התשובה שלי מסבכת מידי את עצמי אז וויתרתי. מעניין מה אחרים יענו.

בס"ד

חבל. אולי בכל זאת? |מתחנחן|

אולי בהמשך הערב בעזה

בס"ד

טוב, מקסי' נקרא את זה אחרי יו"כ...

טוב, כל הכבוד

עוד כמה שעות אתה עוזב?

בס"ד

צריך להגיע לסליחות בישיבה...

מה שרציתי להגיד במקור היה שאופי הוא המהות של האדם, הוא ה'דבר לכשעצמו' החמקמק הזה שממנו כל אחד עשוי, ולכן 'לקטלג אופי של בן אדם' נשמע לי כמו דבר לא אפשרי. אולי אפשר לקטלג את ההתנהגויות שנגזרות מהאופי הזה, אבל לא את האופי עצמו כי אין לנו אפילו גישה אליו.

ואז נזכרתי שאופי הוא דבר שמשתנה, ומקיים יחסי גומלין עם הסביבה, משפיע ומושפע, כך שאולי אי אפשר לקרוא לו הדבר לכשעצמו. הדבר לכשעצמו צריך להיות קבוע.

מצחיק שזה עבר לי ב2 שניות בראש והמשכתי הלאה, אבל להעביר את זה למילים לוקח זמן

בס"ד

(קודם כל בראבו על עצם הטרחה)

"הדבר כשלעצמו צריך להיות קבוע".

רק זה יכול להיוות נושא לדיון כמה שנים. (כי זה אחלה מקור לתסבוכת אז איך דברים משתנים בכלל הרי הכל הוא משהו כשלעצמו באיזו רמה..)

אמנם, בעצם זה שאני שואל על היכולת לקטלג, ברור שכוונתי על משהו שעניין לצופה מן החוץ, אולי תעדיפי להגדיר אותו כהשתקפות של האופי או הנפק"מ שלו.

1. (צריכה להיות כאן אופציה לצטט) 'הדבר לכשעצמו צריך להיות קבוע' - רציתי להוסיף ליד משהו כמו 'או לפחות ככה אני חושבת'. אין לי ממש דרך להצדיק את עצמי אבל דבר לכשעצמו שמושפע מהסביבה נשמע לי מאוד מוזר. מהות אמורה להיות קבועה להרגשתי. אלוי עד מחר אדע להסביר למה.

2. הווו זה הרבה יותר קל.

אבל עדיין מסובך.

בגדול, כנראה שקל יותר לקטלג אנשים שרחוקים ממך, כי אז אתה שם לב לתכונה הבולטת ביותר שלהם ומתייחס אליה. (ביישן, שקרן, שחצן, נדיב או וואטאבר). כשאדם נעשה יותר קרוב אליך הוא פשוט הוא. אתה יכול לנסות לפרוט לפרוטות (לפעמים הוא נוטה לביישנות, כשאני מדברת איתו על כך וכך מתקבל הרושם שהוא שחצן, כשאני מבקשת ממנו משהו מסויים הוא נוטה לנדיבות) אבל זה פחות עובד, גם כי אנחנו מורכבים מהרבה יותר מתכונה אחת, וגם כי בכל מקרה להפריד את התכונות זו מזו מרגיש לי לא נכון, כי הכל נובע מאותה מהות אחת שהיא האדם, שאותו אי אפשר להכניס לקטגוריה, פשוט כי היא רק אחת ובקטגוריה מטבע הדברים יש לפחות 2.

יצא מבולבל אבל אין לי כוח לסדר (וגם כנראה לא תקרא את זה אם אשלח עוד כמה דקות )

בס"ד

1. אין ספק, זו פשוט הנחת מוצא די הגיונית ומתקבל על הדעת (נראה לי גם שראיתי אותה באחד הספרים של הרב מיכאל אברהם). אבל היא מוקשה בעיני מהסיבה הנ"ל.

2. אני חוזר בי, אני כן מחפש את הכשלעצמו של האופי, אבל כן איזשהו היבט פנומני שלו, כי וזה...

1. איזה ספר? זאת שאלה מעניינת. אולי ברמה הפילוסופית, הדבר לכשעצמו נשאר קבוע. כלומר האידאה קבועה. ההתגלמויות שלה במציאות יכולות לעבור שינויים ולשנות מהויות. אררר נורא מסובך לדבר את זה במילים.

