1.

השיחה עמך, הרב אבינר, נסכה בי עצב גדול מהכיל.

היית, הרב אבינר, מקל עלי מאוד, לו הייה מוכן להיות, למעני לפחות, ולו לשעה אחת, אדם אטום, או הזוי; או לפחות חסר-מידות, ונטול אופקים, או כלוא בבית-הסוהר של עקשנות ודעות קדומות.

מה שהקשה עלי, היה מאור הפנים שלך, החמימות המופגנת, הענווה ושפלות הברך הפנימית, הטהורה, שבקעה מאישיות פנימית מאד. ומוארת מאד.

ובעיקר היושר הפנימי, נקיון הנפש החף מכל פופוליזם ורצון להתבלטות.

הרגע המרשים ביותר, שנגע לליבי, היה, כאשר נטלת אותי לסיור ברחבי ממלכת הספרים שחיברת. (למעלה ממאה). גם כאן זהרה הפשטות ועושר הצניעות. מאות ספרים דחוסים בכמה עשרות מדפי פח, בפינת המסדרון. שם בין היתר ניצבו ספרי 'אברי' שכתבת עבור ילדים. שאלתי אותך בעדינות, אם אתה מרגיש נוח לכתוב מאמרים וספרים לילדים, תחת שם העט 'אברי'. האם אין בכך שמץ פחיתות-קומה? ותהית, הרב אבינר יקר, על עצם השאלה:

"מה רע לחזק ילדי ישראל?"

זה היה רגע יפהפה.

לצד כל זה בלטה התמימות, שנבעה ללא ספק מעדינות שעלתה על גדותיה. לאחר שיחתנו למדתי, שלפעמים הפשטות, אהבת האדם, והאמון המוחלט בטוב שבאדם, גם אם קוראים לו דארווין שבעט באלוקי ישראל, עפ"ל, או הרצל עוכר-ישראל, ששיגר את רבניו לקסרקטינים.

הוארתי אותו רגע בהבנה, מה ראו על ככה אנשים מביני דבר, ישרי דרך, אוהבי אדם וחריפי שכל, להוביל בשיטתיות את החברה שלהם לאבדן דרך מוחלט.

התמימות. חוסר ההשלמה הנפשי עם ה'רע' בעולמנו. וחוסר המסוגלות להבין, שגם המלחמה ברע, גם הקנאות לה' – הם לעיתים חלק מ'טוב'.

יש משהו חינני בתמימות. אין אבל כל חינניות, בתמימות של אדם המנהל מוסדות חינוך, ומנווט דעות של אלפים.


2.

אתה כינית אותי, הרב אבינר, במהלך שיחתנו, כמייצג זולות הטיעון והניצוח. הלוואי, הרב אבינר, הלוואי שהייתי "מייצגו של זולות הטיעון". החיים שלי היו קלים ונינוחים יותר. עד אלוקים חיים: מה שמתחולל בחברה הדתית לאומית גורם לי אישית, מסיבות שונות, כאב לב גדול מהכיל. אני נתקל בעבודתי בצעירים מבולבלים ותועי דרך מהחברה שלך, רואה את היובש הרוחני. רואה את העדר הקדושה, וההיסחפות לבליינות ותרבות חילונית; ונפשי, הרב אבינר יקר, בוכה במסתרים.

על הבזבוז. על העוול הנורא. רבבות נערים טהורי עיניים ולב, שהיו יכולים להאיר את העולם בתורתם ויראתם, מנוונים את חייהם בתוהו לא דרך. נעים בין תרבות חילונית מזוהמת, להשקפות עולם הזויות. הכרתי חלקים רחבים מתוכם, בשנים שערכתי את ספרי הגרח"י גולדוויכט זצ"ל מ'כרם ביבנה', וזכיתי לשהות במחיצתו.

הזדמן לי לשוחח עם קבוצת נערים מישיבה תיכונית ידועה. שאלתי מהו שמו הפרטי של הרב קוק? הם לא ידעו. שאלתי על שם השוער בקבוצת 'ריאל מדריד' הם ידעו את שתי שמותיו הספרדיים... הצבעתי על תמונה של ה'חזון איש' והרב קוק, ובקשתי להבין מה ההבדל ביניהם, אמר לי אחד, הכובעים שלהם שונים. לזה כובע פרווה ולזה כובע לבד.

אהה! האווירה המנשבת היום בישיבות תיכוניות. מורות מהלכות בקרב נוער בגילאי 17 18, ומתמקחות איתם על 'ציונים' למבחני מזרחנות, כימייה או מתמטיקה. האם הנפש שלך רגועה, כשתלמידים מעבירים חצאי ימים על מזרחנות וקולנענות, ואנגלית, במקום ליישב את קושיות הנצח של רבי עקיבא איגר?...

