תורה.

שמעתי על רבנים שמורים לדחות את הנישואין לצורך לימוד תורה, ועל אחרים שחולקים עליהם. 

אם אתה שואל מה דעתם של אותם רבנים, אז עד כמה שאני מכיר, דעתם שראוי להתחתן אחרי איזהו שלב של התבססות בלימוד [ויש הבדלי גישה מהו בדיוק השלב הזה], ושאחרי השלב הזה כבר אפשר וצריך לשלב לימוד תורה עם חיי נישואין.

אם אתה מדבר על רבנים בדורנו, אז אני לא מכיר מישהו שמדריך לא להתחתן.

הדרכה נפוצה שאני מכיר זה לחכות עד שלב של התבססות בלימוד [קניית הידע הבסיסי, רכישת הרגלי למידה, קשר נפשי לתורה].

הרבה רבנים, אגב, לא מעודדים חתונה בגיל 18 גם בלי קשר ללימוד תורה, כי הם סוברים שבדורנו רוב הבחורים בגיל הזה לא בשלים נפשית לנשואין. [אני לא נכנס כרגע לשאלה למה זה שיקול הלכתי, אבל נראה לי ברור שזה אכן שיקול הלכתי].

אם אתה רוצה מקור הלכתי שמבדיל בין דחיית נשואין ללא להתחתן, וכן מזכיר שני גדרים אפשריים לשלב שבו גם מי שלומד יהיה צריך להתחתן.

אז הנה דברי ערוך השלחן-

סימן א סעיף יג
מיהו מי שיודע בעצמו שאם ישא אשה לא יהא לו אפשרות ללמוד תורה, שיצטרך לטרוח במזונות אשתו ובניו, והוא בן עשרים שנה – אינו חייב לישא אשה אם אין יצרו מתגבר עליו, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה (רמב"ם). ואף על גב דעוסק בתורה אין לו לפטור עצמו ממצות, מכל מקום מצות פריה ורביה דהוא זכר ונקבה – יש לו עדיין זמן לקיים, והוי כמצוה שאינה עוברת דמצות תלמוד תורה דוחה אותה (נראה לי).

ועד מתי יעסוק בתורה כשאין יצרו מתגבר עליו? עד זמן אשר ישער בנפשו שמילא כריסו בתורה, ובלבד שלא יתבטל מפריה ורביה מכל וכל (לבוש). ויש מי שאומר דבאמת אין קצבה לדבר, אבל העיקר לדינא כמו שכתבתי. ויש אומרים דהשיעור הוא עד ארבע ועשרים שנים ולא יותר (ים של שלמה פרק קמא דקידושין). ואם אפשר לו ללמוד גם אחר שישא – מחוייב לישא אשה, ואחר כך ילמוד תורה בטהרה (שם).

סימן א סעיף יד
אמרו חכמינו ז"ל על בן עזאי שלא נשא אשה. ושאלו אותו ואמר: מה אעשה שנפשי חשקה בתורה? אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים (יבמות סג ב). ולכן כתבו הרמב"ם והטור והשולחן ערוך דמי שחשקה נפשו בתורה תמיד כבן עזאי, ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה – אין בידו עון, והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו. עד כאן לשונו. ואף שאפשר לו לישא אשה, ולא יהיה לו טירחא משום מזונות (בית שמואל), אם הוא כבן עזאי שאין ביכולתו לפרוש מן התורה כלל וכלל.

אמנם פשיטא שמדרגה כזו אינו מצוי כלל וכלל, וגם בזמן חכמי הש"ס היה בן עזאי אחד ואין שני לו. והרי"ף לא הביא זה כלל. ואמרינן בירושלמי (פרק שלישי דשבת) שמפסיקין תלמוד תורה לעשות סוכה ולולב וכל המצות, וכל הלמד שלא לעשות – נוח לו שלא נברא. ותניא בתורת כהנים: "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם" – הלמד לעשות, לא הלמד שלא לעשות, שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא. ובן עזאי גופה הלא קידש את בת רבי עקיבא (כתובות סג א), ולחד אוקימתא בגמרא (סוטה ד ב) נסיב ופירש. ובהכרח לומר שלא היה ביכולתו לפרוש מן התורה כלל וכלל, ואפשר היתה סכנות נפשות אם היה פורש מן התורה (נראה לי).

