ב"ה אני אמא לילד מדהים בן 5.
לפני שנה וארבעה חודשים בערך עברתי הפלה טבעית בשבוע 20+1 בחדר לידה... זה היה מאוד מפתיע וכואב, כבר ידענו שזה בן. זה היה הריון אחרי כמה שנים של ציפייה וטיפולים קלים אך הרבה מאמץ מצידנו.
לצערי עכשיו עברתי את זה שוב לפני חודש! ובאופן עוד יותר טראומתי:
מהר מאוד אחרי ההפלה הראשונה חזרנו שוב לטיפולים, הרגשתי שהנחמה הכי גדולה שתהיה לי זה שאני אחזיק תינוק חי בידיים.
במשך שנה שלמה היינו בטיפולים- ב"ה לא קשים- אך הרבה מאמץ והרבה ציפיה וכל פעם מחדש שוב אכזבה.
ואז בדיוק בשנה להפלה -לראשונה הייתי בטיפול יותר משודרג מהקודמים ונכנסתי להריון,ראיתי בזה סימן משמיים שהיינו צריכים להיות שנה בתוך הנסיון הזה ועכשיו בעז"ה יהיה לנו רק שמחות. כמובן כל המשפחה מאוד שמחו והתרגשו והתפללו עלינו הרבה שההריון יעבור תקין.
ההריון הוגדר כהריון בסיכון. הייתי אצל רופא מאוד מוכר ומוערך בתחום זה. בהמלצתו בשבוע 12 עברתי תפר צווארי, בהרדמה מלאה (תופרים את צוואר הרחם כדי לשמור על העובר בפנים), הייתי בשמירת הריון. הרגשנו שאנחנו בידיים טובות.
מאז התפר הרגשתי שלא ממש חזרתי לעצמי. והיה לי גם דימום תמידי חלשלש מאז. בתחילת שבוע 16 עשיתי סקירה מוקדמת, גלינו שזו בת,הרופא אמר שרואה המטומה בצוואר הרחם.ואז הלכתי לקבל זריקה (הייתי אמורה החל משבוע זה לקבל זריקה כל שבוע ולעשות מעקב צוואר).כמה ימים אח"כ בערב היה לי דימום חזק כמו ווסת. הלכנו למיון ובדיוק הדימום נרגע. בדקו אותי והכל היה בסדר.חזרנו הביתה. לפנות בוקר התעוררתי עם דמום חזק, וכאבי בטן מדי פעם.שוב מיון... 6 שעות היינו שם. בדקו אותי כמה רופאים.ראו שצוואר הרחם סגור, העובר חיוני עם דופק. אמרו שהדימום הוא בעצם מההמטומה שהייתה(הפעם ראו בUS שכבר אין המטומה) וזה לא דמום פעיל ושחררו אותנו. יום למחרת -שבוע 17-היו לי כאבי בטן.לא היה לי כבר כח נפשי לבוא שוב למיון וששוב ישחררו אותי. אז שכבתי במיטה. בערב פתאום הרגשתי שהכאבי בטן מתחזקים ומגיעים כל 5 דק'. הלכתי לשירותים יצא זרם של דם. הזמנו אמבולנס. הכאבים היו ברמות מטורפות. הרגשתי שכולי מלאה בדם.היינו ממש בלחץ -הבנו שאני בהפלה עכשיו, וזה מסוכן שזה קורה כשצוואר הרחם סגור עם התפר כי אז הצוואר עלול להיקרע!ושנצא בשן ועין מההפלה הזו! הגענו למיון, לקח כמה דקות עד שהכניסו אותי לרופאה, איך שהרופאה ניגשה אלי מייד צעקתי "זה יוצא! זה יוצא!" וזה פשוט נפל על הרצפה. דממתי בכמויות, הזמינו לי כבר מנות דם מבנק הדם. לקחו אותי לחדר ניתוח להוציא את השליה ולנקות את הרחם, עשו לי הרדמה מלאה (הרדמה מלאה פעם שניה תוך חודש מאז התפר!) ב"ה יצאתי בנס- היה רק קרע קטנטן בצוואר וגם לא נזקקתי למנות דם. הייתי מאושפזת בבי"ח 3 לילות. חזרנו הביתה בלב כואב ובידיים ריקות. בשבועות שאחרי בכיתי ה-מ-ו-ן. כ"כ השקענו כדי שההריון הזה יגיע! וגם תוך כדי ההריון- בקושי יצאתי מהבית, בעיקר שכבתי במיטה ובעלי ניהל את הבית לבדו, ובסוף... לא יצא מזה כלום!!!
עכשיו, חודש אחרי שהייתי בבית, הרגשתי ב"ה כבר מאוששת יותר, ופתאום חברה טובה שלי-שהייתה איתי בכאבים הנוראיים עד שהגיע האמבולנס ומאוד עזרה לנו-פתאום מספרת לי שלפני 3 ימים היא עברה גם הפלה בשבוע 17! וגם אצלה זה אחרי טיפולים.זה החזיר אותי אחורה...
ועוד דבר- הודעתי בעבודה שאני בשמירת הריון ואז חיפשו לי מחליפה, עכשיו אני כבר לא יכולה לחזור לשם (מקום שבו עבדתי 4 שנים!)כי יש משהי במקומי. מצאו לי עבודה במקום אחר, שונה לגמרי, היום עשו לי ראיון ואמרו שיחזירו תשובה. המנהל בתמימותו שאל אותי משהו כמו:למה אני עוברת מקום עבודה (נראה לי חשב שפיטרו אותי). נגע בנקודה כ"כ רגישה! לא הרגשתי בנח להתחיל לספר לו על ההפלה, אז פשוט אמרו לו שהייתי בחופשת מחלה. עכשיו אני מחכה לתשובה, ובוכה רק מהאפשרות הזו שיגידו לי תשובה שלילית- מה? לא מספיק ההפלה שעברתי בסוף גם אשאר בלי עבודה???
מתפללת לקב"ה שיוביל אותי למקום שהכי טוב עבורי.
)
), אבל משהו שיעשה הסחת דעת כי להיות לבד עם המחשבות האלו זה נורא ❤️