התלבטתי הרבה אם לרשום כאן. לא בטוחה האם זה המקום אבל החלטתי שאני בכל זאת זקוקה לזה.
אז הייתי נשואה לתקופה קצרה של כמה חודשים וה' עשה עימי חסד והציל אותי. ללא ילדים.
אך כרגע חלק מההתקדמות שלי טמונה בכך שקשה לי להסתכל על עצמי. מה הכוונה?
מעל הכל ברמה האמונית ה' מכוון את הדברים ואני יודעת ובטוחה שהוא ידאג לי. אך ברמה האנושית, אני מרגישה עצובה שחוויתי מגע עם מישהו שהתברר שהוא לא נשאר להיות בעלי.
החששות הם מי יסתכל על מישהי גרושה שיודעים שהיתה עם אדם אחר?
נכון שזה היה בתוך נישואין וזה לא היה חטא. אבל עדיין, התחושות הן קשות.
בית זה בית. קודש קודשים. עבודה לכל דבר. חיכיתי וציפיתי לו. שמרתי על עצמי בשביל הדבר בו אני מאמינה. וכל עוד זה היה תלוי בי, ברור שעבודה. אך ה' החליט עבורי ויחד עם החסד הגדול אני מרגישה עכשיו לפעמים סוג ב'. "משומשת". ורק רוצה להרגיש טהורה וטובה. להסתכל על עצמי נכון.
בצורה שתדגל ותעצים. בראיה מעט יותר עמוקה ולא ראיה של שחור או לבן כמו שהחברה היתה נוטה להסתכל.
בראיה שמזכירה שהחיים מורכבים וטובים ויש תחומים גם קצת אפורים. אבל הם מגדלים ומעצימים.
אם יש לכם כיווני מחשבה, עצות, חיזוקים.. אשמח.

