וחצי שעה זה ממש מעט בעיני. בחצי שעה אני כוללת שיחה מזדמנת, משחק עם תשומת לב שמה שהילד עושה, זמן השכבה שיושבים ליד מיטת ילד, פטפוט בזמן האמבטיה, באוכל - אבל כשכל הראש שלי נתון לילד/ה החמוד/ה שלי, לכל ילד וילדה, ולא רק התייחסות קבוצתית. 

 לא כמו אם בית בפנימיה

להעניק לילדייך את הזמן הזה.

לצערי, אני וכמוני עוד הרבה אימהות, לא נמצאות בבית מספיק שעות על מנת לעשות כך.

ובשעות שאנחנו נמצאות- יש עוד ילדים לטפל בהם, ויש עוד כביסות וכלים ונקיונות וארוחות שצריך להכין

תאמיני לי, הלו"ז מלא בכל טוב

והלואי שהיה לי את היכולת, אבל אין.

אני דווקא חושבת ש @אדרת7 צודקת עם הגישה שלה, כי יש המון חשיבות גם לזמן המשחק המשותף, ולטיול משותף, ולחוויות משותפות.

וגם להרגיש את אמא בהתנהלות שהיא לאו דווקא סביבך.

מה לעשות, אלו אילוצי החיים. ולומר את האמת- לא בטוחה שזה כזה גרוע

כי גם האחים תורמים סה"כ המון אחד לשני. רואה את ילדיי, עם כל התחרותיות שבהם, מול ילדים אחרים שגדלים יחסית לבד. ושמחה במה שנתתי להם, ובע"ה עוד אתן.

ישר כח על ההשקעה והזמן. תביני גם את מי שלא מתאפשר לה..

שמתאמצות ועושות מעל ומעבר.

גם אצלינו יש תחרותיות אבל היא לא נראית לי משהו מדאיג לפתוח עליו שרשור היא נראית לי משהו נורמלי,

ולא על התחרויות כתבתי אלא על החיים, שמביאים אמהות אל הקצה (שזה לא טוב לדעתי)

אין ספק שאחים תורמים המון לשני, אני חושבת שזה מוסכם על כולם. 

אני נגד שיטת שפר אם את עוד לא יודעת

וברור שזה איסוף של זמן אישי ולא חצי שעה לילד כמו בקופת חולים  

מזכיר לי את הספר "גנבי הזמן". 

אנחנו כבר מכירים את 'רפואת מחקר סודית' או איך שלא קוראים לה, ואת שלל שיטותיה לגרום למי שהיא מתכתבת איתה להרגיש מושפלת. לפעמים היא כותבת בידידותיות ולפעמים היא כותבת דברי טעם, אבל כשרואים שהיא בהתקף עצבנות - פשוט עדיף להתעלם ממנה. זה הכול. זה לא את ולא קשור לשום דבר שכתבת או שעשית. זו היא, ומשהו שהיא סובלת ממנו למרבה הצער, ובע"ה שיישלח לה סעד שלם מן השמים, עם או בלי מחקר, עם או בלי סודות. אל תיקחי ללב.

ועוד נקודה- לפעמים, על הזמן המועט שיש לי עם הילדים, אני עדיין מרשה לעצמי לפרוש ולעשות משהו כייפי לעצמי

לדוגמה- אם יש שחיית נשים ברביעי אז בעלי עם הילדים ואני הולכת. למרות שזה על הזמן איתם.

למה? כי בשביל שאמא תוכל לתת אמא גם צריכה לקבל

ואני לא חושבת שאנחנו צריכות להתנצל על זה.

גם לנו מגיע, ולו רק כדי שנוכל להמשיך ולהעניק בשמחה ובנחת.

מזדהה מאוד עם מה שכתבת.

שהאבא עם הילדים - זה לא פחות טוב מאשר האמא.

אדרבה, אם מתאפשר מצד המשפחה, ראוי להכניס את זה בחשבון.

העיקר שיש לילדים גם זמן עם ההורים.

ואל תתחילו, הכותבות השונות, להרגיש צורך "להתנצל" כמה זמן אתן עם הילדים - לבד או לא לבד...

בכללי, חשוב זמן עם הילדים, חשובה שימת לב אישית, חושב גם הזמן שלהם ביחד (שזה תופס יותר מקום עם הגיל). איך וכמה - לכל משפחה והורים את האופי והדרכים שלהם. אין צורך להלחיץ או להילחץ..