2. תסביר

בס"ד

(מלשון הספרים העבים והכבדים). מסתמא לא שתי עגלות והזהו.

טוב זה כבר סוגיית קיומן של אידאות ויחסן אל העולם הבפועל או איך שנגדיר אותו.

2. הגעתי למסקנה שבעצם כן מעניין אותי דווקא מהו האופי כשלעצמו, ולא מה הנפק"מ שלו. אמנם מכיוון שאכן אנחנו מוגבלים ביכולותינו לבחינת הדברים כפי שהם מתגלים לפנינו, אמרתי שאני מוכן להגביל את עצמי לחיפוש אחר איזשהו 'היבט פנומני' (מלשון איך שהזה מתגלה בהכרה שלי) של האופי הכשלעצמו הזה. אבל באמת היבט פנומני שיקדם אותי לעבר הבנה כלשהי של הזהו מצד עצמו.

(וואו זה יותר סינית מקודם...)

אני חושבת שיש לנו מושג כללי די טוב לגביו אבל לא בצורה שאפשר לנסח במילים.

בס"ד

כי זה מה שמונע את היכולת לשתף את המושג הכללי הזה עם מי שאין לו אותו. (או שהוא לא מספיק מחודד אצלו, או שהיבטים כאלו ואחרים באישיות שלו [הו האירוניה] מונעים ממנו לפעול על סמך דברים שאינם מוגדרים פורמלית היטב).

וכן, מילים זה דבר מתסכל, זה נושא אחר

בס"ד

כמו כל יכולת שכלית, חוסר שימוש מוביל לניוון.

זה אולגוריתם שקובע מה ראובן יגיב בהינתן מצב פלוני.

דבר ראשון, אני חושב שאדם נולד בלי אופי, הוא מגבש אותו עם הזמן לפי בחירה חופשית.

ודבר שני, זה כמו הילוך אוטומטי, זה ברירת המחדל, אבל אם אדם רוצה הוא יכול לעשות משהו שמנוגד לאופי שלו.

בס"ד

הסיבוכיות של המוח גדולה מזו של הגנום...

אני בכלל לא מסכימה עם עצמי של אז.

אני רואה את האדם כתוצר של משוואה פשוטה ואלגנטית: תורשה + סביבה + רצון = אישיות. המינונים משתנים מאוד.

סליחה על החפירה (מתנצל עמוקות)

למה?

באמת שאבתי את זה משם.

לפני כן זה היה תורשה + סביבה בלבד

מדהים.

מדבר על זה שם לא מעט

בס"ד

הרבה שעורי בית.

נשאל נגיד על היחס בין 'הגוון האישיותי' למידות- כלומר מה בדיוק ההבדל בין שתי הקטגוריות, איך והאם הן משפיעות זו על זו.

(ברור שאני חותר בשאלתי לכך שכן, ולכאורה אפשר לומר שהגדרת האופי שהיתה לי בראש בעת ששאלתי את השאלה המקורית היתה איזה גולם עמום של עיקרון שיפרוש מרחב של שתיהן, או את המכנה המשותף שלהן, ללא ההיבטים הנוספים שבכל תכונה בפני עצמה).

שאלה נוספת שהתעוררה לי היא על ה'עומק ורבדי חיים'. מה זה אומר בדיוק? כמה אופציות כאלו יש? איך מזהים היכן ממוקם אדם אחר ביחס לזה? ואולי השאלה המרכזית שניקרה לי בראש את השאלות שלפניה עד שיצאה: האם אדם בכלל מסוגל להבין (או: לתפוס היתכנות ל) רובד חיים אחר מזה שבו הוא חי?

בעניין הקטלוג- המילה 'הערכה' באה לציין ניקוד? בחינה עם ציון בין 0 ל100? לעומת הצעת קטלוג זו עומדת חלוקה לסגנונות חברתיים - מה המשמעות שלה? ודאי אחרי ההערה בסוגריים.

לכאורה שני הדברים הם לא מה שחיפשתי. הבעיה שאני לא בטוח מה כן. משהו שלא בא מהמקום השופט בכלל, אבל הוא כן בוחן את האדם מצד עצמו ולא מצד דמיונו או הבדלתו מזולתו.

בס"ד

כפי שהסקנו לעיל בשרשור, המטרה היא אכן להמיר תובנות אינטואיביות לפרוטות פורמליות.

