ונכון זה קשה, אבל

א' כידוע זה מחשל

ב' ככל שלומדים בשכל (ומתאמנים ברגש) מבינים ומרגישים יותר טוב מה האמת, ושום דבר בעולם לא יכול לבלבל את מי שיודע את האמת,

ג' ככל שהזמן עובר, וככל שאני רואה יותר דברים, אני מבין יותר טוב יותר לעומק ויותר באמת השכלית והרוחנית העמוקה ובהבנת הגורמים להצלחות ו/או לכישלונות בעולם - ככל שאני רואה יותר כך אני מבין יותר את מה שלימדונו חז"ל ש"ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו" - כל מה שהאדם חושב שהוא מרוויח מהרשע - עתיד לחזור אליו כבומרנג. זה נראה לו טוב עכשיו, אבל זה "להאבידו". מי שבאמת רוצה לקבל שכר - צריך לעמול על עשיית הטוב. מי שמשקיע בטוב - מרוויח. מי שלא - הוא זה שיפסיד. ומי שהשקיע בטוב, גם אם בהתחלה, בשלב ראשון הוא נראה כנסוג אחור - זה רק לזכות לו להביאו נקי וטהור לשכר האמיתי והמלא ;   אני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו גומל טוב לשומרי מצוותיו,. ומעניש ועוברי מצוותיו.

מה שאפשר לכתוב כאן הוא רק טעימה קטנה מהאמיתות הגדולות הללו, שהן חובקות עולם ומלואו, לפיכך, עוד לא קראתם- הכל, הסך הכל גדול הרבה יותר

זה ממש לא נכון (עייני בהמשך).

לגבי לא להתנגד פיזית אקטיבית, זה כבר נושא אחר. היו דעות. אם מישהו חושב שאם היו "מתנגדים פיזית", זה היה נמנע - הוא לדעתי באשליה לגמרי.

[ואני לא חושב שזה נכון לומר ש"מלא"... אלא שכמו כל משבר, יש תוצאות לכל מיני צדדים]

זה לא "לשכתב את ההיסטוריה"..

אני ממש הייתי שם, תדיר, בגלל המשפחה, עוד לפני שהגיעו בסוף כל מיני אנשים.

לא שמעתי אף רב שאמר שלא יהיה.

היו ישובים ספציפיים, שהתייחסו, כמו שהיה בזמנו בחבל ימית, כאל דבר שאינם מתחשבים בו. עושים את שלהם - וה' יעשה את שלו.

"היה לא תהיה".. כבר הסברתי בהמשך, הביטוי מהזה הוא ביטוי ידוע. כותבים בראשי תיבות "היל"ת". זה מבטא מחאה, י הסכמה, לא אמירה אופרטיבית.

למיטב ידיעתי, לא אמר לאף אחד באופן פשוט "אינפורמטיבי", שזה לא יהיה... והרי ענה במקביל לשאלות על סירוב פקודה בענין וכד'.

זה דבר רגיל, גם שרוצים לחזק את רוח האנשים במאבק לא להתייאש, וגם פעולה כלפי שמיא, "אי הסכמה" עם דבר כזה. וגם הרצי"ה זצ"ל היה עובד בשיטה הזו. אי נתינת "חלות" כלשהי לרע, ובמקביל - פעולות מעשיות שניתן לעשות כדי שלא יקרה.

יש באחד הספרים של אביהם של ישראל, על איזה מישהו "נסתר" ששלח לרב אליהו בנושא הזה לגבי מה שעתיד לקרות, והוא ענה לו; עוד טרם הענין. ואמר שזה לא סותר, מה ש"יודעים" ואיך צריך לעשות ולפעול.

הרי הרב אליהו זצ"ל, גם אמר על צעיר שטבע בכינרת שהוא כבר אינו בין החיים, ואע"פ כן שהלכה למעשה צריך להמשיך לחפשו בשבת. כי לא פועלים לפי ידיעה נסתרת.

אם אמר לך אישית באופן אופרטיבי - אני לא מתווכח איתך. אני לא הייתי שם כשדיבר איתך.

אבל העיקרון של מה שכתבתי, זה לא דברים מעכשיו, מ"לאחר מעשה". בדיוק אותו דבר אמרתי עוד לפני שזה קרה..

הרב אליהו זצ"ל, כפי שהיכרת אותו מקרוב, היה אדם גדול.

אז אם יש עליו "קושיא", צריך לנסות ליישבה. כמו שמיישבים קושיות על הרמב"ם...

אפשר לומר, שהית טעות. כדברי הרמב"ן, "בחיר המין האנושי לא נמלט מטעות".

אבל יתכן גם, תלוי בנוסח האמירה, שרצה לעודד, לחזק, "ליצור מציאות".

אם היית שואל, האם להשקיע כעת מליון שקל בקניית בית שם, כשבטוח אף אחד לא יחזיר לי אח"כ... לא יודע אם היה עונה אותו דבר.

יש גם סיפור בשבחי הבעש"ט, שהיתה עלילה באיזו קהילה סמוכה, וכמה פעמים אמר הבעש"ט שיינצלו, ואח"כ הגיעה איגרת איך שנהרגו בעינויים קשים ל"ע. והוא בכה מאד וכו'.

