...אחת כזאת. שההתבוננות על המציאות העבירה אותה על דעתה. שבסך הכל ביקשה לחיות. להרים עיניים אל השמיים בסופו של יום ולומר לילה טוב לירח. אולי גם תודה לאלוהים, בשביל הלב, ורק שיהיה על מה.
היא ביקשה שקט בעיניים כמו זה שראתה אצל אנשים יחידים, בודדים כמוה וכמו כולם אשר מסיבה עלומה כלשהי נושאים עימם ניחוח של שלווה ומבט של השלמה. כאלו שגרמו לעיניה המורעבות להתמגנט ולהיסחף, ולליבה שוב לקדוח מתהיות. איך יכול להיות אדם שלם במציאות כה מטורפת בה גם המוות אינו נחמה כי אם סוד, והאם זו רק אשליה שנובעת מן הנפש המבולבלת שלה שכמהה לעולם אחר, למשהו שיהיה מסוגל להעניק נחמה לזוג עיניים רדופות. משהו שהשכל צועק ולוהט כי אינו קיים.
בדרך כלל היא מסרבת להקשיב לו, תוהה לעצמה כמה עוד תצטרך לעבור לפני שתיכנע לאותו קול רציונלי ארור המאיים לסחוף אותה אליו, אל מקום ההאיחזות של אנשי הלב הנואשים ביותר, מחוזות ההיגיון הקר...
.....
...מול עיניים של ילד. תינוק. חזהו עולה ויורד ברחש. אל מוחה, ליבה, בו מזמן הפסיקה להשתמש, מחלחלת ההכרה כי זהו בנה שלה. ויש בו תום ורכות, וטוב שרק יצור בראשיתי כל כך יכול להכיל. היא מתמלאת ברגש שבלתי אפשרי יהיה לקרוא לו בשם, ולראשונה מזה שנים היא מעזה לנשום...
.....
..לילה. היקום הסואן כבר מזמן התכסה בעלטה של דממה. למולה, על שולחן מתקפל במרפסת עירונית, בין קופסאות צבע למכחולים בכל הגדלים, מונח דף בריסטול בדמות שקיעה מרהיבה. אל קדמת ראשה צפות מילים. מבלי להתנקות היא נוטלת בידיה עט וממלאת באותיות צפופות את השמש הכמעט שלמה...
.....
להיבלע בימים
בזריחות, בשקיעות,
לרצות את הרצון,
את לב ליבה של האבן.
לשלוח יד
לגעת בחיים,
עד מעבר להרי החושך.
ואולי,
זה עניין של צבעים וריחות,
בין התהיה
לכמיהה
ללב ששואל שאלות.
ולרצות את המים,
את סוד החיים,
להמריא עם הנפש
עת נדוד ציפורים.
בלילות, לרגעים,
להביט אל תוך העננים.
אל מעבר לפרגוד האשליה,
להבין,
לחיות בשאלה.
ומה בין שלמות,
להשלמה,
להצליח לכאוב,
לרקוד את שהיה.
בבכי,
מתוך הדממה,
זוג עיניים מחייכות באהבה.
ודמעות של שקט,
וחיוך של מלאכים,
ולב שפועם,
מחפש את אלוהים.