לא ממש הבנתי מה שכתבת ברוב התוכן, רק שוב בסוף, לא באתי לבקר את הביקורתיות (אפשר, ואפשר שאפשר שלא, וזה דיון מרתק, אבל אין עניינו לכאן), רק לחדד את הכיוון שאליו חתרתי מראש- סיווג שעניינו הכרת האדם ככל האפשר. וזהו. לא גזירת מסקנות מעשיות מסוג כזה או אחר כמו שיפוט או למי להתחבר.

בס"ד

תיאורית הצבעים והגוונים היתה מעניינת, רק לא בטוח מה בדיוק אמורה להיות הקורלציה בין המשל לנמשל וחלקיהם.

הבנתי והזדהיתי עם השאלה האם יש מדרג או רק שוני בין  סוגי תודעות, הבנתי מה שאלת בעניין יכולת ההשתנות של התודעה, ושוב נשארתי חסר מענה למדי. את המשפט הפותח "תפיסת ההיתכנות עצמה" לא הבנתי.

להמשך התייחסתי במפורט לעיל.

המערכת מודה לכם על שיתוף הפעולה, ומתנצלת על הטרחה.

פילוסופית אני מגדיר -   סך התכונות המנטליות המרכיבות את ההומו ספיינס שמולי כרגע.

קבוצת קיצורי דרך שהמוח מסגל לעצמו עם השנים על מנת שלא יצטרך להקדיש מחשבה מעמיקה לכל התלבתות העומדת לפניו.

אבל החלוקת עבודה בניהם היא כזאת

האופי מתווה כללי פעולה עיקריים לכל הדברים פחות או יותר.

בשביל להחליט בפרוטרוט על הדרך הנכונה במקרה ספציפי יש שני דרכים עיקריות.

להחלטות שמתרחשות לעיטים סדירות ותכופות (נגיד, מידי יום) המוח טורח לבנות הרגלים.

בניגוד לאופי, כל הרגל נוצר כדי לטפל אך ורק בהתלבטות אחת, אבל בה הוא יודע לטפל באופן מושלם, ולהמיר את ההוראות הכלייות שהוא מקבל מהאופי להתנהגות הלכה למעשה.

(מובן שההסבר שלי הוא בקווים כלליים, זה לא שיש רק אופי והרגלים, ורק מהזן שדיברתי עליו בתגובה הזאת, ברור שיש שלבי מעבר, אם נשווה את זה לחברה אז האופי הוא המנכ"ל (נראה לי שלא המנהל. החלק במוח שמייצג את ה"אני" הוא המנהל, והוא יכול לערער על ההחלטות של האופי (אבל זה לא דבר פשוט, וזה הבדל נוסף בין אופי להרגל, שאין קושי מיוחד לעשות משהו בניגוד להרגל, או אפילו לשנות הרגל (אם כי זו עדיין משימה לזכור את זה ברגע הרלוונטי (המטרה היחידה של הסוגריים האלה שזה יהיה סוגריים בתוך סוגריים בתוך סוגריים בתוך סוגריים בתוך סוגריים, חמש פעמים, כמו שזה עכשיו, עם לא טעיטי בחישוב, אני מקווה שאני יזכור לסגור את כולם)) ולעומת זאת לעשות משהו בניגוד לאופי, וקל וחומר לשנות את האופי זה אומנם אפשרי, אך זה דורש מאמצים אדירים)) וההרגל הוא פועל פשוט, אבל ישנם גם הרבה שלבי ביניים, בחברה הם נקראים סמנכ"ל וכן הלאה, ובמוח אפשר לקרוא להם הרגל, אופי, מטא הרגל, תת אופי, וכל מיני שמות מהסוג הזה).

אבל הבעיה היא שהמוח לא יכול להקצות הרגל לכול התלבטות, בוודאי שלא לבעיות חד פעמיות, ואפילו לא לבעיות סדירות, עם הם לא מאוד שכיחות, ואם הם לא מאוד שכיחות אפילו אם נוצר הרגל הוא יכול להישכח,

אז בהתלבטיות חד פעמיות או סדירות אך לא שכיחות במיוחד, את מקומו של הפועל הפשוט זוכה להחליף, למרבה הבושה, דווקא המנהל, הלוא הוא החלק במוח המייצג את ה"אני"! וזה עוד לא הכול, הוא עוד צריך להישמע להוראות  של האופי, ושל התת אופי, ושל המטא הרגל, ובאופן כללי של כל המנהלים למיניהם (אלא אם כן הוא מחליט להשתמשד בזכותו כמנהל ולהטיל אליהם ווטו לפי הדרך שתיארתי למעלה)!

