זה סיפור על ילד שאני מכיר, שקם כל בוקר לעבודה עם אדם קשיש.
"בוקר טוב פנחס".
אין תגובה, הוא חרש. ולא שומע אלא אם כן תדבר בקול.
בוא להתלבש!! , מגביר את הקול מעט, אבל מנסה לא למהול בכעס.
אני עוזר לו לקום מהמיטה, ויחד צועדים לשירותים.
כעבור דקה, אנחנו עדיין צועדים. הוא לא זז.
לא זז ברמה ש500 מטר לוקח לו שעה וחצי!! כמות הפעמים שמדדתי את המרחק ביחס לזמן הצמיחה לי קרניים.
הגענו, ואני זוכה בגעירה, "נו". זה המנה של הבוקר. כל בוקר.
אתה מבקש ממנו לשבת על האסלה. זז להביא בגדים. הוא עדיין עומד.
"נו", פעם שניה הוא גוער.
עכשיו אני מגביה קול. תשב על האסלה!!, והפעם זה כבר מהול בקצת כעס.
לוקח לו חצי דקה לשבת.
אני עוזר לו להתלבש, ואחרי כל פריט הוא מנסה לקום.
תשב!! והפעם כבר מעוצבן. די חלאס!!!, עובר לי בראש, כל רגע מנסה לקום. דייי. כמובן זוכה לתגובת ה"נו" בגלל שאני מפריע לו לקום. יש בקרים שאני זוכה בשאגה, כפשוטו. צליל שאגה. וזה לא כאילו, יאללה תן לו לקום. אם אני אתן לו לקום, ולשבת. מדובר על עוד 3 דקות שאני בוהה ברצפה, בנוסף לשעות הפנאי כשהוא הולך.
מסיימים להתלבש, אבל קשה לעזור לו. כי הוא חושב שהוא יודע לבד. וצריך להלחם איתו בשימוש של הגוף שלו.
"נו".
אני לא שואל מה? כי אין לו סיבה. זה הוא. הוא מאיץ בך "נו"
הדרך לכיסא. מרחק 7 מטר. זמן הליכה דקה וחצי.
מקרב טיפה את הכיסא לשולחן. דירבאלק רגל השולחן נוגע לו ברגל, אם נגע, שאגה.
שם לו אוזניות שמיעה, שאגה. ושיהיה ברור, אני אף פעם לא מתגעגע לחזור ל"נו, נו"
אני והוא שותים תה, ברגע שהוא מסיים, "נו, נו". כן, הוא לא ממש מדבר, המשמעות של זה, שחרית. בית כנסת.
שופך את שאריות התה שלי לכיור, תמיד נשאר לי בכוס, אני דואג לו לפני. אבל זה לא מטריד אותו.
דווקא הבוקר הוא הודה לי על השתיה. אמנם המחשבה הראשונה שחלפה לי בראש היה, מה קרה הפעם??? למה אני עוזר לך כבר חודשים ואף פעם אתה לא מודה לי. לא משנה כמה סבלנות יש לי אליך. ואין לך מושג כמה צריך. לא שקיות, צריך הרים. וכלום. אפס ריספקט. אני קם בבוקר עם אנרגיות ושמחה, ללכת לעזור לאדם מבוגר, והוא פשוט משמיד לך את הכל. תוך כדי שהוא גם הורס אותך.
אבל המילה הטובה הזאת עושה חם בלב, ותכלס הרוגע והשמחה חזרו.
וחלף.
כעבור רגע,
בעת לבישת החליפה, כשאני מנסה לעזור לו להכניס את היד לשרוול וזוכה לשאגה. וכשאני מחפש את המשקפיים שלו הוא מצביע על חפצים רנדומליים ושואל "זה זה"? ואם אני לא יענה לו שזה ספר/או סתם טישו הוא ינהם עלי נווו. אמנם לא שאגה, אבל עדיין זה עוד שריטה ברגש.
השאגות האלו הורגים אותי. בלי הכרת טובה אני ממשיך. עם צעקות אני בקושי שורד.
עד שמגיעים לבית כנסת לוקח 35 דקות, הליכה שלוקחת 5 דקות.
הוא פשוט צועד לאט. ופסיעות קטנות.
אבל יש לי סבלנות אליו.
הבוקר נזכרתי שסיפרתי לילדה אחת, שיצאתי איתו לטיול, ובאותו יום לא היה לי כח ללכת בקצב שלו, אז נשענתי על קיר במרחק 10 מטר לפניו, וחיכיתי לו. בשניה שהוא עבר את המקום בו עמדתי, הוא הרים כזאת שאגה,
על מה??? למה??? אני מחכה לך דקה שתעשה 10 מטר!!!!! למה אתה צועק???? הוא עונה לי שאנחנו ממהרים. אני חושב שזה פעם הראשונה שרציתי להרים לו סטירה.
