אבל פשוט קשה לי בזה. להפגש עם אנשים כל פעם ולספר על עצמי ואז אחרי דייט אחד או הבחור או אני אומרים שלא מתאים.
למה פשוט לא מביאים לי הבחור לידיים? למה אני צריכה לשמוע לא? למה?
וגם זה לא שיש הצעות כל רגע ממש לא. אולי פעם בתקופה מאוד גדולה! קשה לי להכיל את זה,במיוחד שכל החברות שלי יוצאות/נשואות/מאורסות
אז אולי אני שונה חיצונית מהם כולן רזות וקטנות ואני קצת מלאה וגבוהה קשה לי שכולם קודם שופטים את החיצוני את העטיפה ואז באמת מסתכלים בפנים ורואים,רואים מה באמת טוב, מה באמת נכון בי. למרות שאני לא אותה בחורה קטנה שכזו.
איך לקום מזה? איך לשמוח למרות הכל? איך להרגיש שאני שווה משו? קשה לי,נמאס לי כבר.
אין לי את מי לשתף כי אם אני משתפת אומרים לי את עוד צעירה ובעיתו ובזמנו,תאמיני בה' ויהיה טוב.
אבל הן לא מבינות,הן לא מבינות איזה קשה זה,איך קשה להיות לבד לא לשתף איש אחד בכאב האמיתי שלך בקשיים שלך. הן לא מבינות שלמרות שאני צעירה, אני גם רוצה גם רוצה את אותו אחד שימשיך לחיות איתי את החיים שלנו,יחד,הוא ואני,אני והוא.
הן לא מבינות שלמרות שאני מאמינה באמונה שלימה שמה שה' יתברך עושה,לטובה עושה,אבל קשה. קשה כל הזמן להאמין ולדעת שאולי יהיה אחד יותר טוב.
הן לא מבינות שקשה לצאת לדייט ואז להגיד לי הוא בול בשבילך ואז להתאכזב ואתה חייב להיות זה שאומר להן כנראה זה לא במקום שהן יעודדו אותך אתה מעודד את עצמך,אתה זה שמבין את עצמך.
קשה לי,ונמאס לי להתאכזב. פשוט רוצה שהוא יגיע כבר. כי אני לא יכולה יותר להתמודד עם האכזבות האלה,לא יכולה שכולם שואלים אותי ומה איתך,יש מישהו?,שלכולן יש ורק לי אין.
פשוט קשה לי להיות לבד.