ורוב מי שאומר להתחתן מאוחר הם ראשי ישיבות (לא כל ראשי הישיבות ח"ו), והרבה פוסקים יצאו נגדם בחריפות, וגם הרבה צדיקים שמחזיקים מהם מי שמכיר יצאו בחריפות... נשמעה טענה שהם דואגים לכמויות בישיבה יותר מאשר לירא"ש של התלמידים (לא אמרתי את דעתי בנידון).

וכבר אמרתי שמנהג הישיבות אינו מנהג

וכבר הערתי על זה

אלא יצטרך לעבוד-אז שילמד כמה שנים קודם (גם לזה יש גבול ואכמ"ל)

לא בצורה כללית שכל אדם ילמד קודם ואז ישא אשה

הגמ' לא לפני 

אבל זה מה שיצא לי כשלמדתי אז את העניין

רק נחלקו רש"י ותוס' באיזה מצב לא יוכל ללמוד ולכן לא יתחתן כמה שנים עד שילמד (עיי"ש)

שההנחת יסוד היא שצריך להתחתן קודם

אא"כ אי אפשר ואז ילמד לפני

לא כ"כ משנה הדין הפרטי לבני א"י ובבל לפני 1500 שנה

תסתכל שם

שם זה לענין באיזה גיל כדאי לגרום לזה שהבן יתחתן

ועיי"ש ודו"ק

מה לדעתך בן עזאי עשה, ולמה זה שונה הלכתית מלא להתחתן בכלל.

יש כאן שני נידונים הלכתיים-

1. פרייה ורביה.

לכאורה, גם אם הוא פרש מהאישה הוא פרש לפני שקיים מצוות פרייה ורבייה. [ע"פ הגמרא ביבמות]. אז המצווה הזו הייתה מוטלת עליו לא פחות מאשר אם לא היה מתחתן בכלל.

2. חשש הרהורי עבירה.

במה עדיף מצבו של מי שנשא אישה ופרש, מאשר מצבו של מי שלא נשא אישה כלל מהבחינה הזו?

אלא מקור הלכתי.

מה עם הינוקות למיניהם? (בגמרא, בזוהר). לא זוכר את לשון התדב"א במפורש, אבל כתוב שם שגם על קטן יש רוח הקודש, ומסתמא קטן זה לפני גיל 13 שלא ראוי להתחתן

אבל בכתובות משמע שהוא רק התארס ולא התחתן

משמע שהוא ביטל את מצוות פרו ורבו בשביל ללמוד תורה, שזו בעצם השאלה המשמעותית.

וכן הוא גם היה בודד, ארוסתו הייתה רחוקה ממנו.

כבר הראשונים הביאו את בן עזאי כמי שביטל פו"ר בשביל לימוד תורה. וסייגו שלא כולם יכולים ללמוד כמוהו

אבל ודאי שהוא דוגמא

למשל הרא"ש בקידושין פרק ראשון : "וקצבה לאותו לימוד לא ידענא שלא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו שלא מצינו זה אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה" 

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

אבל בפשטות דבר ה' לעגלון היה מותו המיידי...

בכל אופן, אפשר לציין זאת לשבח עגלון, שכיבד את הקב"ה. אולי בזכות זה (לפי חלק מהדעות) יצאה ממנו רות המואבייה...

משום מה היה זכור לי שאמר רק דבר סתר.

עכשיו עיינתי ואת צודקת, אתם צודקים.

מתקפל.

הם כינויים לעשיית דין

ייתכן שהמקרא פשוט לא טרח להזכיר את מה שהוא אמר, ואני מניח שזה מה שקרה.

יכול מאוד להיות שהוא נשא נאום או מסר נבואי קצר, אולי האשמה על כך שהוא שעבד את עם ישראל ושה' נוקם ממנו כעת.

כמובן, אפשר לדרוש שכוונתו שזה דבר ד' - הריגת עגלון

או הכוונה שיש לו ביצוע דבר ה' לעשות

יהוצפן, שאהוד בכלל לא דקר אותו. זה היה חייזרים. הכל תפירת תיק של השבכ המואבי נגד אהוד

שרבי מאיר אומר לו לעשות תשובה