לא פחדנו לצאת טיפשים או חנונים, לא חשבנו ''מה יגידו''- היינו הכי טבעיים שיש, הכי פשוטים.
הכי אנחנו.
תוך כמה שנים הפכנו כל כך ציינים שכל דיון רציני הפך לחפירה, כל חיבוק חם ואוהב הפך לצ'פחה גברית קצרצרה.
אנשים מיוחדים במינם הפכו ל''יצורים הזויים'', וכל משפט עמוק שלנו חייב להסתיים בשתי נקודות..
אנחנו חיים וגדלים בחברה שמשדרת לנו ללא הרף, בשפת גוף ובמילים מפורשות:''תהיה קול, תשלוט בעצמך! אל תבכה! אל תתרגש מכל דבר- תהיה נורמאלי!''
וכך, לאט לאט, כמו ארס מחלחלת אלינו ההכרה שיש מושג כזה- נורמאלי.
וההכרה הופכת לכניעה, הנורמאלי יגיד לנו איך לדבר, המורמאלי יכתיב לנו איך להתלבש, והנורמאלי ילמד אותנו איך לאהוב.
אנחנו מתפוצצים מבפנים, קרועים בין הרצון להיות אנחנו, לצעוק הכי חזק בעולם ''אני כאן! ואני חושב קצת אחרת! אני אוסף בולים וחושב שתורה זה מגניב!'' ובין הרצון לקבל אהבה, יחס, ואפילו קצת תשומת לב.
אז איך עושים אתזה? איך משתחררים מהציניות הנוראית הזאת?
אין ספק שצריך הרבה אוצץ בשביל להיות הראשון שקופץ למים ואומר, '' לא אכפת לי מה תחשבו,לא אכפת לי מה תגידו, לא אכפת לי להשמע טיפש, רגיש ומוזר- כזה אני''
אבל הרי כולנו מחכם למשיח הזה, לראשונה שתענה תשובה רצינית לשאלה שנזרקה לחלל בפעולת חבריא ב', לראשון שיתחיל לשיר בדבקות בסעודה שלישית, לחבר המוזר שלא יתבייש לחבק אותנו חיבוק חם ואוהב.
אז למה שלא נהיה כאלה בעצמנו?
נכון, הקב''ה לא גלגל את הציניות לעולם בלי סיבה, אנחנו זקוקים להגנות מסוימות ובד''כ אי אפשר לשתות את החיים עם 7 כפיות סוכר, אנחנו זקוקים למעט ציניות בדיוק כמו שאנחנו זקוקים לשמינית שבשמינית של גאווה, אבל רק למעט.
בשאר הזמן, תנו לחבר שלכם להביע את עצמו גם אם הוא לא הילד הכי שנון ומצחיק בעולם.
אל תתנו לאף אחד להשתיק אתכם, אל תצחקו על ילד קטן שאמר דבר טיפשי, אל תפחדו לשאול, אל תפחדו לטעות, לומר לא הבנתי, אל תפסיקו לפרגן לאנשים, אל תתבישו להתרגש.