האם כך נראה הרב אבינר יקר, החינוך היהודי בחמשת אלפי שבע מאות שנות גלות,

והאם כך ראוי שתיראה גאולה?


3.

אם קטון אני בעיניך – ראש התנועה הדתית לאומית אתה. מי שמייצג זרם, מי שמתווה דרכו של זרם, נושא לכאורה באחריות עצומה, מכדי שניתן לפתור את כל תחלואיו במילים רכות, נוסח: "אסור לדבר רע". "הכל טוב".

לא. לא "הכל טוב". ממש לא. מיידע אישי אני יודע. ואתה יודע.

...כל עוד הנוער הזה ניגש לדף הגמרא הקדושה - כטקסט משעמם שיש לדחוס ולשנן למבחני בגרות, בין מגמת הקולנוע למשחק הספורט מול ברצלונה...

כל עוד גבורי התרבות של הנוער הזה הם שחקני ספורט ואף לא אחד מגאוני העם היהודי...

כל עוד ראש ישיבה תיכונית ידועה, מעניק בהדר במו ידיו את 'גביע ראש הישיבה' למצטייני כדורגל של הישיבות, מה שאומר ששוקיהם של תלמידי הישיבה הזו – הם המופלאות בעולם הישיבה התיכונית...

גם הרב אבינר עם אהבת האדם המופלאה והחובקת שלו - לא יגן על השבר.


4.

קנאות אינה תמיד מידה נכונה. אבל אצלך, הרב אבינר, גיליתי קנאות להעדר-קנאות.

העליתי בשיחתנו דברים קשים המתחוללים במחניך. בחרת להשתיק ולשתוק, ולדבוק בחיוך הנצחי. אין רע. לא היה רע. לא יהיה רע. כולם טובים. הכל יפה. הדבר היחיד שגרם לך, הרב אבינר זעזוע, היה "לדבר רע על יהודים". זה הזוי.

אלפי נערים מהתנועה הדתית לאומית מבליינים את עצמם לניוון רוחני, שטופים באינטרנט, בטלויזיה, חווים עד לשד עצמותם תרבות חילונית, מציבים במכשירי הנייד ובחדריהם תמונות אלילי ספורט...

ואתה, הרב אבינר, עסוק בלאהוב.

גם התורה, שבכתב ושבעל-פה, בעשרות מקומות, מצווה לשנא את משנאי האלוקים. ללחום בשעת מלחמה. לקנא לה' בשעת קנאה. ו-כן. לעקור לעיתים, את רגש האהבה כשמדובר ברשעים.

"הלא משנאיך ה' אשנא".

בשמה של אהבת-האדם המופלאה האצורה בך, הרב אבינר, אתה מאמין שכל רע הוא בעצם טוב. אלא אם כן ה'רע' הוא אדם כמוני, הטוען שיש בכלל 'רע'.

סוג הנאיביות החמימה הזו, היא שורש התקלות של החברה הדתית-לאומית.

אסור להוסיף לי"ג העיקרים את האמונה ב'אהבה'. בכל מחיר. בכל תנאי.

"המדינה", אמרת לי הרב אבינר, "עושה דברים לא טובים. אבל היא גם עושה דברים טובים: ולדעתי המעשים הטובים הם הרוב. לא הכל שלם..."


5.

הרב יהושע צוקרמן, למשל.

מראשי ישיבת 'הר המור', וממנהיגי הזרם המכונה "ממלכתי" של הציונות הדתית, בראיון נדיר שהעניק לקראת יום העצמאות. המשפט הראשון היה מנחיל כל כך, שהכרח לצטט אותו:

"הציבור הלאומי שומר המצוות רואה אט אט את כל חלומותיו מתגשמים..."

אני עוקב אחר הציבור הזה שנים. תמיד אני מגלה שיש עדיין מקום להפתעות.

כל אחד אוהב לחלום. מעט מאד מחלומותינו מתגשמים. כיוון שאדם נשוא-פנים מדבר על 'הגשמת חלומות' - טרחתי לצאת ולבדוק עד כמה הוגשמו החלומות:

מדינה הרואה בכפירה האיומה של אבולוציית דארווין את הגירסה הרשמית של מערכת החינוך שלה. חלום? מדינה שהיא מהבודדות בעולם, שהגירסה הכפרנית הזו מוצגת במוזיאון הלאומי שלה, ולא גירסת התנ"ך. חלום? בית המשפט העליון של מדינת החלומות, עוקר וקורע יום-יום לגזרים, סיפר לי הרב אריאל רבה של רמת גן, יום יום ממש, פסקי דין רבניים, בבורות, ברשעות, ומטמיע בעם איסורים מצמררים שלא כאן הבימה לפורטם.

