אבא שלי,
אתה שומע?
בטוח.
אני רוצה להיות קרובה אליך.
לעשות רצונך.
לשמח אותך.
רוצה כ"כ לא לדלג על שום פרט.
להיות מושלמת.
לקיים בשמחה.
ברצון.
ואני באמת משתדלת.
אבל-
טבעת בי שני יצרים.
והאחד מהם כ"כ מפריע,
לא מרפה.
הוא מגיע בכל מיני צורות וגוונים,
משתלט על כל חלק שבי.
והכי קשה לי שהוא מגיע לרגש.
הוא פורט לי על מיתרי הלב...
ואני נסחפת לתוך מנגינה-
מנגינה צורמת מדיי.
אבל אנ'לא שמה לב לזיופים.
אני---
קשה לי.
זה ממכר.
זה ממלא אותי,
אבל לא באמת.
אני ריקה.
זה סתם נותן לי תחושת סיפוק כזו,
כי זה היצר.
אבל זה ההפך הגמור מזה.
אני אכולה ושרופה בתוכי.
אני סתם.
עכשיו,
תגיד לי אבא-
עדיין שווה כל מה שאני עושה?
כל המצוות והעקרונות שעליהם אני לא מוותרת...
נראה לי שכן.
אבל למה אנ'לא מרגישה ככה?
למה נדמה לי שעכשיו אני כבר לא שווה?
שאני סתם מתאמצת.
זה רק גורם לי לרצות לעזוב הכל.
זה---
מתסכל.
כי אני באמת רוצה להיות הכי קרובה שאפשר.
ואני משתדלת.
וזה תמיד נעצר איפשהו...
תמיד יש משהו שעליו אני מדלגת.
אז זהו.
אני לא אתן לעצמי ליפול יותר.
אפילו אם אני לא מושלמת.
כי אני יודעת שמי שגורם לי לחשוב שאני לא שווה-
זה רק היצה"ר.
הוא רוצה להרוס לי לגמרי.
לקחת את מה שאני כן עושה.
לא אתן לו.
אשמור על עצמי הכי שאפשר.
ומה שקשה לי???
אני אתקדם. לאט, לאט.
אני אמלא את עצמי בדברים טובים.
ואז ממילא הלכלוך יצא...
בקרוב.
בינתיים-
עד שאצליח להתגבר על היצר לגמרי,
אני מדברת איתך אבא,
משתפת אותך.
עכשיו אתה רואה שאני ממש רוצה.
אני בטוחה שתעזור לי.
שתיתן לי כח.
אתה אוהב אותי.
אני מרגישה.
לא תיתן לי להרגיש אפס.
אז---
תודה לך אבא.
גם על המלחמות היומיומיות האלה,
הן רק-
נותנות לי להרגיש את קרבתך!
נ.ב-
בקטע הנ"ל ניסיתי לענות לעצמי על השאלות של עצמי אבל אני זקוקה לעזרתכם- זה נכון מה שאני מרגישה? ובכלל... מה דעתכם?