וזה ההבדל בין אופי להרגל.

בס"ד

שכל מי שהעלו הצעות והגדרות רדוקציוניסטיות סמי-דטרמיניסטיות יסלחו לי על ההתעלמות הרועמת.

זו הסתכלות שגם ההיבטים הנכונים שלה פשוט לא מספיק מעניינים אותי.

יש מספר אסכולות בפסיכולוגיה, והרבה מאוד אסכולות מחוץ לה (מחוץ לאקדמיה), וכל אחת תענה לך תשובה אחרת ל"תאוריית האשיות", ודרך האבחון של האופי, פשוט יש כל כך הרבה.....

הכי נכון זה לשאול איזו תאוריית אישיות עוזרת לכם לנתח אנשים בצורה טובה יותר?  או על איזו תאוריה אתם ממליצים... 

לי יש משהו להמליץ עליו. והיתי עונה לך תשובה על זה, אבל זה יותר מדאי אישי.

אם מעניין אותך אפשר בפרטי.

בס"ד

איזה אולי הניסוח יהיה למה אתה שם לב באדם לפני שאתה יכול לומר לעצמך בכנות שאתה מכיר אותו.

אם לאנשים יש תיאוריות שונות, לשמוע יותר רק יעזור לי לזקק את המכנה המשותף המתבסס על התפיסה האינטואיטיבית שיש לכל אדם ביחס לשאלה.

אבל עצם הרצון לנסח "פרמטרים" לאינטואיטביות\אינטואיציות - גובל בחוסר אינטואיטביות.

בסופו של יום גם אם תאוריה מסויימת במעמד של "הכי קרוב לשם" -זה לא שם. כל עוד מדובר בניתוח ופרמטרים.

לא היתי מוכר אינטואיציה בעד שום דבר..

הכי הרבה שאפשר לעשות זה שילוב של פרמטרים ואינטואיציה.

כשהאינטואיציה נותנת את הסיי, והפרמטרים רק מגשרים מהצד.

בעצם.... זה מורכב להסביר. 

הרעידה הכי חזקה לשנת 2016. כבוד!

2026 Mindanao earthquake - Wikipedia

למה אני קוראת הודעות מפעם

למה כבר בשני ספרים גדליה הוא גבר חסון גבוה ומושך שכל קוראת רוצה כמוהו ואז באמצע הספר הוא מאכזב למה

למה אני מרגישה שהכל עליי 

למה קשה להיות עצמאית (לא בעסק)

למה אני לא הולכת לישון בכאלה שעות

איך החיים הולכים להשתנות מסוף השבוע הזה ואני מקווה ממש שישתנו לטובה

למה תמיד אבא עוזר ועוזר ועוזר ואז בסוף אני כועסת עליו

למה הוא כאילו עוזר לי אבל באמת נראה לי שהוא עושה את זה בשבילו

למה כל התהיות שהיו לי בראש שבשבילם נכנסתי, כדי להוציא ותם, נעלמו פתאום וחוץ מגדליה אני לא זוכרת מה עוד הפריע לי

למה החיים כאלה עליות וירידות

ולמה גם דברים פשוטים מסתבכים לפעמים

לא תמיד, אבל לפעמים כן

למה אי אפשר להרוויח 20 אלף שח לגדל ילדים בנחת לאפשר לבעלך לגדול בתורה להיות רגועה עם בית מסודר בגדים מקופלים בארונות כיורים ריקים בלי שימוש בחדפ ארוחצ מוכנה חמה כל יום למה

איך יכול להיות שכל כך הרבה הודעת ורק אחת שלי

אני זוכרת שהיו הרבה יותר

ללכת ביישוב בלילות מזכיר לי את פעם

מעניין

אולי בקיץ יהיה מעניין יותר? אולי לא

למה הפסיקו לייצר נוקיה208

למה לא המציאו עוד טלפון חדש בדיור כמו נוקיה 208

למה אני בטלפון הרביעי או החמישי ב7 שנים האחרונות זה לא תקיןןןןן

ואין לי מספרים של אנשים מפעם ואין איך לשחזר

אפילו בנות מפה שפעם היו לי

מה שלומך?

ואת עדיין כותבת באותו סגנון שהיית לפני מאה שנה.