מגיעים לבית כנסת, עם לפחות 5 שאגות, ואף פעם אני לא מתרגל לזה. בשעות כאלה אין אפחד ברחוב אז סבבה, אבל כשיש, אנשים מסתכלים עליך ומבט שנראה מאשים, כי כמובן, קשישים הם רק טוב.
נכנסים לבית כנסת, מישהו עמד בדרך של הוד פריצות, אז הוא דוחף אותו (מנסה). אני כבר לא מתייחס אליו כקשיש, הוא מתחיל להיות פריץ.
ושוב פעם, עד
שאנחנו
מגיעים
למקום.
מניח לו תפילין, והוא שואג עלי. זה מביך נורא באמצע בית הכנסת. ואין, אולי, אדם שיודע שלא עשיתי כלום.
והם כמובן לא יודעים כמה הוא חולה. ובזמן הנחת התפילין הוא גוער בי "נו נו" או בשפה שלנו, תביא סידור. כמה הלב יכול לקחת. די, אני מנסה לעזור, אני באמצע להניח לך תפילין. די, סבלנות. הוא כל כך חסר סבלנות, אבל אם מתנהגים כלפיו בחוסר סבלנות. אני לא מקנא באדם ההוא.
כל התפילה הוא שואל אותי איפה אוחזים. הקצ' זה שלא משנה איפה הוא אוחז, הוא עדיין שואל. גם אם הצבעתי לו על הדף להתחיל באשרי יושבי ביתך, הוא ישאל באמצע המזמור (של אשרי) "נו נו" ז.א. בשפה שלנו "פה?" אין לי כח לומר כן, אין לי כח להראות לך. אין לי כבר כח לכלום. אם היה יחס חם, אולי הייתי מצליח אבל אין. כמובן שאני עונה לו, אחרת הוא ינהם "נו נו" בקול.
יוצאים מהבית כנסת, ועכשיו זה 5 שאגות לפחות עד לבית, והפעם אנשים מסתכלים עליך. וכמות התסכול שמצטבר לך מחרפן אותך.
ואתה *עוזר* לו ללכת והוא *שואג* עליך.
ואתה *עוזר* לו ללכת והוא *שואג* עליך.
ואתה *עוזר* לו ללכת והוא *שואג* עליך.
ואתה *עוזר* לו ללכת והוא *שואג* עליך.
ואתה *עוזר* לו ללכת והוא *שואג* עליך.
ואתה *עוזר* לו ללכת והוא *שואג* עליך.
כל בוקר.
וכל הדרך שאלות, איפה הולכים?? לפה?? והוא יודע מה התשובה, אבל הוא עדיין שואל.
מגיעים הביתה אחרי הליכה מתישה, עכשיו הגיע הזמן לעשות איתו תרגילים. פיזיותרפיה.
זה החלק שאני הכי שונא, לא רק בגלל שהוא שואג כל כך הרבה, אלא זה החלק שאני עוזר לו, החלק שאני משפר את המצב הבריאותי שלו. וזה דורש ממני הרבה מאמץ פיזי. ואני זוכה שוב בשאגות.
כמובן שהכל מתנהל בעצלתיים בשבילי. הקצב שלו. הוא לא זז. וזה מחרפן. כי איך אני אמור למצוא סבלנות כלפיו כשיש לו 0 סבלנות כלפי.
חצי שעה של צעקות ומבטים מלאים בזעם עליך, מזכיר את המבט של הזקן מההוביט. לא ממש זוכר, אבל זוכר את הסצנה.
יש תרגיל שאני עוזר לו להרים ידיים לתקרה, ולא פעם אחת קרה, שהוא סטר לי. בגוף/בפרצוף. אלו מהפעמים שהרמתי עליו צעקות. ושתבינו, ככל שהוא צועק, והכל שאני צועק. אני מתעוות. נהרס. נשחק. זה לא שאני מרגיש שליחות כדי להמריץ בי כח. אני כבר לא מרגיש כלפיו כלום.
אני יוצא טיפה סחוט פיסית. ומרוסק נפשית. מיום ליום אני מרוסק יותר. אם בהתחלה יכולתי לספוג, היום אני מתחיל את הבוקר ספוג.
ויוצא קרוע.
לאחרונה עובר לי בראש המחשבה "האם אכפת לך שהוא ימות?" הסיבה היחידה שאני נשאר בעבודה הזאת, כי אכפת לי ממנו ובנוסף, אם אעזוב, הם לא ימצאו לי תחליף. אף אחד לא רוצה לעבוד שם. והמצב שלו יתדרדר מהר בלי תרגילים, בית כנסת ויחס.
היום התשובה שלי לשאלה היא "לא".
מה שקרה היום בבוקר לאותו ילד צינזרתי.