בלי להיכנס לפרטים - כשנגלו אליו אלו שנהרגו על קד"ה, "ושאל הבעש"ט אותם, מפני מה הטעו אותי מן השמיים.. והשיבו לו, אם היו אתם יודעים מזה, אזי היה מרבה בתפילה ותבטלו הגזירה והיתה ח"ו צרה גדולה מזו".. ועוד. עיי"ש.

אז לא מקיש ישירות לכאן - אבל כשמדובר בגדולי עולם אמיתיים, אינם צריכים ש"נדחיק" כאילו היה פספוס.. אלא צריך לימוד.

לא אמרתי ש"לא אמר".

אמרתי בתחילה שלי לא ידוע על מישהו רציני שאמר.

ומה ששמעתי בשמו, היה את הביטוי שהזכרתי, "היל"ת". 

ואמרתי, שאם שמעת אופרטיבית אחרת, אז אני לא אומר שלא. שומע ממך לראשונה.

[בכללי, לא הייתי הולך לשאול רב "האם יהיה"... זו לא שאלה לרב, אל אלא לנביא. ובזמננו אין נביאים. גם אין כ"כ ענין, יותר ענין לדעת מה צריך לעשות..]

זה ממש לא "בעיה".

חלק מהאחריות הציבורית, בוודאי באותו זמן, הוא לחזק את הרוח. 

הביטוי הזה ספציפית (בלי להתייחס למה ש"איש" כתב שאמר לו באופן פרטי), הוא ביטוי של "בשום פנים ואופן לא". כבר אמרתי, בחב"ד, על כל דבר רע כותבים "היל"ת".. ברור שזה לא "חזון" אלא אמירה. 

אם היה אומר, אולי וכו'.. הרוח היתה נחלשת מאד.

אתה אומר מה חשבת כנער צעיר כנראה, ש"כעסת" על האמירה שכנראה יהיה.. זה בסדר.

אבל אני זוכר מאנשים שהיו שם, כמה היו צריכים את החיזוק. 

בוודאי לא אמירה אופרטיבית שאין אפשרות שיהיה..

[וגם בימית לא כך היה. אבל לצערי הרב, חלק הבינו כך. לא כאן המקום לפרט]

אני עצמי, בעניי, עם מה שראיתי את הצורך בחיזוק, התבקשתי לכתוב תכנית לילדים בגוש קטיף על הפצמרי"ם, והכנסתי שם גם את ה"נקוה שלא", וגם את ה"גם אם יהיה", עם דוגמאות מגוש עציון שנפל בתש"ח וכו'.  לא ראיתי בזה שום סתירה. והיה ברור לי לחלוטין שלא יעלה על הדעת להגיד כאילו "אינפורמטיבית" בביטחון שזה לא יקרה... הסברא המציאותית הפשוטה היתה ההיפך.

אני לרגע אחד לא חשבתי כך.

והאמת, גם לא כ"כ תפסה אצלי מקום דווקא האמירה הזו בתוך כל המכלול.

יותר הרשים אותי איך הוא ור' אברום שפירא זצ"ל, הגיעו לתפילה בנוה דקלים, ההתאמצויות הגדולות.

את המשפחה שלי שהיתה שם, ראיתי שנתינת ה"אופציה", חיזקה. לא רצו להשלים עם זה. לא רצו להתייאש ולהתקפל.

יש בכך משהו. אם אנשים היו פשוט "אורזים והולכים" מראש בגלל התכנית, יתכן שהיו עד היום עם קומה שפופה.

אנשים אל האמינו שזה יקרה, לא בגלל ש"הרב אליהו אמר"... בפרט אנשים שגרו שם. יש דברים שאדם לא רוצה להאמין שיכול להיות. רשעות וחורבן גדולים מידי..

אני זוכר שראיינו אז את אקרמן, פסיכולוג מהגוש, בערוץ 7, ושאלו אותו אם זו לא "הדחקה" של מה שעומד לקרות, ההמשך של מהלך החיים כפי שהיה שם. הוא ענה, כפסיכולוג, מי אומר שהדחקה זה תמיד גרוע?...

לא "הרב אליהו אמר" ולא כדומה.

[ולא הבנתי בדיוק על מה אתה חולק.... אני גם יודע שהיו כאלה שהבינו כך. לא לזה התייחסתי]

מה שאני אומר כעת, זה מה שהבנתי גם אז. לפני הגירוש.

וגם אז, אם מישהו מהאנשים התנהל כאילו בביטחון מעשי שכאילו "לא יהיה", ראיתי בכך משהו בעייתי. זה לא דבר שאני "ממציא" כעת.. 

כמו שאמרתי, האמירה הספציפית הזו לא תפסה אצלי כ"כ מקום.

