הוא כבר לא בצרפת.
הטיסו אותו לארץ.
מטוס פרטי..
אמא באה לספר לי את זה איך שפתחתי עיניים..
אוקי. דקה.
אפילו לא אמרתי מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי.
בחמלה. רבה אמונתך.
איך עושים את ההפרדה הזו בין החיים שלנו ללחישת המוות שמרחפת על אנשים שאנחנו אוהבים, או שחשובים לנו, או בכלל.. אנשים.
אני חושבת, שנפש זה בכלל לא דבר שמכיל בפיזיות.
אם הנפש היתה מכילה באופן פיזי - הינו מתים.
יש גבול לכל הכלה, יש גבול לכל הכללה.
יש גבול להכל. כן. גם לחיים.
יש גבול לחיים עצמם.
למספר הנשימות, נשמות, שמות, מות.
למוות זה לא משנה בן כמה אתה. אתה, זה אתה.
הגיל שלך הוא סתם מספר.
כן. לכן אנשים צעירים מתים.
כי הם הם. ולא כי הם בני 120 או 20.
היא שאלה אותי אם שמעתי.. נו באמת, מה את רוצה שאענה?
כאילו.. מה יש לי להגיב?
ברור ששמעתי. ברור.
אני שומעת. כולי. כל הוויתי.
ובאלי לבכות. באלי לבכות. באלי לבכות.
לבכות בכי מתפרק. מתפרץ של ילדה קטנה.
אני צריכה כתף.
צריכה אדם חי, עם חולצה שאפשר להכניס בה את הראש עם העיניים הזולגות והאף הרטוב ולבכות. לבכות ולרעוד.
אני רוצה לשאול את אלוקים למה.
אבל זה לא באמת יעזור. ואני אוהבת את אלוקים, הו.. כמה שאוהבת.
בלעדיו בכלל לא יכולתי להרגיש.
להיות. לחיות. להאמין בו. אבא אני אוהבת אותך.
עצוב לי בלב.
זה כבר לא לב.. זה נשמה. כן. עצוב לי. שורף.
ישראל, אין להם אלא לב אחד.
לב אחד. ישראל אחד. עם של לב. עם של כאב?
והאירוניה.. הכואבת.
איך המוות מרחף על אור? קוראים לו מאיר.
אפשר בכלל לכבות דבר כזה, מלחיות?
אני רוצה רוצה רוצה לבכות.
ואני לא בוכה.
כנראה הבפנים שלי מכין לי הפתעה מראש. רק שלא.
אני רוצה להאמין בניסים. אבל אמרו שכלום כבר לא יוכל להיות.
הוא לא דומה לעצמו.
רמז לאיש שהיה. ולא מדבר.
והאור שלו. אחר. אחר.
אשתו מסורה, ואוהבת. ה' תחזיק אותה. תחזיק אותה.
אל תיתן לה למות בפנים. היא אשה.
אשתו. הוא האהוב שלה.
זה בכלל לא נתפס. לא נתפס.
וכמה היא יפה. יפה מהיפות שיש בגן עדן. יופי של מסירות נשמתית.
אני כואבת את הקורות. כואבת את דילול האורות.
כואבת במחשבות. וכותבת. כמו סתם הדיוט.
ביקשתי ממך. אל נא. רפא נא. לו.
למה ענית לא?
אבא. אתה אבא.. נסה רגע להקשיב לי. למרות שאתה הכל וממך הכל ואתה עושה הכל בחסד ורחמים גדולים.
אבל אבא, אנא אל נא.
הילדה הכי גדולה שלו.. בת 12.
אני לא יודעת אם אפשר בכלל להמשיך ככה.
אבא. היום אני מבקשת ממך.
לברך את מאיר. לזכור את מאיר.
שעזב הכל. ועלה לארץ. למה? ככה. כי יש אלוקים.
והוא נשאר לבד. ואין משפחה. ואנחנו משפחה.
ולמה?
ככה.
כי יש. אלוקים.
והוא כאן. עכשיו. החזירו אותו.
לארץ הזאת. כדי שיוכל לחיות את הסוף שנשאר כאן
בארץ הזאת.
ברגעים שלא דומיין בהזיות.
הביאו אותו חזרה. להנה. לארצו. שנלחם עליה.
שאהבה. שרצה בה. מכל העמים.
וקידשה לו לתפארת עולמים.
הוא שוכב במיטה. בבית חולים.
בארץ ציון, ירושלים.
בארץ ישראל. משוש אלוקות.
ה' תשיב שבות.
הוא לא יכול לדבר.
אבל ביקש. שאבא יבוא.
הוא כבר נפרד מהילדים. עוד בצרפת.
