להרגיש בודד.

להתמודד לבד.

לכאוב לבד.

ולנסות לעלות לבד.

תלושה בעולם. 

וכ"כ הרבה אנשים רוצים לעזור. ולהיות שם. אבל המציאות לא מאפשרת.

אף אחד לא ישים לב אם בטעות הרוח תעיף אותי. רחוק רחוק..

והתחושה הזו שהשעון מתקתק, ושאין זמן ושעוד שנייה..

זה הורג אותי.

והכל מסביבי נופל. אחד אחרי השני. כל התקוות כל החלומות הכל מתנפץ ועוד שנייה לא ישאר (ממני) כלום..

תראה אותי עם כל השברים האלה

תראה

תחבק

תגאל 

אבא קשה לי.

I hate myself

😥😥😥😥😥😥😥😥😥😥💔⛈⛈🌧🌧🌧🌧🌧___________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

היה נחמד להתנתק מהמעט שאני כותב כאן כרפלקציה אמורפית על מצב מנטלי במציאות מלחמתית שלא זולגת למציאות הפיזית במידה שמספיקה לערער את הקיום אבל כן במידה שמספיקה לערער את החיים

וכל חווית הקיום הזאת הובילה לפגישה עם המהות

שבה התנתקתי מהרשת ומהמכשירים המסיחים וניתחתי לעצמי את המציאות הקטנה והאבקתית שלי

קראתי קצת

למדתי קצת

התחלתי להתאמן

שתיתי פחות

ניקיתי אורוות

פסח זה חג הנקיון

מעולם לא קיבלתי את זה אמיתי.

אהבה.

זה יבוא?

פתאום אני מפחדת

אולי זה יותר מדי

אולי קרוב מדי

ומה יהיה אחכ