אם מישהו אומר לי שהרב אליהו אמר לו אישית ש"זה לא יהיה", כבר התייחסתי למעלה (וגם שאלתי אם אתה סבור שאם מישהו היה שואל אותו אם להשקיע אז שם כסף שלא יחזור אם יהיה גירוש, היה אומר שישקיע.. בנוסף, אי אפשר להכחיש שאנשים התייעצו איתו, ופרסמו את דבריו, בנוגע לביצוע פקודת גירוש ל"ע. וזה עוד "לפני מעשה")

היא אומרת שבסופו של דבר כל בנין האמונה שלה נבנה על זה כי כשהכול כשהכול טוב ואבא תמיד אומר כן ונותן וכו אז האמונה היא על זה שהוא תמיד טוב ומה שנבקש נקבל ובגלל זה אני מאמין... ופה זה לא קרה ובגלל זה היה שבר ככ גדול... 

האמונה צריכה להיות תמיד גם כשאבא אומר לא!! 

וזה באמת קשה

באמת הנוער היה מבחינה מסויימת היותר-פגיע.

אבל יש רבים מתוכם, שאדרבה, גדלו, בנו בתים, המשיכו בישובים שקמו אח"כ, גדלו בתורה ובדרך ארץ.

מה שעזר לחלק להתגבר, היתה הידיעה שאין כאן רק ענין פרטי. זה לא שמישהו "נגדם" אישית. זה משבר ביחס של חלק מההנהגה והציבור אל הארץ, ואל עוד ערכים. אבל המדינה, השלטון שלנו על הארץ, לא נחרב. ולא קיבלנו אותו מהממשלה, אלא מרבש"ע.

אז ממשיכים לבנות את הארץ. להוסיף טוב, תורה, ערכים; זו הדרך למנוע דברים כאלו.

וצריך לומר את האמת, שאע"פ שזה שבר נוראי מבחינה אישית וציבורית - מצד האמת זה לא שייך ל"אמונה". הקב"ה לא הבטיח לנו שלא יהיו קשיים בדרך. ב"ה, לא חזרנו לגלות. וביחס להיכן שהיינו רק לפני שבעים וחמש שנה, אנחנו נמצאים במקום יפה מאד..

[אגב, גם ההיתלות כאילו מישהו הבטיח "היה לא תהיה".. היא אווילית למדי. זה ביטוי שגור. בחב"ד למשל, כשמדברים על משהו לא טוב, מוסיפים בראשי תיבות, "היל"ת"... כמו "ל"ע" (לא עלינו). זו דרך של מחאה והתחזקות]

אבל אני חושבת שזה כן קשור לאמונה כי כשאתה ככ הרבה מתפלל ובוכה ומבקש ובסוף התפילה לא מתקבלת אז זה כן יוצר שבר באמונה בקב"ה

ממש טעות.

איפה שמענו שאם מתפללים הרבה ולא נענים ישירות - אז זה "נגד" משהו שהאמונה מבטיחה?

זו כמעט הגשמה. כאילו ה' זה לפי השכל שלנו.

משה רבנו התפלל תפילות כמנין "ואתחנן", ולא נכנס לארץ.. 

מה שנכון, שכל תפילה פועלת משהו. אם לא בנגלה - אז בנסתר. אם לא כעת - אח"כ. אם לא על מה שרצית - אז עליך מבפנים.

כי כשמסבירים מלא פעמים על זה שכול תפילה מתקבלת וכו... אז באותו רגע הגיוני לשאול איך כול זה קורה במציאות ולא בדיבורים... במיוחד שכן עשו הרבה דברים והרבה מאמצים ובסוף כלום. כלומר עכשיו, אנחנו לא יודעים מה קורה בהמשך ולא מבינים חשבונות שמים ובדיוק בגלל זה זה קשה לקבל את זה כי אנחנו בני אדם וכל הזמן צריכים לעבוד על עצמנו בכול דבר וגם באמונה!! וזה אני חושבת גם נסיון באמונה וזה הגיוני שאחרי דבר כזה מתחילים לשאול ולחפס שוב תשובות...

אבל אני כן מסכימה איתך שאמונה אמיתית לא קימת על ביקשתי קיבלתי...

אבל על כל דבר בחיים צריך לעבוד! לא משנה כמה החינוך שקיבלת בבית טוב למרות שהוא מאוד מאוד חשוב!!!

אני לא יודע מי אלו ש"מסבירים".

הרי המסילת ישרים עצמו, כשאומר שהחסיד צריך להתפלל על הגאולה ובנין ירושלים, לא יאמר, מי אני, בגללי יתקבצו הגלויות?.. כי גם אם משם מה לא הגיע הזמן, הוא צריך לעשות את של ולהתפלל. תפילה זו עבודת ה'. אין כל התחייבות על גוב השכר ומתי יהיה...

זה נכון שיש צדיקים עליונים, שהרצון שלהם כ"כ מזוכך, שהם יכולים לדעת בוודאות כשתפילתם מתקבלת (אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת. אמרו לו, מניין אתה יודע. אמר להם, אם שגורה תפילתי בפי, יודע אני שהוא מקובל - ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף. מס' ברכות). וגם שתפילתם פועלת יותר. 

ומכל מקום, כל תפילה עושה משהו - ובוודאי שאדם צריך להשתדל בה - ולא רק בשביל ה"תוצאה" הספציפית, אלא גם בשביל הקשר עם ה', והעלאת רצונו ע"י קישורו לה'. 

יחזור ויתפלל - שנאמר קוה אל ה'.. וקוה אל ה'.

אבל לא אמרו: ואז ייענה.