סיפור על ילד יום יום. כל יום.
"בוקר טוב פנחס".
אין תגובה, הוא חרש. ולא שומע אלא אם כן תדבר בקול.
בוא להתלבש!! , מגביר את הקול מעט, אבל מנסה לא למהול בכעס.
אני עוזר לו לקום מהמיטה, ויחד צועדים לשירותים.
כעבור דקה, אנחנו עדיין צועדים. הוא לא זז.
לא זז ברמה ש500 מטר לוקח לו שעה וחצי!! כמות הפעמים שמדדתי את המרחק ביחס לזמן הצמיחה לי קרניים.
הגענו, ואני זוכה בגעירה, "נו". זה המנה של הבוקר. כל בוקר.
אתה מבקש ממנו לשבת על האסלה. זז להביא בגדים. הוא עדיין עומד.
"נו", פעם שניה הוא גוער.
עכשיו אני מגביה קול. תשב על האסלה!!, והפעם זה כבר מהול בקצת כעס.
לוקח לו חצי דקה לשבת.
אני עוזר לו להתלבש, ואחרי כל פריט הוא מנסה לקום.
תשב!! והפעם כבר מעוצבן. די חלאס!!!, עובר לי בראש, כל רגע מנסה לקום. דייי. כמובן זוכה לתגובת ה"נו" בגלל שאני מפריע לו לקום. יש בקרים שאני זוכה בשאגה, כפשוטו. צליל שאגה. וזה לא כאילו, יאללה תן לו לקום. אם אני אתן לו לקום, ולשבת. מדובר על עוד 3 דקות שאני בוהה ברצפה, בנוסף לשעות הפנאי כשהוא הולך.
מסיימים להתלבש, אבל קשה לעזור לו. כי הוא חושב שהוא יודע לבד. וצריך להלחם איתו בשימוש של הגוף שלו.
"נו".
אני לא שואל מה? כי אין לו סיבה. זה הוא. הוא מאיץ בך "נו"
הדרך לכיסא. מרחק 7 מטר. זמן הליכה דקה וחצי.
מקרב טיפה את הכיסא לשולחן. דירבאלק רגל השולחן נוגע לו ברגל, אם נגע, שאגה.
שם לו אוזניות שמיעה, שאגה. ושיהיה ברור, אני אף פעם לא מתגעגע לחזור ל"נו, נו"
אני והוא שותים תה, ברגע שהוא מסיים, "נו, נו". כן, הוא לא ממש מדבר, המשמעות של זה, שחרית. בית כנסת.
שופך את שאריות התה שלי לכיור, תמיד נשאר לי בכוס, אני דואג לו לפני. אבל זה לא מטריד אותו.
דווקא הבוקר הוא הודה לי על השתיה. אמנם המחשבה הראשונה שחלפה לי בראש היה, מה קרה הפעם??? למה אני עוזר לך כבר חודשים ואף פעם אתה לא מודה לי. לא משנה כמה סבלנות יש לי אליך. ואין לך מושג כמה צריך. לא שקיות, צריך הרים. וכלום. אפס ריספקט. אני קם בבוקר עם אנרגיות ושמחה, ללכת לעזור לאדם מבוגר, והוא פשוט משמיד לך את הכל. תוך כדי שהוא גם הורס אותך.
אבל המילה הטובה הזאת עושה חם בלב, ותכלס הרוגע והשמחה חזרו.
וחלף.
כעבור רגע,
בעת לבישת החליפה, כשאני מנסה לעזור לו להכניס את היד לשרוול וזוכה לשאגה. וכשאני מחפש את המשקפיים שלו הוא מצביע על חפצים רנדומליים ושואל "זה זה"? ואם אני לא יענה לו שזה ספר/או סתם טישו הוא ינהם עלי נווו. אמנם לא שאגה, אבל עדיין זה עוד שריטה ברגש.
השאגות האלו הורגים אותי. בלי הכרת טובה אני ממשיך. עם צעקות אני בקושי שורד.
עד שמגיעים לבית כנסת לוקח 35 דקות, הליכה שלוקחת 5 דקות.
הוא פשוט צועד לאט. ופסיעות קטנות.
אבל יש לי סבלנות אליו.
הבוקר נזכרתי שסיפרתי לילדה אחת, שיצאתי איתו לטיול, ובאותו יום לא היה לי כח ללכת בקצב שלו, אז נשענתי על קיר במרחק 10 מטר לפניו, וחיכיתי לו. בשניה שהוא עבר את המקום בו עמדתי, הוא הרים כזאת שאגה,
על מה??? למה??? אני מחכה לך דקה שתעשה 10 מטר!!!!! למה אתה צועק???? הוא עונה לי שאנחנו ממהרים. אני חושב שזה פעם הראשונה שרציתי להרים לו סטירה.