ללכת עם אילה בלילה ולדבר על חשופיות ישר הזכיר לי את האולפנא

למה אני האישה היחידה בגילי שעדיין מתגעגעת לאולפנא

למה אני אומרת בגילי וזה נשמע שאני זקנה אני לא זקנה

אני רוצה להיות קשורה לבנות המתוקות הצדיקות קדושות צנועות האלה

אני רוצה לחזור לאולפנא ואני מוכנה להתפקשר גם אם זאת לא ה- אולפנא

אני רוצה להיות עצמאית

אני רוצה שירים זמינים בלי לפתוח מחשב

מספיק לי די והותר מה שעובר עליי

והעומס הזה שמגיע

מכל מיני סיפורים שקורים מסביב

עושה לי אדרנלין לתקופה ואז בבת אחת ריסוק עז מלווה בדכאון לא ברור

עד שהבנתי שהוא ברור

אסור לי להיות שם יותר מידי

ואני מוגבלת

אני יכולה להיות נחמדה

להתעניין בשלום

להביא משהו נחמד אם מסתדר לי

אני לא יכולה לתת את הבית שלי

או את האוכל שלי

או את הלב שלי

וזה גם לא יעזור

עכשיו צריך להתפלל

ואיפה אני ואיפה להתפלל

ויערה עושה לי פה 3 תפילות ביום מעמידה אותי במצב שאני מרגישה הכי לייטית בעולם

אבל יש לי תפקיד

כרגע במסגרת התפקיד אני נותנת תנאי חיים לאלה שבאחריותי

הלוואי שאצליח גם לתת להם תנאים רוחניים מיטביים

הוי טאטע רחמים עלינו

אנחנו רוצים להתפלל

חסרים לי כמה ימים בשבוע להספיק כל מה שצריך גם ככה אני בעומס לא יאומן

מתלבטת אם לישון או לאכול או ללכת לשיעור

בקיצור גאולה עכשיו

זה בוודאי יפתור את כל בעיותינו

ובלי הנחת של אביגייל

אנחנו רוצים בית דוד

מהר עכשיו אין זמן לחכות

חיכינו מספיק אביגייל

טאטעעעעעע רחמיםםםם עלינו

ותן לנו שמחה!

קוראים לזה מובחנות

אולי יום אחד אהיה פסיכאטרית

אולי בגלגול אחר כשיהיה לי יותר הבנה בשפה האנגלית

צריך פשוט להכיר את הנפש לחיות איתה בשלום ולא לתת לה לנהל אותנו למקומות אסוניים.

מובחנות היא היכולת של אדם לזהות ולהחזיק בזהות, במחשבות, ברגשות וברצונות שלו, מבלי להיות תלוי באישור, בלחץ או בציפיות של אחרים.

אדם בעל מובחנות מסוגל לשמור על עמדתו ועל גבולותיו האישיים, ובמקביל לקיים קשרים קרובים ומשמעותיים עם הסובבים אותו.

אגב, רגישים לפעמים מתקשים בזה. הם ממש מרגישים פיזית את הסביבה שלהם.

לא שאני תלויה באישור ובציפיות. פשוט לוקחת ללב כאבים של אחרים וחושבת שראוי שאעזור להם כמה שאני יכולה.

כאילו אם זאת היתה אחותי, לא הייתי מארחת אותה?

אבל כאן בדיוק הנקודה, היא לא אחותי ואני באמת לא יכולה ארח אותה.

ואז לשחרר את זה והלבין שלמרות שזה נשמע אגואיסטי וגם בתיה אמרה לי מה פתאום מה פתאום ולאה אמרה זה לא שייך איפה תשימי אותה

אז למרות שבהתחלה חשבתי איזה אנוכיות זו לדבר ככה

להבין שזה המצב ואין לי ברירה אלא לשחרר

כי לחשוב עליה בלי  יכולת לעזור זה קשה

ולעזור זה לא אפשרי

אז מה נותר?

להתפלל

והוא זה שמוביל אותי לרצות לעזור ולהיות קשורה ולהתעניין

ההיא התגרשה, בא נהיה איתה בקשר אולי ככה נדע מה הסיפור שהיה שם

ההיא בודדה, נהיה איתה בקשר אולי נבין משהו על הנפש. אולי נקבל כבוד כי היינו שם בשבילה.

ההיא בעלה עובר מה שעובר, בא נעזור לה, ואז תכנס בפנים והיא תפתח את הלב.

אולי, אני לא יודעת.