לפעמים כן, לפעמים סימן שהוא צריך להתפלל עוד. 

אולי עצם זה שהוא יתפלל זה חשוב. לא רק בגלל ה"תוצאה"?..

"אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בציבור" - האם אמרו ש"נשמעת" פירושה שהיא תתמלא בדיוק כפי שביקש? לא.

לתפילה יש ערך עצמי. היא מצוה, עבודה, כמו שיש עוד מצוות.

ואכן צריך להאמין שיכולה היא שתתמלא ממש לפי מה שביקש.

תמיד? ומיד? לאו דווקא. אבל משהו היא עושה. כעת, או אח"כ, ולפעמים פועלת בתוך האדם עצמו.

אם תפילתו לא נענתה - או שע"י שיתאמץ יותר היא תיענה בפעל, או שהיה צריך שיתפלל עוד. כך חז"ל אומרים על האימהות שהיו עקרות, שהקב"ה מתאוה לתפילתם של צדיקים. למה "מתאוה" אם הם באמת ראיים לכך? אז רואים שהתפילה פועלת עוד, מעבר למבוקש בה.

בציבור, ראשית יש אכן יותר סיכוי שתתקבל. בגלל זכות הרבים, שלא דנים את האדם בתור יחיד.

דבר שני, תפילת הציבור, היא הבעה של "המכנה המשותף" של הציבור. דהיינו, של זה שהם אנשים מישראל. שיש כאן נשמת ישראל שמתבטאת - אז ברור שהערך של זה גדול מאד. גם מצד ההוצאה לפעל של כיסופי הנשמה, נשמת ישראל - וגם ממילא, כנ"ל, יותר סיכוי שזה יעבוד בפעל.

בוודאי שיש לתפילה ערך גם מצד מילוי המבוקש.

אבל זה לא הדבר היחידי.

לפעמים אפילו להיפך: המבוקש מזדמן, כדי שהאדם יוציא לפעל את רצונו בקישורו לה', יתפלל.

שאתה רואה איך הנערות מתפללות ושרות וכו'-

ובסופו של דבר אלוקים לא נתן את מה שבקשו...

מה לעשות? אם יש לנו סוג של קשר עם אלוקים בדומה לאבא-

טבעי שיהיה קשה אחרי כאלו אכזבות...

גם אם בשכל לא נראה הגיוני.

שמתי לב לזה גם בנושא השואה [להבדיל וכו'] שבעוד אני מתרץ לעצמי עם כל מיני פילוסופיות-

דווקא אלו שכועסים על אלוקים-  זה משום שבאיזה שהוא מקום הם יותר קשורים לאלוקים ומצפים ממנו...

ובסדר גמור שרוצים שה' ישפיע שפע טוב - 

אבל אי אפשר להגשים באלוקות בצורה כזו, כאילו הוא אבא בשר ודם.

זה לא סתם ב"שכל". זה כל התפיסה של האמונה. 

אמונה צריך ללמוד. אם זה רק ענין רגשי, או כל מיני "הבנות" שטחיות  אז יכולות להיות גם תוצאות בהתאם. כמובן, בלי לשפוט אף אדם שצריך לעמוד בניסון קשה ל"ע.

האם אנחנו לא אמורים להרגיש לפחות ברמה מסוימת כאילו הוא כביכול אבא אמתי?

הרי זה חלק מהעניין של ברסלב לבקש מאלוקים כל דבר אפילו טפשי.

וגם בתורה- אגב אפילו שזה לא כפשוטו- אבל עצם זה שכתוב שה' אוהב אותנו ושאחנו בניו בכוריו וכו'-

מראה שהוא רוצה שלפחות נרגיש ככה...

ה' הוא אבינו, הוא מלכנו, הוא מושיענו... כמו שאומרים בכל שבת.

אבל לא להגשים כאילו "שיקוליו" הם כמו בשר ודם.

והענין של לבקש מה' על כל דבר - זה, בפשטות, כדי להפנים שכל דבר קשור לה' שמחיה אותו. שבכל ענין יכול להתגלות הקשר לה'. לא כדי  לעשות מה' ספַּק חטיפים...  אדרבה, מתוך הקישור העמוק לשם שמיים, ממילא גם מתמלאים הדברין האחרים.

[יש זוהר כזה, ווי להם לבני אדם שצווחים ככלבים ואומרים: הב, הב... הב לי בני, הב לי חיי, הב לי מזוני....

נו, הרי באמת צריך להתפלל לה' על דברים כאלה. השאלה היא, כנראה, האם העיקר זה הקשר לה', ומשתמשים בבקשות כביטוי לגילוייו; או העיקר זה הבמבה, וח"ו הקב"ה הוא כאילו ה"ספָּק".. ואם כבר יש, אז בסדר, הסתדרנו...]

וברור ש"אהבת עולם ואהבה רבה אהבתנו" - וכך אנחנו צריכים להרגיש, וגם להתמלא כמה שיותר באהבת ה'. 

לגמרי לא סותר.

