אז אחרי כמעט שנה, הגיע זמני לכתוב סיפור לידה.
מי שמזהה- מוזמנת להגיד או לא, איך שבא לה
ההריון ב"ה הגיע ממש מהר וחלק.
איך שהפסקתי את הגלולות, כמה חודשים ספורים אחרי החתונה. בעלי היה בטוח שמיד יהיה הריון. אני נערכתי לתקופה של אכזבות. הוא צדק...
ההריון עבר בטוב ובנעימים. מאד עייפה. אבל כמעט בלי בחילות והקאות. מההתחלה היה לי ברור שאני לוקחת דולה.
עשיתי כמה פגישות ובסוף נסגרתי על דולה שבדיעבד באמת היתה מדהימה.
בחודש השמיני, שבוע 34, כנראה אחרי מאמץ יתר בעבודה, וחוסר שתיה, הרגשתי התקשויות לא ברורות בבטן. הלכנו למיון, בודקים פתיחה- מסתבר שמחיקה 80 אחוז ופתיחה נראה לי 1.5.
מתחילים להיערך לאופציה של לידה מוקדמת. בבית החולים נותנים לי עירוי של מים ובודקים שוב אחרי שעה. רואים שהפתיחה לא התקדמה ומשחררים אותי הביתה, יום שישי לפנות בוקר. הם גם מדגישים שבעצם משבוע 34 לא עוצרים לידה.לי כמובן היה אינטרס ברור להשאיר את העוברית שלי כמה שיותר בפנים...
בשבוע שלאחריו היינו צפויים לעבור דירה. אז כל הבית היה ארגזים. הוחלט שנעשה שבת בבית ונקנה אוכל מוכן.
במהלך אותו יום שישי היתה לי פתאום הפרשה מוזרה. מתקשרת לדולה ולפי התיאור היא מסבירה שזה הפקק הרירי.
עושה גוגל בסיסי ורואה שהפקק הרירי מבשר שהלידה מאד קרובה. להזכיר, אני בשבוע 34 בלבד. עוד לא עשיתי שום קורס הכנה ללידה ולא כלום.
עושים את השבת בחשש ובמתח. האיש נערך הלכתית עם האוטו למצב שניסע בשבת (הדליק אורות וכאלה נראה לי), יצא לבית הכנסת הכי קרוב עם התפילה הכי קצרה ושנינו מתפללים שזה לא יתחיל בדיוק כשהוא לא בבית. אני בינתיים שותה בערך 5 בקבוקים של ליטר וחצי ביום. בכמויות היסטריות, העיקר לעכב את הצירים.
האיש אומר שיאללה, אם כבר קרה אז שתהיה לידה עכשיו. מה הסיפור. מנסה להסביר לו מה המשמעות של תינוק פג. ותוך כדי שמסבירה לו, מלחיצה את עצמי מהסיפורים. לופ מעצבן כזה שחזר לאורך כל אותה שבת. במקביל אני מכינה את עצמי נפשית שגם אם אלד מוקדם יהיה בסדר ונעבור את זה וכו וכו.
השבת עברה בשלום. ביום ראשון היינו אמורים מלכתחילה ללכת לקורס הכנה ללידה בבית החולים (יום שלם מרוכז). החלטתי שלא נלך ושעדיף לנוח. הדולה החמודה שלנו הסכימה לדחוף פגישה מרוכזת של הסבר קצת יותר מעמיק על הלידה- מפגש שהיה אמור להתקיים בשלב הרבה יותר מאוחר. עדיין ההרגשה היא שכל רגע זה עומד לקרות, כי הנה, כבר יצא הפקק הרירי. אם כי הדולה מרגיעה שכבר ראתה הפרש של חודש בין הפקק לבין הלידה וגם אמרה שייתכן שהפקק הרירי יצא כתוצאה מהבדיקות הפנימיות שעשו לי בבית החולים.
עוברים דירה בתוך כל המצב הזה. אמא שלי עשתה קניות נמהרות של כל מה שצריך בתיק לידה- חלוק, תחבושות מיוחדות וכו'. המשפחה משני הצדדים מתגייסת בעזרה לארוז, לפרוק, לנקות. מקפידה כל הזמן לשתות ולנוח. כמובן שלקחתי ימי מחלה בכל התקופה הזאת.