אני מפחדת. אבא.אני מפחדת. תחבק אותי.
תעצום לי לרגע את העיניים.
שאתעורר מהעולם ההפוך שראיתי.
אבא, תחבק אותי, אני רק ילדה.
אבא.
אתה שומע?
הוא ביקש שאבא שלי יבוא אליו.
וכשהם דיברו בווידאו.. דיברו... אבא דיבר.
והוא הוא היה במסך.
לא יכול לעשות כבר כלום.
אז אבא התבלבל.. הרגשתי את אבא שלי.. אני מכירה אותו..
ידעתי שהלב הגברי הזה שלו.. פשוט נשבר.
מתמוסס פנימה.
אבא שלי ילד.
גם אבא ילד. כולנו ילד.
ואבא אמר לו "מאיר, אני מחכה לך... אתה חייב להיות בריא, קניתי לך עראק שאתה אוהב לשמחת תורה.."
ילד קטן.
עם זקן של גבר.
ילד קטן,
עם לב של ילד,
ילד קטן שאוחז ענף רעוע ומתחנן אליו ששאר מחובר לעץ כי עוד יש ימים שהוא חייב לטעום.
הענף בכוחות לא כוחות, רפויים רפויים,
חש לו חיוך קטן כמעט בלתי מורגש,
וניסה להגיד." אני אוהב אותך. אני מתגעגע אליך"
" אתה אח שלי"
אני מסתכלת על אבא.
ויודעת שהוא שבור. יודעת שהוא לא באמת מסוגל לזה.
אבא,
שמצא גם את אבא שלו מת.
וגם את אמא שלו.
אבא ששכל הורים. אבא ששכל חברים הכי טובים.
אבא שהתייתם כ"כ הרבה פעמים.
אבא גדול וענק שאני לא יכולה לראות אותו בוכה אף פעם.
כי אני... מתפרקת.
אבא שלי הוא אדם של טוב עצום. ומסירות.
ואהבה. וידיים גדולות של טוב,
וכשהאיש הענק הזה בוכה.
הלב שלי יוצא. יוצא.
אני רוצה שמישהו ישמור גם על אבא שלי,
שלא יתפרק לי.
עוד כמה אנשים בדרכם האחרונה הוא יראה?
ועוד כמה לב ורגש הוא יהיה.
אני אוהבת אתכם. את כולם. באלי לבכות לצעוק את זה.
אבא נסע לבית החולים,
עדין.. ושקט לא כמו כל הימים.
רציתי לחבק אותו, ולא זזתי.
רציתי לחזק אותו ולא אמרתי.
עברו לי בראש כל ההלוייות והשבעות שהינו. יחד. וככ לחוד.
עברו לי בראש החיים לצד המוות.
והמוות לצד החיים.
יש בי געגועים למתים.
ויש בי געגועים לחיים אמתיים.
הלוואי והייתה נשארת חלקת ארץ של חיים תמימים.
אל תמות מאיר.
אל תמות. כל עוד הנר שלך דולק..
אנשים מוגנים מעוד יתמות. רק אל תמות.
אבא עליון. תעשה נס.
לא יודעת. תעשה.
אבא שלי נסע אל מאיר.
עם אמא. אמא, את לב מרגיש.
תודה שאת שומרת על אבא למרות שככ קשה גם לך.
זוכרת שהוא התקשר אליך ואמר לך אני צריך שתבואי.. מצאתי את אבא מת. אני חושב שאבא מת. אבל אני לא בטוח..
אבא.
אבא ואמא נסעו למאיר.
מאיר בבית חולים.
הוא הוטס כי אין ברירה אחרת.
אמרו שהוא כאן כדי לסיים את חייו בארצו ולהקיבר בה.
ארץ? את לא מתביישת לקחת אליך את מי שנלחם על חייך?
אה. את לא מתביישת. זה לא מבושה.
ארץ לוקחת אליה אף ורק אנשי אהבה.
נומה ארץ.
נומה שמש,
כי המוות באוהל נחזה.
עורה נר,
עורה ילד,
שלא יגמר הפרק הזה.
רחל, מסורה. כמו אשת עקיבא.
רחל אהובה. ולי אין מילים.
מי ייתן ותיכנסו לסוכה ולא עוד ימים נוראיים.
ובעצם.. סוכה היא ארעי.
טוב די. מאיפה יש כוחות בעולם הזה.
ולמה יש יתמות.. למה זה טוב?
אבא אני רוצה שתדע שאני אוהבת אותך.
וכן. אני מנסה לבקש נס.
אני לא רוצה שניפגש. בלוויה.
לא. לא. לא לא רוצה.
הנר שלך,
מאיר,
עדיין דולק.
