הי,
אשמח להתייעץ איתכן בנושא שמטריד אותי קצת,
הרבה פעמים כשיש לי תקופה לחוצה אז ההורים שלי רוצים לבוא.
לדעתי הם מנסים להיות "חלק", להזדהות איתי או מה שזה לא יהיה...
הבעיה היא שזה ממש ממש לא עוזר, להיפך רק מקשה.
ניסיתי להזמין אותם ככה בכיף לעיתים קרובות יותר כשנוח לי. הם מאוד שמחים על ההזמנה,
לפעמים באמת באים אבל לרוב עסוקים ואז זה נדחה בעוד שבוע ועוד אחד...
אבל כשקשה לי הם יזיזו את העיסוקים שלהם ויעשו הכל כדי לבוא.
למשל השבוע בעלי במילואים והתחלתי פרוייקט חדש, אז הם אמרו בטח קשה לך בעבודה... סידרו יום אחד שהם יכולים לבוא.
אמרתי להם שלשום שלא צריך כי ממילא הילדים עכשיו רגישים ועוד לא התרגלו לשגרה ואני מעדיפה לאסוף אותם בעצמי מהמסגרות.
אתמול בצהריים אמא שלי מתקשרת קובעת עובדה שהם באים, אם לא יעזור שהם יאספו מהמסגרות אז יבואו קצת יותר מאוחר. זה היום היחיד שמסתדר להם השבוע והם לא רוצים לפספס אותו.
עכשיו במקרה הקטנה שלי הייתה חולה וממילא נשארתי בבית.
אבל אני מסתכלת סביבי ותוהה לעצמי איך הבית היה נראה אם לא הייתי נשארת בבוקר:
כלים בכיור, רצפה מטונפת (בכל זאת תינוקת זוחלת שמפזרת את האוכל על כל הרצפה בסלון/ מטבח, וילדים שלא מספיק גדולים כדי לא לדרוך על זה)
זבל שאין לי כ"כ איך להוריד כשכל פעם שאני יוצאת מהבית זה עם שלושה ילדים, אחת בידיים ועם ציוד.
מגבות מפוזרות בכל הבית כי הילדים פינוקי שלי צריכים כל אחד שתי מגבות, ואז רבים בינהם אז אני מפרידה אותם להתלבש בחדרים אחרים ועדיין אין להם הרגל לאסוף אחריהם...
כביסה מסריחה כי האמצעית שלי מפספסת כל לילה. התינוקת גם לה לפעמים בורח.
אז במקרה אתמול הייתי בבית ותיקתקתי אותו כולל בישולים וקניות (כי אי אפשר לעשות קניות עם שלושה ילדים שמשגעים אמא תקני לי ורבים כל שניה)
אה ושכחתי לציין שהקטנה מתעוררת בערך 10-20 פעם בלילה אז אני חייבת לנצל את הזמן אחרי שהם נרדמים להתארגנות לבוקר, טיטוא הבית ודברים ממש הכרחיים ולמיטה!
בד"כ עד שאני עולה לישון הקטנה כבר התעוררה 3-4 פעמים וגם בה צריך לטפל בין לבין...
בקיצור, אתמול במקרה הסתדר לי ואירחנו אותם והיה ממש כיף.
אבל זה מעלה לי את השאלה נניח ולא הייתי בבית, והבית היה זוועה, אני עייפה, הילדים רגשי, הכי בא לי בעולם זה את השקט שלי, מה עושים במצב כזה??
איך אומרים להם לא לבוא? או שיבואו ויראו את הבית במצב המזוויע שלו? תמיד כשאומרים לי שבאים פתאום הרבה יותר דברים מפריעים לי בבית.
נגיד שטיח לא הייתי חולמת לשאוב אבל כשאני שומעת שהם באים פתאום כל הפירורים נראים לי כאלו ענקיים ולפני כן אפילו לא ראיתי שהם קיימים...
לפעמים יש לי מן תחושה כזאת שאמא שלי חושבת שתמיד הבית אצלי מתוקתק היא לא מבינה שבד"כ הוא לא (בכל זאת עברו הרבה שנים מאז שהיה לה רק קטנים)
וזה מתסכל אותי שאני חייבת להתאמץ עד כדי קריסה דווקא בזמנים שקשה לי.