מגיעים לבית כנסת, עם לפחות 5 שאגות, ואף פעם אני לא מתרגל לזה. בשעות כאלה אין אפחד ברחוב אז סבבה, אבל כשיש, אנשים מסתכלים עליך ומבט שנראה מאשים, כי כמובן, קשישים הם רק טוב.
נכנסים לבית כנסת, מישהו עמד בדרך של הוד פריצות, אז הוא דוחף אותו (מנסה). אני כבר לא מתייחס אליו כקשיש, הוא מתחיל להיות פריץ.
ושוב פעם, עד
שאנחנו
מגיעים
למקום.
מניח לו תפילין, והוא שואג עלי. זה מביך נורא באמצע בית הכנסת. ואין, אולי, אדם שיודע שלא עשיתי כלום.
והם כמובן לא יודעים כמה הוא חולה. ובזמן הנחת התפילין הוא גוער בי "נו נו" או בשפה שלנו, תביא סידור. כמה הלב יכול לקחת. די, אני מנסה לעזור, אני באמצע להניח לך תפילין. די, סבלנות. הוא כל כך חסר סבלנות, אבל אם מתנהגים כלפיו בחוסר סבלנות. אני לא מקנא באדם ההוא.
כל התפילה הוא שואל אותי איפה אוחזים. הקצ' זה שלא משנה איפה הוא אוחז, הוא עדיין שואל. גם אם הצבעתי לו על הדף להתחיל באשרי יושבי ביתך, הוא ישאל באמצע המזמור (של אשרי) "נו נו" ז.א. בשפה שלנו "פה?" אין לי כח לומר כן, אין לי כח להראות לך. אין לי כבר כח לכלום. אם היה יחס חם, אולי הייתי מצליח אבל אין. כמובן שאני עונה לו, אחרת הוא ינהם "נו נו" בקול.
יוצאים מהבית כנסת, ועכשיו זה 5 שאגות לפחות עד לבית, והפעם אנשים מסתכלים עליך. וכמות התסכול שמצטבר לך מחרפן אותך.
ואתה *עוזר* לו ללכת והוא *שואג* עליך.
ואתה *עוזר* לו ללכת והוא *שואג* עליך.
ואתה *עוזר* לו ללכת והוא *שואג* עליך.
ואתה *עוזר* לו ללכת והוא *שואג* עליך.
ואתה *עוזר* לו ללכת והוא *שואג* עליך.
ואתה *עוזר* לו ללכת והוא *שואג* עליך.
כל בוקר.
וכל הדרך שאלות, איפה הולכים?? לפה?? והוא יודע מה התשובה, אבל הוא עדיין שואל.
מגיעים הביתה אחרי הליכה מתישה, עכשיו הגיע הזמן לעשות איתו תרגילים. פיזיותרפיה.
זה החלק שאני הכי שונא, לא רק בגלל שהוא שואג כל כך הרבה, אלא זה החלק שאני עוזר לו, החלק שאני משפר את המצב הבריאותי שלו. וזה דורש ממני הרבה מאמץ פיזי. ואני זוכה שוב בשאגות.
כמובן שהכל מתנהל בעצלתיים בשבילי. הקצב שלו. הוא לא זז. וזה מחרפן. כי איך אני אמור למצוא סבלנות כלפיו כשיש לו 0 סבלנות כלפי.
חצי שעה של צעקות ומבטים מלאים בזעם עליך, מזכיר את המבט של הזקן מההוביט. לא ממש זוכר, אבל זוכר את הסצנה.
יש תרגיל שאני עוזר לו להרים ידיים לתקרה, ולא פעם אחת קרה, שהוא סטר לי. בגוף/בפרצוף. אלו מהפעמים שהרמתי עליו צעקות. ושתבינו, ככל שהוא צועק, והכל שאני צועק. אני מתעוות. נהרס. נשחק. זה לא שאני מרגיש שליחות כדי להמריץ בי כח. אני כבר לא מרגיש כלפיו כלום.
אני יוצא טיפה סחוט פיסית. ומרוסק נפשית. מיום ליום אני מרוסק יותר. אם בהתחלה יכולתי לספוג, היום אני מתחיל את הבוקר ספוג.
ויוצא קרוע.
לאחרונה עובר לי בראש המחשבה "האם אכפת לך שהוא ימות?" הסיבה היחידה שאני נשאר בעבודה הזאת, כי אכפת לי ממנו ובנוסף, אם אעזוב, הם לא ימצאו לי תחליף. אף אחד לא רוצה לעבוד שם. והמצב שלו יתדרדר מהר בלי תרגילים, בית כנסת ויחס.
היום התשובה שלי לשאלה היא "לא".
מה שקרה היום בבוקר לאותו ילד צינזרתי.
סיפור על ילד יום יום. כל יום.
