ולגבי כה"ג ביו"כ כבר הביא טיפות של אור תניא דמסייע לי שיש קשר...

(מה ציפית שינקוט לשון מחוייב דווקא ? פשיטא שהוא מחוייב לכך כבר לפי התורה לנהוג דווקא כך, תנא דבי רבי ישמעאל בא לנמק מדוע)

נראה לי שהבנתי את נקודת המחלוקת בינינו

אתה תופס את העקרון של "קשוט עצמך תחילה" כחובה ואילו אני תופס את זה כהנהגה טובה ונכונה. 

רבי ינאי היה יכול לצוות עליו לקצוץ את האילן שלו גם אם לא היה עושה זאת בעצמו, אלא שהיה בזה טעם לפגם, זה היה מריח לא טוב בכלל. 

לשיטתך, יהודי שהוא עבריין ביחס למצווה אחת, נניח שהוא מחלל שבת, האם הוא פטור מחובת "הוכח תוכיח" ביחס למחלל שבת אחר שהוא עבריין ?

אבל כמו שכתבתי לפלוני זה ביחס לבני אדם, אבל הקב"ה בהנהגה שלו בעולם כן מחיל את העקרון הזה. 

"אולי הכלל ההלכתי של- יבוא המחויב ויוציא ידי חובה את החייבים, יועיל לך גם".

זה מעניין, צריך לחשוב על זה, אם זה באמת נובע מאותו שורש.

"כיום נוהגים לצטט זאת הפוך- "עזוב אותי בשקט, תדאג קודם לעצמך..." 

ממש ככה. אהבתי.

חשבתי על זה ולא הייתי מדויק בהסברה שלי, למרות שכל הזמן זה מה שחשבתי עליו.

לא התכוונתי לומר שהעיקרון של "קשוט עצמך תחילה" הוא בדיוק העיקרון בגללו כה"ג מתחיל בכפרה שלו קודם במעגל הפנימי ורק אחרי זה הוא פונה לכפרה של המעגל הרחב יותר של עם ישראל, וכמו שתנא דבי רבי ישמעאל ניסח זאת

"מוטב שיבוא זכאי ויכפר על החייב...". התכוונתי לומר שהעקרון של "קשוט עצמך תחילה" הוא מקרה פרטי של עקרון כללי קצת יותר שבא לידי ביטוי ב- "מוטב שיבוא זכאי ויכפר על החייב...".

העקרון הכללי הזה אומר שאדם צריך להיות קודם כל מתוקן בעצמו לפני שהוא פונה לתיקון של אחרים, ובגלל זה כה"ג צריך קודם כל לדאוג לתיקון (כפרה) שלו עצמו ורק אח"כ לתיקון (כפרה) של אחרים.

מהעקרון הכללי הזה בתור מקרה פרטי נגזר העקרון של "קשוט עצמך תחילה", שכאשר אדם רוצה להוכיח או לדון אחרים (שזה מקרה פרטי של "תיקון") עליו קודם כל "לקשט את עצמו".

או שאולי צריך לומר שלא ש"קשוט עצמך תחילה" הוא מקרה פרטי של "יבוא זכאי ויכפר על החייב" אלא ששניהם הם מקרים פרטיים שונים של יסוד משותף. צריך לחשוב מה יותר מדוייק לומר, אני נוטה כרגע לאפשרות הראשונה.

לגבי האם "קשוט עצמך תחילה" הוא חיוב או קצת פחות, אפשר מבחינתי להניח את זה בצ"ע, מהגמרא בסנהדרין משמע קצת שאולי זה אכן חיוב. צריך לחשוב על זה. אבל גם אם נאמר שזה אכן חיוב, מה שדייקתי קודם  זה גם עונה על הטענה שלך שכתוב "מוטב" ולא כתוב "מחוייב", בעקרון הכללי אפשר לומר שאין צד של חיוב, אבל כשגוזרים ממנו את המקרה הפרטי של "קשוט עצמך תחילה", במקרה הפרטי הזה יש כבר דרישה חזקה יותר מהאדם. 

תמיד הסתכלתי על זה כעל יתרון.

זה כמו "מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים", זה לא אומר שמי שאין בו לא יכול לנסות לצאת ידי חובת תוכחה. רק שלא בטוח שישמעו לו (וגם לא בטוח שלא).

רעיון יפה, גורם לי לחשוב. לגבי העניין עם משה, זה נחמד אבל קצת לדעתי קצת מרחיק לכת. גם כי זה דן את משה לכף חובה, והיו לו טעמים למה לא למול. וגם כי "קשוט עצמך" זה לא בסכנת מיתה כזאת חמורה. פשוט דקדקו עם משה כחוט השעה כי היה צדיק וכו' לכן הסברות שלו לא החזיקו וגם נענש בעונש חמור יתר על אנשים אחרים שלא יקשטו עצמם

אלא רק שהוא דרך הנהגה ראויה ונכונה, ומסתבר לי שזאת תהיה הנהגת הקב"ה ביחס לבריותיו, כמו הדוג' עם כה"ג וכמו עם משה.

לגבי משה, אני ממש לא חושב שזה דן את משה רבינו לכף חובה, התורה באה ללמד אותנו שאע"פ שמשה רבינו היה בדרכו למלא את שליחותו, וסביר להניח שהטעמים שלו לא למול היו קשורים גם בכך, למרות זאת הם לא התקבלו כלפי שמיא מהטעם של "קשוט עצמך תחילה" כי הקב"ה מדקדק עם אנשים במעלתו כחוט השערה. 

ואין פנאי לעיין. לבי אומר לו שזאת לא הנהגת הקב"ה עם בריותיו. כשאדם קושט אחרים הוא בעצם מזמן על עצמו הנהגה של דין ואז מדקדקים איתו לפני-כן, זה לא נכון כלפי מי שלא נוהג בהנהגת דין. כולל מי שיוכיח את הבריות מאהבה ולא מדין.

לגבי משה - לא חושב שזה מסיבת קשוט עצמך מצוות מילה בפני עצמה היא בעונש כרת. לא צריך שיהיה "קשוט עצמך לפני ש" וכו'

לגבי משה - צריך לחשוב על זה עם עצמי עוד קצת.

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!