לא אוהבת את המשחק הזה יותר.
כל פעם שאני חושבת שמצאתי אותך, אני מתאכזבת ומגלה שטעיתי.
לפעמים אני גם נפגעת ובוכה. נופלת ונחבלת.
לא כיף לי לשחק ככה.
רוצה לספור עד 10 לומר מי שעומד מאחוריי ומצדדי הוא העומד 1,2,3
להסתובב
ולראות אותך.
עם החיוך שלך.
ולדעת שהנה, מצאתי.
שהגעתי לבית.
שמצאתי את מה שחיפשתי כ"כ הרבה..
אבל אני מסתובבת ואתה לא שם..
מטיילת ברחבי העיר, נכנסת לבתי קפה, אבל..
אתה לא שם..
אז אולי נחליף משחק?
בוא נשחק באבא ואמא.
כמו שהיינו ילדים.
נבנה לנו בית מארגזים, שמיכות וכריות.
יהיה לנו פנס שיאיר ונספר סיפורים.
טוב אולי זה קצת ילדותי ומטופש..
אבל אני רוצה לחזור לתמימות הזו,
לא להתייאש.
לדעת שיום אחד, מתישהו,
אני אסתובב ואמצא אותך.
ואתה תסתובב ותמצא אותי.
ויהיה לנו הכי טוב..

תודה.