האמת היא שבהתנתקות לראשונה הורגש הפער האדיר בין הציונות הדתית הליברלית לבין הציבור התורני לאומי (או, חרדי לאומי). אני אספר את מה שקרה ואני זוכר זאת כמו אתמול. גרתי עדיין אצל ההורים וזה היה יומיים לפני פורים של אותה שנה שבסיומה ההתנתקות הוצאה לפועל. החל מבצע ארצי של התנחלות בלבבות, תחת ההבנה (הבנה מאוחרת להחריד כמובן) שיש כאן פער אסטרונומי בהבנה של ההתיישבות ושל גוש קטיף בין רוב רובה של החברה הישראלית לבין החברה הדתית לאומית (כלומר, שגם הליברלים בציונות הדתית כן מאמינים בהתיישבות ובפרט בחבל עזה אבל רוב שאר החברה הישראלית חד-משמעית מעוניינת ביישום תכנית ההתנתקות ושצריך איכשהוא לשנות את דעת הציבור). כלומר קלטו מי שקלטו שעניין זה של אי-הסכמה בין חלקי הציבור הוא כל כך אקוטי וכל-כך הוזנח שהוא הסיבה האמיתית "לקיר האטום", שבו נתקלו מתנגדי ההתנתקות ומי שראו בכך אסון מתקרב ובכייה לדורות בהתהוות. ואז נשלחו בנים ובנות צעירים להביא משלוחי מנות של גוש קטיף לבתים בערים וביישובים ברחבי הארץ, מן הסתם רובם ככולם בתחום הקו הירוק. כך הם הגיעו אף אל דירת ההורים בעיר הפרובינציאלית שבה גרנו. אני זה שפתח להם את הדלת, ויכולתי לראות על פניהם של שני הבנים שהגיעו את ההקלה ואפילו את החיפוש אחר אמפטיה שכנראה כבר כמעט נואשו ממנו, כשפתח בפניהם דלת אדם עם כיפה על הראש (הייתי אז בן יותר מעשרים). הם קצת גימגמו דברי הסבר וכמובן דברי סינגור על גוש קטיף ועל ההתיישבות והאחיזה בחבל עזה. ניתן היה להבין שבשום דירה לפני כן הם כלל לא זכו לומר את הדברים, אלא למרבה הצער סולקו ולא נשמעו. הגישה כלפיהם בוודאי היתה אדישה לגמרי, שלא לומר עויינת. הם קיוו איפוא שסוף סוף תהיה להם מעין תחנת נחמה ואהדה. מה שכנראה הפתיע אותם היתה התגובה "בבית": מובן שלרגע אחד לא אני ולא הוריי לא שללנו את הנקודות שהועלו ובוודאי לא הבענו שום תמיכה ברעיון העיוועים. אלא שאם הם ציפו שבמידה מסויימת נהיה שם שלושתנו מעין חיילים שהם מגייסים, לאיזור הזה ולתושביו, הם נחלו אכזבה מהממת מבחינתם. אבי אף הבהיר להם שאין להם כל סיכוי ושהמאבק כולו אבוד. זה היה כנראה גרוע יותר מאשר אילו האיש הזה - נשוא פנים וצרוב זיכרונות כבר אז, דור ראשון לשואה ולוחם במלחמות - היה סוטר להם על פניהם. הם, כנציגים צעירים של דור שרק אז אולי החל באמת להתגבש כציבור, היינו הכוח התורני הלאומי [שבוודאי במקום ובזמן בו גרנו היה נבדל לגמרי בפיאות הארוכות, ציציות עם תכלת וחולצות וכיפות כתומות בניגוד לרוב שאר הציבור הדתי לאומי שטרם ספג את ההשפעה ההיא מישיבות ומיישובים] - הוכו בהלם מהפער התודעתי בינם לבין אנשים דתיים ולאומיים מהעיר ומהשכונה. מבחינתם המאבק היה הכרחי אפילו אם ייכשל, ומובן שצריך להיגרר על האדמה בידי הכוחות כדי להוכיח אחיזה בכל רגב. אנחנו לעומת זאת, הראינו אדישות מופגנת כבר אז לכל הפוליטיקה ואפילו האידיאולוגיה הזו, לא מפני אי הסכמה אלא מפני מתן עדיפויות. זה היה ממש פער של רעידת אדמה בין צדדים. תהום שאין לגשר עליה. בין מי שמגוייסים לעניין ויקריבו עבורו הכל, לבין מי שדורשים לבחון דברים במבט מפוכח, ציני אם תרצו, ולא יסכימו לזוז צעד בלי שכולם קיבלו על עצמם גבולות ומתווים. הפער העמוק הזה, בתוך תוכה של הציונות הדתית, קיים עד עצם היום הזה ואולי אפילו העמיק (או לפחות, הפך בעצם לפילוג ממשי ולא ניתן לגישור עוד). אין פלא לכן שכיום איש לא באמת מדבר על "התנחלות בלבבות", הביטוי שכל כך היה נשגב ונחשב באותה תקופה, כולל אחרי מה שקרה בקיץ אז, בתקווה שניתן יהיה להגיע יום אחד גם אל הציבור הרחב והכללי עם המסר האמוני והממש תורני. כי אפילו בתוך הציונות הדתית אין הסכמה ואין אחידות או אחדות. אני רק ארצה לסיים את הדברים האלו, שדי כואבים מבחינתי גם כיום, באמירה שאפילו את האמת שציינתי כאן לא ממש אומרים או שלא מסתכלים לה בפנים, ומתחמקים מהדיונים האלו באיצטלה של אחדות, עיין ערך בנט ואריאל. אבל אין אחדות אלא קרע מוחלט.