הטיסו אותו לארץ.
מטוס פרטי..
אמא באה לספר לי את זה איך שפתחתי עיניים..
אוקי. דקה.
אפילו לא אמרתי מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי.
בחמלה. רבה אמונתך.
איך עושים את ההפרדה הזו בין החיים שלנו ללחישת המוות שמרחפת על אנשים שאנחנו אוהבים, או שחשובים לנו, או בכלל.. אנשים.
אני חושבת, שנפש זה בכלל לא דבר שמכיל בפיזיות.
אם הנפש היתה מכילה באופן פיזי - הינו מתים.
יש גבול לכל הכלה, יש גבול לכל הכללה.
יש גבול להכל. כן. גם לחיים.
יש גבול לחיים עצמם.
למספר הנשימות, נשמות, שמות, מות.
למוות זה לא משנה בן כמה אתה. אתה, זה אתה.
הגיל שלך הוא סתם מספר.
כן. לכן אנשים צעירים מתים.
כי הם הם. ולא כי הם בני 120 או 20.
היא שאלה אותי אם שמעתי.. נו באמת, מה את רוצה שאענה?
כאילו.. מה יש לי להגיב?
ברור ששמעתי. ברור.
אני שומעת. כולי. כל הוויתי.
ובאלי לבכות. באלי לבכות. באלי לבכות.
לבכות בכי מתפרק. מתפרץ של ילדה קטנה.
אני צריכה כתף.
צריכה אדם חי, עם חולצה שאפשר להכניס בה את הראש עם העיניים הזולגות והאף הרטוב ולבכות. לבכות ולרעוד.
אני רוצה לשאול את אלוקים למה.
אבל זה לא באמת יעזור. ואני אוהבת את אלוקים, הו.. כמה שאוהבת.
בלעדיו בכלל לא יכולתי להרגיש.
להיות. לחיות. להאמין בו. אבא אני אוהבת אותך.
עצוב לי בלב.
זה כבר לא לב.. זה נשמה. כן. עצוב לי. שורף.
ישראל, אין להם אלא לב אחד.
לב אחד. ישראל אחד. עם של לב. עם של כאב?
והאירוניה.. הכואבת.
איך המוות מרחף על אור? קוראים לו מאיר.
אפשר בכלל לכבות דבר כזה, מלחיות?
אני רוצה רוצה רוצה לבכות.
ואני לא בוכה.
כנראה הבפנים שלי מכין לי הפתעה מראש. רק שלא.
אני רוצה להאמין בניסים. אבל אמרו שכלום כבר לא יוכל להיות.
הוא לא דומה לעצמו.
רמז לאיש שהיה. ולא מדבר.
והאור שלו. אחר. אחר.
אשתו מסורה, ואוהבת. ה' תחזיק אותה. תחזיק אותה.
אל תיתן לה למות בפנים. היא אשה.
אשתו. הוא האהוב שלה.
זה בכלל לא נתפס. לא נתפס.
וכמה היא יפה. יפה מהיפות שיש בגן עדן. יופי של מסירות נשמתית.
אני כואבת את הקורות. כואבת את דילול האורות.
כואבת במחשבות. וכותבת. כמו סתם הדיוט.
ביקשתי ממך. אל נא. רפא נא. לו.
למה ענית לא?
אבא. אתה אבא.. נסה רגע להקשיב לי. למרות שאתה הכל וממך הכל ואתה עושה הכל בחסד ורחמים גדולים.
אבל אבא, אנא אל נא.
הילדה הכי גדולה שלו.. בת 12.
אני לא יודעת אם אפשר בכלל להמשיך ככה.
אבא. היום אני מבקשת ממך.
לברך את מאיר. לזכור את מאיר.
שעזב הכל. ועלה לארץ. למה? ככה. כי יש אלוקים.
והוא נשאר לבד. ואין משפחה. ואנחנו משפחה.
ולמה?
ככה.
כי יש. אלוקים.
והוא כאן. עכשיו. החזירו אותו.
לארץ הזאת. כדי שיוכל לחיות את הסוף שנשאר כאן
בארץ הזאת.
ברגעים שלא דומיין בהזיות.
הביאו אותו חזרה. להנה. לארצו. שנלחם עליה.
שאהבה. שרצה בה. מכל העמים.
וקידשה לו לתפארת עולמים.
הוא שוכב במיטה. בבית חולים.
בארץ ציון, ירושלים.
בארץ ישראל. משוש אלוקות.
ה' תשיב שבות.
הוא לא יכול לדבר.
אבל ביקש. שאבא יבוא.
הוא כבר נפרד מהילדים. עוד בצרפת.