בינתיים לא קיבלתי שום מידע על שום דבר וזה גם לא ייתן לי שום דבר, וגם כבוד לא קיבלתי חחח

איזה יצר הרע יש בעולם הזה! לרצות לעזור כדי לקבל כבוד. אז זאת האנוכיות האמיתית בעצם. עכשיו הבנתי.

זה סקרנות בלבוש אחר. ואולי את בסוף באמת נותנת את הלב שלך (ואז נשארת מרוקנת). ולגבי כבוד - אולי. אבל לא מקבלים ככה כבוד. גם הצד השני מרגיש אותך כמו שאת מרגישה אותו ולפעמים הוא נרתע בלי לדעת למה.

(אגב, נשים, ובמיוחד דתיות, הרבה פעמים אומרות "הוא הטריד אותי" על כל שיחה שהיה שם אנרגיה לא ברורה שהייתה לא נעימה להן ולא היה להן טוב שם, כלומר - הוא פעל בסדר לפי הכללים אבל האנרגיה שלו הייתה מרוקנת ולא נעימה והן מרגישות את זה, רק שבהעדר מילים לתאר את זה הן אומרות "מטריד")

לא חושבת שהן הרגישו אותי ככה, כי באמת עשיתי את מה שעשיתי לא בשביל הכבוד, באמת באמת באכפתיות.

בסדר 

אנחנו גם וגם וגם וגם. גם רוצים (כבוד, סקרנות,...) וגם רוצים להביא טוב לעולם. שני הגורמים האלה חיים בתוך הגוף ביחד. לא תמיד הם סותרים אחד את השני.

אנחנו צריכים להציב גבול רגשי.

הדבר הכי חשוב.

אם אני יכול לעזור או לעשות משהו. בשמחה. אבל סתם לכאוב אותם ולסבול יחד איתם? למה? למה זה מועיל?. אותו כנ"ל אגב חדשות ואקטואליה שהייתי מכור כבד וקצת נגמלתי במידה ואני רואה מהצד מכורים אחרים. זה נוראי.

צריך לדעת חדשות. צריך להתעדכן. צריך לפתח דעה. אבל לא צריך להתכווץ בגוף על כל דבר שקורה בעולם.

 כבר שנתיים ושלושה חודשים שרוב החדשות שאני שומעת מגיעים מהמשפחה בשיחות טלפון (ואז מן הסתם זה הדברים היותר עיקריים שקרו השבוע)

ומידי פעם כשאני ממש מרגישה מנותקת אני פותחת ערוץ 7 ועוברת על הכותרות.

ואז אני מגלה כמה לא קרה שום דבר משמעותי בזמן שעבר.

כלומר, ייתכן והיו דברים משמעותיים שקרו, אבל מה יעזור לי לדעת בזמן אמת ומה יעזור להם שאני אדע?

אין לי דרך ממשית להשפיע על מה שקורה.

אני יכולה להתעצבן אם מחוקקים חוקים גרועים או אם היועמשית עושה מה שבא לה או הפצרית בכללל......

אבל כל העצבים שלי לא מועילים כלום! מתסכל אבל זה ככה.

פעם ב לשמוע על חייל שנפל... אבל גם כאן אני לא באמת משפיעה. 

בעלי אמר: כמה פעמים קראת תהילים עליהם? אז מה זה עוזר לראות חדשות לראות שמישהו נפל?

בשבילי זה כן חשוב כי ככה אני מרגישה מחוברת לעמ"י אבל בתכלס...לא באמת עשיתי כלום. אפילו תהילים בקושי קראתי.

אז לונורא לא להיות מחוברים לחדשות.

ולגבי הלפתח דעה- אותה דבר. לא באמת משנה מה הדעה שלי. היא לא תשנה משהו.

אתם יודעים מה? אולי היא רק תגרום יותר פירוד ומחלוקות.

ובכלללללל

אם ניזכר לרגע בשיחת נשים ביום שישי, לצרוך חדשות ו"אקטואליה" דרך התקשורת בישראל, זה ממש לא רק להיות מעודכן, אלא זה משנה לך את הדעות ואת המחשבה. אתה כבר לא עצמאי כמעט בכלל. אתה מסכים עם ההוא או עם ההיא, אבל מה אתה חושב לך לעצמך?

אבל אם אתם בכל זאת רוצים לדעת מה דעתי אני אולי אפתח את זה בתגובה אחרת פה בשרשור.