(היה מועיל אם היית עושה קצת רווח מדי פעם, זה צפוף ולא נעים לקריאה)

הריון ולידה

פה זה פחות רלוונטי

מה שיעזור זה להחזיר כל פעם

כל פעם

אבל זה מתיש ומנסיון אישי באיזה שלב באמצע הלילה נשברים כי רוצים לישון

עם הזמן זה עובר.

ואתם כהורים.

אל תרגישו שנכשלתם אם היא בכל זאת מגיעה למיטה 

תגיד לי אלפי ספרים תורניים ב"ה שעזרו לי שנים

באיזה הקשר זה פורום? 

ותגלי מקום מעניין מאוד. זה לא 'אוצר החכמה' עצמו - ספריית הספרים הענקית, אם כי יש ביניהם קשר כמובן.

זה פורום תורני, רובו חרדי אך לא כולו. חלק מהכותבים מוכרים (הרב איתם הנקין ז"ל, יבל"א הרב יוסף בדיחי, הרב יואל קטן, ועוד מן הסתם), אם כי כולם משתמשים בשמות אנונימיים כמו כאן.

מי ששם בפורומים אלה מי שנחלשו רוחנית והתדרדרו לפורומים. אצלנו, החזקים לא משוטטים בדברים כאלה באינטרנט וממילא לא תראה מקבילה.

זו פרשנות בלבד.

כלומר, מן הסתם יש שם רבים כאלה, אבל ודאי לא כולם. יש שם אנשים גדולים, ידענים ומעניינים, יראי שמיים בהחלט.

חלקם גם רבנים מוכרים, כפי שכתבתי להפי.

בסוף השימוש בכלים כאלה מועיל לפיתוח של שיח תורני, לפתרון שאלות, ועוד.

אה, ואני מכיר חברה חזקים מאוד אצלנו שמכירים את הפורומים האלה. כל מי שמחפש באינטרנט מדי פעם תשובות לשאלות תורניות עיוניות (לא הלכתיות פשוטות), כמעט בטוח נפגש בזה. דווקא חברה ברמה גבוהה לדעתי. אז אמנם הצדיקים הנ"ל אינם משוטטים יומם ולילה באינטרנט, אבל יוצא לפעמים להיכנס.

לעצם העניין. כנראה בעולם הדתי לאומי יש לא מעט פעילות כאן (פחות משהייתי רוצה) ולא מעט גדולי תורה צעירים כותבים דווקא בפייסבוק.

משם אפשר להתחיל. אחר כך להתקדם...

לדעתי, לאדם הממוצע טלפון ב-1,000 ש"ח (מהדור האחרון של שיאומי למשל) יכול לספק את כל הצרכים +++. 

אבל אם למשל חשוב לך מצלמה מעולה, כזאת שתאפשר לך לפתח את התמונות שצילמת בלי שיראו שזה צולם בטלפון (כלומר בלי פיקסולים, מריחות וטשטושים), אז המחיר כבר קופץ פי כמה...

נתונים נוספים שאם הם חשובים לך, יכולים להשפיע על המחיר: עמידות למים ואבק, בהירות מסך (לנוחות צפייה באור שמש), עמידות לנפילות, זיכרון RAM (ככל שגבוה יותר - הטלפון יוכל לשרוד יותר משימות גם בלי להאט ולהיתקע), קליטה של דור 5 (מאז שיש לי דור 5 - אני כבר לא מחפש WIFI באף מקום, כי האינטרנט שלי במכשיר יותר מהיר מרוב הרשתות הביתיות), אפשרות לסים וירטואלי (בשביל להתחבר לחברות סלולר בלחיצת כפתור בלי צורך בסים פיזי, כולל למשל אם רוצים חבילת גלישה בחו"ל כמעט בחינם), טעינה מהירה, סוללה חזקה...

מכשיר שמצטיין בכל מה שכתבתי עכשיו, כנראה יעלה לפחות 3,000 ש"ח. אבל מי שלא חייב את כל התכונות האלה, בהחלט יכול לקנות מכשיר פשוט יותר.

נקודה למחשבה: מכשיר פשוט של היום שעולה רק 1,000 ש"ח, הרבה יותר משוכלל ומתקדם ממכשיר דגל שעלה לפני 5 שנים 3,000 ש"ח.

הכל תלוי מה תרצי לעשות עם זה

לאחרונה קולגה רכשה את הדגם האחרון של אייפון הכי טוב.

עלה 7000+

שאלתי אותה מה הצורך, היא הסבירה שהיא מצלמת הרבה סרטונים לפרסום העסק שלה והיא חייבת שזה יהיה הכי טוב שיש

לעומת זאת.

אצלי התכונה הכי חשובה במכשיר סלולרי זה אינפרא אדום. לצורך שליטה במזגנים במקום עבודתי. לכן חיפשתי דווקא את התכונה הזאת. 

