עבר עריכה על ידי צלילי השקט בתאריך י"ט בחשון תשע"ט 17:39
לפעמים, אבל רק לפעמים, צצה לי המחשבה שאולי יש יותר מדאי קורסים ל"זוגיות מאושרת", אבל אין אפילו קורס אחד שעוסק ב"רווקות מאושרת". כאילו רווקות זה איזה שלב ביניים שהוא מוקצה מחמת לחץ החתונה של התרבות הדתית. רווקות נתפסת כאיזה מקום אפל וחשוך שהאושר בו הופך למילת גנאי, הוא מנהרה חשוכה ואפלה עם קולות הומי רשע שרק צריך לעבור.
אז לא, עם תפיסת "עצמי" כזו - אין סיכוי בעולם לשום רווק לממש משהו, או להתפתח. ההבנה שאני והערך העצמי והאושר לא תלוי ומתחייב בהכרח מזוגיות, זה הבנה ראשונית כדי להרגיש משמעותיות ולא ריקנות, וחלל.
אני לא אומר, בזוגיות יש משמעות, זה מהלך דה רפלקסיבי של יציאה מהעצמי למישהו אחר.
אבל, וזה אבל גדול, אנשים יכולים לחיות במערכת זוגית (כושלת) - ולהיות בודדים. אנשים גם יכולים להיות לבדם - אבל לאו בהכרח להיות בודדים, אלא להיות במצב "מתבודד". או במילה שמנפחת את המסר "בזוגיות עם עצמם", להקדיש זמן להכלה עצמית ולאהבה עצמית, ועל ידי כך גם ללמוד את הדברים שהם אוהבים, להקדיש זמן לעצמם. זה דבר גדול.
העצות לגבי ההתפתחות שאני אומר מסתכמות בשתי מילים. הראשונה היא "למה". השניה היא "איך".
הדבר הראשון שאת צריכה להבין, זה הלמה. ניטשה אמר ש"מי שיש לו את הלמה (שלמענו יחיה) יוכל לשאת כל איך". הלמה הוא דבר חשוב, והוא גם סוג של שאלת חיבור של האדם עם עצמו. אדם שאוהב את עצמו ללא תנאי, לא יעשה דברים כדי לרצות וכדי שיאהבו אותו, אלא כי הוא רוצה לעשות אותם. אדם בעל ערך עצמי נמוך ירצה חיזוקים מהחברה, הוא ילמד ויעשה דברים רק כדי שהחברה שבה הוא נמצא תעריך אותו. לדוגמא, אדם שלומד מקצוע מסויים שמשעמם אותו מוות, רק כי המקצוע הזה הוא בעל מעמד, וכסף, בעיני החברה שבה הוא חי. או אדם שחי בחברה שבה מעריכים ידע, ומחליט שהוא "צריך" ללמוד דברים, גם אם הוא לא באמת רוצה, רק כדי שיאהבו אותו. זה גם יכול להיות תנאי תלותי כמו אדם שמעריך ואוהב את עצמו רק אם הוא ידע לפתור משוואות של תאוריית הקוונטים (למי שמבין זו רק דוגמא), אז הוא ירגיש חוסר הערכה עצמית במי שהוא, כל עוד הוא לא יודע לפתור אותן. ואגב, הוא גם לא ימשך ולא יעריך אנשים ש(כמוהו) לא יודעים לפתור.
אז הדבר הראשון שאת רוצה זה ה"למה", שיהיה למה ברור שאת רוצה בו, כי את רוצה בו, כי יש לך חיבור לזה ורצון פנימי לזה, ולא מתוך עשייה של פלוקלור, של רצון להציג את העצמי ולקבל הערכה מאחרים.
וזה מביא אותנו לנקודה השניה - של ה"איך".
להתפתח אפשר עד אין סוף, כל החיים הם צמיחה והתפתחות, (ואם הם לא כאלו אז או שהם עדיין במסלול של השרידות, או שהם ריקנים וללא משמעות). הצמיחה, בפוטנציאל היא עד אין סוף. השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך היא "איך את יודעת שהגיע הזמן להפסיק להתפתח (על חשבון זוגיות)?
חשוב שהתשובה תהיה אוקולוגית, כלומר סביבתית. וחשוב שהיא תהיה ספציפית וקונקרטית.
ולמה אני מתכוון? אם המניעים שלך להתפתחות הם כי את לא ראויה לזוגיות כמו שאת עכשיו, ואת צריכה להתפתח כדי להיות ראויה לזוגיות, אז גם את תהיי בביקורת עצמית ושיפוטיות עצמית, וגם את אף פעם לא תתפתחי ותהיי ראויה, כי תמיד יש לאן להתפתח. מה שיצא מתפיסה כזו זה שאת תאמיני שאת לא ראויה עד שלא תהיי מושלמת בהתפתחות שלך - אבל אי אפשר להיות מושלמת - מה שגורם לך לשפוך את התינוק עם המיים ולחיות באמונה פרפקציוניסטית שגורמת לחוסר הערכה עצמית. כי את לא תוכלי לעולם להיות מושלמת, אז אף פעם את לא תהיי ראויה.
לכן המניעים צריכים להיות סביבתיים, סיבות של כסף זמן מקום וכ'ו, ולא אשיותיים (לא ראויה עד ש..). לדוגמא אני לא יכול להיות בזוגיות ולשלב עם זה לו"ז כל כך צפוף (לימודים ועבודה). או להיות בזוגיות במסלול להקמת משפחה שדורשת כסף וזמן, ולהשקיע בעניינים פיננסים שדורשים גם הם כסף וזמן.
וזה צריך להיות קונקרטי וספציפי - לדעת מה אני רוצה, וכמה אני רוצה, וכמה זמן אני אצטרך לתת לעצמי בשביל לעשות את מה שאני רוצה. לדוגמא מישהו שרוצה להכנס ללוז צפוף שעמוס בתכנים, למשך × שנים, והוא בעקבות כך צריך זמן וכסף, הוא יודע מתי הוא מסיים (× שנים), הוא קונקרטי, הוא ספציפי, מסיבה סביבתית.
ברור שהכל סדרי עדיפויות, לאדם אחד השקעת זמן במשהו מסויים לא דוחה היכרות ובניית משפחה, ולאדם אחר זה חלק מהרצונות (הפנימיים) לבנייה עצמית התפתחות ומימוש עצמי.
לסיכום, בסופו של יום, רווקות מאושרת חייבת לעבור במסלול של השקעה ומיקוד באהבה עצמית והכלה עצמית, ומתוך כך בחיבור לרצון פנימי של עשיה במשמעות. (סוג של נתינה לעצמך).
@ואני הקטנה (עד כאן המונולוג הארוך והמתיש שלי.)
. 
