חברים שלום,
כבר תקופה ארוכה שאני ואשתי בהתמודדות לא פשוטה בנושא הזוגי. לצערי, פניות מצידי ומצד אשתי לרבנים, יועצי זוגיות, פסיכולוגים (כולם למען הצלת הזוגיות) ולבסוף לעורכי דין ועובדות סוציאליות (לשם עזרה בגירושים) לא הניבו פרי.
פניתי לכאן מספר פעמים בבקשת עזרה וקבלת תמיכה, ואכן מצאתי לא פעם אוזן קשבת ואנשים נפלאים שבאמת היה אכפת להם וגם אם לא יכלו לעזור, ידעו לעודד במילה טובה או בהפניה לגורם רלוונטי.
עם זאת, בין הנשמות הטובות שבקשו לסייע, מצאתי כאן בריוני מקלדת שחושבים שהם אנושיים וחיוביים, אבל פגעו בי מאוד.
אולי אני אדם רגיש. אולי. אבל באמת שמספיקים לי לחלוטין הצרות מבית. מספיקים לי חודשים של לילות בלי שינה, מספיקים לי דמעות שלא מפסיקות לרדת. מספיקים לי מאות מזמורי תהילים שקראתי. מספיק לי שאת האושר שלי הקרבתי בשביל האושר של היקרים לי (לכל המצקצקים, אז כן, גם למען האושר של אשתי כשנשארתי איתה כשהיה לנו רק ילד אחד וכבר אז תבעתי גירושים וויתרתי לאחר שהיא התחננה שאשאר). אין לי כוחות להתמודד עם האשמות הזויות. עם טענות שאין בינם לבין המציאות כל שחר, וגם אם היה, יש דרך להעביר ביקורת לאדם במצוקה.
אין לכם מושג מה עבר עלי ומה ניסיתי לעשות למען שלום בית במשך שנים רבות. אין לכם מושג בכלל מה הדינמיקה ביני לבין אשתי, שכבר מיהרתם לשפוט ולהחליט מי צודק ומי טועה. מי קרבן ומי אשם.
ובכלל, מעולם לא בקשתי להטיל על אשתי אשמה כלשהי. שתפתי במצוקה שלי לאחר שכבר מיצינו את כל הטיפולים הקונבנציונלים, והגענו למסקנה (בתיווך אנשי מקצוע) שאין לנו אפשרות להתגרש.
היו חברים שהתכתבו איתי בפרטי ואולי הבינו יותר את המורכבות, אבל אחרים חזרו שוב ושוב על אותם מנטרות כשבקשתי מראש שלא להכנס אליהם.
אז דעו לכם שעייפתי. אין לי כוונה להלחם בהאשמות שווא, ולהסביר שוב ושוב למה התחתנו למרות שלא אהבתי אותה (שאלתי והתייעצתי, ורב חשוב אמר לי שאהבה זה דבר שנבנה עם הזמן...), ואיך הגענו ל4 ילדים בלי אהבה (הריון לא רצוי עם תאומים), ולמה אנחנו לא יכולים להתגרש (ארוך מידי לסוגריים צרים), ולמה אין ביננו אינטימיות ועוד אלף למה. פשוט עייפתי.
רציתי לשמוע מילה טובה או עצה נכונה, ומצאתי את עצמי במלחמה מתשת. אז הנה לכם. נצחתם. זהו. נכנעתי. אתם צודקים. אני אדם אנוכי, פחדן, שקרן, חסר לב, נצלן, עם אגו בשמיים ועוד כידכם הקלה על המקלדת.
היו שלום חברים. המקום הזה לא בשבילי.
כבר תקופה ארוכה שאני ואשתי בהתמודדות לא פשוטה בנושא הזוגי. לצערי, פניות מצידי ומצד אשתי לרבנים, יועצי זוגיות, פסיכולוגים (כולם למען הצלת הזוגיות) ולבסוף לעורכי דין ועובדות סוציאליות (לשם עזרה בגירושים) לא הניבו פרי.
פניתי לכאן מספר פעמים בבקשת עזרה וקבלת תמיכה, ואכן מצאתי לא פעם אוזן קשבת ואנשים נפלאים שבאמת היה אכפת להם וגם אם לא יכלו לעזור, ידעו לעודד במילה טובה או בהפניה לגורם רלוונטי.
עם זאת, בין הנשמות הטובות שבקשו לסייע, מצאתי כאן בריוני מקלדת שחושבים שהם אנושיים וחיוביים, אבל פגעו בי מאוד.
אולי אני אדם רגיש. אולי. אבל באמת שמספיקים לי לחלוטין הצרות מבית. מספיקים לי חודשים של לילות בלי שינה, מספיקים לי דמעות שלא מפסיקות לרדת. מספיקים לי מאות מזמורי תהילים שקראתי. מספיק לי שאת האושר שלי הקרבתי בשביל האושר של היקרים לי (לכל המצקצקים, אז כן, גם למען האושר של אשתי כשנשארתי איתה כשהיה לנו רק ילד אחד וכבר אז תבעתי גירושים וויתרתי לאחר שהיא התחננה שאשאר). אין לי כוחות להתמודד עם האשמות הזויות. עם טענות שאין בינם לבין המציאות כל שחר, וגם אם היה, יש דרך להעביר ביקורת לאדם במצוקה.
אין לכם מושג מה עבר עלי ומה ניסיתי לעשות למען שלום בית במשך שנים רבות. אין לכם מושג בכלל מה הדינמיקה ביני לבין אשתי, שכבר מיהרתם לשפוט ולהחליט מי צודק ומי טועה. מי קרבן ומי אשם.
ובכלל, מעולם לא בקשתי להטיל על אשתי אשמה כלשהי. שתפתי במצוקה שלי לאחר שכבר מיצינו את כל הטיפולים הקונבנציונלים, והגענו למסקנה (בתיווך אנשי מקצוע) שאין לנו אפשרות להתגרש.
היו חברים שהתכתבו איתי בפרטי ואולי הבינו יותר את המורכבות, אבל אחרים חזרו שוב ושוב על אותם מנטרות כשבקשתי מראש שלא להכנס אליהם.
אז דעו לכם שעייפתי. אין לי כוונה להלחם בהאשמות שווא, ולהסביר שוב ושוב למה התחתנו למרות שלא אהבתי אותה (שאלתי והתייעצתי, ורב חשוב אמר לי שאהבה זה דבר שנבנה עם הזמן...), ואיך הגענו ל4 ילדים בלי אהבה (הריון לא רצוי עם תאומים), ולמה אנחנו לא יכולים להתגרש (ארוך מידי לסוגריים צרים), ולמה אין ביננו אינטימיות ועוד אלף למה. פשוט עייפתי.
רציתי לשמוע מילה טובה או עצה נכונה, ומצאתי את עצמי במלחמה מתשת. אז הנה לכם. נצחתם. זהו. נכנעתי. אתם צודקים. אני אדם אנוכי, פחדן, שקרן, חסר לב, נצלן, עם אגו בשמיים ועוד כידכם הקלה על המקלדת.
היו שלום חברים. המקום הזה לא בשבילי.