חלום?

טלוויזיה המשדרת בשבתות בעשרות ערוצים, בפרהסיא ובזוהמה המחרידה ביותר. בתי קולנוע ותחבורה ציבורית הרומסים בעשרות ערים את קדושת השבת...

עוד חלום שהתגשם.

ה'חלום שהתגשם' מעניקה לגיטמציה רוחנית לחגיגות ימי-הולדת למדינה המטאטאת את חוקי השולחן-ערוך בפני חוקי המשפט האנגלי...

המתירה במוצהר חיטוטי שכבי ואכילת דבר אחר, ומגדלת בקיבוציה שקצים ורמשים. שבית המשפט שלה עקר לאחרונה את הריגוש הדתי האחרון שעדיין נותר לפליטה בישימון – חוק החמץ.

חשיבותו היחידה של חלום – הוא שמקיצים ממנו בשעה מן השעות.

עורו ישנים! התרדמת בת השישים שנה הביאה איתה 45 אחוזי התחלנות שהומטו על הנוער הלאומי דתי. לא הספיק?

הרב יעקב ב. פרידמן והרב שלמה אבינר, במהלך העימות. צילום: עזרא לנדא

6.

נוצר משום מה הרושם המוזר, שככל שהמדינה מאכזבת יותר, ככל שהטומאה השוטפת את הרחובות, המסכים, האינטרנט, איומה יותר, מביכה יותר - נאטמות יותר עיניה של הציונות הדתית.

שטופי 'סימני' גאולה אנחנו! כל חילול שבת המוני ברחבי העולם – הוא 'סימן-גאולה' פורח נוסף. כל זלילת חמץ בשרימפס בליל הסדר, הוא התנוצצות גאולית מחזקת, עד כמה דוקא החושך-הלאומי-החביב הזה זמני כל-כך, ישראלי כל-כך...

סכינאות בבתי הספר, אלימות, בורות, ולמטה בקודש, הסימנים מתרבים בקצב מואץ וקסום, לקראת שכלול הגאולה השלימה, המפציעה ומרצדת "קמעא קמעא" על מסכי האינטרנט, ושאר מרעין-בישין באלפי אורות של זוהמה.


7.

45 אחוז מבניה של החברה הזו, הוקרבו למולך המדינה וקדושת כפרנותה. ה'גשר' הטראגי שלכבודו התערטלו מנכסיהם הרוחניים, פועל, כפי שניבא ה'חזון איש' כ'גשר חד סטרי'.

המספרים היבשים מדברים: רבבות חוזרים בתשובה עברו דוקא דרך חומות ה'גטו' החרדי, בודדים דרך הגשר החייכני שלמענו הקריבה החברה הזו קרוב למחצית בניה.

ומהצד האחר מדשדש הרוב המבולבל, התוהה-תועה, המוני תלמידי ישיבות-תיכון, הבקיאים בשמות החיבה של שחקני כדורגל 'ריאל-מדריד', אבל אינם יודעים מהו שמו הפרטי של הרב קוק.


8.

הליברליות הדלי"ת, הופכת ונעשית קנאית, משיחית, בהתקרב יום העצמאות. ככל שהפירכות סביב "קדושת" המדינה הולכות ומתעצמות, וככל שהמדינה יורקת מצידה בפניה של התנועה הדתית לאומית, מתפתחת מין קנאות הזוייה של 'בכל מצב ובכל מחיר':

משפט מחץ משיחי, מבטא אחד מטובי ההוגים של החברה הדתית-לאומית, הפוסק באחד מעלוני יום העצמאות בלי להסמיק:

"יום העצמאות הוא החג החשוב ביותר בלוח השנה העברי. ויסלחו לי כל אנשי האמונה. בלי לזלזל חלילה בחגי התורה. יום העצמאות הוא החג היחיד בלוח העברי, שהוא חג ארצ-ישראלי אמיתי".


9.

מילה אישית. אני מודע לעובדה שהטור הזה לוקה מאוד בהעדר מתינות, ונכשל בנגע ה'פחזות'. לראשונה בחיי, כתבתי במוצהר רק "נגד", ולראשונה הוזכרו במאמרי שמות של רבני מוסדות.

עד ה' חוקר לב, שבין שלל ביטויי-הכאב וההומור שהועלו כאן – זלגו מלבי רק דמעות.