אל תפזול ימינה או שמאלה, זה גם ממש לא ההוא שמאחוריך.
אתה, בדיוק.
אתה שקורא.
כאילו זה סתם עוד מלל. כאילו אין מאחוריו רגשות.
אתה שמרפרף בעיניים, אפילו לא מסמן וי.
אתה חצוף, ידעת?
כןכן, עדיין אתה!
אתה יודע למה? לא? אז בוא אני אגיד לך.
אתה מזלזל. מזלזל! במילים, ובנשמה שביניהן.
אתה משפיל, משפיל בצורה הכי פוגענית שיש, בעצם השתיקה שלך. כי מישהו חשף את הנפש שלו כדי שידעו, וכי כתיבה זה כלי חושפני אבל בצורה אחרת הוא לא יחשוף את הדברים האלה.
אתה מכאיב, לסובל גם ככה, כי אתה לא עושה את ההשקעה המינימאלית של להראות ששמעת.
לא, אל תסגור את החלונית ותמשיך להבאה.
שוב, זה אתה! ממש!
גם אם אני לא רואה אותך, אני רואה אותך כי אני לא רואה אותך. חשבת על זה?
חשבת על זה פעם?
אתה בועט.
אתה מכאיב.
אתה סוטר.
אתה מתנשא.
במקום לתמוך.
במקום להרגיע.
במקום להראות שאכפת.
במקום למלא את התפקיד שלך, לעזאזל. התפקיד שאתה בחרת, בעצמך, לעצמך, בעצם הקריאה שלך.
אתה משניא.
אתה מכעיס.
אתה כל כך מסתכל.
אתה.
ומה תעשה עכשיו, הא? גם על זה תסמן וי ותמשיך הלאה? גם על זה תדלג? גם כאן תירמוס עוד אדם?
גם כאן, במקרה הטוב תסב עיניים בניצוץ בושה ותרוץ עם העכבר לטקסט הבא?
תחשוב על זה, הא?
מה אתה אומר?
אמורים לעזור. לא לפגוע.
אז איך יש כל כך הרבה אתה?
- ושלא תחשוב, אחי
גם אני
לפעמים
הוא אתה