לקראת סוף שמיני הולכים לרופא מומחה פרטי. הוא בודק ואומר שאין כרגע פתיחה (מעבר לקצת התרככות שמתאימה לשלב הזה של ההריון). הוא מסביר שאכן הפקק הרירי כנראה יצא באמת כתוצאה מהבדיקות הפנימיות שעשו לי ולא מעיד בכלל על לידה קרבה. נושמים לרווחה. רק בשלב הזה הבנתי, ממש פיזית, כמה הסתובבתי בנשימה עצורה לאורך כל התקופה האחרונה.
מתחילה חודש תשיעי. חוזרת לעבודה כי נגמרו לי כמעט ימי המחלה. מסתובבת לכל מקום עם תיק הלידה בימים שהאיש מחוץ לעיר. כיוון שכבר מחודש שמיני אני בהיכון, אני מרגישה שהנה זה כבר קורה. והנה עובר עוד יום ועוד יום וזה לא קורה. באחד הימים כבר הגיע בעבודה המחליף שלי ועשיתי לו חפיפה. היה לי מעצבן שגם הוא נמצא במקביל אלי, ובמקביל הרגשתי כבר שהראש מתחיל ללחוץ לי ממש למטה. גם היו כמה לילות קודמים היו בהם כמו כאבי מחזור שנרגעו בהמשך הלילה.
באותו שלב החלטתי לשנות גישה, ובמקום לחכות כל רגע שזה יקרה- פשוט להנות כרגיל, לעשות דברים כיפיים ולא לעמוד עם סטופר. במסגרת ההחלטה הזו, תכננתי ביום לאחר החפיפה להבריז בטענה שאני לא מרגישה טוב ולנסוע באוטובוס בינעירוני מירושלים למרכז, להיפגש עם חברות טובות שלי.
המחשבה היתה שגם ככה לידה ראשונה היא מאד ארוכה אז מקסימום אם יתפסו אותי צירים באוטובוס, ייקח זמן עד שהם יתפתחו למשהו, ואם זה יקרה כשאהיה עם חברות שלי- מקסימום הן יסיעו אותי.
קמתי ב7:00 בבוקר, בראש של "איזה כיף, נפגשת היום עם חברות", עדיין מתלבטת איך לתרץ לבוס את ההברזה. בעלי חוזר מהתפילה ואומר שנתנו לו לפתוח את הארון, ושזו סגולה ללידה קלה. אני שומעת ומצחקקת. הולכת לשירותים ורואה דימום. השעה בערך 8:00.
מחליטים לנסוע לבית חולים. מתקשרת לדולה והיא נשמעת עדיין לא סגורה שזו לידה. אומרת שאגיע לבית החולים ואעדכן אותה מה אומרים. אולי זה שוב רק פקק רירי ולא ממש לידה.
האיש מתארגן ובינתיים מתחילים לי צירים. כמו כאבי מחזור. לא חזקים או משמעותיים מידי. מצליחה לעמוד בהם בסבבה אבל מבינה שזה כנראה צירים. פותחת את האפליקציה ומתזמנת. רואה לפי מה שאני מזינה שאני כבר בתזמון של ציר בתדירות של פחות מ5 דקות. הנתונים קצת סותרים את ההרגשה הסבבה שלי, אבל עם מספרים לא מתווכחים.
עושים את הדרך לבית החולים באוטו. מגיעים לכניסה שדרכה מגיעים למיון יולדות. אני יורדת מהאוטו ובינתיים הולכת לבד למחלקה, עד שבעלי ימצא חניה. הולכת רגיל לגמרי, ורק פעם או פעמיים מרגישה ציר ונעצרת לדקה או שתיים.