כי זה יכול להיות כלי זניח שאת לא נוגעת בו כמעט וזה יכול להיות מרכז היום שלך ללימודים / עבודה וכאלה.

אם למשל את מצלמת ועורכת סרטונים זה גם שיקול ובגלל זה כדאי לחשוב עם עצמך מה הפונקציות שחשובות לך ומה התקציב.

זה תלוי למה את משתמשת...

וגם לכל חברה ודגם יש יתרונות וחסרונות

אני מציע לך אם את באמת פחות מבינה ומכירה את העולם הזה של מפרטים של פלאפונים וההבדלים ביניהם

אז פשוט תכתבי מה השימושים שאת עושה בפלאפון וכמה מהם במקביל

אם בא לך אז יכולה גם לומר איזה מכשיר יש לך עכשיו ומה את מרוצה ולא מרוצה ממנו ככה יהיה מקום להשוואה וידעו לתת לך יותר מדויק

אם יש לך גם חברה של פלאפונים שאת רוצה רק מהם אז תכתבי

מכשירי ביניים (1500+) מספיקים לדעתי לרוב השימושים. אני עצמי מסתפק במכשיר ביניים שקניתי בפסח של 2021 ועבר מאז קצת שדרוגי תוכנה קצת יותר מורכבם (כן, בניתי לו רום !). הוא אחלה ומשרת אותי יפה לבינתיים.

נמחקה לי כל היסטורית הצטאים בווצאפ במכשיר *הישן* .. ואחרי דו שיח ארוך עם הצאט GPT/גמיני נראה שאין לי שום גיבוי... מצד שני אם להיות רציונלית מה כבר איבדתי? הודעה ממשהי מהעבודה שמארה לי כמה אני מיוחדת.. נראלי נחיה.. 

שלך באופן שוטף 

זה מונע מהמצב להדרדר למקומות לא נעימים.

יש צד טוב שאפשר להתבטא ככה, כשאתה ממש לא מול השני.

השיקול שלך מאוד רציני, וזה יכול למנוע הרבה דברים לא נעימים.

קשה להכריע.

ברור לי, צריך להיזהר מאוד במה שכותבים, אבל אולי לא יותר מדי.

אתה שואל כמה היינו מוכנים לשלם בכדי שיצנזרו לנו סרטים? אם גוי היה עושה את זה.. הייתי משלם הרבה.

בטח לא 2 שקל..

במקום לצנזר ולשפר את בעיות הצניעות בעיתונות החילונית, יש עיתונות המותאמת לציבור הדתי.  

נראה לי מוזר לצרוך תוכן ומדיה עם בעיות צניעות גם אם יש מי שיחתוך וידביק וינקה את מה שמפריע. 

ולא רק מצנזר בקטע של להסתיר, אז אולי יש בעיה אחרת של עצם הסרט והתוכן שלו. זה כבר דבר אחר..

יש גם בעיה של אלו שצופים כדי לסנן, אבל אולי אתה מתכוון אם איזה אלגוריתם.

מדובר כמובן על סרטים או סדרות שבגדול הן 'נקיות', אבל לפעמים יש פתאום כמה שניות של בעיה.

הסינון מתבצע ע"י AI ולא ע"י שום אדם יהודי וכד'.
השאלה הייתה האם מבחינתכם הייתם משקיעים סך מסוים שעבור כל סרט או פרק שאתם צופים - תוכלו לשים אותו בתוכנה שתעבור על כולו ותחתוך את המקומות הבעיתיים.

גם מבחינה רעיונית אז כן

אבל הרבה פעמים סרטים אפילו בלי קשר לחוסר צניעות לא תואמים את הלך הרוח של יהודי.

נ.ב

המטרה של סרטים היא לא לשרוף את הזמן או להוות ריגוש אלא ללמד דרך חוויה

כי זה גם ככה מחנך מהדלת האחורית... אז צריך לראות שזה עונה גם על זה 

וזה מסובך, לכן הפיתרון הוא כמו שכתב @פ.א. 

סרט זו חוויה חזקה ולכן זה כלי שאפשר לרתום אותו לקדושה את לא חושבת?

לשעתיים מטרדות היום יום, מלחצים ודאגות.

הולכים לקולנוע או צופים בבית בסרט, יוצאים להצגה,  כדי להכנס לזמן קצר לעולם אחר.  ההפוגה הזו מעניקה למוח "מנוחה" מרעשי הרקע של המציאות.

לפעמים אנחנו נהנים אפילו מסרטים שגורמים לנו לפחד או לבכות. זה קורה כי המוח שלנו יודע שזה "רק סרט" 🙃

מי מחפש לקבל שעת חינוך בצפייה בסרט?

לשם כך יש שיעורים ולימודים.

סרט הרבה מחצין דברים ומציג אותם בדו מימד ולפעמים תלת מימד חזותי

יש נושאים יפים וחשובים שמעבירים אותם בסרט,

עדיין הדיבור ןהעומק שבשיח או לימוד אמיתי מתוך ספר, נותן מימד אחר שא"א להעביר בצורה שטחית וצבעונית

נראלי שמסר או תוכן אמיתי או רעיון זה דבר שצריך עיבוד או שיח עמוק, לא דרך רדודה

שתעביר אותו

או תתיימר לחנך איתו  

בסרט יש יתרון שאין בלימוד מספר וכן להיפך.