אני מפחדת. אבא.אני מפחדת. תחבק אותי.
תעצום לי לרגע את העיניים.
שאתעורר מהעולם ההפוך שראיתי.
אבא, תחבק אותי, אני רק ילדה.
אבא.
אתה שומע?
הוא ביקש שאבא שלי יבוא אליו.
וכשהם דיברו בווידאו.. דיברו... אבא דיבר.
והוא הוא היה במסך.
לא יכול לעשות כבר כלום.
אז אבא התבלבל.. הרגשתי את אבא שלי.. אני מכירה אותו..
ידעתי שהלב הגברי הזה שלו.. פשוט נשבר.
מתמוסס פנימה.
אבא שלי ילד.
גם אבא ילד. כולנו ילד.
ואבא אמר לו "מאיר, אני מחכה לך... אתה חייב להיות בריא, קניתי לך עראק שאתה אוהב לשמחת תורה.."
ילד קטן.
עם זקן של גבר.
ילד קטן,
עם לב של ילד,
ילד קטן שאוחז ענף רעוע ומתחנן אליו ששאר מחובר לעץ כי עוד יש ימים שהוא חייב לטעום.
הענף בכוחות לא כוחות, רפויים רפויים,
חש לו חיוך קטן כמעט בלתי מורגש,
וניסה להגיד." אני אוהב אותך. אני מתגעגע אליך"
" אתה אח שלי"
אני מסתכלת על אבא.
ויודעת שהוא שבור. יודעת שהוא לא באמת מסוגל לזה.
אבא,
שמצא גם את אבא שלו מת.
וגם את אמא שלו.
אבא ששכל הורים. אבא ששכל חברים הכי טובים.
אבא שהתייתם כ"כ הרבה פעמים.
אבא גדול וענק שאני לא יכולה לראות אותו בוכה אף פעם.
כי אני... מתפרקת.
אבא שלי הוא אדם של טוב עצום. ומסירות.
ואהבה. וידיים גדולות של טוב,
וכשהאיש הענק הזה בוכה.
הלב שלי יוצא. יוצא.
אני רוצה שמישהו ישמור גם על אבא שלי,
שלא יתפרק לי.
עוד כמה אנשים בדרכם האחרונה הוא יראה?
ועוד כמה לב ורגש הוא יהיה.
אני אוהבת אתכם. את כולם. באלי לבכות לצעוק את זה.
אבא נסע לבית החולים,
עדין.. ושקט לא כמו כל הימים.
רציתי לחבק אותו, ולא זזתי.
רציתי לחזק אותו ולא אמרתי.
עברו לי בראש כל ההלוייות והשבעות שהינו. יחד. וככ לחוד.
עברו לי בראש החיים לצד המוות.
והמוות לצד החיים.
יש בי געגועים למתים.
ויש בי געגועים לחיים אמתיים.
הלוואי והייתה נשארת חלקת ארץ של חיים תמימים.
אל תמות מאיר.
אל תמות. כל עוד הנר שלך דולק..
אנשים מוגנים מעוד יתמות. רק אל תמות.
אבא עליון. תעשה נס.
לא יודעת. תעשה.
אבא שלי נסע אל מאיר.
עם אמא. אמא, את לב מרגיש.
תודה שאת שומרת על אבא למרות שככ קשה גם לך.
זוכרת שהוא התקשר אליך ואמר לך אני צריך שתבואי.. מצאתי את אבא מת. אני חושב שאבא מת. אבל אני לא בטוח..
אבא.
אבא ואמא נסעו למאיר.
מאיר בבית חולים.
הוא הוטס כי אין ברירה אחרת.
אמרו שהוא כאן כדי לסיים את חייו בארצו ולהקיבר בה.
ארץ? את לא מתביישת לקחת אליך את מי שנלחם על חייך?
אה. את לא מתביישת. זה לא מבושה.
ארץ לוקחת אליה אף ורק אנשי אהבה.
נומה ארץ.
נומה שמש,
כי המוות באוהל נחזה.
עורה נר,
עורה ילד,
שלא יגמר הפרק הזה.
רחל, מסורה. כמו אשת עקיבא.
רחל אהובה. ולי אין מילים.
מי ייתן ותיכנסו לסוכה ולא עוד ימים נוראיים.
ובעצם.. סוכה היא ארעי.
טוב די. מאיפה יש כוחות בעולם הזה.
ולמה יש יתמות.. למה זה טוב?
אבא אני רוצה שתדע שאני אוהבת אותך.
וכן. אני מנסה לבקש נס.
אני לא רוצה שניפגש. בלוויה.
לא. לא. לא לא רוצה.
הנר שלך,
מאיר,
עדיין דולק.