תחליפי כבר את הניק

לא חושבת שאת מכולן דווקא הכי מסכנה. לא ראיתי איפה בשרשור הפכתי אותך למסכנה, או שלא טוב לך עם הילדות שלך.

חושבת על המצב באופן כללי, זה עצובאם אין לנו חצי שעה ביום ליקרים לנו 

אני עושה מה שביכולתי כדי לנסות להשיג יותר זמן למשפחה שלי 

היום חשבנו שיטה נחמדה, אנחנו ננסה אותה במהלך השבוע.

השרשור הועיל  לי בעצמי

להקדיש לילדים, חוץ מהעבודה והתפקידים הנוספים.

והבעל...

אם היו לנו פיליפיניות צמודות אולי זה היה אפשרי.

אבל אין...\לרובינו.

ותודה לקל על כך.\כי חלק מההוי של בית זה אמא שמדברת עם הילד תוך כדי כביסה/כלים / גיהוץ, אצלי זה אחד מזמני האיכות הטובים ביותר!!

חוץ מזה? פעם בחודש אני מקדישה לילד לפעמים בוקר או חצי בוקר, אם יש לי חופשי.

אוקי?

והילדים שלי די מאושרים, קשורים אלי מאוד מאוד, מספרים לנו הכל, טוב להם עם עצמם, בשלל הגילים.

בהצלחה לכולם.

הכי הכי חשוב, אפרופו שיטת שפר 

,

זה שתרגישי טוב עם עצמך, שלמה עם עצמך, שאת עושה מה שאת יכולה, כי הילד לא יגדל טוב אם את תהיי מרוטה, ו"תקדישי" לו ברוב טובך חצי שעה... על חשבון דברים אחרים שנראים לך, כן, לך, עם שיקול הדעת הבריא שלך, נצרכים יותר כרגע.

ביום, אבל מייעצות כאן לאחרות

לקחתי

בע"ה הרביעי בדרך

הגדול בן חמש

ותודה

כל אחד על כל היתר? או שעל אחת?

תסבירי להם פעם, בלשון פשוטה, שלכל ילד בעולם יש תכונות מיוחדות שלו. אחד זריז ואחד מדייק. אחד שמח ואחד עסוק בקריאה, ויכולות להיות גם כמה תכונות לילד. אבל לכל אחד יש את הטוב המיוחד שיש בו.

אז במקום להסתכל כל הזמן מה השני עשה, ואם עשיתי כמותו - יותר טוב שכל אחד יחשוב מה הכי טוב בשבילו לעשות, מה הכי מתאים לו, מה הוא הכי רוצה כעת - ויעשה לפי זה. לא לפי אח שלו. וכמובן, גם לעזור אחד לשני, אחים, שזה בוודאי משהו טוב.

שיהיה להם בראש "רציונאל", פעם יגיעו לכך.

אכן, תשתדלו ההורים להקדיש זמן בפני עצמו לכל אחד, שתהיה להם פינה כזו, ירגישו יותר שלוים עם עצמם.

בוודאי שטוב שמלבד המשחקים המשותפים, יהיו לכל ילד גם דברים משלו. לא שזה דווקא מה שישנה את הענין - אבל נכון שלכל ילד יהיו גם דברים "שלו", זה צורך טבעי.

אפשר גם ליזום לפעמים משחק משותף. לומר להם: ילדים, זוכרים שאמרנו שלכל ילד יש דברים טובים משלו (תסבירי. שלא יחשבו שמדברים על חפצים), ושלא כדאי כל הזמן לבדוק מי יותר חזק מהשני, יותר מהיר וכו'?

אז בואו כעת תבנו משהו מלגו (לדוגמה) ביחד; ותראו שכשעושים משהו ביחד, במקטום תחרות, יוצא משהו יותר יפה וגדול.

אבל תזכרו, ברגע שמתחילים להגיד, "אני יותר" - אני מפסיקה את המשחק...

אפשר לנסות. אם יחוו את הנחמד שבשותפות, יש סיכוי שזה יעודד לרצות את זה מידי פעם - בצד התחרות שגם לה יש תפקיד מסוים בשלב הזה..

כמו תמיד, כיף לקרוא את דבריך. השכלתי.