((ודעתי, אגב, פותחה לבד באופן עצמאי. כלומר, זה היה רעיון שלי בלבד בלי ששמעתי עליו מאף אחד אחר.

ואז כעבור שנה פתאום מוריה (שגם היא לא צורכת חדשות) אמרה אותו ביום שישי.

והרגשתי ממש, אמממ לא יודעת איך קוראים להרגשה, כשאמרתי לה- נכון! גם אני אמרתי את זה! ממש!

ההרגשה כנראה היתה, מה זה עוזר שאמרתי. מי בכלל מקשיב את מי זה מעניין))

לכן עברתי לצרוך חדשות בקריאה ולא בצפיה.

צריך את המינימום כדי לדעת מה קורה בעולם ואיך אנחנו חיים ומה המשמעות של זה. אפילו קצת יותר (נגיד קצת תקשורת כלכלית). אבל לא להתחרפן ולפרק את הלב בשביל ארועי דרמה חדשותית חולפים.

שלא לדבר על זה שכמו שאת יודעת אני עובד בחדשות. 90% זה הזיות שצריך להמציא כדי למלא נפח. ברוך השם רוב הזמן לא קורה כלום וצריך להמציא כל מיני שטויות כדי שיהיה על מה לכתוב.

(לפעמים אני כותב בעצמי, אבל זה תוכן מעניין בנושאים אחרים שלא קשורים לחדשות).

אגב,

אני כן פיתחתי דעות עצמאיות וכאלה. היו לזה כמה סיבות ואחת מהן היא חשיפה להרבה סוגים של תוכן מגוון. מקצועי. ופחות מפעיל רגשית.

איזה דעות עצמאיות את מרגישה שפיתחת ששונים מהסביבה שלך?

לא חדש, כבר חודש. אבל חדש. אולי אפשר לומר: הבחור החדש.

והוא אמר לי תודה רבה.

יותר מששמחתי על התודה שמחתי על עצם זה שהוא אמר לי משהו.

כאילו, חמודים, אני אוהבתתכם והכל אתם ב"ה טפו טפו יחידי סגולה בדור הזה

ואשריכם לגמרי כמו שנאמר

אבל

לומר תודה למי שהכין לך אוכל וטרח בשביל שיהיה לך נעים ונחמד זה דבר בסיסי

ואם האדם הזה הוא אישה אז כן

צריך לומר תודה גם אם זו אישה

עכשיו אני דנה לכף זכות וברור לי שהם בסדר ואף פעם לא הקפדתי עליהם בעניין הזה

(למעט שבועות? אולי)

אבל פתאום כשמישהו פונה אליך ומכיר בעצם קיומך ובעצם זה שנתת מעצמך בשבילו

וואו

אשריך לגמרי

והוא הזכיר לי את יהודה פתאום זה היה לי כזה אווץ

אבל יהודה אומר שהוא לא אותה בחינה אז כנראה שלא

להבדיל בין החיים, כן.

(יהודה זה מי שאני חושב שזה?)

הבחור שאמר תודה הזכיר את יהודה שכנראה אולי אתה חושב. לא שהכרתי אותו מידי בחייו אבל נדמה לי שהוא היה מהסוג של האנשים שיגידו תודה לאישה למרות שהיא אישה והוא בחור. נכון?

אחרי שהוא נרצח, פתאום התחילו לחפש שיחות איתו. גם נשים וגם גברים.

כי מחר שום יום שלישי והפעם לא אוכל להבריז כמה אפשר להיות בת 16 בגיל שאני עכשיו

אז דיברנו

ושאלתי

והוא שאל אם אני רוצה לשמוע מה שאני רוצה לשמוע או מה שהוא חושב

ואמרתי שיענה מה שהוא חושב

והוא הסביר

והוא אמר שבחור בגיל הזה זה כך וכך

וניסיתי להבין ככל יכולתי

בכל זאת, אני לא בחור בגיל הזה, אז יכולת ההבנה שלי מוגבלת

ושאלתי למה ההוא כשהיה מאורס כן דיבר איתי יפה

ומה, האם כשמתארסים פתאום מבינים שכן אפשר לדבר

אז הוא אמר שכנראה בגלל שזאת היתה שיחה עניינית

ואולי זה גם האופי

ושוב הקשתי

ושוב ניסה לתרץ

אז בסדר נו הבנתי

אבל לא יודעת למה זה עשה לי הרגשה לא טובה

אח"כ אם זוכרים אותך