זה כמו סיפור רק בצורה משודרגת וחיה יותר. בעיניי אין רע בלשלב... כל עוד הסרט חיובי.

ולאו דווקא בתור שעת לימוד, גם בשביל העשרה.

בין אם תרצה ובין אם לא הסרט מעביר מסרים, ובצורה הכי חזקה שיש... שאגב המטרה שאתה מתאר לענ"ד לא אידאלית בכלל. זה לברוח מהמציאות. אבל אם כבר, אז לפחות שיהיה משהו יחסית מועיל ולא מזיק. (מסייגת שאין בעיה בעיניי שיציאה לסרט תהיה שעת בילוי מדי פעם, אבל שוב שזה יהיה סרט חיובי)

בניגוד למדיום ויזואלי שבו הכל מוגש לנו "מוכן", הקריאה דורשת מאיתנו להיות שותפים ליצירה. כששוקעים בספר טוב ומעניין, אנחנו בונים בדמיון שלנו את הדמויות, את תיאור המקומות, המוח שלנו הוא זה שמפיק את הסרט מהמילים הכתובות. וממש נכנסים למציאות המתרחשת בספר, ומתנתקים זמנית מהמציאות סביבי בזמן שאני שקוע בספר.  

וכשעוצרים באמצע קריאת ספר וחוזרים אליו כעבור יום/יומיים, שוב צריך להכנס למציאות המדומיינת של העלילה. 

סרט יכול למלא בהשראה, להעשיר וללמד כמו ספר, אבל אם המטרה היא להסיח את הדעת מהמציאות אז משהו במציאות לא תקין. אלו שתי מטרות שונות. לא קוראים או צופים רק בשביל להפעיל את הרגש ולכבות את השכל... מסכים?

וככה גם מספר טוב.

נראה לי מרחיק לכת להגדיר יציאה לסרט שנהנים ממנו, ובעקבות כך התנתקות לשעה/שעתיים, כבריחה מן המציאות. 

כי המטרה מוגדרת, כמו שמכניסים מנוחה בלו"ז אבל זה לא מה שהיה נשמע שאמרת. חוץ מזה גם בילויים צריכים להיות כשרים, ותאמין לי שאין בזה אמצע בד"כ... או שזה חיובי וממלא, או שזה מוריד.

אכן אפשר היה להבין ממני משהו אחר ממה שהתכוונתי

אז אני בא להדגיש שאני מדבר על יציאה לבילוי מידי פעם כדי להינות מהפנאי ולא כדי לברוח ממציאות חיים, מצרות ובעיות. 

אין לי "מקום" בעולם... אני כאן כל רגע שה' מחליט שאהיה כאן, כל רגע מחדש. 

שליחה, כל מה שיש לי זה מה', ממה שהוא נותן לי משתדלת לתת.

אחרים רואים את מה שאני באמת מכוונת. כשאני מצליחה באמת לכוון ולהיות בתודעה של מה שכתבתי לפני- אנשים רואים את זה, זה ממש כאילו "שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". יראת כבוד כזו.

אבל לא תמיד אני ככה, וכשאני פועלת ממניעים אגואיסטים זה ניכר.

אין לנו תפקיד אחד בעולם חוץ מלעשות את רצון ה' ולהתקרב אליו.

וזה כן בא ביחד עם מודעות עצמית, לראות מה הכלים שה' שם לך.

אם זה יכולת לשמח אנשים, אם זה לימוד שאתה צריך להפיץ... מבינים את זה לפי מה שקורה איתך, אתה יודע במה אתה טוב, ועדיין כל פעם ה' שם אותך בסיטואציה אחרת, כל רגע בפני עצמו. 

יכול להיות שאתה אדם תוסס ואתה יודע איך להשתמש בזה לטוב אבל עכשיו ה' רוצה אותך בפקק ולראות איך אתה מגיב ואם תתעצבן. זה מלא דברים. המגמה היא אחת.

היא הדרך, לא המטרה. 

מי שמתקבע על התכונה שבעיניו היא התפקיד שלו עלול לחטוא לעיקר.

כי תמיד חשבתי שכישרון ויעוד קשורים זה לזה.

תוכלי לבאר את כוונתך?

ברור לי מאד

לעשות טוב לעצמי ולאחרים

ללמוד ולהשתפר מיום ליום

אני לא מוטרדת ממה אנשים אחרים חושבים על התפקיד שלי

את התפקיד שלי רק אני קובעת ושאחרים יתעסקו בתפקידים שלהם

יעוד של כל מי שרוצה בזה

לא רואה צורך לתחום את תפקידי לתחום מסוים 

בסוף, זה תלוי במינון של כמה אתה צורך. כי אם תגזים אתה בסוף תמצא את עצמך בחמש לפנות בוקר מתעורר ליד פח זבל עם גרביים שהם לא שלך.

ככה זה בחיים. צריך לקבל אותם כמו שהם. כל ניסיון להתכחש להם נועד לכישלון. כי מה הם החיים אם לא צבר אירועים שמפריעים לנו לישון?

אבל בסוף מה יקרה איתי בפועל זה רק ה' יודע ומוביל