נגיד על אתמול אמרתי להם במפורש, תבואו שבוע הבא יהיה לי יותר קל... לא דווקא השבוע הם רוצים. וזה תמיד ככה, דווקא אחרי לידה, דווקא כשיש ילד חולה, דווקא כשבעלי במילואים... הם לא מבינים שזה הרבה יותר מקשה עלי.
לא יודעת איך הם לא מבינים.
מה עזר לי שהם באו אתמול? הביאו סיר קציצות והחזיקו לי את הילדה החולה שאוכל גם לאכול.
אז לגבי הקציצות תמיד יש לי אוכל במקפיא והם יודעים את זה.
לגבי הקטנה זה באמת עזר אבל לא שווה בכלל בכלל את כל המאמץ.
אני אוהבת שהם קופצים לביקור, זה חשוב להם זה חשוב לילדים וזה נחמד גם לי.
אבל למה דווקא כשקשה לי??? ולמה אחרי שאמרתי לכם ערב קודם במפורש שלא מתאים?
להשאיר את הבית מסריח? זה אומר שגם אין לי זמן בשבילם כי כדי להגיד ארוחת ערב צריך לפנות שולחן...
וגם זה אומר (לרוב) שאין לי מאכל נורמלי להביא לכולם (ההורים שלי בקטע בשרי ואצלנו בערב זה חלבי קליל)
וזה גם גורם לי מועקה!
אז במקרה אתמול זה הסתדר, ופעם ירדתי לגינה לפני שהם באו ואז כבר נפגשנו בחוץ ואמרתי להם שהבטחתי לילדים שנלך ביחד לפיצה (לא משנה שבסוף הם עדיין התעקשו לעלות אבל אז גם אני התעקשתי להתחיל לארגן את הילדים למקלחות אז הם שמו לב שאף אחד כבר לא מתייחס אליהם אז הבינו את הרמז והלכו (כמובן שנפרדנו יפה)
אבל אי אפשר כל הזמן להתחמק.ואני ממש מתביישת לדבר איתם על זה דוגרי. לפעמים יש לי תחושה שאסור לי לשתף אותם שיש לי תקופות לא קלות.
אשמח להתייעץ איתכן בנושא שמטריד אותי קצת,
הרבה פעמים כשיש לי תקופה לחוצה אז ההורים שלי רוצים לבוא.
לדעתי הם מנסים להיות "חלק", להזדהות איתי או מה שזה לא יהיה...
הבעיה היא שזה ממש ממש לא עוזר, להיפך רק מקשה.
ניסיתי להזמין אותם ככה בכיף לעיתים קרובות יותר כשנוח לי. הם מאוד שמחים על ההזמנה,
לפעמים באמת באים אבל לרוב עסוקים ואז זה נדחה בעוד שבוע ועוד אחד...
אבל כשקשה לי הם יזיזו את העיסוקים שלהם ויעשו הכל כדי לבוא.
למשל השבוע בעלי במילואים והתחלתי פרוייקט חדש, אז הם אמרו בטח קשה לך בעבודה... סידרו יום אחד שהם יכולים לבוא.
אמרתי להם שלשום שלא צריך כי ממילא הילדים עכשיו רגישים ועוד לא התרגלו לשגרה ואני מעדיפה לאסוף אותם בעצמי מהמסגרות.
אתמול בצהריים אמא שלי מתקשרת קובעת עובדה שהם באים, אם לא יעזור שהם יאספו מהמסגרות אז יבואו קצת יותר מאוחר. זה היום היחיד שמסתדר להם השבוע והם לא רוצים לפספס אותו.
עכשיו במקרה הקטנה שלי הייתה חולה וממילא נשארתי בבית.
אבל אני מסתכלת סביבי ותוהה לעצמי איך הבית היה נראה אם לא הייתי נשארת בבוקר:
כלים בכיור, רצפה מטונפת (בכל זאת תינוקת זוחלת שמפזרת את האוכל על כל הרצפה בסלון/ מטבח, וילדים שלא מספיק גדולים כדי לא לדרוך על זה)
זבל שאין לי כ"כ איך להוריד כשכל פעם שאני יוצאת מהבית זה עם שלושה ילדים, אחת בידיים ועם ציוד.
