כל חודש בחודשו אותה התפילה.
מייחלת לחכות ולא לראות.
להתרגש מחדש.
מתפללת.
דמעות באות, והריון לא בא.
ועוד דמעות מתגלגלות.
ואני רוצה.
אבל אני מניקה.
מעניקה לילדי את אמא, אני עולמו והוא עולמי.
ושלא יגמר לעולם.
רגשות סוערים.
סותרים.
רוצה להתמסר כל כולי להווה, לאושר שיצא מתוכי.
רוצה להנות ממבט שמודה על כל טיפה מאמא.
ליבי מתמלא אהבה מתחדשת, גדותיו שופעים וטובים
אבל אז מתעצם בי רגש לבוש במשמעות ובמילים-
להכיל בתוכי חיים.
מחכה לספור שבועות.
מחכה לחכות למפגש עם אוצר שעד לפני רגע היה בי, עובר.
מחכה להיות במסע, להתרגש מהדרך
לחוות הכל מחדש.
כמעט ובערך.
מחכה. מחכה. מחכה.
וזה לא בא.
מבחינתי זה נצח.
לא יכולה לחכות יותר.
נהנית להיות אמא, זה ממלא את כולי, הוא והוא כל עולמי.
אבל... רוצה להיות אמא של עוד.
נושמת עמוק ומשחררת,
נותנת לה' לעשות את שלו.
סומכת עליו, הוא הכי טוב.
יודעת את זה מניסיון...
חולמת,
רואה את עצמי שונה , מלאה, מרגישה תנועה.
מתעוררת
והרחם ריקה.
בינתיים.
אני צועקת בדממה ושואגת בלחש
את הכאב התסכול את הכמיהה והתקווה.
מבקשת רחמים.
והרחם...
הד עולה מתוכה.
עונה במילים שלי ובטון.
בנימת רחמים. מרחמת. רחם.
ומשם אני עולה ומתייצבת,
מחייכת ומביטה בעיניים שכבר פה.
מעניקה את כל כולי, הוויתי, אהבתי..
מתרפקת בהווה,
הווה הווה הווה.
ושוב טיפות קטנות מערערות לרגע.
שוב טיפות שמזכירות להתרחק. הרגע.
אותן טיפות שמסמלות סוף או התחלה,
טיפות שמחזקות, מעצימות בי אמונה.
אחרי קריסה רגעית מוחלטת- קמה נחושה
הפעם זה לגמריי כן-
סימן לשלב הבא.
ושוב הרצון מפלס את דרכו בסבך האמונה.
אני רוצה!!!!!!!!!!!!!
והרצון חזק מהכל.
ואומרים שאין דבר שעומד בפני הרצון.
