דרך תריסים פתוחים, הרוח מכניסה קור עוקצני אל חדרי הקטן ודל הריהוט. כפות ידיי מעקצצות בעיקשות, אני מתעלם ופותח את הקופסה הגלילית, המכסה ניתק בקול נקישה,
משאיר על אצבעותיי סימנים.
משב רוח מרים את קצה מכתב ההתאבדות שלי באוויר, כמעט מפיל אותו מהשולחן.
כדאי שאשים עליו משהו, שלא יעוף ברוח. הקופסה, אשתמש בה כמשקולת, יהיה בכך משהו סימבולי.
בהטיה קלה של הקופסה שלוש גלולות נופלות ממנה אל כף ידי החיוורת.
אני מרים ובוחן אותן באור הירח הקלוש, אני מקווה שזה מספיק.
אני סוגר את הקופסה ומניח אותה על המכתב, הדיו מבהיק באור הלבנה
קצה אפי לח, יש נייר בכיסי?
ידי מפשפשת בכיס השמאלי, הוא ריק. אני מנקה את אפי בקצה השרוול,
יללות הרוח מתדפקות על התריסים כמו מארש עגמומי ואפל.
אני לבד. אתמול שוחחתי עם פרוצה, שנאתי אותה. שנאתי את הדחף לשרוד בכל מחיר, שנאתי את המחיר שכל אחד משלם בתמורה לחייו.
לאנשים שונים ישנם מצבים בלתי אפשריים שונים, ובשבילי המצב הנוכחי הוא בלתי אפשרי.
חרדה סתומה החלה לקונן אצלי, הפסקתי להתעניין באוכל ונשים. האינסטינקטים החייתים שלי נחלשו, אני כמו ברזל לוהט שהושלך אל חבית מים צוננים, בדרך להפוך לחרב קרה.
אבל אני לא רוצה להפוך לחרב.
נחש קדמון רודף אותי, הוא פותח את עיניו בבוקר ועוצם אותן רק כשהשמש שוקעת.
הנחש רודף את כולנו, ברי המזל פשוט לא רואים אותו מתקרב.
אכילס והצב, הוא לא תפס אותי, אבל הוא מהיר ממני משמעותית, אני יכול לחוש בהדי לשונו המצליפה.
אל תאשימו איש, ובכלל – אל תחפשו אשמים! אם תתחילו לחפש – רבים יורשעו בדין!
זאת תורת האדם - תנהג עימו באהבה, והוא יקבל אותה כמובנת מאליה.
נהג עימו בריחוק – נגזר עליו שיחפש את קרבתך בכל מקום.
שריקות הרוח מתחזקות והזמן נוקף, עננים דקים מכסים את הירח כמו צעיף משי המוטל על צווארה הלבן של איזבל אשת אחאב. הגלולות נוקשות בכף ידי האחת ברעותה.
אם בבוקר הרגשתי שיש הרבה מה לומר, בערב נגמרו לי כל האותיות, לא נותרו עוד מילים.
אני מביט בתקרה, ידי פוכרת עצמה מעל פי, גלולות נופלות בהססנות לתוכו.
כעת אני יושב דומם אל מול הירח, ידיי נחות על ברכיי, הירח שבורח מהערפילים הדקים זורח באור מיוחד.
נפרד ממני לשלום, הוא מגלה לי את יופיו האמיתי.
כפות ידיי כבר לא מעקצצות, הרוח מלטפת ומרגיעה אותי.
עכשיו הכל בסדר, גם הלילה נפרד ממני לשלום.
אני נשכב על הרצפה הלחה. קצהו הלבן של המכתב קורץ לעברי בשובבות ממרומי השולחן.
רק שלא יעוף עם הרוח, אני חושב, וזאת המחשבה האחרונה.
וואו.
