שמת לב, אתמול הוא קנה לך מברשת שיניים חדשה כי גילה שהמברשת הישנה שלך כבר לא במיטבה. את זוכרת את החיוך שעלה בך?
אבל,
הוא לא שאל אותך כבר זמן מה לשלומך,
כבר כמה ימים שאת מנסה לפתוח איתו בשיחה,
אבל הוא מייבש אותך,
ואת עם חוסר הביטחון הנורא שלך משתתקת מולו.
אבל הוא ידע,
מה שאת לא ידעת,
שאת זקוקה לריחוק הזה שהוא נותן לך להרגיש.
הוא ידע שזה מה שנכון. ונתן לך אהבה, בדרך קצת אחרת.
הוא סגר את הטלפון כשהתקשרת, הוא טרק את הדלת בפנייך כשהגעת עד אליו.
אבל שלח לך מכתב, את זוכרת? קצת פחדת לפתוח אותו ולקרוא, אולי זה מכתב פרידה, חששת.
הוא שתל לך פרחים יפיפיים בגינה.
הוא שלח לך שליח ששר לך אהבה.
כמה אהבה. כמה.
אז למה את מנסה לבכות?
זה למענך, את יודעת.
ואת מתגעגעת.
יושבת וחושבת על אהבה,
לא מרגישה אותה למרות כל התפאורה היפה.
את חושבת שאת לא מאמינה בה. באהבה.
רואה זוגות זוגות וחושדת בכל אחד מהם. רמאי. אתה לא באמת אוהב. או שהיא. עושה כאילו. כי נוח. או כי לא נעים. או כי לא מצאה משהו יותר טוב.
ואז את חושבת שאולי,
אולי הוא לא אוהב אותך?
והבכי שתאוות לו מתפרץ כמו סערת גשמים בשנת בצורת, מבקש לשבש את ראייתך, שלא תראי את המחשבה המכאיבה שמתנוססת מול עינייך. המחשבה מבהילה כל כך, והדמעות מרגיעות.
המחשבה בלתי נסבלת, לא מתיישבת, נטע זר שלא מצליח להשתרש. זה כנראה לא נכון. את חושבת. זה לא מסתדר. המחשבה חולפת לה ונעלמת. הסערה שוכחת.
אז את מחכה. נושמת. קצת מרפה. זורקת לו משפט מדי פעם, אבל לא מתאמצת יותר מדי.
את כותבת לו. שרה לו. רוקדת לו. קוראת בפניו את מכתבי האהבה ששלח לך,
שרה את המילים הכתובות, רוקדת כשהמכתבים בידייך והפרחים מהגינה שזורים בשערך.
מתבוננת במתנותיו ומחכה. ומצפה.
ואז הוא מתחיל לצחוק. את הצחוק הזה רצית לשמוע, בדיוק עכשיו. רגע מושלם. ואת מצטרפת לצחוקו. אנושיות זה דבר כל כך מצחיק, ושניכם מתגלגלים בצחוק של הקלה.
מערכת יחסים נפלאה שכזאת. תודה, את אומרת לו, תודה שאתה שומר שהיא לא תתבלה.
שתתחדש עלינו האהבה המתוקה הזאת לנצח נצחים.
תודה ה'.