אני מגיעה למחלקה מחויכת ולא כאובה. שואלים אותי מה הסיבה שהגעתי. אמרתי שהיה דימום ושגם יש לי צירים ושלפי האפליקציה הם די רציניים. לא ממש התייחסו לזה כי לא הייתי נראית כאובה במיוחד. נתנו לי איזו בדיקה כדי לבדוק את סיבת הדימום. בדקו לי פתיחה. פתיחה 3. אני מתקשרת לדולה. היא בשוק. היתה בטוחה שזה ייקח הרבה יותר זמן. אמרה שיוצאת לכיווננו.
האחיות נותנות לי הפניה לאולטראסאונד הערכת משקל בקומה למטה. אומרות לחזור עוד שעתיים לבדיקת פתיחה נוספת, אלא אם כן תהיה התקדמות חריגה. ברור שההפניה לאולטראסאונד היא בעיקר כדי להעביר את הזמן.
בעלי כמובן מגיע בינתיים ואנחנו יורדים למטה ומחכים בתור לאולטראסאונד. בזמן שמחכים, הצירים מאד מתגברים לי. אני מתמקדת באיזה קטר של רכבת שמצויר על הקיר במחלקה ופשוט נושמת עמוק, סופרת עד 8 בשאיפה ועד 4 בנשיפה, משהו כזה, בהתאם לטיפ ממש מעולה שמישהי מהפורום כאן נתנה פעם. עוברת לי מחשבה שעד עכשיו ב"ה בסדר ואולי אני בכלל לא כזה צריכה דולה וגם לא צריכה אפידורל (מראש היה לי ברור שארצה אפידורל).
מכניסים אותי לאולטראסאונד. אני לא ממש מצליחה לטפס על המיטה כי כל חצי שניה יש לי ציר. האחות רואה את זה, עושה בדיקה מאד שטחית בהתאם למה שהספיקה איכשהו, ואומרת לי שאחזור למיון יולדות כי נראה שאני כבר די בלידה.
אנחנו חוזרים למיון יולדות, שעה לפני הזמן. בודקים אותי. פתיחה 6! תוך שעה! הדולה בדיוק מגיעה, שמה עלי שמן תפוזים שאמור לזרז לידה ועושה לי כל מיני עיסויים שמרגיעים את הכאב. יש לציין שב"ה הכאבים היו מבחינתי נסבלים בהחלט.
מי שמזהה- מוזמנת להגיד או לא, איך שבא לה
ההריון ב"ה הגיע ממש מהר וחלק.
איך שהפסקתי את הגלולות, כמה חודשים ספורים אחרי החתונה. בעלי היה בטוח שמיד יהיה הריון. אני נערכתי לתקופה של אכזבות. הוא צדק...
ההריון עבר בטוב ובנעימים. מאד עייפה. אבל כמעט בלי בחילות והקאות. מההתחלה היה לי ברור שאני לוקחת דולה.
עשיתי כמה פגישות ובסוף נסגרתי על דולה שבדיעבד באמת היתה מדהימה.
בחודש השמיני, שבוע 34, כנראה אחרי מאמץ יתר בעבודה, וחוסר שתיה, הרגשתי התקשויות לא ברורות בבטן. הלכנו למיון, בודקים פתיחה- מסתבר שמחיקה 80 אחוז ופתיחה נראה לי 1.5.
מתחילים להיערך לאופציה של לידה מוקדמת. בבית החולים נותנים לי עירוי של מים ובודקים שוב אחרי שעה. רואים שהפתיחה לא התקדמה ומשחררים אותי הביתה, יום שישי לפנות בוקר. הם גם מדגישים שבעצם משבוע 34 לא עוצרים לידה.לי כמובן היה אינטרס ברור להשאיר את העוברית שלי כמה שיותר בפנים...
בשבוע שלאחריו היינו צפויים לעבור דירה. אז כל הבית היה ארגזים. הוחלט שנעשה שבת בבית ונקנה אוכל מוכן.
במהלך אותו יום שישי היתה לי פתאום הפרשה מוזרה. מתקשרת לדולה ולפי התיאור היא מסבירה שזה הפקק הרירי.
עושה גוגל בסיסי ורואה שהפקק הרירי מבשר שהלידה מאד קרובה. להזכיר, אני בשבוע 34 בלבד. עוד לא עשיתי שום קורס הכנה ללידה ולא כלום.