אני יכול להגיד מה נראה לי שגרם לזה:

האח הגדול שלי היה מאוד מגונן. אפשר להרגיל את האח הגדול לרעיון שהוא סוג של "אבא" לאח השני.

היו לנו מטרות משותפות. ההורים שלנו בד"כ הרגילו אותנו לעשות דברים שאף אחד לא מפסיד בהם (נגיד כמעט לא שיחקנו משחקי תחרות אחד נגד השני, והרבה שיחקנו נגד אנשים אחרים). ככה יוצרים מציאות של "שותפות גורל". אפשר נניח לעשות תחרויות ששני הילדים משחקים נגד ההורים ולתת להם לפעמים לנצח שהם ירגישו אחווה.

בכלל היה אצלנו חינוך שנוגד תחרותיות. זאת אומנם תכונה שמאוד נחשבת במציאות בהווה, אבל היא לא תכונה יהודית (גם קנאת סופרים היא לא אידאל, אלא קביים). וזה לא מנע מאיתנו להפוך לשאפתנים חסרי מנוחה

קראתי את הדברים עוד אתמול בערב ולא הספקתי לענות, אבל חשבתי על זה הרבה..

ואז הבוקר הודעתי להם מה עומד לקרות:

החל ממחר אנחנו מתחילים משחק

כל בוקר הם מקבלים עשר נקודות

כל פעם שאני שומעת שהם מתחרים ביניהם על משהו, אני מורידה נקודה

בסוף היום, כל הנקודות שישארו ישולשלו לתוך צנצנת (שנקשט יפה היום בערב) בצורת גרגרי חומוס (מספר הגרגירים כמספר הנקודות).

כשהצנצנת תתמלא- כולם מקבלים הפתעה!

לקח להם קצת זמן הבוקר להבין שאין "נקודות שלי" ו"נקודות של אח שלי". הנקודות הם של *כולם*, הצנצנת של *כולם* וההפתעה תהיה של *כולם*.

תודה לך ול @תפצי על הרעיונות, שילבתי אותם יחד בע"ה מקווה להצליח.

ואומר במאמר מוסגר, שכבר הבוקר הם לא עשו תחרות מי עובר ראשון בשער של הקייטנה

לי יש אחות קטנה קרובה אלי בגיל, כשהיינו ילדים לפני כל חג ההורים לקחנו אותנו לחנות בגדים נהדרת ושם קנו לי שמלות חדשות- זהות.

מתנות חנוכה- דאגו שיהיה "צדק" - גם מבחינת הגודל גם מבחינת הכמות.

עד לבת מצווה שלי, שאז התחרותיות עברה בינינו. שתינו שאפתניות על, אבל לא מפנות את התחרות אחת כלפי השניה.

גם כיום, כשהחיים הובילו אותנו למקומות שונים- יש לי מה לקנא בה, ויש לה מה לקנא בי, - אנחנו מפרגנות אחת לשניה.

חושבת שזה בזכות ההורים, שתמיד הדגישו שיחלקו הכל שווה בשווה בין האחים. כן גם על הירושה דברו איתנו

את הבנים שסמוכים בגיל, גדלנו כמו תאומים עד גיל ההתבגרות. אותם בגדים. קונים משהו לאחד- קונים אותו דבר לשני. מקסימום שונה בצבע. כמה שנים לקטן היו פי 2 בגדים מלגדול. מה ששלו, ומה ש"ירש" מאחיו.

עם הזמן העדיף דווקא את הירושות (אהב להתלכלך במצפון נקי עם בגדים משומשים), ואז התחלנו לקנות לכל אחד מה שצריך - אבל תמיד כל אחד קיבל "שווה ערך"  

גדלו באהבה ואחווה, ב"ה

בת סמוכה לבן וכן להפך בד"כ אין תחרות

אנחנו לפעמים לא שמים לב ומעודדים תחרותיות.

כשאנחנו אומרים: מי רץ ראשון למקלחת?

מי גומר ראשון את האוכל וכו'.

כשנהייתי מודעת לזה, שמתי לב כמה אני פה הגורם המעודד.

וזה מדהים כמה מהר זה נעלם כשהמבוגרים מסביבם יפסיקו עם עידוד התחרות.

בהצלחה

המון עצות מצוינות שאני לוקחת, ושימת לב לדברים בע"ה.

תודה!

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.