מגבות מפוזרות בכל הבית כי הילדים פינוקי שלי צריכים כל אחד שתי מגבות, ואז רבים בינהם אז אני מפרידה אותם להתלבש בחדרים אחרים ועדיין אין להם הרגל לאסוף אחריהם...
כביסה מסריחה כי האמצעית שלי מפספסת כל לילה. התינוקת גם לה לפעמים בורח.
אז במקרה אתמול הייתי בבית ותיקתקתי אותו כולל בישולים וקניות (כי אי אפשר לעשות קניות עם שלושה ילדים שמשגעים אמא תקני לי ורבים כל שניה)
אה ושכחתי לציין שהקטנה מתעוררת בערך 10-20 פעם בלילה אז אני חייבת לנצל את הזמן אחרי שהם נרדמים להתארגנות לבוקר, טיטוא הבית ודברים ממש הכרחיים ולמיטה!
בד"כ עד שאני עולה לישון הקטנה כבר התעוררה 3-4 פעמים וגם בה צריך לטפל בין לבין...
בקיצור, אתמול במקרה הסתדר לי ואירחנו אותם והיה ממש כיף.
אבל זה מעלה לי את השאלה נניח ולא הייתי בבית, והבית היה זוועה, אני עייפה, הילדים רגשי, הכי בא לי בעולם זה את השקט שלי, מה עושים במצב כזה??
איך אומרים להם לא לבוא? או שיבואו ויראו את הבית במצב המזוויע שלו? תמיד כשאומרים לי שבאים פתאום הרבה יותר דברים מפריעים לי בבית.
נגיד שטיח לא הייתי חולמת לשאוב אבל כשאני שומעת שהם באים פתאום כל הפירורים נראים לי כאלו ענקיים ולפני כן אפילו לא ראיתי שהם קיימים...
לפעמים יש לי מן תחושה כזאת שאמא שלי חושבת שתמיד הבית אצלי מתוקתק היא לא מבינה שבד"כ הוא לא (בכל זאת עברו הרבה שנים מאז שהיה לה רק קטנים)
וזה מתסכל אותי שאני חייבת להתאמץ עד כדי קריסה דווקא בזמנים שקשה לי.
נגיד על אתמול אמרתי להם במפורש, תבואו שבוע הבא יהיה לי יותר קל... לא דווקא השבוע הם רוצים. וזה תמיד ככה, דווקא אחרי לידה, דווקא כשיש ילד חולה, דווקא כשבעלי במילואים... הם לא מבינים שזה הרבה יותר מקשה עלי.
לא יודעת איך הם לא מבינים.
מה עזר לי שהם באו אתמול? הביאו סיר קציצות והחזיקו לי את הילדה החולה שאוכל גם לאכול.
אז לגבי הקציצות תמיד יש לי אוכל במקפיא והם יודעים את זה.
לגבי הקטנה זה באמת עזר אבל לא שווה בכלל בכלל את כל המאמץ.
אני אוהבת שהם קופצים לביקור, זה חשוב להם זה חשוב לילדים וזה נחמד גם לי.
אבל למה דווקא כשקשה לי??? ולמה אחרי שאמרתי לכם ערב קודם במפורש שלא מתאים?
להשאיר את הבית מסריח? זה אומר שגם אין לי זמן בשבילם כי כדי להגיד ארוחת ערב צריך לפנות שולחן...
וגם זה אומר (לרוב) שאין לי מאכל נורמלי להביא לכולם (ההורים שלי בקטע בשרי ואצלנו בערב זה חלבי קליל)
וזה גם גורם לי מועקה!
אז במקרה אתמול זה הסתדר, ופעם ירדתי לגינה לפני שהם באו ואז כבר נפגשנו בחוץ ואמרתי להם שהבטחתי לילדים שנלך ביחד לפיצה (לא משנה שבסוף הם עדיין התעקשו לעלות אבל אז גם אני התעקשתי להתחיל לארגן את הילדים למקלחות אז הם שמו לב שאף אחד כבר לא מתייחס אליהם אז הבינו את הרמז והלכו (כמובן שנפרדנו יפה)
אבל אי אפשר כל הזמן להתחמק.ואני ממש מתביישת לדבר איתם על זה דוגרי. לפעמים יש לי תחושה שאסור לי לשתף אותם שיש לי תקופות לא קלות.
)