עושים את השבת בחשש ובמתח. האיש נערך הלכתית עם האוטו למצב שניסע בשבת (הדליק אורות וכאלה נראה לי), יצא לבית הכנסת הכי קרוב עם התפילה הכי קצרה ושנינו מתפללים שזה לא יתחיל בדיוק כשהוא לא בבית. אני בינתיים שותה בערך 5 בקבוקים של ליטר וחצי ביום. בכמויות היסטריות, העיקר לעכב את הצירים.
האיש אומר שיאללה, אם כבר קרה אז שתהיה לידה עכשיו. מה הסיפור. מנסה להסביר לו מה המשמעות של תינוק פג. ותוך כדי שמסבירה לו, מלחיצה את עצמי מהסיפורים. לופ מעצבן כזה שחזר לאורך כל אותה שבת. במקביל אני מכינה את עצמי נפשית שגם אם אלד מוקדם יהיה בסדר ונעבור את זה וכו וכו.
השבת עברה בשלום. ביום ראשון היינו אמורים מלכתחילה ללכת לקורס הכנה ללידה בבית החולים (יום שלם מרוכז). החלטתי שלא נלך ושעדיף לנוח. הדולה החמודה שלנו הסכימה לדחוף פגישה מרוכזת של הסבר קצת יותר מעמיק על הלידה- מפגש שהיה אמור להתקיים בשלב הרבה יותר מאוחר. עדיין ההרגשה היא שכל רגע זה עומד לקרות, כי הנה, כבר יצא הפקק הרירי. אם כי הדולה מרגיעה שכבר ראתה הפרש של חודש בין הפקק לבין הלידה וגם אמרה שייתכן שהפקק הרירי יצא כתוצאה מהבדיקות הפנימיות שעשו לי בבית החולים.
עוברים דירה בתוך כל המצב הזה. אמא שלי עשתה קניות נמהרות של כל מה שצריך בתיק לידה- חלוק, תחבושות מיוחדות וכו'. המשפחה משני הצדדים מתגייסת בעזרה לארוז, לפרוק, לנקות. מקפידה כל הזמן לשתות ולנוח. כמובן שלקחתי ימי מחלה בכל התקופה הזאת.
לקראת סוף שמיני הולכים לרופא מומחה פרטי. הוא בודק ואומר שאין כרגע פתיחה (מעבר לקצת התרככות שמתאימה לשלב הזה של ההריון). הוא מסביר שאכן הפקק הרירי כנראה יצא באמת כתוצאה מהבדיקות הפנימיות שעשו לי ולא מעיד בכלל על לידה קרבה. נושמים לרווחה. רק בשלב הזה הבנתי, ממש פיזית, כמה הסתובבתי בנשימה עצורה לאורך כל התקופה האחרונה.
מתחילה חודש תשיעי. חוזרת לעבודה כי נגמרו לי כמעט ימי המחלה. מסתובבת לכל מקום עם תיק הלידה בימים שהאיש מחוץ לעיר. כיוון שכבר מחודש שמיני אני בהיכון, אני מרגישה שהנה זה כבר קורה. והנה עובר עוד יום ועוד יום וזה לא קורה. באחד הימים כבר הגיע בעבודה המחליף שלי ועשיתי לו חפיפה. היה לי מעצבן שגם הוא נמצא במקביל אלי, ובמקביל הרגשתי כבר שהראש מתחיל ללחוץ לי ממש למטה. גם היו כמה לילות קודמים היו בהם כמו כאבי מחזור שנרגעו בהמשך הלילה.
באותו שלב החלטתי לשנות גישה, ובמקום לחכות כל רגע שזה יקרה- פשוט להנות כרגיל, לעשות דברים כיפיים ולא לעמוד עם סטופר. במסגרת ההחלטה הזו, תכננתי ביום לאחר החפיפה להבריז בטענה שאני לא מרגישה טוב ולנסוע באוטובוס בינעירוני מירושלים למרכז, להיפגש עם חברות טובות שלי.
המחשבה היתה שגם ככה לידה ראשונה היא מאד ארוכה אז מקסימום אם יתפסו אותי צירים באוטובוס, ייקח זמן עד שהם יתפתחו למשהו, ואם זה יקרה כשאהיה עם חברות שלי- מקסימום הן יסיעו אותי.
קמתי ב7:00 בבוקר, בראש של "איזה כיף, נפגשת היום עם חברות", עדיין מתלבטת איך לתרץ לבוס את ההברזה. בעלי חוזר מהתפילה ואומר שנתנו לו לפתוח את הארון, ושזו סגולה ללידה קלה. אני שומעת ומצחקקת. הולכת לשירותים ורואה דימום. השעה בערך 8:00.
מחליטים לנסוע לבית חולים. מתקשרת לדולה והיא נשמעת עדיין לא סגורה שזו לידה. אומרת שאגיע לבית החולים ואעדכן אותה מה אומרים. אולי זה שוב רק פקק רירי ולא ממש לידה.
האיש מתארגן ובינתיים מתחילים לי צירים. כמו כאבי מחזור. לא חזקים או משמעותיים מידי. מצליחה לעמוד בהם בסבבה אבל מבינה שזה כנראה צירים. פותחת את האפליקציה ומתזמנת. רואה לפי מה שאני מזינה שאני כבר בתזמון של ציר בתדירות של פחות מ5 דקות. הנתונים קצת סותרים את ההרגשה הסבבה שלי, אבל עם מספרים לא מתווכחים.
עושים את הדרך לבית החולים באוטו. מגיעים לכניסה שדרכה מגיעים למיון יולדות. אני יורדת מהאוטו ובינתיים הולכת לבד למחלקה, עד שבעלי ימצא חניה. הולכת רגיל לגמרי, ורק פעם או פעמיים מרגישה ציר ונעצרת לדקה או שתיים.
אני מגיעה למחלקה מחויכת ולא כאובה. שואלים אותי מה הסיבה שהגעתי. אמרתי שהיה דימום ושגם יש לי צירים ושלפי האפליקציה הם די רציניים. לא ממש התייחסו לזה כי לא הייתי נראית כאובה במיוחד. נתנו לי איזו בדיקה כדי לבדוק את סיבת הדימום. בדקו לי פתיחה. פתיחה 3. אני מתקשרת לדולה. היא בשוק. היתה בטוחה שזה ייקח הרבה יותר זמן. אמרה שיוצאת לכיווננו.
האחיות נותנות לי הפניה לאולטראסאונד הערכת משקל בקומה למטה. אומרות לחזור עוד שעתיים לבדיקת פתיחה נוספת, אלא אם כן תהיה התקדמות חריגה. ברור שההפניה לאולטראסאונד היא בעיקר כדי להעביר את הזמן.
בעלי כמובן מגיע בינתיים ואנחנו יורדים למטה ומחכים בתור לאולטראסאונד. בזמן שמחכים, הצירים מאד מתגברים לי. אני מתמקדת באיזה קטר של רכבת שמצויר על הקיר במחלקה ופשוט נושמת עמוק, סופרת עד 8 בשאיפה ועד 4 בנשיפה, משהו כזה, בהתאם לטיפ ממש מעולה שמישהי מהפורום כאן נתנה פעם. עוברת לי מחשבה שעד עכשיו ב"ה בסדר ואולי אני בכלל לא כזה צריכה דולה וגם לא צריכה אפידורל (מראש היה לי ברור שארצה אפידורל).
מכניסים אותי לאולטראסאונד. אני לא ממש מצליחה לטפס על המיטה כי כל חצי שניה יש לי ציר. האחות רואה את זה, עושה בדיקה מאד שטחית בהתאם למה שהספיקה איכשהו, ואומרת לי שאחזור למיון יולדות כי נראה שאני כבר די בלידה.
אנחנו חוזרים למיון יולדות, שעה לפני הזמן. בודקים אותי. פתיחה 6! תוך שעה! הדולה בדיוק מגיעה, שמה עלי שמן תפוזים שאמור לזרז לידה ועושה לי כל מיני עיסויים שמרגיעים את הכאב. יש לציין שב"ה הכאבים היו מבחינתי נסבלים בהחלט.
תודה על התגובה!